פרוטוקול ועדת המדע והטכנולוגיה, מספר 75, מתאריך 10/01/2011

הכנסת השמונה-עשרה נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 75

מישיבת ועדת המדע והטכנולוגיה

יום שני, ה' בשבט התשע"א (10 בינואר 2011), שעה 10:00

סדר היום:

תקשוב ומחשוב בתי הספר

נכחו:

חברי הוועדה:

מאיר שטרית – היו"ר

מוזמנים:

השר המופקד על שיפור השירות הממשלתי

לציבור מיכאל איתן

פרופ' חיים הררי יו"ר הועד המנהל של מכון

דיווידסון לחינוך מדעי, לשעבר שיא מכון

ויצמן

ד"ר אריאל היימן מנכ"ל מכון דיווידסון

לחינוך מדעי

אבי ברנשטיין מנהל תכנית מחשב כתו"ם,

מכון דוידסון

ד"ר יוסף אלרן מנהל היחידה לטכנולוגיה

בחינוך ומנהל תחום למידה מרחוק, מכון

דיווידסון לחינוך מדעי

ד"ר עופר רימון מנהל מינהל מדע

וטכנולוגיה, משרד החינוך

רוני דיין מנהל גף יישומי מחשב בחינוך,

משרד החינוך

שמואל (סמי) קפלן מנהל גף מחשבים, מינהל

מדע וטכנולוגיה, משרד החינוך

פנינה עדי שטיין נציגת פרוייקט תוכנית

התיקשוב הלאומית, מינהל מדע וטכנולוגיה,

משד החינוך

יוסי טובול מנהל פרויקט להב"ה, משרד

האוצר

ד"ר עדי קפליוק יו"ר איגוד המנמ"רים

ברשויות המקומיות; מנמ"ר עיריית גבעתיים

פרופ' אהוד קינן הפקולטה לכימיה של

הטכניון; חבר הוועדה הבין-סנאטית של

האוניברסיטאות; נשיא החברה הישראלית

לכימיה

ד"ר אנה רוסו ראש המכללה האקדמית לחינוך

על שם דוד ילין, ירושלים

ד"ר גילה קורץ ראש התכנית לתואר שני

תקשוב ולמידה, המרכז ללימודים אקדמיים

אור יהודה

אלונה פורקוש ברוך ראש תחום תקשוב, מכללת

לוינסקי לחינוך, אוניברסיטת תל אביב,

מכון מופ"ת

ד"ר מירי שינפלד ראש המרכז לטכנולוגיה

ורב-תרבותיות מכון מופת, סמינר הקיבוצים

יואל רוטשילד מנהל המרכז לפיתוח רשת

"אורט"

ד"ר צבי ירבלום ע. מנכ"ל לחינוך טכנולוגי,

רשת אמי"ת

שרון גרינברג ראש יחידת טכנולוגיות

אינטנרט, מנהל בית ספר טכנולוגי דשנים

דוד דרומלביץ מנהל רשת דרור בתי חינוך;

מנהל בית ספר טכנולוגי דשנים

ד"ר אלון הסגל חבר הנהלה, איגוד האינטרנט

הישראלי

גילה בן הר מנכל"ית מט"ח – המרכז

לטכנולוגיה חינוכית

גיא לוי מנהל מוצרים מתוקשבים, מט"ח –

המרכז לטכנולוגיה חינוכית

מיה הלוי מנהלת מוזיאון המדע על שם

בלומפילד בירושלים

אסתר פפר מנכ"לית S.T.C, הייטק, חינוך

וטכנולוגיה

יעל וייס-גדיש מנכ"לית עמותת סנונית

לקידום החינוך המתוקשב

גילה קורץ המרכז ללימודים אקדמיים

יונתן אבן טוב רכז המועצה להשכלה גבוהה

יהודה סקר ארגון ההורים הארצי

מנהלת הוועדה:

ענת לוי

רשמה וערכה:

ר.כ. חבר המתרגמים בע"מ

תקשוב ומחשוב בתי הספר

היו"ר מאיר שטרית:

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את הישיבה,

ואני מברך את כל אלה שהוזמנו וגם באו.

נמצא איתנו גם פרופ' הררי ממכון וויצמן,

שהוא ראש המכון למדעי ההוראה וחינוך מדעי

במכון דוידסון, במכון ויצמן. נמצאת איתנו

המנכ"לית של מט"ח, המרכז לטכנולוגיה

חינוכית. נמצאים איתנו אנשי משרד החינוך,

משרד האוצר אני מקווה שהגיעו, אנשי

המועצה להשכלה גבוהה, וועד ראשי

האוניברסיטאות הוזמנו, וועד לראשי

מכללות אקדמיות, בית ספר לחינוך, הפורום

לחקר מדיניות החינוך בישראל, מכון מופת,

מרכז שלטון מקומי, נציגי פרויקטים

ועמותות לצמצום הפער הדיגיטלי, איגוד

האינטרנט הישראלי, מפעל הפיס, נציגי

האקדמיה, פורום המדעים הראשיים ממשרד ראש

הממשלה ומוזמנים נוספים, וכולם יבואו על

הברכה, אני מברך את כולם.

הנושא כמו שאתם יודעים שקבענו לדיון היום

הוא מחשוב ותקשוב של בתי הספר. ואני

ברשותכם רוצה לפתוח בהקדמה קצרה ולומר

שמצבנו בעניין הזה הוא לא טוב. אני אומר

בשורה התחתונה מצבנו מאד לא טוב. בשנת 1993

הוקמה הוועדה שדנה בתוכנית במסגרת 'מחר

98', דנה בתוכנית איך לתקשב או לתחשב את בתי

הספר. בראש הוועדה הזאת אם אני לא טועה

עמד פרופ' הררי שנמצא איתנו והוועדה קבעה

אז בשנת 1993, שהמגמה היא שעד שנת 2003 נגיע

למצב שבו יהיו בבתי הספר ממוצע של מחשבים

1 ל-10. זה לא יעד גבוה מדי, אבל 1 ל-10 במצב

שהיה קיים אז היה בהחלט יעד, ואני קובע

בצער שאנחנו לא שם. אנחנו לא ב-1 ל-10 גם

היום. הממוצע היום עומד על סדר גודל של 1

ל-13, 1 ל-14-15. בהשוואה למדינות ה-OECD שמאז

עברו את הפער הזה, כי מדובר היה על 2003,

אנחנו כבר ב-2010. כשחושבים על המצב של

ישראל בהשוואה למצב של OECD, אז המצב ממש

עגום מבחינת השוואה שלנו למספר התלמידים

שמשתמשים במחשב.

אני רוצה לומר, המצב הזה של שימוש במחשב

הוא לא מגמה בפני עצמה – חייבים להשתמש

במחשב. המחשב הופך להיות כמו כל מי שעיניו

בראשו, לכלי ממדרגה ראשונה לצורך היכולת

שלנו באמת לחנך תלמידים ולהשתמש בזרם

ובשטף של המידע בצורה חכמה, ולדעת לא מה

ללמוד אלא איך ללמוד. וזה אמור היה לשנות

בעצם לא רק את שיטת הלימודים בבתי הספר,

אלא גם את ההכשרה של המורים, את היכולת של

המורים להיות מורים ומדריכים ומנחים

יותר כ-מה ללמוד, ולא רק איך ללמוד ומה

ללמוד. ולהשפיע על התוצאות של החינוך של

מדינת ישראל, על תלמידי מדינת ישראל בכל

המערכת.

אנחנו רחוקים מאד משם לצערי הרב, ואני

אומר בצער זה לא נובע רק מעניין של

המחשוב, אבל גם המחשוב הוא חלק אינטגראלי

בעניין. אחד הדברים המדאיגים ביותר זה

למשל העובדה שלימוד מדעים במדינת ישראל

הוא אחד המפגרים ביותר, ואני פה אצטט את

פרופ' אהוד קינן מהטכניון, שהוא ראש החברה

הישראלית לכימיה שהיה פה בשבוע שעבר,

עשינו יום כימיה, שהוא אומר ש-80% מאזרחי

ישראל אין להם מושג בכלל בשפה המדעית

שנקראת מתמטיקה בהשוואה למדינות אחרות

בעולם. ואגב, לא פלא, במערכת החינוך

הפסיקו כמעט ללמד מדעים, או הפסיקו

לחלוטין החל מכיתה ט' בחלק מהמקומות.

במקרה הטוב ביותר בכיתה י' עוד לומדים

שעתיים פיזיקה. אני מדבר על תלמידים שלא

הולכים למגמת פיזיקה ומתמטיקה. והוא טוען

ובצדק שבמצב של לימודי מדעים אתה לא יכול

להתחיל מלמעלה, לא יכול לבנות את ה-, כמו

שהגשש אומר את הקפיטריה בטבריה אם בקומה

ה-80 למה ללכת למטה. זה לא עובד. אתה צריך

להתחיל מלמטה למעלה, והתשתית או הבסיס

שעליו אנחנו בונים את המגדל הוא מתמטיקה,

ובעקבותיו כימייה, ביולוגיה, פיזיקה,

שלושת המקצועות שעליהם בעצם הידיעה

המדעית הבסיסית היא הגורם שממנו אפשר מחר

להגיע לטכנולוגיה הגבוהה.

ואצלנו לדבריו לומדים בבתי הספר כל מיני

מקצועות ביו טכנולוגיה, מכרוניקה, שילוב

של מכאניקה ואלקטרוניקה, ועוד

דיסואימונולוגיה, what ever. מקצועות שבשביל

להגיע אליהם אתה חייב לדעת את המדעים

הבסיסיים, ואם אתה לא יודע אותם – מה הטעם

ללמד מקצועות שאין להם שום ערך? ואני גם

אומר בצער, משרד החינוך פועל חזק מאד

להשרשת הנושאים של הערכים החינוכיים של

מדינת ישראל. אז למשל מורי המדעים

מתחייבים לעובר, מורי המדעים – פיזיקה,

מתמטיקה וכימיה מתחייבים לעבור הכשרה של

35 שעות בנושא של הערכים החברתיים

חינוכיים של מדינת ישראל. אפילו שנניח

היינו מסכימים מה הם הערכים, יש ויכוח מה

זה הערכים של מדינת ישראל. למה המורים

למתמטיקה ופיזיקה צריכים לעשות את זה?

למה לא יותר טוב שילמדו מתמטיקה, מדע בכל

מקום אחר. זה לא פחות חשוב מאשר הערכים של

מדינת ישראל. והציונים של תלמידי ישראל

מדברים בעד עצמם.

אני רוצה לצטט את פרופ' אהרון צ'חנובר

שאמר – "ניסיונות להשפיע על המדע ועל

העבודה האקדמית בהתאם להלכי רוח

ציבוריים או שלטוניים, מובילים למדע

נכשל, מביאים את המדינה לידי ניוון

ועוצרים את ההתקדמות האנושית". כאמור

אהרון צ'חנובר, הוא חתן פרס נובל לכימיה

והוא מתריע מפני המדרון החלקלק שבפניו

ניצבת ישראל. והציונים חברים – מדברים

בעד עצמם, כשבודקים את ציוני מדינת ישראל

במבחנים הבין לאומיים של ישראל מול

מדינות ה-OECD, אני עצוב לומר שעד 1970 תלמידי

ישראל היו במקומות הראשוניים בעולם, בכל

המגמות, בכל המבחנים. במבחנים שישראל

היום נמצאת בהם היא נמצאת במקום האחרון

במדיניות ה-OECD, בפער של 2 ספרות מהמקום

לפני האחרון. וזה לא רק נכון לגבי הממוצע

של התלמידים הישראלים, גם במבחנים של

המצטיינים מול המצטיינים, המצטיינים

נמצאים באותו מצב, וגם במבחן של החלשים

מול החלשים – ישראל נמצאת באותו מצב, וזה

לא קורה סתם. יש לזה בסיס. זה לא קורה סתם.

אז הבסיס הזה הוא לא רק מלמדים במערכת

החינוך אלא גם איך מלמדים, וחלק מהאיך

מלמדים זה באמת העניין של תקשוב, העניין

של יכולת של התלמידים לגשת למחשבים

והמגמה כפי שהיא מצטיירת מהמסמך שהוכן

עבורי על ידי הממ"מ, שזה מחלקת המחקר של

הכנסת, מצביע על הנתונים בפני עצמם, ואני

אגיד בקצרה מה הם.

אני אתחיל מהסוף, מתשובות התלמידים לגבי

זמינות מחשב למידה בבית ספר. לגבי מחשב

שולחני השאלה - האם יש מחשב זמין ואני

משתמש בו, בישראל ענו באופן חיובי לזה 44.7%.

מדינות ה-OECD 67.1%. יש מחשב ואני לא משתמש בו – בישראל עונים 32.2%, ובמדינות ה-OECD – 22.7%.

אין מחשב זמין – בישראל 13.1% ובמדיניות

ה-OECD 8.4%. לגבי נייד הפערים גם כן די

גדולים – יש מחשב זמין ואני משתמש בו –

בישראל 7.5%, ממוצע ה-OECD – 18.1%. יש מחשב ואני לא משתמש בו – 9.3% בישראל, ו-15.9% במדינות

ה-OECD. אין מחשב זמין בישראל נייד הכוונה –

62.6%, במדינות ה-OECD – 63.4%.

עכשיו, שבודקים עוד נתון אחד, ואני רק

אציין מתוך המחקר הגדול הזה שנעשה נתון

שמראה מה היחס הממוצע בין מספר המחשבים

להוראה לבין מספר התלמידים. זה בניו

זילנד היחס הוא 1.16. זאת אומרת יש יותר

מחשבים מאשר מספר תלמידים. באוסטרליה זה

1.02. בקנדה 1.01, ארה"ב 0.91, ישראל במקום

המהודר, מקום 49 בקרב המדינות שנבדקו – 0.37.

זאת אומרת המצב הזה נגיד שלכל שלושה

ילדים במקרה הטוב יש להם מחשב בבית ספר,

וכשאני אומר שיש להם מחשב בבית ספר,

לפעמים אנחנו סופרים את כל המחשבים שבבית

ספר. אבל הסתובבתי בדי בתי ספר בארץ שאני

רואה את כיתת המחשבים. היו מקומות

שנכנסתי ואז הם מורידים את הניילונים

שאני אראה את המחשבים. כיתת המחשבים, כיתה

בבית ספר, זה לא בהכרח אומר שיש מחשב בכל

כיתה, או מחשב בכל מקום, או שתלמיד יכול

להשתמש במחשב אצלו על השולחן. אנחנו מאד,

מאד, מאד רחוקים מזה, ואני מברך את כל

היוזמות שנעשות היום כדי לקדם את זה, כי

יש המון יוזמות חוץ ממשלתיות שעושות

פעולה בעניין הזה. אחת הדוגמאות זה כת"ום,

שפרופ' אריה עומד בעניין הזה בראשה מטעם

המכון להוראת המדעים במכון ויצמן, שהמגמה

של כתו"ם היא להכניס בבתי הספר שלכל תלמיד

יהיה מחשב נייד, וגם למורה. ולהכשיר את

המורים ואת התלמידים להשתמש במחשב נייד

כחלק אינטגראלי. הוא לא צריך לסחוב ספרים

לבית ספר. מט"ח – שעושה עבודה יוצאת מן

הכלל בעניין של הנעת ספרים לרשת. ספרים

דיגיטליים ומתן אפשרות לבתי הספר להיכנס

לשם, לרשתות הללו תמורת תשלום, אבל הילדים

יכולים לגשת ישירות לספרים בלי צורך

לסחוב ספרים בתוך הילקוט. הרעיון הבסיסי

הוא שהילדים לא חייבים לסחוב את כל

הספרים על הגב, ושכולם יכולים ללמוד

בספרים דיגיטליים על גבי מחשב. ניסיתי

להעביר חוק בכנסת שלצערי הממשלה התנגדה

לו והפכתי לסדר יום, הצעה לסדר שהיא תבוא

לוועדה הזאת לדיון בעתיד, על נושא של

ספרים דיגיטליים בהשתתפותו של שר החינוך.

אני חושב שהפעולות, יש עמותה נוספת שעושה

ניסיון לתת לכל מורה מחשב, עמותת אתנה,

מחשב לכל מורה, להכשיר את המורים.

נמצאים איתנו גם פה נציגים של מכללות

להכשרת מורים, ואני רוצה לומר שאי אפשר

לעשות את זה בלי זה. גם בהנחה שהיו מחשבים

והיה לנו חומרה, זה לא שווה כלום אם אנחנו

לא נכשיר את מערכת המורים בסמינרים או

במכללות למורים, את המורים נשתמש בחומר

הזה והכללים היום, האפשרויות ממש גדולות.

עובדה היא שמתקיימות בחלק מבתי הספר

באותם מקומות שיש את האמצעים ואת היכולת,

עובדה זה קיים. באותם מקומות שהעמותה

פועלת יש בתי ספר שלמים שעובדים עם

מחשבים ניידים ועם מורים, ובכל זאת זה

עובד. והנתונים אגב במבחני רמ"ה, זו הרשות

למדידה, איך זה נקרא? הערכה וכו' במשרד

החינוך, עשתה איזו בדיקה שבודקת מה

ההקבלה, מה ההקבלה בין מספר המחשבים

בכיתה והתלמידים, לבין ההישגים

הלימודיים במבחני פיז"ה ובמבחנים

הבינלאומיים האחרים, והיא מצביעה בצורה

די ישירה שיש יחס ישיר בין מספר המחשבים,

השימוש במחשבים, לבין התוצאות של ילדים

של המבחנים הבינלאומיים, מבחני פיז"ה

ומבחנים אחרים, והיא די חד חד ערכית, בעצם

שהיא אומרת שהנתונים של רמ"ה מראים שבעצם

ככל שיש יותר מחשבים בכיתה ויותר משתמשים

בהם – הציונים של התלמידים הם טובים

יותר, בלי חכמות. כלומר ההישגים של

התלמידים הם טובים יותר. זאת אומרת מחשב

יכול להיות כלי מאד מאד חשוב ומרכזי

ביכולת להישגים.

ועכשיו אני יודע שיש תוכנית של משרד

החינוך, תוכנית נוספת לקדם את הנושא של

מחשוב בבתי הספר, תוכנית התקשוב שיצאה

לדרך, והרעיון הוא להביא לכך שככל שהבנתי

נכון, להביא לכך שכל בתי הספר בסוף הדרך,

בתקציב של 5 מיליארד שקל לאורך זמן, לאורך

של 5 שנים, להביא למצב שבו ייכנסו מחשבים

לבתי הספר.

אני רוצה לציין עוד נתון אחד אולי, והוא

כמה כסף הושקע במחשבים בשנים האחרונות

ועל ידי גורמים שונים. אני אשתמש רק

בנתונים של מפעל הפיס שהובאו לידיעתי. אז

בין השנים 2000 ל-2010 – מפעל הפיס השקיע

252,617,000 מיליון בקניית מחשבים לבתי הספר.

וכבר אמרו פעם על מדינת ישראל ואני יכול

לומר את זה על פה – שהעסקה הכי טובה שאפשר

לעשות היה למכור את המחשבים האלה במחיר

שהם עלו, ולקנות מחשבים חדשים במחיר שהם

עולים באמת, אולי היינו מכסים חצי מבתי

הספר בארץ. וזה רק מה שהשקיע מפעל הפיס.

השקיעו כמובן גם רשויות מקומיות אחרות

ומשרד החינוך ועמותות, ומחשב לכל ילד,

וההורים, וודאי. השקיעו, כולם השקיעו,

ואנחנו עוד לא נמצאים שם.

ואני אומר למשרד החינוך, תראו, אני חושב

שצריך לאחוז את השור בקרניו. כשאני אומר

לאחוז את השור בקרניו, הגישה של 'בוא נעשה

קצת בכל מקום' לא משיגה שום דבר. אני אומר

את זה בצער, לא רק בחינוך, אני אומר את זה

בכל נושא. הרעיון של לפרוש את הכוח שלנו

על פני שטח גדול, הלחץ על כל סנטימטר הוא

אפס נהיה. בגלל זה אפשר ללכת לשכב על

סיכות ולא קורא כלום. אבל אם מישהו שוכב

על סיכה הסיכה נכנסת אליו בלי חכמות, זה

הריכוז של הלחץ פר נקודה. זה מה שנקרא

בעיני סינדרום העוקץ, היכולת למקד מאמץ.

ואני חושב שעדיף, בעיני לפחות, אני אומר

אלף מונים עדיף לקחת כמה נושאים ולהתמקד

בהם ולעשות בהם פריצת דרך, כדי שיביאו

תוצאה ואני אתן שתי דוגמאות.

כשאני מדבר על ספרים דיגיטליים, אז הרי

ברור לכם שהדבר הזה של המשך קניית הספרים

על ידי ההורים, שכל שנה ההורים מוציאים על

הילד שלהם מאות שקלים לשנה, הוא באותו כסף

יכול לקנות מחשב. הוא יכול לקנות מחשב

נייד ולהביא את כל הספרים על המחשב הנייד

הזה אליו הביתה, ולבית הספר, ולהסתכל בהם,

ולקרוא בהם, וכל חוברות העבודה – הכל

ייעשה באותו כסף. ואנחנו ממשיכים לקנות,

ואומרים תקנו עוד ועוד נייר, בואו נחסל את

יערות הגשם שעוד נותרו. בשביל מה? צריך,

והצעת החוק שלי נועדה לגרום לכך שכל ספר

שיוצא ממערכת החינוך יהיה דיגיטאלי,

חובה. ומי שלא רוצה – הספר שלו לא ייכנס.

פשוט. במשרד החינוך זה מה שהייתי עושה.

אומר – ספר לא ייכנס למערכת החינוך אם

הוא לא דיגיטאלי, נקודה. מפה מתחילים את

העבודה, וכל אחד שיפתח ספרים דיגיטאליים,

נבחן אותם, נכניס אותם למערכת הלימודים,

או שמשרד החינוך יקנה את כל הספרים. הבעיה

שגם באותם ספרים שגם משרד החינוך קונה, הם

לא מופיעים היום על המחשבים של התלמידים

ולא בתוכנית הלימודים. אני חושב שצריך

בעניין הזה לעשות מעשה ולהפוך את כל

הספרים לדיגיטאליים, ואז זה גם מתחבר

ליכולת שלו למחשב, ואני אומר שוב גם פה –

בואו נתמקד. יש לכם איקס כסף, תיקחו קבוצה

של יישובים, תתחילו בפריפריה אגב, כי לא

קונץ, יש בתי ספר בארץ שהגיעו למצב של 1

לכל 5 תלמידים בממוצע, הכל בממוצע. אז ברור

שבתי הספר האלה לא נמצאים, אם כי ראיתי

בפירוט שחלק מהם נמצא באמת גם בפריפריה,

אבל בבתי ספר הפרטיים, שבהם להורים יש כסף

ומשלמים הון עתק כל חודש שכר לימוד, שם יש

אולי לכל מחשב ילד, לכל ילד שם יש מחשב.

אנחנו סוברים גם כממוצע.

קחו קבוצה של יישובים, דווקא באוכלוסיות

החלשות ושימו בהם מחשב לכל ילד, ממש בכיתה

מחשב נייד לכל אחד ולמורה, תשנו את זה

בגדול, קחו כמה יישובים – 5 , 10 יישובים

בשנה הראשונה, תראו את התוצאות. אם

התוצאות יעבדו תעתיקו את זה למקום אחר. אם

הן לא יעבדו – תראו את הנתונים. אבל אני

חושב שצריך לפרוץ דרך בעניין הזה, ואני

אומר את זה בצער מכיוון שאנחנו נחשבים

מעצמת הייטק וכנראה שלפי הנתונים

שמתגבשים לפחות בארץ, כנראה שעם השנים לא

בטוח שנישאר שם. כמעצמת הייטק אנחנו

מדברים, יש פיתוח של תוכניות ישראליות

מדהימות בכל התחומים, אגב כולל גם בחינוך

טכנולוגי. ראיתי פיתוחים ישראלים

שעובדים בכל העולם חוץ מישראל, כי אין

נביא בעירו. גם את זה ראיתי. עוד לפני, אני

לא מדבר עכשיו, אני מדבר על 20 שנה אחורה.

מיכה חן זה היה? פרופ' מיכה חן, נדמה לי

מיכה חן. מיכה חן ועוד שלפני 20 שנה אני

מדבר שפיתחו כבר בשולחנות מחשבים, מושבים

כיתות שלמות. לפני 20 שנה, ועוד ועוד. זאת

אומרת יש בארץ ידע, יש יכולת, יש אנשים

טובים. אפשר לפתח את זה ואני מתפלא למה

אנחנו לא שם. למה אנחנו עדיין נגררים אחרי

רוב העולם, כאמור בנושא המחשוב מקום 49

בעולם. זה בעיני בלתי קביל, ואני חושב שאת

זה אפשר לשנות, צריך לשנות לטובת כולנו.

אני גם ביקשתי היום, ותיכף ניתן את רשות

הדיבור לפרופ' הררי, אבל ביקשתי גם ממט"ח

היום לעשות מצגת מה הם עשו בתחום של

התקשוב, ואני מקווה שיש את האיש שלכם פה

עם המצגת גם כן, וכמובן משרד החינוך יוכל

לדבר, ומט"ח יוכל לדבר. אני רוצה שתראו את

האפשרויות. אני קראתי את זה אגב, כשקראתי

את הנייר שלכם מהתחלה ועד הסוף, אני מנסה

לסכם בקצרה את העניין.

בבקשה – פרופ' הררי.

חיים הררי:

תודה רבה אדוני יושב הראש. כפי שאנחנו

כולנו יודעים – כל מערכות המחשוב עובדות

בשיטה הבינארית, הכל מבוסס על אחד ואפס,

וזה מאד מתאים שהיום התאריך הוא 10.01.11. אז

התאריך של היום הוא לחלוטין בינארי, ואין

תאריך יותר מתאים מזה. מחר גם היה יכול

להיות טוב באותה מידה, לדיון מהסוג הזה.

אני רוצה ברשותכם כמה הערות ואני אתחיל

בדברים שאני לא רק שאני לא אתייחס אליהם,

אלא אני מציע ברשותו של היושב ראש, שכדי

להתמקד בדיון לא נתייחס אליהם. אחד מהם זה

החינוך המדעי, שזו אחת הבעיות הכי חשובות

והכי מעניינות והכי לוחצות, אבל זה לא

נושא הדיון היום, כי השימוש בטכנולוגיה

ובמחשבים הוא מועיל או מזיק במידה שווה

לחינוך מדעי ולחינוך אומנותי, ולחינוך

במקצועות ההומניסטיים ובכל שאר

המקצועות. אז אני לא אתייחס בכלל לנושא של

החינוך המדעי.

הדבר השני, צריך לזכור ותמיד לומר את זה -

כשאנחנו מדברים על מחשבים אנחנו לא רק

מדברים על המחשב שלרשותו של הילד, אלא על

כל המערכת הטכנולוגית שמקיפה אותו, על

הרשת, על התקשורת, על האפשרויות הקרנה

וההצגה, כל מיני ציוד פריפריאלי וכדומה,

והדברים האלה הם לא פשוטים ולא זולים,

ובעיקר יוצרים בעיות תחזוקה, שכאילו

נראות שוליות, אבל לפעמים על הדברים

הקטנים האלה הכל קם ונופל.

הנקודה הנוספת שאני מציע שלא נתווכח

עליה, כי נדמה לי שיש עליה הסכמה מזה דור

או שניים, המחשב הוא לא מטרה הוא כלי,

וככלי יש לו יתרונות וחסרונות. המשימה

שלנו זה להשתמש בכמה שיותר מהיתרונות,

ולמנוע ככל האפשר מהחסרונות. וכל הדיונים

האין סופיים שמדי פעם איזה פרופסור בבית

ספר לחינוך כותב איזה מאמר שהמחשבים רק

מזיקים, זו איוולת מוחלטת, מפני שהמחשבים

מזיקים או מועילים על פי הדרך שבה

משתמשים בהם. אפשר גם לכתוב מאמר שמראה

שהכיסאות והשולחנות והלוח בבית הספר

שאני למדתי בו מזיקים או מועילים, ואני לא

רוצה להאריך בזה. כך שהשאלה היא לא האם

המחשב ילמד אותנו ערכים כי הוא לא, ולא

האם הוא יחליף את כל בני האדם במערכת

החינוך כי הוא לא. אין ספק שהוא כלי, אבל

צריך תמיד לזכור – זה הכלי הכי רב גוני

שאי פעם הומצא בהיסטוריה של האנושות. עוד

לא היה כלי עם כל כך הרבה מטרות ועם כל כך

הרבה שימושים, וזה השוני העיקרי.

עוד מילה אחת בתור הקדמה לא כל כך קצרה,

אבל היא הקדמה לא כל כך קצרה לדברים שיהיו

די קצרים. אין שום טעם, גם אם היה מוצדק

להילחם כנגד הכנסת המחשבים, לא היה בזה

טעם. את המלחמה הזאת העולם הפסיד. אני

מאמין שהמחשבים יכולים לעשות דברים

נפלאים בבתי הספר, ונדמה לי שכאן יש קהל

משוחד לטובת העניין הזה. אבל גם אלה שיש

להם ספקות, כמו אלה שבזמנו לא רצו להכניס

מחשבון כי הילדים ישכחו את לוח הכפל, כל

הדברים האלה עבר זמנם. אין, אנחנו חיים

בעולם כזה ואין לנו האופציה להכריז שבית

הספר יהיה המקום היחיד בעולם שבו אין

מחשבים בכמויות.

היושב ראש הזכיר את דו"ח 'מחר 98' שעכשיו

כבר מלאו לו 18 ובקרוב 19 שנים, וכמובן 98 זה

כבר לא אתמול, זה כבר לפני שלשום, וזה סתם

תמיד טוב להזכיר את זה למען ההיסטוריה,

האבל האמת היא שהדו"ח הזה כבר באמת זה

לספרי ההיסטוריה ולא למערכת החינוך. אבל

אני רוצה להדגיש שאפילו אז אמרנו במפורש

שהמחשב האישי הוא אישי. כבר אז היה ברור

לגמרי שכל הקונספט הזה של מעבדת מחשבים –

תסלחו לי על הביטוי, זה קשקוש אחד גדול.

כבר אז, ב-1992-93, כשהלכת לבנק, לא יכול היה

להיות סביר שפקיד הבנק יגיד לך – ביום

חמישי בין 9 ל-10 יש לי מחשב, אז אני אבדוק

את מצב החשבון שלך. וזה מה שהילדים עד

היום בכמה בתי ספר עושים. אז לפי דעתי את

הנושא של מעבדת מחשבים צריך פשוט להוריד

מסדר היום, למחוק מסדר היום, ובנושא של

החדרת הטכנולוגיה לבתי הספר יש רק פריט

טכנולוגי מרכזי, חשוב, אחד, שסביבו יש את

כל המערכת הפריפריאלית, והוא המחשב האישי

אחד לאחד. אפשר להתווכח אם הוא על שולחנו

של התלמיד או במקום אחר, או בילקוט שלו, אם

הוא נייד או לא נייד, בזה יש לי דעות

ברורות. אבל זאת הנקודה, וזה הולך בכיוון

שמה שאמר ח"כ שטרית, יושב הראש שלנו. זה

אומר, כיוון שאי אפשר מחר בבוקר לקנות

מחשבים לכל הילדים במדינת ישראל באותו

שבוע, זה אומר להיכנס למחשבים אישיים,

כיתה אחרי כיתה, יישוב אחרי יישוב, בית

ספר אחרי בית ספר, ולא לפזר 1 ל-10 בכל מקום,

ואחר כך 1 ל-5 בכל מקום, ואחר כך 1 ל-3 בכל

מקום, כי זה פירושו שבשום מקום לא ישתמשו

בזה בצורה הנכונה. וזאת נקודה שאנחנו

צריכים להשתחרר ממנה, מהכמעט קללה שנקראת

מעבדות מחשבים. זה פשוט בלתי סביר בשנת 2011

עוד לחשוב ככה. אני חשבתי ככה בשנת 1995,

כשהתחלנו ניסוי של מחשבים ניידים

למכללות להכשרת מורים, שהצליח מאד והופסק

מחוסר תקציב על ידי השר יצחק לוי, כשהוא

נעשה שר החינוך, מחוסר תקציב או מחוסר

רצון. והנקודה הזאת אני חושב צריכה להיות

מודגשת.

גם אם היה לנו כל הכסף שבעולם לקנות מחר

בבוקר מחשבים לכל ילד במדינת ישראל, אני

לא הייתי ממליץ לעשות את זה בבאת אחת. אני

הייתי ממליץ לעשות את זה בהדרגה, כמה

שיותר מהר אבל בהדרגה. ומדוע? כי כבר

הזכרתי, כולנו מסכימים שלמחשב יש יתרונות

וחסרונות. יש בעיות תחזוקה, בעיות טכניות,

הדרכת מורים, אינטראקציה בין המורה

והתלמיד, אינטראקציה בין התלמידים, בעיות

משמעת פחותות מראה הניסיון, אבל אחרות.

כבר זה פחות רעש בכיתה, אבל זה יותר ילדים

שלא שמים לב למה שהמורה אומר ומשחקים

במחשב. לכל הדברים האלה יש פתרונות. לכל

הפלוסים יש מינוסים ולכל המינוסים יש

פלוסים. אבל, אנחנו חייבים להתנסות

בהדרגה וללמוד איך להפעיל את המערכת

הזאת. בחינוך שום דבר לא קורה בין לילה

ולא קורה בשנה ולא קורה בשנתיים. ולכן אני

חסיד של השקעת כמה שיותר כספים, כמה שיותר

מהר, אבל בכל זאת, בתהליך רב שנתי מסודר,

כאשר יש מטרה. נאמר בעוד X שנים באמת לכל

ילד מחשב אישי משלו, שעומד לרשותו גם בבית

הספר וגם בבית. וזה צריך להיות המודל, וזה

צריך להיות הדגל.

תמיד מרתיעים אותנו מהמחיר. העובדה היא

שאיך שלא תסתכלו על זה, לקנות מחשבים לכל

תלמידי ישראל מכיתה א' עד י"ב, נאמר מחשב

חדש פעם בשלוש או ארבע שנים, וזה לא חשוב

כרגע, אני לא נכנס לפרטים הטכניים איזה

סוג של מחשב, כזה או אחר. סדר הגודל של

ההוצאה השנתית הוא בסביבות 2-3% מתקציב

החינוך. ואני תמיד שואל את אותה שאלה ועוד

לא קיבלתי תשובה עליה. נניח שהיה בא מישהו

ואומר לי תבחר בין מצב שבכל בתי הספר

בישראל אין אף מחשב, או שלכל ילד יש מחשב,

אבל בכל כיתה יש עוד תלמיד או שניים יותר

ממה שיש בה עכשיו. דבר שאנחנו לא רוצים

כמובן.

המחיר של שני הדברים האלה הוא אותו מחיר.

כלומר המחיר לתת מחשב נייד לכל תלמיד

במדינת ישראל, שווה לחיסכון שיושג, אם

מספר התלמידים בכיתה יגדל ב-1 או 1.5. זה מה

שהחשבון אומר. אז עכשיו נניח שיש לי כיתה

של 30 תלמידים, ובערים הגדולות אין כזאת,

היא בדרך כלל 40, אלא בחלקים מיוחדים של

מערכת החינוך, וגם זו אפליה צועקת לשמיים

אבל נעזוב את זה כרגע. אני רוצה שמישהו

יבוא ויוכיח לי ש-30 תלמידים בלי אף מחשב,

זה יותר טוב מ-32 תלמידים עם 32 מחשבים, כאשר

העלות היא בערך אותה עלות. וזה הויכוח, זה

הויכוח שעליו אנחנו מדברים.

כל הרפורמות שנעשות עכשיו ונעשו בעבר

הקרוב, בצורות ההעסקה של המורה, צריכות

היו להיות, ואני מקווה שינוצלו, ואני מאד

מקווה שמשרד החינוך יעשה את זה, כי אני

יודע שמשרד החינוך חושב על הדברים האלה –

להיות מנוצלות בכיוון של החדרת המחשבים.

כי החדרת המחשבים מחייבת הרבה יותר עבודה

של המורה כהכנה ובאינטראקציה ממוחשבת עם

התלמיד מחוץ למה שנקרא השעות

הפרונטאליות. והדבר הזה ניתן לביצוע רק

על ידי הגדלת מספר שעות ההעסקה של המורה,

לא בהגדלה של מספר שעות הנוכחות שלו

בכיתה, אלא שעות האינטראקציה שלו עם

התלמיד ועם חומרי הלמידה.

עוד מילה אחת לגבי הנושא שאפשר לקרוא לו

מערכת פתוחה לעומת מערכת סגורה, וזה נושא

שבו לי יש דעה ברורה לגמרי, אבל אני בכלל

לא בטוח שהדעה שלי נכונה, ואני רוצה להציג

את הדילמה. המערכת הפתוחה לגמרי אומרת –

תן לילד ולמורה מחשב ועולם, נגיד ככה –

ברשת, באוויר, יש כל כך הרבה הזדמנויות

וכל כך הרבה אופציות, שאם המורה והתלמיד

הם רבי תושייה, רבי יכולת – אין דבר יותר

טוב מלזרוק אותם למים ולתת להם לשחות.

והאמת היא שזה בטוח נכון אם המורה הוא

המורה האידיאלי המכיר היטב את כל המערכות

האלה, והתלמיד הוא התלמיד המבריק. בקצה

השני ישנה המערכת הסגורה לגמרי. קח את כל

ספרי הלימוד, תהפוך אותם לדיגיטאליים,

תשים אותם על המחשב, עם כמובן אופציות של

המחשב, קישוריות ודברים כאלה שהמחשב

מאפשר וספר הנייר לא מאפשר. תן אותם למורה

ולתלמיד ותלמד ככה. אז הוא ייקח ילקוט שיש

בו רק מחשב ולא מחברות וספרים כמו שהיה

פעם. אבל הוא בעצם ילמד כמעט באותה צורה,

וכולם ילמדו מאותו חומר, מאותו ספר.

החיסרון של זה הוא כמובן שהדברים משתנים

הרבה יותר מהר היום, ואתה לא יכול להכניס

ספר דיגיטאלי חדש כל חודשיים או כל

שנתיים. היתרון הוא שלמורה היותר מוגבל

ביכולתו ובכישוריו העסק הזה ניתן לביצוע

הרבה יותר, אין סכנה שהוא יטבע. אתה נותן

לו גלגל הצלה כשאתה זורק אותו למים. ושתי

הקיצוניות האלה, המערכת הסגורה לגמרי של

ספרי לימוד דיגיטאליים ותו לא, והמערכת

הפתוחה לגמרי – כך מחשב תעשה עם זה מה

שאתה יכול ומה שאתה רוצה ומה שנראה לך,

שתי הדרכים הקיצוניות – יש להניח שאף אחד

מהן היא לא הדרך הנכונה.

היו"ר מאיר שטרית:

למה אי אפשר את שתיהן?

חיים הררי:

אוקי, אז הנכון הוא באיזה שהוא מקום

באמצע. והשאלה היא אם צריך גם לכוון את

האמצע הזה, הוא לתת למורה את האופציות

השונות כאשר המורה לפי כישוריו או

כישוריה ויכולתו וידידותו עם המחשב יבחר

לו את הכיוון. או ללכת באיזו שהיא דרך

אחרת, וכאן אין חכם כבעל הניסיון. עד שלא

יעשו ניסויים באלפי כיתות – אנחנו לא

נדע.

הפרויקט שאנחנו במכון דוידסון עושים, אני

אומר עליו כמה מילים ונוכחים כאן אריאל

היימן מנכ"ל מכון דוידסון, ואבי ברנשטיין

מנהל פרויקט כתו"ם. הדגל שלו הוא העקרונות

שהזכרתי. זאת אומרת מחשב נייד לכל תלמיד

ולכל מורה באותה כיתה שהם לוקחים אותו

הביתה ומשתמשים בו כל הזמן. גישה פתוחה

ככל האפשר – כלומר יש חומרי למידה אבל

בעיקרו של דבר מעודדים את המורה והתלמיד

להשתמש במה שקיים. וגישה הדרגתית, התחלנו

בקטן, אבל למרבית הצער, בגלל מגבלות יותר

כספיות מאחרות, אנחנו כרגע בסך הכל

נמצאים עם כ-2,000 תלמידים, ואם יהיה זמן,

ואם היושב ראש ירשה אפשר יהיה אולי לומר

כמה מילים על מה קורה בפרויקט הזה.

יהודה סקר:

מה זה מכון דוידסון, אדוני הפרופסור?

חיים הררי:

מכון דוידסון הוא החלק, מכון ויצמן עוסק

כבר כמעט 50 שנה בחינוך מדעי בנוסף

לעבודתו העיקרית שהיא המחקר המדעי. לפני

כ-10 שנים ייסדנו מכון מיוחד במסגרת מכון

ויצמן למדע, זה גוף נפרד, זה עמותה נפרדת,

אבל זה בקמפוס מכון ויצמן למדע, והגוף הזה

עוסק אך ורק בחינוך המדעי. הוא בין השאר

גם מפעיל את פרויקט פר"ח הארצי שנוסד

במכון ויצמן; מפעיל את כל הפעילויות

לנוער שוחר מדע, שמכון ויצמן היה החלוץ

שבהם; ומפעיל את כל הכיוונים האלה, כולל

את הפרויקט הזה של מחשב כתו"ם. כתו"ם אגב

זה ראשי תיבות – כיתה, תלמיד ומורה. מחשב

לכיתה, לתלמיד ולמורה, מחשב כת"ום.

אבל אני לא חושב שהמטרה של הדיון הזה היא

לדון בפרויקט אחת ספציפי, לא של מט"ח

שעושה עבודה יפה, אלא במסגרות הארציות

הכלליות. אנחנו בחרנו ללכת בכיוון של

המערכות הפתוחות, ללכת על כיתות שלמות,

ואנחנו נכנסים בפעם הראשונה לעיר שלמה,

בשנה הבאה, זאת אומרת השנה בעצם – באשדוד.

אבל שוב, זה מקרטע על התנגדויות הורים ועל

בעיות טכניות ואחרות שבסופו של דבר אתה

מדבר גבוה גבוה ובסוף הפרטים מפילים את

כל הדברים הקטנים האלה.

אז הדרך היא עוד ארוכה, אבל נדמה לי

שהכיוון חייב להיות. לא יכול להיות שזה

המקום היחידי במדינה שבו מתנהלת פעילות

אינטלקטואלית. בית הספר הוא היום המקום

היחיד במדינה שבו מתנהלת פעילות

אינטלקטואלית, ולא לכל אדם שמשתתף בה יש

מחשב. זו עובדה. ואני תמיד משתמש באותה

דוגמא ואסיים בזה, ובסכנה שאני חוזר על

עצמי, וחלק מהנוכחים כבר שמעו את זה. לפני

15 שנים בכל מדינת ישראל היו מזגנים, רק

במקום אחד לא היו מזגנים בקיץ, וזה היה

בבתי הספר. אז עברנו את השלב הזה, והרבה

מאד, עוד לא עד הסוף, אבל בהרבה בתי ספר,

יהודה סקר:

עוד לא. יש בנגב בתי ספר בלי מזגנים.

חיים הררי:

אוקי. אז בהרבה בתי ספר. היה מצב שלא היה

מזגן בשום מקום, והיום אנחנו עם המחשבים

באותו מצב שהיינו עם המזגנים. וכמו שהדבר

הזה לא מתקבל על הדעת, גם השני לא מתקבל על

הדעת.

תודה אדוני.

היו"ר מאיר שטרית:

תודה לפרופ' הררי. אני אעביר את רשות

הדיבור למשרד החינוך, לד"ר עופר רימון

שהוא מנהל המינהל למדע וטכנולוגיה במשרד

החינוך, כדי שיציג את תוכנית התקשוב. אני

רק מבקש להפנות את תשומת ליבך לשתי

נקודות שעלו בתוך הדף של הממ"מ.

אחת, שבשנת 2006 המצב היה ש-64% מהמחשבים

במערכת החינוך היו מפנטיום 3 ומטה.

עופר רימון:

אני יודע, אנחנו העברנו להם את הנתונים.

היו"ר מאיר שטרית:

אוקי. אז אני אומר. והדבר השני, עכשיו המצב

השתפר, אז עכשיו יש פנטיום 4 ומעלה ביותר

מחצי מהמחשבים.

הדבר השני, אחת הבעיות שמוצגות, לפחות

בבתי הספר, זה שיש כבר מחשבים בחלק מבתי

הספר, עדיין היכולת שלהם להתחבר לאינטרנט

ולגלוש – היא מאד רחוקה מהמציאות. עולה

לבית ספר לחבר, וזה מה שאמרו לי מנהלי בתי

ספר, עולה לבית ספר 80,000 ₪ לשנה, כדי ליצור

מצב שיהיה חיבור של נקודת Y פיי, שתפעל בכל

בתי הספר, שהילדים יכולים להתחבר

למחשבים. זו נקודה מאד חשובה בעיני, כיוון

שאם הילדים לא יכולים להתחבר לאינטרנט

בדרך של Y פיי, אז אתה מראש מנטרל להם את

היכולת שלהם להשתמש במחשב, ומעניין אותי

אם זה יילקח בחשבון בתוכנית שלהם בתקשוב,

כיצד הדבר הזה ייפתר או איך זה יהיה. היום

הוא לא פתור בהרבה מאד בתי ספר זה לא קיים

והילדים לא יכולים לגלוש. כיצד הדבר הזה

אמור להיפתר וליצור מערכת באמת פתוחה

שתוכל לעבוד בכל מקום. בבקשה.

עופר רימון:

תודה רבה. לפני שאני אפתח את הדברים על

תוכנית התקשוב, מינהל מדע וטכנולוגיה

מרגיש מאד בנוח בוועדת המדע והטכנולוגיה.

מינהל מדע וטכנולוגיה שואף להיות הבית של

החינוך המדעי טכנולוגי בישראל, ולכן

מרגיש פה מאד טוב.

שר החינוך, מנכ"ל משרד החינוך, אני בטוח

שתשמחו לשמוע ששמים דגש מאד חזק בקדנציה

הנוכחית על הנושא של מדע וטכנולוגיה.

והייתי אומר שהתקציבים התוספתיים לתקציב

הדו שנתי – 2011-2012 מתקרבים למיליארד שקלים

תוספתיים.

לנושאים שדיברת עליהם - העניין שמאד

מדאיג אותנו – שעות למדעים בחטיבות

ביניים ומה שקרה שם. 12,500 שעות תוספתיות

השנה בתוך המערכת, כדי להביא למצב שכל

תלמיד במדינת ישראל ילמד את מספר השעות

במדעים, אבל אני מציע להשאיר את זה לדיון

נפרד, ואשמח להגיע לכאן ולהציג את המהלך

ארוך הטווח שהתחלנו ללכת, כדי להביא גם

לשיפור בהישגים במבחנים הבין לאומיים

במדעים, ואנחנו נביא את השיפור הזה. וגם

אשמח מאד להראות את הפעולות שנעשו. גם

בחינוך הטכנולוגי השקעות מאד גדולות, וגם

קצת, תסלח לי שאני אומר את זה – חוסר דיוק

בדבריך, כי אין לנו מגמה בחינוך

הטכנולוגי שלא לומדים שם מקצועות מדעיים,

והבאת ככה שלא לעניין דווקא את הדוגמא

הכי פחות טובה, כי כל תלמידי

הביוטכנולוגיה לומדים לפחות ביולוגיה 5

נקודות, ורבים מהם, 40% - לומדים שני

מקצועות מדעים מוגברים, 5 ביולוגיה, 5

כימיה, ובנוסף את המקצוע שנקרא מערכות

ביוטכנולוגיות. זאת אומרת זה לא במקום, זה

בנוסף כנדבך על לימודי המדעים, ורק מעודד

עוד תלמידים לגשת לתחומים המדעיים,

תלמידים שרוצים לדעת גם אפליקציות של

הדברים האלה בתוך מערכות טכנולוגיות,

תעשייה, מזון וכו'. אבל גם את החינוך

הטכנולוגי בתקציב תוספתי מאד משמעותי,

מאד משמעותי,

היו"ר מאיר שטרית:

מתי התלמיד בוחר את המגמה שלו,

אלקטרוניקה, באיזו כיתה? למיטב ידיעתי זה

כיתה י'.

עופר רימון:

התלמיד בוחר בכיתה ט', ומ-י' הוא לומד או

בחינוך העיוני או בחינוך הטכנולוגי. אבל

אני חושב שזה יהיה חטא לחינוך הטכנולוגי,

את כל העניין הזה להציג על רגל אחת. אם

תרשה לנו, נשמח לעשות על זה דיון מסודר.

היו"ר מאיר שטרית:

אני אשמח לעשות על זה דיון, בהחלט.

עופר רימון:

אבל, רק תדע שהחינוך הטכנולוגי זוכה

לעדנה אחרי הרבה שנים, בשיתוף של התאחדות

התעשיינים, שרגא ברוש שדוחף מאד חזק, ראש

הממשלה שדוחף את הנושא הזה מאד חזק,

ואנחנו ביחד מובילים את החינוך

הטכנולוגי קדימה, ואנחנו נשמח כמו

שאמרתי, להציג את הנושא הזה בצורה מסודרת.

אבל כמו שאמרת, הדיון הוא על נושא התאמת

מערכת החינוך למאה ה-21.

גם כאן אני חושב שהתחלנו, איך אני אגיד? לא

בצורה הנכונה. התחלנו בלספור מחשבים. אתה

יודע, אני הייתי בפורטוגל, נסעתי

לפורטוגל. יש שם תוכנית מחשב נייד לכל

תלמיד. לא רק זה, אלא הקימו שם מפעל של

אינטל שמייצר את המחשבים, אפליקציה

מיוחדת לפורטוגל, כל מחשב מגיע עם מחשב

נייד קל. נכנסתי לכיתות ומה שקורה שם –

קטסטרופה. אם תראה איזה ערך מוסף יש

לתקשוב, דל, בגלל שזה לא מספיק. גם אנחנו

קיבלנו תקציב תוספתי של 420 מיליון שקל, אם

היינו קונים ברזלים אז היינו בכל הארץ

יכולים לעבור מ-1 ל-13, ל-1 ל-6. ואז מה? ואנחנו בחרנו להתמקד בצפון לדרום. יכולנו בצפון

לדרום, אם היינו קונים מחשבים – לרדת ל-1

ל-2, ואז מה? יש כאן הרבה דברים שצריך לקחת

בחשבון כשמכניסים את הטכנולוגיות האלה

לתוך בתי הספר.

הצטיידות זה רק מרכיב אחד, ואני אגש ישר,

אני אדלג ואני אתחיל מהלב, זה התפיסה

שלנו. אנחנו ניגשים לנושא הזה בתפיסה

הוליסטית. כי אתם הזכרתם את התשתיות, אבל

תשתיות בלי תחזוקה הם חסרות ערך. פיתוח

מקצועי של עובדי הוראה, התכנים

הדיגיטאליים, התאמת תוכניות הלימודים. אם

כל זה לא ייעשה ביחד בתוך בית ספר – אז לא

יהיה ערך למחשבים. עכשיו, אחת הבעיות

בתוכניות, גם בתוכניות כמו מחשב כתו"ם

ותוכניות אחרות, שהן כולן יפות וטובות,

וגם תוכניות שנעשו בעבר. תראה, אנחנו

מתחילים עם תקציב של הצטיידות שהוא תקציב

חד פעמי. אבל אנחנו פעם ראשונה גם מכניסים

תקציב הפעלה. אנחנו מממנים רכז תקשוב

בבית ספר, דבר שלא נעשה בעבר. אנחנו

מממנים אנשים טכניים שיהיו בבתי ספר.

אנחנו מממנים את החיבור לאינטרנט ואנחנו

מממנים קישור לספקי תוכן. ותקציב ההפעלה

שאנחנו נותנים לבית ספר הוא לא חד פעמי,

לתמיד. מהרגע שהוא נכנס לבית ספר תמיד

יהיה תקציב הפעלה. כי זו התשתית שעליה אתה

בונה את האפשרויות לטכנולוגיה לחזור

לתוך בית ספר. ואם אתה לא בונה את התשתית

הזאת לאורך זמן, אתה תבוא עוד שנתיים, עוד

שלוש, כאילו לא היה. אבל כשיש פונקציה

בבית ספר שזה התפקיד שלה והיא מתוגמלת,

והרי אלה הכספים הגדולים. המחשבים הם לא

הכספים הגדולים, כולם יודעים את זה.

הדבר הבא שאנחנו מאד מדגישים זה מה שכתוב

כאן פיתוח מקצועי של עובדי הוראה. חוץ

מהשתלמויות בית ספריות אנחנו נותנים

הדרכות. בעבר נתנו הדרכה מדריך תקשוב

לבית ספר. הפעם אנחנו מוסיפים עוד 4

מדריכים, מדריכים דיסציפלינאריים. נכנס

למורה למתמטיקה, שעובד עם מורה המתמטיקה

על מטרת התקשוב בתחום המתמטיקה. מדריך

לשפה שעובד על הטמעת התקשוב בתחום השפה.

כי בפדגוגיה הכל מתחיל. אם אתה לא מראה

למורים איזה תכנים יש, ואני רואה כאן את

גילה, אז איזה תכנים יש למט"ח בתחום

המתמטיקה, ואיך זה קשור לתוכנית

הלימודים, ואיפה הם יכולים לשלב את זה –

אז לא יהיה לך תקשוב אמיתי בתוך הכיתות.

ואותו הדבר לגבי עת הדעת או כל חברה אחרת.

זאת אומרת, שהתקציב שלנו, אם אתה תראה את

התקציב שלנו לבית ספר, 50% הולך להצטיידות,

50% הולך בכלל לדברים אחרים. ולא רק שהוא

הולך לדברים אחרים, אלא אם תיקח את זה על

פני 4 שנים, אתה תמצא שאני חושב אולי 30%

מהתקציב הוא הצטיידות, ו-70%, אם תספור את

זה על פני 4 שנים או 3 שנים – הוא התקציב

לדברים האחרים.

עכשיו, אני אדלג גם על הדברים האחרים כדי

להגיע ישירות. אתה יודע, להגיד תפיסה

הוליסטית זה נשמע ככה טוב, זה כמו הרבה

סיסמאות כאן שאנחנו שומעים. אבל אני רוצה

להראות איך אנחנו לוקחים את התפיסה

ההוליסטית ומכניסים אותה לתוך בתי הספר.

כי שוב אמרתי, אנחנו רוצים לראות את כל

הדברים האלה קורים בתוך בית ספר, ולכן

אנחנו נעים בשלושה צירים.

ב-15 לאוגוסט או ב-20 לאוגוסט, אני לא זוכר,

קיבלנו את האישור מהאוצר, שב-1 לינואר

נקבל את התקציב של 420 מיליון שקל, ואנחנו

התחלנו פעולות כבר מתחילת ספטמבר. אנחנו

עובדים בשלושה צירים. ציר אחד הוא פעולות

ההיערכות שנעשות בתוך בית ספר; הציר השני

הוא פעולות ההיערכות שנעשות ברשות;

והציר השלישי הוא כל הציר של התכנים

הדיגיטליים ותוכניות הלימוד, וביחד

הצירים האלה לוקחים את כל התפיסה שלנו,

ומכניסה אותה לתוך בתי הספר.

פעולות ההיערכות בתוך בתי הספר התחילו עם

הודעת הצטרפות לבתי הספר בסוף אוגוסט,

ויסתיימו בחודש פברואר כשבתי הספר

יסיימו את ההכנה הפדגוגית לקראת התוכנית.

הפעולות ברשויות התחילו עם פתיחת הרשאה

לרשות בנובמבר, ויסתיימו כשהציוד יהיה

בתוך בתי הספר, אנחנו מקווים בסביבות

פברואר; והפעולה השלישית – עובדת על כל

הציר של תכנים דיגיטאליים ותוכניות

לימודים, ואני אציג את הפעולות המרכזיות

שנעשות בכל אחד מהתחומים האלה.

הדבר הראשון שאני רוצה להציג, וגם אני

חושב דבר ייחודי לתוכנית הזאת, שהשר

והמנכ"ל אמרו לנו – לפני שאתם מתחילים

אנחנו רוצים לדעת מה הולכים להיות

התפוקות והתוצאות של התוכנית הזאת. זה גם

דבר ייחודי, ותבדוק תוכניות, הרבה

תוכניות שהוזכרו כאן. האם לפני שהן יצאו

לדרך הן הגדירו תפוקות ותוצאות. למה? כי

בתחום התקשוב זה מאד מאד קשה להגדיר

תפוסות ותוצאות. מאד קשה, והרבה קופצים

מעל המשוכה הזאת. אנחנו עבדנו לפי,

באמצעות מדריך התכנון הממשלתי, שמגדיר

בצורה מאד מדויקת מה הן תפוקות ומה הן

תוצאות, ולפי זה הגדרנו את הדברים.

אנחנו העברנו את המסמך הזה ל-70 מומחי

חינוך, כדי לייצר קונסנסוס לאומי סביב

הנושא של תפוקות ותוצאות, עוד לפני

שאנחנו יוצאים לדרך. הגדרנו את התפוקות

ברמת בית הספר, והגדרנו את התוצאות. את

התוצאות הגדרנו ברמת המורה - שנה ראשונה,

שנה שנייה, שנה שלישית. ברמת בית הספר

כארגון וברמת התלמיד. עכשיו, אני חייב

להגיד שאת התפוקות והתוצאות האלה

השתמשנו במסמכים גם של הפיז"ה וגם מה-IEA,

ארגוני הערכה בינלאומיים, כי אנחנו כבר

רואים ב-2013 את המבחן שארגון ה-IEA בונה, כדי

לבדוק מיומנויות ICT של תלמידים. לכן את

זה, למרות שזה תלמידים בכיתה ח', את זה גם

אנחנו לקחנו בחשבון.

היו"ר מאיר שטרית:

מה התוצאות המצופות מהתלמידים?

עופר רימון:

מצופות מיומנויות תקשוב, לדעת מהרמה של

לפתוח תיקיות במחשב ולסדר אותן באיזה

שהוא סדר לוגי הגיוני. לדעת להשתמש באקסל.

היו"ר מאיר שטרית:

אבל אלה תשומות לא תפוקות.

עופר רימון:

לא. תשומות זה המשאבים שאתה מכניס, תפוקות

זה מה שאתה מצפה שאיתו תלמיד ייצא ויידע.

היו"ר מאיר שטרית:

יש איזה שהוא מדד שקובע את רמת ההישגים

שתהיה במבחנים בינלאומיים?

עופר רימון:

בוא רגע נעשה סדר.

היו"ר מאיר שטרית:

זה התפוקה שאתה מצפה לראות. לראות אותם

מצליחים בלימודים. לראות תוצאות של כל

החינוך הזה.

עופר רימון:

רגע, רגע. תראה, יש לנו תוכנית שעניינה

שיפור הידע וההישגים בבתי הספר. זו לא

התוכנית הזאת. אני אחראי על תחום המדע

והטכנולוגיה, המקצוע, המבחן הבינלאומי

שהתלמידים ייגשו אליו בסוף השנה הזאת.

אני יכו להגיד לך איזה פעולות אנחנו

עושים כדי לשפר את ההישגים הלימודיים של

הילדים במדעים, והצעתי לעשות את זה

בישיבה נפרדת, כי אם אתחיל – אנחנו לזה

צריכים שעה שלמה. אבל, לא תוכנית התקשוב

היא זאת שאנחנו מצפים שהיא תביא כרגע

באופן ישיר לשיפור בידע ובהישגים של

התלמידים במבחן.

היו"ר מאיר שטרית:

רמ"ה אומר את זה. רמ"ה אומר שיש קורלציה

מאד גבוהה ב-

עופר רימון:

אבל מה לעשות אם, טוב,

היו"ר מאיר שטרית:

לא אני אומר. משרד החינוך אומר, לא אני.

עופר רימון:

הדבר הבא, חוץ מלהגדיר את התפוקות

והתוצאות שמצופות מהתוכנית, כמו שאמרתי

מסמך שעבר ל-70 מומחי חינוך כדי לייצר

קונסנסוס, הדבר הבא זה האופן שבו אנחנו

עובדים על ההצטיידות. פתחנו הרשאה

לרשויות, כאן אני מראה דוגמא להרשאה

שפתחנו למשל לגליל תחתון לפי מספר בתי

הספר, כמה מחשבים הם יקבלו, כמה מקרנים

וכו'. תשימו לב שבהרשאה, וזה גם ייחודי

לתוכנית, כתוב כאן – "ההרשאה התקציבית

הזו שניתנת בזה לכם תקפה עד תאריך מסוים,

אנחנו מבקשים לחזור ולהדגיש שהכנסת

הציוד על ידי הרשות לבית הספר טעונה

תוכנית עבודה מאושרת". זאת אומרת, הפעם

אנחנו לא מכניסים את הציוד פנימה אם בית

ספר לא עשה הכנה פדגוגית, והיא אושרה,

שמראה לנו שבית ספר מוכן וערוך כדי

להשתמש במחשבים.

אנחנו הוצאנו הנחיות למימוש ההקצבות, ספר

סטנדרטים שיוצר סטנדרטיזציה איזה מחשבים

לקנות ואיזה לא. מפרטים ואנחנו עוקבים

אחרי הסטאטוס של ההתנהלות ברשויות. סם

קפלן שיושב כאן לצדי מופקד על כל העניין

הזה, ומקדם את הדברים האלה במעקב ממש

שבועי אחרי ההתקדמות של הרשויות.

הציר הבא שאנחנו עובדים בו זה הנושא הזה

של ההיערכות הפדגוגית של בתי הספר לקראת

התוכנית. רוני דיין שיושב כאן אחראי בעצם

על כל ההיערכות הפדגוגית של בתי הספר.

ההיערכות הזאת כוללת, ואני אראה לך באיזו

רמה אנחנו עובדים. אנחנו מינינו רכז

תקשוב בכל בית ספר, העברנו 7 שעות הוראה

לכל בית ספר, כדי שבית הספר יוכל למנות

מדריך אשכול. עשינו בדיקה עם מפקח בית

הספר, עם רכז התקשוב במחוז, עם מנהל בית

הספר, שהרכז הנבחר הוא מתאים, שהוא יודע

בדיוק מה המשימות המצופות ממנו וכו'.

הדבר הבא זה שאנחנו קבענו תנאי סף לאישור

תוכנית עבודה. הגדרנו איזה תהליכים

צריכים לקרות בבית ספר. הגדרנו את

ההתפתחות המקצועית. הגדרנו איך צריך

להיראות אתר בית הספר, הגדרנו את הנושא של

ניהול פדגוגי. לא יכול להיות בבית ספר

מתוקשב, וזה קורה דרך אגב בהרבה בתי ספר

בתוכניות שאתה הזכרת, שמכניסים מחשבים

לבית ספר, ועדיין המורה רושם את הנוכחות

עם נייר ועיפרון. עכשיו, אתה אומר אם אתה

לא תטפל בזה ותדאג שתהיה תוכנת ניהול,

ותגדיר סטנדרט לניהול, אז לא יהיה לך בית

ספר מתוקשב. כי אני תמיד אומר, אם מורה

נכנס לכיתה עם מחשב נייד ועשה את הנוכחות

עם נייר ועיפרון, כבר כאן אתה הפסדת אותו.

הגדרנו סטנדרטים לאיך משלבים את התקשוב

במקצועות הלימוד. אנחנו מתרכזים בארבעת

מקצועות הלימוד, ארבעת מקצועות המיצ"ב.

הגדרנו את הנושא של תקשורת. אנחנו חושבים

שכמובן לתקשוב יש הרבה סיכוי לשפר את

התקשורת. כשאנחנו מדברים על תקשורת –

תקשורת בין תלמידים לבין עצמם למידת

עמיתים. גם תלמידים מהארץ ותלמידים

במדינות אחרות, בין המורים לבין עצמם

למידת עמיתים. בין הבית לבין בית הספר,

בין המנהל לבין צוות המורים.

כמו שאתה יכול לראות כאן בסטאטוס אנחנו

עוקבים בית ספר בית ספר. כמה בתי ספר

הכינו תוכנית עבודה, כמה ערוכים מבחינת

תוכנת ניהול בית ספרית, כמה ערוכים

מבחינת הפורטל הבית ספרי.

היו"ר מאיר שטרית:

היעד שלכם השנה ש-200 בתי ספר יהיו עד סוף

השנה בתוכנית הזאת?

עופר רימון:

היעד שלנו הוא מה-1 לספטמבר הכנסנו 220 בתי

ספר ראשונים לתוכנית. אנחנו במרס מתחילים

לעבוד על עוד כ-700 בתי ספר כדי להביא למצב

שתוך שנתיים, תשע"א-תשע"ב כל בתי הספר

היסודיים במחוז צפון ובמחוז דרום נכנסו

לתהליך. במקביל, למה התחלנו מצפון ודרום,

מתוך גישה של צדק חברתי – לתת עדיפות

לפריפריה. כמובן שאם היה לנו תקציב היינו

שמחים להכניס את כל הארץ לתוך התוכנית

הזאת. למה התחלנו רק מבתי ספר יסודיים,

בדיוק מה שאמרת על המחטים – לא להתפזר,

ללכת על המקומות ששם יחסית יש הרבה תכנים

דיגיטאליים ויש יותר סיכוי להצלחה.

הציר הנוסף שאני רוצה לדבר עליו זה בתי

ספר מדגימים. נכון, אנחנו מציבים איזה

שהוא סטנדרט שאנחנו רוצים להעלות את כל

בתי הספר, להעביר אותו. אבל יש בתי ספר

פורצי דרך, נעמי שמר, בתי ספר גנים בגני

תקווה, בית ספר מודיעים. אנחנו אספנו את

בתי הספר האלה, 20 בתי ספר, והם אצלנו בתי

ספר מדגימים. הם צריכים לצייר לנו את

האופק. אני והצוות נפגשים כל חודש עם כל 20

בתי הספר המדגימים. אנחנו שם לומדים מהם,

אנחנו באים מתוך גישה של צניעות, שיש הרבה

מאד ידע והתפתחויות בשטח, שיש לנו הרבה

מה ללמוד מהם.

אם תרשו לי אז אני אציג ממש דוגמא לשיעור

שנחשפתי אליו באחד מבתי הספר המדגימים,

היו"ר מאיר שטרית:

כמה בתי ספר מדגימים יש.

עופר רימון:

השנה יש 20 בתי ספר מדגימים. שנה הבאה

אנחנו מדברים על עוד 20 בתי ספר מדגימים.

היו"ר מאיר שטרית:

אבל ראיתי בנייר שלכם שרק אחוז קטן דווקא

מבתי הספר המדגימים עומד בסטנדרטים שאתם

רוצים. רק 5 או משהו כזה.

עופר רימון:

אתה רוצה סטאטוס בנקודה מסוימת, זה כל

הזמן משתנה. בפברואר כל בתי הספר

המדגימים כבר יהיו במקום, ופשוט הדרישות

של ההיערכות הפדגוגיות מבתי הספר

המדגימים הם כמובן הרבה יותר גבוהות מבית

הספר הרגילים. אבל קחו למשל שיעור לדוגמא,

זה לקוח מבית הספר גנים. מורה בשם מאיה

שירי, ששיתפה אותנו בשיעור שלה. היא כאן

רצתה ללמד על דמותו של דוד המלך, על

הסיפור של המשל של כבשת הרש. היא מספרת

להם, מדברת איתם על סוגי חטאים, זה היה

קרוב השיעור הזה לימים הנוראים. ואחרי

שהיא דנה איתם בעניין הזה היא נותנת להם

לעשות איזו עבודה בבית שבה כל אחד מהם

צריך לכתוב טיעון ש-

(מוצגת מצגת).

אז היא נותנת לתלמידים לראות דוגמאות לכל

מיני אנשים שמביעים חרטה והיא מבקשת מהם

אחר כך כל אחד לרשום טיעון, לתת לו הרגשה

אם הוא היה דוד המלך, איך הוא היה רושם

טיעון ומסביר את החטא שהוא עשה. לצורך זה

היא מכניסה אותם לסביבה של, כאן במקרה הזה

לסביבה של מט"ח, שבסביבה הזאת יש כאן

מחולל כתיבה של מט"ח, דרך אגב זה כלי מדהים

בעיני, שבעצם מאפשר לתלמידים לעבור על

השלבים של כתיבת טיעון שלב אחרי שלב. הוא

נותן להם גם דוגמאות ומאפשר להם להתקדם

שלב אחרי שלב, ובעצם עוזר לתלמידים

להטמיע את המתודולוגיה של כתיבת טיעון.

אחרי שהתלמידים סיימו את השלב הזה, היא

מכניסה אותם לאתר של מבקר המדינה, ושם היא

מבקשת מכל תלמיד לבחור נושא סביב איזו

שהיא עוולה חברתית שהוא רוצה לטפל בה,

ולכתוב טיעון למבקר המדינה, על משהו שהוא

היה רוצה שמבקר המדינה יטפל בו, ובעצם

הציון בסופו של דבר שהמורה נתנה, זה היה

על טיב כתיבת הטיעון שהם שלחו למבקר

המדינה בעניין הזה. אז זו דוגמא קטנה

לשיעור אחד שהוא לא יוצא דופן בבית ספר

מדגים אצלנו, ואני רוצה להגיד לכם שמה

שאנחנו מגלים בבתי ספר מדגימים, אני חושב

שממש לא תמצאו בהרבה מדינות כזאת

התקדמות.

הדבר האחרון שאני רוצה להתייחס אליו זה

כל הציר שעליו אנחנו עובדים, זה הנושא של

פיתוח תכנים דיגיטאליים ותוכניות

לימודים. הייתי אומר שעד היום כל הנושא

הזה של התכנים הדיגיטאליים היה עולם די

פרוץ. הדבר הראשון הגדרנו נוהל אישור

סביבות למידה דיגיטאליות, ואנחנו עובדים

בשיתוף עם האגף לאישור ספרי לימוד במשרד

החינוך, ואנחנו הולכים בתהליך מדורג

להעביר את המסלול הזה לכל החברות תוכן

שעובדות בישראל.

בנוסף, עשינו מיפוי של כל תכני הספקים

הקיימים בהתאם לתוכנית הלימודים. כאן זו

דוגמא למיפוי שעשינו של בריינפופ, על כל

התכנים שלהם והקישור שלהם לתוכנית

הלימודים שלנו, כי אחת הבעיות זה שמורה

יכול להיחשף לחומר דיגיטאלי, אבל אם הוא

לא יודע לאיפה זה מתאים בדיוק בתוכנית

הלימודים, מאד קשה לו העבודה. כאן אתם

יכולים לראות דוגמא לכנס ספקים. אנחנו

בעצם הזמנו את כל מפתחי התכנים

הדיגיטאליים בארץ להציג את התכנים

הדיגיטאליים לכל המורים בתוכנית.

ובמסגרת הזאת, כאן אתם יכולים לראות את

המורים שלנו יושבים בכנסים האלה,

ומקבלים, ולומדים, ונחשפים לכל הידע שיש.

מה שעשינו כאן זה קצת מיוחד, שלא אפשרנו

למפתחי התוכן להציג באופן ספוראדי, אלא

לקחנו נושא מסוים מתוכנית הלימודים,

וביקשנו מכולם להתייחס אליו ולהציג

תכנים שקשורים אליו, כדי שלמורים יהיה

יסוד להשוואה. כי הרי בתוכנית שלנו אנחנו

מתקצבים את כל הנושא של תכני הלימוד.

במקביל אנחנו בעצם מייצרים היום שער

למורים לכל התכנים הדיגיטאליים שיש היום

בארץ, שבו אנחנו בעצם – מורה ירצה לדעת

בכיתה ב' איזה תכנים דיגיטאליים יש

במולדת, חברה ואזרחות, הוא ילחץ על כיתה ב'

– מולדת, חברה ואזרחות, כל נושאי הלימוד

ייפתחו, ולכל נושא יהיה לו כתוב איזה

תכנים יש, ומשם הוא יוכל להגיע למט"ח או

אלנט או לבריינפופ, תלוי כמובן אם הוא

שילם את המנוי שהחברה דורשת ממנו.

דבר נוסף שכדאי לציין, שהיום אנחנו

פותחים את המטריצה הלאומית גם למורי

ישראל, ואנחנו מציעים למורים לפתח חומרי

למידה מתוקשבים. אנחנו גם אותם מעבירים

נוהל אישור ובעצם קונים מהם את היחידה

שהם פיתחו. זה גם תגמול למורה, זה גם מעודד

מורים לפתח. אם בעבר מורים הרגישו

"פרייארים" שהם צריכים לפתח את החומרים

האלה, היום אנחנו מעודדים אותם, מתגמלים

אותם, ובעצם מאפשרים לכל היחידות האלה

להפוך להיות פבליק דומה. לאפשר למורים

להתדיין עליהם ולפתח את היחידות, בסטייל

של ויקיפדיה.

òã×È×È×ȸ«¸«¸«¸«¸«¸Ÿ–¸Ÿ–ŠŸ¸È׫–ƒ–w

«Ÿ–ƒ–ƒ–p–«

L

萑渚⑁币몄怅䚄懺̤摧妲à

⑁愁Ĥ摧妲à

L

²

F

Ì

萑﷊⑁币Ꚅ怊쪄懽̤摧妲à

⑁愁̤摧妲à

萑ː⑁态킄愂̤摧妲à

øïøïøïøïøïøïâÖïâÖïøïøïâÌïÀâÖïøïøïâÖï

âÖï³âÖïâÖïâÖïøï¬ï¬ïâÖïøïøïøïâÖïâ

萑ː⑁态킄愂̤摧妲à

Þ

ä

\

|

€

‚

À

Ô

Ø

o(

Z

萑ː⑁态킄愂̤摧妲à

⑁愁̤摧妲àᨀZ

\

€

‚

¾

À

Ø

Ú

萑ː⑁态킄愂̤摧妲àᨀהדבר האחרון, מה שאתה

אמרת, הנושא של דיגיטציה של ספרי לימוד.

כמובן שכמוך גם שר החינוך, מנכ"ל משרד

החינוך מזהים את הנושא של דיגיטציה של

ספרי לימוד כהזדמנות בעצם לייעל את תחום

ספרי הלימוד בישראל. למה לייעל? קודם כל

הנגשת ספרים יותר איכותיים. זה ספרי

לימוד שמקושרים לחומרים נוספים. אפשר

לעדכן את ספרי הלימוד בתדירות יותר

גבוהה, הפחתת עלויות, הקטנת משקל, שמירה

על איכות הסביבה. מכל הטעמים האלה אנחנו

הקמנו כבר וועדה במשרד שבעצם מטפלת

בעניין. אנחנו מתכוונים להוציא חוזר

מנכ"ל בעוד זמן לא רב, שבעצם יודיע לכל

מפתחי התכנים הלא דיגיטאליים, שמנקודה

מסוימת, אישור ספר לימוד בישראל יצריך גם

פורמט דיגיטאלי. לצורך זה אנחנו צריכים

להגדיר, לעשות סטנדרט של מה זה ספר לימוד

דיגיטאלי, שזה גם דבר לא פשוט וגם בתחום

הזה אנחנו נעים קדימה.

אז עד כאן התוכנית שאנחנו מובילים. תודה

רבה.

היו"ר מאיר שטרית:

תודה רבה. אני אעביר את רשות הדיבור לד"ר

גילה בן הר, המנכ"לית של מט"ח, להציג את מה

שהם עושים בתחום הזה.

גילה בן הר:

בוקר טוב, תודה על האפשרות להציג. אני

מתחברת למעשה לכל הדוברים פה – גם לפרופ'

חיים הררי וגם אליך היושב ראש, וגם לעופר.

אז א' נהדר וטוב שיש כרגע תוכנית לאומית.

המדינה מובילה תוכנית לאומית, אבל אני

חושבת שאנחנו באמת צריכים לחשוב איך

מאגדים כוחות כדי שלא נראה את התוכנית

מיושמת בעוד 10 שנים, אלא נראה אותה מיושמת

בצורה המרבית בשנים הקרובות ביותר.

מט"ח למעשה עסק מאז הקמתו בכל אותה סוגיה

של הבנת הערך המוסף של שילוב טכנולוגיה

בתהליכי הוראה, למידה, הערכה. כבר בשנות

ה-80 הוביל את מערכת ... שהייתה עובדת

באמצעות מחשב, שהייתה מערכת הרבה יותר

סגורה. ואני מאד מתחברת אליך פרופ' חיים

הררי לגבי הנושא של הדיון בין מערכת

פתוחה לבין מערכת סגורה.

מה שאנחנו מנסים בשנים האחרונות להוביל

זה את המודל שאנחנו קוראים לו ...

הדיגיטאלי, שלמעשה מדבר על מחשב לכל

תלמיד ומחשב לכל מורה, ובמקום שהתלמיד

יסחב את ילקוט הספרים הכבד, יהיה לו למעשה

את המחשב האישי שלו שאיתו הוא יכול

להתחבר מהכיתה, מבית הספר, מחופשת הסקי

שלו, בכל מקום ומקום למקום. ולמעשה יש לו

שם את האפשרות להתחבר למאגר ספרי עיון,

כותר עיון שקרוב ל-1000. ספרי עיון שכבר

נמצאים ברשת של כמעט כל המורים במדינת

ישראל בנושא של ספרי עיון. מאגר גדול של

ספרי לימוד של ספרים של מט"ח, וככל שיותר

מו"לים נוספים במדינת ישראל כרגע חוברים

ומעלים את הספרים שלהם, ומתחבר לכל

המאגרים והפעילויות בסימולציות במעבדות.

זה יכול להיות של מכון ויצמן או של כל גוף

אחר שפיתח מאגרים.

יש איזה שהוא יסוד מארגן, שדבר אחד זה

תוכנית הלימודים, וזה יכול להיות ספר

לימוד או מאגר אחר דיגיטאלי, שמאפשר

למורה להיות בורר נבון של תכנים,

שמתאימים לתוכנית הלימודים. כן מאפשר לו

גם כן להוסיף תכנים שלו אם הוא חושב שהוא

יכול ורוצה להוסיף תכנים נוספים. אין

כוונה ליצור מערכת סגורה שזה דבר הכי הכי

מסוכן. אין כוונה ליצור מערכי שיעורים

סגורים. להיפך, הכוונה היא כן לעודד

פתיחות בפני המורה, ולתת לו אפשרות לנהל

את השיעור שלו על פי אותם תכנים שהוא

פיתח, או שהוא בחר מאותו מאגר.

חשבנו להראות דוגמא אחת של מה הכוונה

לספר לימוד ברשת, שגם אם הוא נכתב לפני 4

או 5 או 6 שנים, יכול להתעדכן כל הזמן

באמצעות שכבות או שיעלו אני הדיסציפלינה,

או שהמורה עצמו יוכל להעלות לקראת הכנה

לשיעור שלו. יש שיח מאד מעניין עם פרויקט

מחשב כתו"ם, מתוך כוונה לראות איך אפשר

לעשות שיתוף פעולה, ודווקא באשדוד במסגרת

חטיבות הביניים, לראות עיר שלמה שמדברת

כעיר דיגיטאלית במסגרת חטיבות הביניים.

הכוונה היא לנסות ליצור פלטפורמה שתאפשר

לכל גופי התוכן, לכל המו"לים היום שיש להם

ספרים – להתאגד באיזו שהיא מערכת גדולה

לטובת המדינה.

המודל שאנחנו רואים אותו, ואני לא רואה

כרגע את המדינה קונה מחשב לכל תמיד, אלא

אם יאמצו את ההצעה שלך, פרופ' הררי שנשמעת

מאד מעניינת ומאד ישימה לגבי הנושא של מה

המשמעות של תוספת תלמיד או שניים או

תלמיד וחצי לרכישת מחשבים. המודל שלנו בא

ואמר – במדינת ישראל המדינה לא רוכשת

ספרי לימוד. אי לכך במימוש היום ההורים

משלמים – כ-500, 600, או 700 ₪ לשנה, ההורים

ישלמו כ-50% עלות הספר ברשת וב-50% הנוספים

כפול שלוש שנים למשל ירכשו את המחשב לכל

ילד וילד, בהתניה שהמדינה תיצור משא ומתן

עם גופי הקצה להוזלת מחירי המחשבים. משא

ומתן עם הוזלה של כל אותן מערכות אופיס

ודומיהן. משא ומתן להוזלה בנושא של מערכת

האינטרנט, ופה אני רואה תפקיד של המדינה

כתפקיד מאד משמעותי. ואז באותה עלות,

תלמיד יכול להיות שיהיה לו מחשב נייד,

שיחליף אותו אחת ל-3 או ל-4 או ל-5 שנים, ואת

כל מאגר התכנים שהוא זקוק היום כדי ללמוד

בבית הספר. ואז, לקבוע מה למעשה המדינה

תיתן – תשתיות בתוך בתי הספר, חיבור

אינטרנט בכל כיתה וכיתה, שהיום אנחנו

עדיין רחוקים מזה בבתי הספר השונים.

ביקשתי מגיא פה שיראה דוגמא אחת, וינסה

להראות אותה דרך ספר לימוד ודרך ספרים

ברשת, ספרי העיון. וגם את הנושא של ספרי

עיון אני הייתי מאד רוצה לאפשר לכל

תלמידי מדינת ישראל, שתהיה להם היום

אפשרות, סיסמא להיכנס למאגר כותר עיון,

וגם ילמדו בחזרה לעבוד עם ספרי עיון, ולא

רק יחפשו ערך בויקיפדיה אלא ההיפך. הם

יוכלו לעשות השוואה בין ספרים שונים,

ציטטות שונות, דעות שונות וכן הלאה וכן

הלאה. יידעו לחפש מידע, לאתר מידע, לארגן

מידע, להבנות מידע מתוך ידע שלהם. זהו.

גיא לוי:

תודה. אנחנו נמצאים עכשיו בתוך הספר

המודפס שנמצא לנו גם פה כספר מודפס – 'מסע

במרחבי כדור הארץ'. ספר בן מספר שנים.

אנחנו רואים את תוכן העניינים, אבל הדבר

היותר מעניין, שוב המערכת היא אינטרנטית,

היא דינאמית. אנחנו רואים עכשיו את שכבות

המידע שצוותי התוכן מעלים כל הזמן על גבי

הספר. ואם נלך כאן, ואנחנו מסתכלים על

התפרצות הר הגעש והסיפור של איסלנד בשנה

שעברה, אנחנו יכולים לראות פה, ברגע

שלחצנו ואולי נפתח עכשיו את הדף כולו, את

שכבות המידע, ולמעשה השכבה הזאת מקשרת

אותנו למאמר ב'הארץ' באינטרנט, שאם עכשיו

נרחיב אותו על כל המסך, אז אנחנו רואים

המאמר הוא מ-'הארץ' של זהר בלומנקרנץ, והוא

מספר את ההשפעות של התפרצות הר הגעש על

אירופה, גם על ישראל, ואנחנו עכשיו בשיעור

רואים את האפקט, את ההשפעה, וגם את מה שזה

יצר מבחינה חברתית באירופה, ומבחינת

האוכלוסייה האירופאית. ושוב, זה מידע

שמתחבר אלינו מיד עם האירוע, ואנחנו

יכולים להראות פה הרבה מאד דוגמאות של

רעידת האדמה בהאיטי או השריפות בכרמל,

השריפה הנוראה שהייתה בכרמל לפני כחודש.

זה מיד מתעדכן על גבי הספר.

דוגמא נוספת, ובזה נקצר בעניין של הספר

הזה, זה שוב גם היכולות שלנו, ויש פה דרך

אגב הרבה מאד קישורים לאנימציות

ולנתונים מהאינטרנט. אבל דווקא אני רוצה

להראות את הדוגמא הזו. יש לנו פה למעשה

תיאור, ציור בספר, הוא סטטי, הוא חד מימדי,

אבל אליו אנחנו יכולים לחבר עכשיו

אנימציה של הר געש בפעולה – גם בעברית

וגם בערבית. אנחנו נצפה ברשותכם בערבית.

מוצגת מצגת

אפשר לראות עכשיו את האנימציה עצמה, וסך

הכל אנחנו מספקים פה למורים כלים, סביבות

שיאפשרו להם לשנות את ההוראה בכיתה, ואני

אוסיף ואומר, גילה דיברה גם ופרופ' הררי

על תוכנית כתו"ם ועל אשדוד כעיר שלמה.

במקיף ט' החדש באשדוד, שהוא אולי המוביל

היום בעיר, יש כבר מספר לא קטן של כיתות

שהילדים מגיעים עם מחשבים ניידים. הם

משתמשים בספרים הדיגיטאליים, בספרים

האלה, אבל הם משתמשים בזה כבר גם לפעילות

של התלמידים בתוך השיעור. ומה שאנחנו

רואים בשנים האחרונות, שבתי הספר שיש בהם

מקרנים בכיתות ומחשבים למורים, השימוש

שלהם בחומרים ובסביבות הוא הרבה יותר

גדול, ובבתי הספר שיש מחשבים ניידים

לתלמידים 1 כפול 1, השימוש הוא למעשה בערך

פי 15 יותר מהממוצע שאנחנו רואים במערכות,

ואנחנו עוקבים אחרי השימוש במערכות שלנו

ברמה יום יומית.

הסביבה הנוספת שרצינו להציג אותה, היא

הספרייה המקוונת של ישראל. למעשה שיתוף

פעולה עם כל המו"לים. אולי את רוצה להגיד

על זה כמה מילים?

גילה בן הר:

פה שיתוף הפעולה למעשה כמעט עם כל המו"לים

במדינת ישראל, שעודדנו את המו"לים להעלות

את ספרי העיון. התחלנו עם ספרי עיון בנושא

של ישראל, יהדות, ציונות. היום אנחנו

מעלים ספרים בתחום המדעים, בתחום החינוך,

ויותר ויותר מדפי ספרים, שלמעשה היום,

שאני יכולה לומר היום שרוב הפקולטאות של

רוח וחברה באוניברסיטאות כבר התחברו

ולסטודנטים יש קוד כניסה. רוב בתי הספר

התיכוניים כבר מתחברים, אנחנו רוצים

לעודד יותר ויותר בתי ספר. ולמעשה זאת

ספריה של תלמיד שכבר היום לא רואה בבית לא

את האנציקלופדיה העברית, ולא את

בריטניקה, ולא את מכלל, ולא כל

אנציקלופדיה אחרת. הוא חוזר בחזרה לראות

את כל ספרי העיון.

גיא לוי:

אז גם הסביבה הזאת יכולה להיות ערך מוסף

מאד חזק עבור המורה, שוב, אנחנו רואים

דוגמא.

גילה בן הר:

אוקי, לא ניכנס מעבר לזה, אבל זאת הייתה

הכוונה להראות. תודה.

היו"ר מאיר שטרית:

גילה, אולי תאמרי עוד מילה אחת, אתם

סיפרתם שהיום לפי מה שאמרתם לי, היום יש

בתי ספר רבים בארץ שרכשו את הזכות, את

היכולת להיכנס לכותר או לתוכניות אחרות,

ולהשתמש בספרים האלה לאורך כל השנה. זה

עולה כסף אני מבין, בשביל שבית ספר ירכוש.

דברי קצת על העניין הזה – כמה זה עולה

לבית ספר שלם, כמה עולה פר תלמיד. העניין

הזה, אני רוצה להבין מה הסוגיה הזאת.

גילה בן הר:

לגבי כותר ספרי לימוד – כל תלמיד שרכש

ספר מודפס מקבל קוד כניסה חינם לספר ברשת.

זה בהסכם שלנו בהסכם עם המו"לים האחרים.

לגבי כותר עיון, מכיוון שאנחנו רצינו

לעודד, ודרך אגב השנה כל חטיבות הביניים

קיבלו כניסה חינם לכותר עיון, מתוך כוונה

לעודד את שנת השפה, אז למעשה פתחנו את זה

לכל חטיבות הביניים.

היו"ר מאיר שטרית:

אז זה פתוח בבית הספר?

גילה בן הר:

לא, ברגע שמישהו מקבל קוד כניסה הוא יכול

להיכנס עם זה בכל מקום.

היו"ר מאיר שטרית:

הוא יכול להיכנס מכל מקום, גם מהבית.

גיא לוי:

24/7.

גילה בן הר:

אתה שאלת אותי לפני כמה זמן, במידה

ומדינת ישראל הייתה רוצה לקנות היום מנוי

לכל ילדי מדינת ישראל,

היו"ר מאיר שטרית:

נכון.

גילה בן הר:

אני יכולה לומר שבשיח ראשון עם עצמנו

אנחנו נשמח מאד לדבר איתכם. בעלות של כ-5 ₪

או 4 ₪ לילד, אפשר לרכוש מנוי לכל ילדי

מדינת ישראל.

היו"ר מאיר שטרית:

למה?

גילה בן הר:

לכניסה לכותר עיון. למאגר הגדול של ספרי

העיון, לשנה.

היו"ר מאיר שטרית:

הבנתי. זהו? אוקי, תודה רבה.

גילה בן הר:

תודה רבה לך.

היו"ר מאיר שטרית:

אני ציטטתי קודם בתחילת הדברים את פרופ'

קינן, הוא נמצא פה, אז למה שאני אדבר בשמו,

הוא יכול לדבר בעצמו. פרופ' קינן הוא ראש

החברה הישראלית לכימיה ופרופסור

בטכניון.

אהוד קינן:

תודה רבה. אני רוצה להתייחס, הקשבתי למשה

שאמר פרופ' חיים הררי, והקשבתי למה שאמר

עופר רימון כמייצג התפיסה של משרד

החינוך. יש לי תחושה שיש כאן דו שיח של

חירשים. כלומר, התייחסות למחשב בצורה

הפוכה לחלוטין. הייתי משווה את זה אולי

כדיבור על אינטרקום לעומת טלפון, ומשרד

החינוך מדבר על אינטרקום ופרופ' הררי

מדבר על טלפון. אני לא כל כך מבין את

ההתניה להתחיל ליצור תשתיות ותוכניות

לימוד, כתנאי להכנסת המחשבים. זה כמו, שוב

אם אני אשתמש אולי באיזה שהוא משל – זה

כמו לתת למישהו רכב שטח ולדרוש ממנו שיסע

על קווי מסילת רכבת, ולחכות עד שיבנו את

מסילת הרכבת כדי שהוא ייסע עליהם באותו

רכב שטח.

מילת המפתח הייתה כאן – סטנדרטיזציה,

ואני רוצה את המחשב כיציאה מהסטנדרטים.

אני מדבר על ויקיפדיה, אני מדבר על חשיפה

לאנגלית, על יכולת ביטוי, על יכולת

סקרנות, כלומר לביטוי אישי, מצגות, על

פיתוח סקרנות או סיפוק סקרנות אישית,

יצירתיות. ילד רוצה לאו דווקא לעקוב אחרי

תוכניות הלימוד. זה בסדר שהמחשב הוא כלי

כדי להשתמש בו כדי להעביר את תוכניות

הלימוד, אבל אני לא רואה את המחשב כתחליף

לספר ולמחברת, ובוודאי לא ליומן כיתה. אם

זה תחליף ליומן כיתה, אני מעדיף שהמורה

ימשיך לנהל יומן כיתה ידני.

עופר רימון:

כנראה שלא הבנת את מה שאמרתי.

היו"ר מאיר שטרית:

תן לו לומר את דבריו, גם אם אתה לא מסכים

איתו.

אהוד קינן:

אני רואה את הילד כסקרן, כרץ לויקיפדיה

והוא רואה מה זה סנהדרין, והוא רואה מה זה

דרך בורמה, והוא רואה מה זה קליגולה, והוא

רואה מה זה האפר של איסלנד, מבלי שיכתיבו

לו – תלך דרך הקישור הזה או תלך דרך קישור

אחר. אני מצפה את היצירתיות ואת הסקרנות

שלו שהוא יבחר בה בדרכו שלו.

אלה פחות או יותר הדברים שאני הבנתי כאן,

ולכן אותו עניין שהדגיש אותו פרופ' הררי,

המחשב הכיתתי, המחשב הקבוע, לא פותר את

הבעיה הזאת. המחשב יעמוד ויגרור את

כברזלים, זה יהיה ברזלים וחלק גדול

מהמחשבים שנמצאים היום בחברות מחשבים, הם

עדיין ברזלים. אני מדבר על מחשב אישי

שהילד נושא איתו כל הזמן, ובהפסקה הוא

סקרן ורוצה לדעת משהו, הוא פותח את המחשב

והוא מוצא את זה מיד.

זה כל מה שרציתי לומר. אני חושב שיש כאן

הבדל בסיסי בתפיסה, ואיך שהוא מדברים כאן

בשתי שפות שונות לחלוטין.

היו"ר מאיר שטרית:

תודה רבה. נמצאת איתנו אנה רוסו, שהיא

מנהלת המכללה של תלמה ילין. מעניין אותנו

לשמוע על העניין של הכשרת המורים לשימוש

בכלל בטכנולוגיות האלה.

אנה רוסו:

בשנת 1995 כמדומני, במכללה שלנו, התקיים גם

הניסוי של מחשב נייד במסגרת 'מחר 98', ואני

בעצמי לימדתי שתי כיתות, שאת אותו קורס

לאחת היה מחשב נייד ולאחר זו הייתה כיתה

קונבנציונאלית רגילה. אני יכולה להעיד

מכלי ראשון, שקיומו של המחשב הנייד, לא רק

שהוא היה אתגר יוצא מן הכלל בשבילי – איך

לשנות את דרכי ההוראה במטרה למצות מהכלי

הזה את המקסימום שאני והסטודנטים

שלימדתי היינו מסוגלים באותה תקופה. אלא

זו הייתה חוויה אינטלקטואלית ממדרגה

ראשונה. לא רק עצם ההוראה אלא עצם המפגש

עם התלמידים, בזווית אחרת לגמרי. ואני

חייבת להגיד שבהזדמנות הזו, שמבחינתי

הייתה תחילתה של דרך ותחילת פיתוח גישה

שונה לנושא של המחשבים בהקשר של הכשרת

מורים. המחשב לא שימש רק כאמצעי להגיע

למקורות מידע נוספים. המחשב היה כלי

שבאמצעותו אפשר היה, אני יכולתי לעקוב

בצורה מפתיעה אחרי דרכי החשיבה של

התלמידים שלי. ובעיני זו הייתה פריצת דרך

באופן ההוראה, כי עד אז אני לא יכולתי

לעשות את זה. הם כתבו הרבה מאד מילים על

הנייר בצורה הקונבנציונאלית, והיה מאד

מאד קשה לראות איך הם מקשרים את הרעיונות.

אבל כשאני באמצעות ההיפר טקסט אמרתי להם

אוקי, תבחרו את אותם מילים שמאפשרות, שהן

אבני הדרך בבניית הרעיון בנושא מסוים,

אני יכולתי לראות את מפת החשיבה שלהם.

וכשמדובר על יישומי מחשב בהוראה, אני

באמת הייתי רוצה לראות תהליך מאד מעמיק,

וכשאני אומרת – אני הייתי רוצה לראות –

הייתי רוצה לראות במערכת החינוך. במערכת

החינוך, מכיוון שאצלנו במכללה שלי

ובמכללות אחרות שמיוצגות כאן, ישנה

פעילות מאד מאד ענפה בכיוון של יישומי

מחשב בהוראה. לא רק בחדרי מחשבים, אלא

המרצים הדיסציפלינארים נדרשים, והם

מבצעים את זה בהצלחה רבה – לשלב מחשבים

בהוראה שלהם. לא באמצעות רכז המחשבים. הם

עצמם למדו לשלוט בכלי, הם מחפשים את

הדרכים המתאימות, אם זה באמצעות תוכנה

שהם מוצאים ברשת, אם באמצעות כלים שהם

בעצמם מפתחים. הסטודנטים מכשירים את עצמם

בתהליך לימודיהם לתואר, ליישם את התקשוב

והמחשוב, כחלק אינטגראלי בלימוד תחומי

הדעת. וזה מה שהייתי רוצה לראות בבתי

הספר. הייתי רוצה לראות מורים, שמשתתפים

באופן קבוע בצוותים שכוללים מורים

שמלמדים את אותם תחומים, באותן שכבות גיל,

וביחד עם מרצה דיסציפלינארי, לא מדריך

מחשבים – מפתחים את חומרי הלמידה לאותה

שכבת גיל.

אני חושבת שאם הדברים האלה לא ייעשו, אז

התוצאה תהיה,

השר מיכאל איתן:

מי יפתח את חומרי הלמידה?

אנה רוסו:

המורים. המורים, ביחד עם מרצים שזה תחום

מומחיותכם. במכללות ישנם מרצים לתחומי

דעת שונים, שתחום המומחיות שלהם זה

בהוראת המקצוע. והם אכן פיתחו כבר חלק

מהחומרים שאיתם הם משתמשים שנים. ואם לא

יהיה הקישור הזה בין המחשבים לבין תחומי

הדעת באופן אמיתי, אז יהיו מחשבים

מתקדמים יותר, שיעמדו בכיתות מחשב, אבל

התלמידים לא יהנו מהם.

היו"ר מאיר שטרית:

תודה רבה לד"ר אנה רוסו. נמצאת איתנו גם

ד"ר גילה קורץ, ראש התוכנית לתואר שני

תקשוב ולמידה במרכז ללימודים אקדמיים

אור יהודה.

גילה קורץ:

בוקר טוב. אני רוצה לחזק אותך ולומר לכם,

אצלנו במכללה מעבר לכך שהפתרון שהוא

עדיף, הסטודנטים מכשירים את עצמם והידע

הוא אדיר, גם הידע המעשי. והתחושה היא שהם

יוצאים, המחזור השני מסיים עכשיו, בשבוע

הקרוב, והתחושה היא שהם יוצאים ויש פער

בשטח. הם מגיעים לבית הספר ושם מה שנקרא

לא נותנים להם את המשאבים ואת היכולת

להמשיך. אז אני ממש ממשיכה בקריאה הזו של

פעילות בתוך בתי הספר.

היו"ר מאיר שטרית:

זאת אומרת במסגרת המכללה אתם מכשירים את

המורים להשתמש ב-

גילה קורץ:

מכשירים, ממש. הם לא צריכים רכז תקשוב. הם

באמת לומדים בעצמם ואנחנו מלמדים אותם

לבנות אתרי אינטרנט, מלמדים אותם איך

להשתמש בכל האמצעים של WEB 2, והדגש על כלים

חדשניים. הם לא זקוקים לסיוע הטכני, הם

זקוקים ליכולת ליישם את זה, זה הכל.

אבי ברנשטיין:

יש להם את זה בבתי ספר כתומ"ים.

גילה קורץ:

בוודאות, אני מדברת,

אבי ברנשטיין:

וגם צריך סיוע טכני, כי אי אפשר בלי סיוע

טכני.

גילה קורץ:

בסדר, התכוונתי אבל שהם לא צריכים את

המישהו שיפתח להם את המחשב.

אבי ברנשטיין:

הכל מתחבר לכל הדברים האלה, וזה חי, קיים

ונושם בבתי ספר כתומ"ים.

גילה קורץ:

מצוין, נהדר.

היו"ר מאיר שטרית:

תודה רבה. שרון גרינברג. רגע, את מאיזו

מכללה? אני אמרתי קודם.

גילה קורץ:

המכרז ללימודים אקדמאיים דוד חן.

היו"ר מאיר שטרית:

המרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה.

שרון גרינברג, מנהל פיתוח האינטרנט ברשת

'אורט ישראל'.

שרון גרינברג:

תודה. אני רוצה לדבר, להתייחס לכמה וכמה

נקודות. הנקודה שהועלתה כאן מכל הדברים

של כל הדברים המכובדים, זה שקודם כל צריך

לדאוג לגישה לאינטרנט לבתי הספר. אנחנו

נמצאים היום בעידן שהוא סוף עידן המחשב

הנייח, ויותר בעידן של המחשבים הניידים

והמכשירים הניידים. וזו נקודה מאד מאד

משמעותית. ואני רוצה לדבר על נקודה מאד

מאד דרמטית בנושא הזה של גישה לאינטרנט.

רוחב הפס המוקצה למוסדות חינוך במדינת

ישראל הוא שערורייתי. ואני חושב שתפקיד

הרגולטור פה, ובעיקר אני מדבר, לנו יש בתי

ספר בכל הפריפריה של מדינת ישראל. רוחב

הפס שהחברות המסחריות מקצות לבתי הספר

הוא נמוך מאד.

היו"ר מאיר שטרית:

כמה?

שרון גרינברג:

אנחנו מדברים על 2 עד 4 מגה, שהם מסוגלים

להקצות במחירים הסטנדרטיים. ובנקודה

הזאת – כל התוכניות של כל הגופים שעושים

פה, בלי טיפול של הרגולטור,

היו"ר מאיר שטרית:

זה לא שווה כלום, נכון, אתה צודק.

שרון גרינברג:

זה לא יעשה שום דבר מהבחינה הזאת.

יואל רוטשילד:

סליחה שרון, אובאמה הכריז בארצות הברית

שעד 2012 כל מוסד ציבורי יקבל 100 מגה

רגולטורים. זאת אומרת אם יש חברת לווינים,

היו"ר מאיר שטרית:

במוסדות ציבור.

אלון רוטשילד:

במוסדות ציבור.

היו"ר מאיר שטרית:

אני הגשתי הצעת חוק כזו בארץ.

אלון רוטשילד:

כן. כי עד אז כל התוכניות של כולנו – חבל

על הזמן.

שרון גרינברג:

בבריטניה הסטנדרט לכל בתי הספר הוא 100

מגה, והם עכשיו משדרגים את זה ל-1 ג'יגה.

אני לא רוצה להגיד לכם מה קורה בבתי הספר

הבדואים שלנו באזור הדרום, שאנחנו צריכים

להעמיד אנטנה סלולארית, כי אף חברה

מסחרית לא מוכנה לעשות שם שום דבר. או

לבתי הספר בצפון בחצור הגלילית, שגם שם

רוחב הפס הוא פשוט לא מאפשר למידה

באמצעות האינטרנט.

היו"ר מאיר שטרית:

כמה זה עולה? ה-2 עד 4 מגה, כמה זה עולה? היום

לבית ספר?

שרון גרינברג:

ה-2-4 מגה לבית ספר- אנחנו מדברים על מאות

שקלים בחודש. זאת אומרת שצריך להתייחס

לזה בתקציב השנתי של בית הספר, שזה חלק

מהתקציב הפנוי,

היו"ר מאיר שטרית:

זה מתחבר קווי? אתם מחברים את בית הספר

קווי לכל מחשב אתם שמים חיבור? או שזה אתם

שמים W5?

שרון גרינברג:

לא, זה אתה מחבר, אתה שם ראוטר ואחר כך

יוצר רשת, יוצר לנג מקומי בתוך בית הספר.

היו"ר מאיר שטרית:

זאת אומרת שהגלישה יורדת בחלק יחסי לפי

מספר הגולשים, אז זה יורד עוד יותר נמוך.

שרון גרינברג:

נכון, נכון. רק מספיק שנכנסת כיתה או כמה

מורים בבאת אחת נכנסים ליו-טיוב להדגים,

בבאת אחת – כל הקו מת.

היו"ר מאיר שטרית:

וודאי.

שרון גרינברג:

וזה אני באמת רואה תפקיד של הרגולטור

לדאוג שהחברות המסחריות יוכלו לספק

תשתית הולמת לבתי הספר.

היו"ר מאיר שטרית:

כן. תודה רבה. ד"ר עדי קפליוק, מנהל אגף

מינהל כללי מערכות מידע, ארגון ושיטות,

יושב ראש פורום מנהלי מערכות מידע

ברשויות המקומיות בישראל ו... השלטון

המקומי. בבקשה.

עדי קפליוק:

שלום, תודה. היות והדיון פה מדבר על 2021,

אני חושב שהמחשבים בשנת 2021 זה לא מה

שאנחנו מדברים פה עכשיו. המחשב של 2021 זה

הדבר הזה וזה יש לכל ילד. אנחנו יודעים גם

היום שהילדים יוצאים מהבית, שוכחים את

המפתחו

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]