פרוטוקול הוועדה המיוחדת לפניות הציבור, מספר 169 מתאריך 13/06/2012

הכנסת השמונה-עשרה

נוסח לא מתוקן

מושב רביעי

<פרוטוקול מס' 169>

מישיבת הוועדה המיוחדת לפניות הציבור

יום רביעי, כ"ג בסיון התשע"ב (13 ביוני 2012),

שעה 9:30

<סדר היום:>

<פניות ציבור לגבי התנהלות חברת "סיטיפס"

כלפי נוסעי הרכבת הקלה בירושלים – ישיבת

מעקב לישיבה שהתקיימה בנושא ב- 8 במאי 2012

ולסיור הוועדה מה-30 במאי 2012>

נכחו:

<חברי הוועדה:>

דוד אזולאי – היו"ר

אורי מקלב

יוליה שמאלוב-ברקוביץ

ישראל אייכלר

אברהם מיכאלי

<מוזמנים:>

דרור גנון – סגן מנהל אגף תחבורה

ציבורית, משרד התחבורה, התשתיות הלאומיות

והבטיחות בדרכים

שרה דואניס – ממונה פניות ציבור, לשכת

מנכ"ל, משרד התחבורה, התשתיות הלאומיות

והבטיחות בדרכים

שרונה קרסגי – ממונה פניות ציבור, תח"צ,

משרד התחבורה, התשתיות הלאומיות

והבטיחות בדרכים

יהודה שושני – מנכ"ל, חברת "סיטיפס"

שי אייזנברג – סמנכ"ל תפעול ושרות, חברת

"סיטיפס"

עוזאל ותיק – דובר החברה, חברת "סיטיפס"

יעקב ישראל ביכלר – חברת "סיטיפס"

ערן שכטמן – מנכ"ל, חברת "קונקס"

ימימה גבאי – מתנדבת, עמותת "כן לזקן" –

לקידום זכויות הזקנים

עידו נווה – פעיל בקבוצה, קבוצת "רכבת

תקלה"

איתי קוטלר – יושב-ראש אגודת הסטודנטים,

האוניברסיטה העברית

יעל סיני – סגנית יושב-ראש אגודת

הסטודנטים, האוניברסיטה העברית

חובב ינאי – פעיל, המשמר החברתי

בועז רדאי – חברת "אימפקט"

<מנהלת הוועדה:>

שלומית אבינח

<רשם פרלמנטרי:>

יעקב סימן טוב

<פניות ציבור לגבי התנהלות חברת "סיטיפס"

כלפי נוסעי הרכבת הקלה בירושלים – ישיבת

מעקב לישיבה שהתקיימה בנושא ב- 8 במאי 2012

ולסיור הוועדה מה-30 במאי 2012>

<היו"ר דוד אזולאי:>

רבותיי, בוקר טוב לכולם. אני פותח את

דיוני הוועדה לפניות הציבור. הוועדה הזו

משודרת – כפי שאתם רואים, אנחנו נמצאים

באולם דיונים שמשודר בערוץ הכנסת.

אני רוצה, בפתח דבריי, לקדם בברכה את

הסטודנטים שהצטרפו לדיון הזה ממכללת

"אחווה", בראשות דוקטור ענת פלדמן. ברוכים

הבאים. אני מאד מקווה שהדיון יהיה מעניין.

אנחנו היום עוסקים בנושא שנוגע בעיקר

באזרחי ירושלים, אבל - -

<אברהם מיכאלי:>

- - - רכבת קלה. אבל עוד מעט יגיעו אליכם.

<היו"ר דוד אזולאי:>

- - ירושלים שייכת לכולם. ולכן, בסופו של

יום, הרי זה נוגע לכולנו.

הוועדה הזאת קיימה מספר דיונים בנושא

חברת "סיטיפס" – הרכבת הקלה בירושלים.

ואנחנו קיימנו דיונים, וגם סיירנו – סיור

שלא תואם מראש – אלא הוועדה, עם חברי כנסת

נוספים: חבר הכנסת אברהם מיכאלי, חבר

הכנסת אורי מקלב, חברת הכנסת יוליה

שמאלוב-ברקוביץ הצטרפה לסיור הזה, וחבר

הכנסת - -

<אברהם מיכאלי:>

מיכאל בן-ארי.

<היו"ר דוד אזולאי:>

- - מיכאל בן-ארי – שהפתענו, והחלטנו בשעת

בוקר, בשבע וחצי, בשעות הלחץ, לבקר ולהגיע

למקום. ולהיות כאזרח רגיל מן השורה שרוכש

כרטיס, עולה לרכבת, נוסע, ואחר-כך נוסע

באוטובוס. אני רוצה להגיד לכם שלאחר

הסיור הזה אמרתי שאני מצדיע לירושלמים.

אין ספק שהם עוברים תלאות באותה נסיעה.

כדי לשתף את האנשים שצופים בנו,

ושמשתתפים איתנו בדיון הזה, אומר שאנחנו

ניסינו לרכוש כרטיס במשך עשר דקות. אני,

עבדכם הנאמן, מודה שלא הצלחתי. לקח לי זמן.

הכנסתי שטר של 200 שקל – המכשיר הזה לא

מקבל. כנראה, הוא לא מקבל שטרות, פרט

לשטרות של 20 שקל.

בכל אופן, אחרי שסוף כל סוף התקבל השטר, אז

המכונה לא היתה תקינה ונאלצנו לעבור לעוד

מכונה, וגם שם היא לא היתה תקינה. אני לא

רוצה להגיד לכם מה עובר בראשו של אזרח

שבאותו רגע ממהר לעבודה, ויש לו כזאת

תקלה. גם כשנכנסנו כבר לרכבת בשעה טובה,

והיינו צריכים לתקף את הכרטיס בתוך

הרכבת, אז גם שם מכשיר אחד לא עבד, ונאלצנו

לעבור למכשיר אחר.

בקיצור, בואו נגיד – אין ספק שהרכבת הזאת

באה לשרת את הציבור, להקל על הציבור

ולעשות את הנסיעה לנסיעה נעימה. אני

מאמין שהחברה עושה כמיטב יכולתה, על-מנת

לשפר ולתת את השירות הטוב ביותר לאזרח.

אבל – איך אומרים – אם לשפוט על-פי מה

שאנחנו ראינו וחווינו, הרי שיש כאן

איזושהי בעיה שצריך לתת עליה את הדעת.

נמצא איתנו היום מנכ"ל חברת "סיטיפס",

וביקשנו ממנו להצטרף לדיון הזה כדי להגיב

– מר שי אייזנברג.

<שלומית אבינח:>

לא, זה מר שושני.

<היו"ר דוד אזולאי:>

סליחה. מר יהודה שושני. מר אייזנברג זה

אתה.

<שלומית אבינח:>

- - - ענה לנו על המכתב.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אתה האורח הקבוע שלנו.

אז נמצא איתנו פה המנכ"ל, כפי שאמרתי.

<אורי מקלב:>

תחילתו וסופו - - - של שושני, זה שי.

<היו"ר דוד אזולאי:>

מה?

<אורי מקלב:>

תחילתו וסופו - - -, זה שי.

<היו"ר דוד אזולאי:>

שי. טוב.

<אורי מקלב:>

- - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

הכול נשאר במשפחה.

<אורי מקלב:>

ועד היום תמיד ראינו אותו. אז לא פלא

שאפשר - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

בכל אופן, הוא ישתדל לעשות מלאכתו נאמנה,

ועד כמה שידו משגת.

אחד הנושאים הלוהטים שהגיעו אלינו, ואני

רוצה לתאר בפניך, אדוני המנכ"ל: הוועדה

הזאת דנה בעיקר בהיבט הציבורי, ההיבט

האישי, של אותם נוסעים שנוסעים ברכבת.

אנחנו לא נכנסים כרגע לחוזה, ולכל ההפעלה,

ולכל המערכת. אני לא נכנס לזה, זה לא

תפקידנו. אנחנו בעיקר עוסקים בפניות

הציבור נטו. ואין ספק – כאשר אתה מקבל

פנייה אחת, ההתייחסות היא התייחסות

אישית: פונים, מגיבים, נגמר הסיפור. כאשר

אנחנו נאלצים לקיים דיון בנושא מסוים, זה

אומר שקיבלנו פניות רבות ונאלצנו לקיים

דיון. ובמקרה דנן, זה לא דיון אחד ולא דיון

שני, אלא שלושה או ארבעה דיונים – יתקנו

אותי חבריי – שהחלטנו לקיים. ולצערי הרב,

עדיין לא רואים תוצאות.

אבל אחד הדברים שמקוממים ומרגיזים חלק

גדול של הציבור, זה אותם קנסות שהם גבוהים

מאד – קנס של 180 שקל. ואני מבין שהקנס גבוה

כי הוא נועד לחנך את האנשים שלא יחשבו

אפילו לנסוע ללא תמורה. אבל אני עדיין

חושב שגם אם רוצים לחנך, יש דרכים אחרות

לחנך. אבל קנס של 180 שקל זה קנס מאד-מאד

גבוה.

אנחנו, חבר הכנסת אורי מקלב ואנוכי, הגשנו

הצעת חוק בעניין הזה. ביקשנו שני דברים

בהצעת החוק: אל"ף, להקטין את הקנס מ-180 שקל

ל-100 שקל. כלומר, גם אנחנו מבינים את

המשמעות, את האפקט, שיש בקנס כדי לחנך. אבל

180 שקל – אני חושב שזה קצת מוגזם למי

שקיבל את ההחלטה. ואני יודע שבמקרה הזה לא

אתם קיבלתם את ההחלטה.

בי"ת, ביקשנו לפחות שתוקם איזושהי ועדת

ערר, שבעצם אמורה לתת מענה לכל אותם פונים

שמרגישים שנעשה איזה אי-צדק איתם בכך שהם

נדרשים לשלם כזה סכום גבוה. לצערי הרב,

ההצעה, כפי שהיא, ועדת השרים לענייני

חקיקה – שאני עד היום לא מבין מה הסיבות

שהיא דחתה את זה. ולאחר ויכוחים – ויתקן

אותי חברי, חבר הכנסת אורי מקלב – הסכימו

להשאיר לנו סעיף אחד בחוק שמדבר רק על

ועדת ערר בלבד. לגבי הקנס – אני אומר לכם,

ואני אומר את זה לציבור הרחב: לא חבר

הכנסת מקלב, ולא אנוכי, נרפה מהעניין הזה.

אנחנו נמשיך ונעשה הכול על-מנת להוריד את

הקנס, כי אנחנו חושבים שהקנס הזה מוגזם.

למרות שאני שומע כל מיני דברים, ואני

מקווה שהדברים לא נכונים, שיש פה, בסופו

של יום, איזו התחשבנות בין החברה המפעילה

למשרד התחבורה. ובהתחשבנות הזאת, הקנסות

נלקחים בחשבון.

דבר נוסף שרציתי לתת עליו את הדעת, ואני

אבקש גם את אדוני המנכ"ל להתייחס לזה:

התנהגות לא ראויה של הפקחים, ואני אומר את

זה באמת בלשון עדינה. כאשר פקחים תופסים

מישהו שלא תיקף את הכרטיס – אני לא מדבר

שהוא עלה בלי כרטיס – הוא לא תיקף את

הכרטיס. זה הכול. פשוט בגלל תקלות. מה שאני

שומע, אני מתבייש לחזור על הדברים. זה לא

יאומן. אפשר לחשוב, מה – אפשר לקחת את

אותו אדם שלא תיקף את הכרטיס, תעזור לו.

הוא לא יודע. קצת גישה אנושית. גם אם

בן-אדם לא נהג כפי שצריך, אז ככה –

שניים-שלושה גברתנים עטים עליו כמוצאי

שלל רב, מחזיקים אותו עד שתבוא המשטרה.

ואחר-כך, בנוסף לכל זה, היו כבר מקרים

שהורידו ילדים באמצע הדרך, במקומות

שיכולים להוות סכנה.

רבותיי, אני מבין שיש חבלי לידה. אנחנו

מכירים את זה. וזה בסדר, יש תקלות. אבל

השאלה היא אם גם יש רצון לתקן את התקלות?

האם אתם עושים לתיקון הליקויים הללו? יש

פניות רבות שמגיעות אלינו. אנחנו הפננו.

לחלק מהפניות קיבלנו מענה.

<שלומית אבינח:>

היום בבוקר.

<היו"ר דוד אזולאי:>

ורק היום בבוקר – כפי שאומרת לי מנהלת

הוועדה – קיבלנו את התשובות האלה. ולחלק

לא קיבלנו מענה בכלל. אז אומרים שאולי

היינו צריכים לפנות ישירות – בסדר. ועדה

לפניות הציבור זו ועדה שפונה. זה לא

שאנחנו אוהבים את השירות הזה. אבל כשאזרח

פונה אלינו, מה אתה רוצה שאני אעשה? שאני

אתעלם ממנו? הדרך היחידה שיש לי היא לפנות

אליכם בעקבות פנייה שלו. אז עוד פנייה

אחת, ופנייה שנייה. וכל מה שאנחנו רוצים

זה לתת שירות לאזרח. ופה, לצערי הרב, גם

כאן, משהו לקוי במנגנון של יחסי האנוש

בתוך המערכת הזאת.

אני לא רוצה להרחיב. יש עוד הרבה מה לדבר

בנושאים האלה. אבל אני רוצה לתת את רשות

הדיבור גם לחבריי. ואני רק אבקש מחברי

הכנסת בקצרה, כי יש פה חלק מהציבור שגם

רוצה להגיב. אז אני אבקש את חבר הכנסת

אורי מקלב, בבקשה. אני מקפיד על הזמן, מפני

שאנחנו חייבים גם לסיים היום בזמן. אז אנא

מכם, יש לכם שלוש דקות להגיב לדברים.

<אורי מקלב:>

קודם-כל, אתה מעמיד בפנינו משימה לא

פשוטה. שלוש דקות זה זמן קצר.

<אברהם מיכאלי:>

"לא תחסום שור בדישו".

<אורי מקלב:>

זה לא כך.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אני יודע. אבל תבינו גם את האילוצים שלי.

<אורי מקלב:>

אנחנו - - - רכבת בעניין הזה – רכבת משא.

אנחנו עושים אצלנו הרבה בנושא.

<היו"ר דוד אזולאי:>

חבר הכנסת אורי מקלב, אני רוצה שנדע: יש

פה, איתנו, את המנכ"ל. וזאת הזדמנות

בשבילנו, בשביל שאנחנו גם נוכל לקבל

תשובות ראויות.

<אורי מקלב:>

יכול להיות שאני אקצר את הדברים, ואולי

אני אשלים חלק בשלב יותר מאוחר.

קודם-כל, תודה רבה לך, אדוני היושב-ראש.

אני בטוח שאתה תמשיך בעקביות לדון, לשבת,

ולקיים ישיבות בנושא הרכבת הקלה. אנחנו,

חבריי, חברי הכנסת – זו ישיבת סיכום על

הסיור שנעשה על-ידי הוועדה ביוזמתך,

בביקור ברכבת הקלה בתחנת המוצא שבהר

הרצל. אני חושב שזו התחנה המרכזית,

הראשית. היא ודאי נמצאת על-יד המשרדים של

חברת "סיטיפס". ומה שקורה שם זה הכי קרוב

לעין. צריכה להיות, ודאי, התחנה שהיא הכי

תחת תשומת-הלב, ותחת הפיקוח של חברת

"סיטיפס". אני גם רוצה להניח כמו בשאר

התחנות.

בכל אופן, המסקנות שלי מהסיור הזה הן

שתיים. יש מסקנות טובות, ויש מסקנות פחות

טובות: המסקנה הטובה – בשעת בוקר מוקדמת

– ממש מוקדמת – חמישה חברי כנסת, עובדים,

צוותים מקצועיים, תקשורת רבה – מגיעים

לסיור שהודיעו שזה סיור כמעט סמוי ברכבת

הקלה, והגיעו. הנכונות להגיע. מכיוון

שהדבר הזה הוא לא כל-כך ברור מאליו. הוא לא

דבר מובן מאליו שבשעת בוקר מוקדמת, וחברי

כנסת – חברים בוועדה, לא חברים בוועדה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

חמישה חברי כנסת.

<אורי מקלב:>

- - - מי שמכיר את צורת העבודה יודע שזה דבר

ממש חריג בעניין. זה מראה על מעורבות. זה

מראה על אכפתיות. זה מראה שזה משקף, ושזה

על סדר היום אצל חברי הכנסת. אם מגיעים

חמישה, ודאי שיש הרבה יותר שמעורבים

בעניין. אני פעם שאלתי בעל עסק: תשמע, יש

כמה תלונות עליך בעניין הזה. כמה? שניים,

שלושה, ארבעה – התלוננו על מחיר, התלוננו

על שירות. אמרתי: בסדר, מתוך כמה? שאנחנו

נשמע את התשובה הזאת – מתוך 90,000. מתוך

70,000. - - - אותי למה. הוא אומר: על כל אחד

שמתלונן, יש 100 שלא מתלוננים. זאת הנקודה.

כל אחד שמחזיק עסק מסחרי ורוצה להצליח,

הוא יודע שכשיש תלונה אחת, יש מאחוריה 100

שלא מתלוננים. ואת זה צריך לקחת בחשבון.

אם אנחנו רואים את העוצמות, אני, לפני

חודשיים – בסך-הכול מדובר אחרי שלושה

חודשים של הרכבת הקלה, אדוני היושב-ראש,

חבריי חברי הכנסת – אני הגשתי ספר

לסמנכ"ל משרד התחבורה, עם תלונות של

תושבים. ספר כרוך. לא, אני לא מגזים – ספר

כרוך. מר דרור גנון נמצא פה. הוא גם שמע על

הספר הזה. מכתבים אותנטיים. אמרתי: אני לא

צריך להגיד שום דבר. תקראו את המכתבים. יש

דברים שהם כחוט השני בין כל התלונות של

הציבור. יש דברים שמשתנות רק הנסיבות, אבל

המהות אותו הדבר. אני לא צריך לדבר. מי

שאומר שהמכתבים האותנטיים האלה שמישהו

עשה – מי שפעל בעניין הזה – אז הוא יודע

שהוא לא רוצה לפעול. מי שרוצה באמת לפעול,

הוא יכול - - -

הדבר השני – קבוצות המחאה שקיבלו את

פנינו. זה גם - - - שיש ציבור מתנדבים: אנשים

שעובדים, אנשים שלומדים, בשעת בוקר

מוקדמת. הם ידעו שאנחנו נמצאים, או לא

ידעו – זה לא משנה, כרגע. והם באו כהמשך

לדבר. זה לא היה הדבר שהם עושים בפעם

הראשונה – כהמשך למאבק שהם מנהלים. וזה

דבר שעודד.

הדבר הפחות מעודד היה לראות, קודם-כל,

באופן בלתי אמצעי, את הקושי, את הבעיה, את

ההתרשמות. אדם שצריך לקרוא הוראות, הוא

צריך להתעסק עם המכונה. מכונות שלא פעלו.

מכונה שלא פעלה. 50% מהן לא פעלו. אני, דרך

אגב, במוצאי שבת – חצי שעה אחרי צאת השבת

– אני מקבל טלפון מאדם שאומר לי: תשמע,

אני נמצא עכשיו בתחנה בהר הרצל, ואני צריך

לנסוע ברכבת. אני ממהר מאד. אני אחרי שבת.

הייתי אצל משפחה. הלכתי ברגל. יש לי שטר של

20 שקל שאני רוצה לקנות כרטיס. הוא אומר:

ארבע המכונות – אף-אחת מהן, אבל אף-אחת

מהן, לא נותנת עודף. אתה לא יכול לקבל

עודף. הוא אומר: מה אני צריך לעשות? אמרתי:

אני לא יודע מה אני יכול לעזור לך, אבל

ברכבת אל תיסע. אל תחשוב שאתה תיסע אפילו

תחנה אחת, ואחרי זה תגיד שהמכונה היתה

מקולקלת, ואחרי זה אתה יכול להעלות בדעתך

שלא תקבל קנס. אין דבר כזה. - - - תלך ברגל.

אל תיסע ברכבת. הוא אומר לי: ארבע מכונות

לא פועלות. תנסה לעשות משהו - - - שאף-אחת לא

נתנה עודף. לא משנה ששעה וחצי אחרי זה

קיבלתי טלפון מאזור – איך זה נקרא שם ליד

המטה הארצי? מתחנה שם – אישה בהריון,

בחודש התשיעי. ארבעה-חמישה פקחים מסביבה.

משטרה. מה עושים במצב כזה. אני רק לא רציתי

וחששתי שיהיה מה שקרה בשבוע שעבר, שחצי

מדינה – היו הודעות שהיה חשש לפיגוע

ברכבת הקלה: ערבי רצה ועמד לפגוע בפקח של

הרכבת הקלה. בסוף התברר שהוא לא רצה לתקוף

ולא שום דבר, אלא ויכוחים של פקחים עם

נוסע: כן שילם, לא שילם. מה שקרה מזה הוא

שחצי משטרת ירושלים, כולם, בדהרה. ואנשי

הצלה, כולם דוהרים לרכבת הקלה – ויכוח

בין פקחים לבין נוסע, שהיה נדמה שאולי הוא

רוצה לתקוף אותו. לא היה ולא נברא. אבל

לאיזה מצבים אנחנו מגיעים.

עוד דבר שאני רוצה להגיד לך: היתה התרשמות

שאני לא יודע להגיד אם זה טוב – אני לא

רוצה לסווג. מעבר למפגש של הפקחים. אני

רוצה שתבינו. אני אומר את זה לחברת

"סיטיפס" שנמצאת, ואני בטוח שהמנכ"ל שנמצא

פה - - -, וזה לא פעם ראשונה שאני נפגש איתך.

ואני גם מכיר את האנשים. כל אחד, כשאתה

יושב איתם, הם אנשים שלא רוצים לפגוע. הם

לא אנשים רעים. הם לא אנשים שהמטרה שלהם

בבוקר היא לקום ולתת דו"חות לאנשים, או לא

רוצים שהרכבת תפעל כראוי. אבל יש אולי

פערים – מה שאנחנו רואים – בין חברה

עסקית, פרטית, שגם המנכ"ל, בסך-הכול, מונה.

והוא צריך לתת דו"חות לאנשים שכל מה

שמעניין אותם זה סוף החודש; לבין משהו

שבאים לשרת ציבור. לשרת ציבור – צריך

להיות אמונים לכך. צריך להתחנך לכך. אנחנו

בכנסת לא נותנים כל-כך מהר סמכויות

לאנשים בחברות פרטיות. זו פעם ראשונה

שנתנו את זה. אנחנו לא נותנים סמכות

לפקחים עירוניים – סמכות שיטור. כמה

אנחנו יושבים. אני אומר לחבריי חברי

הכנסת: לתת להם קצת עזרה לשיטור, כדי - - -

גם עובד עירייה. גם כשהוא עובד עירייה כבר

שנים, אנחנו יודעים שאם הוא לא עובד

ציבור, שהוא מונה לכך מראש, עם כל מה - - -

תהליך ההכשרה שלו – זה דבר מסוכן. פעם

ראשונה שמדינת ישראל, נותנת, מוציאה, נושא

של מתן קנסות לחברה חיצונית, ותראה מה

אנחנו קיבלנו בעניין הזה. זה מסר חשוב

מאד.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה.

<אורי מקלב:>

המסר הברור שלנו הוא שהממשק הזה בין חברה

עסקית לבין שירות הציבור – הפערים הם

גדולים. שלא תחשוב שנוכחות הפיקוח

והכרטיסים, זה דבר שהוא כל-כך מובן מאליו.

אנשים באים לנסוע ברכבת הקלה, והם לא

אוהבים לראות כל הזמן, בכל נסיעה, את

הפיקוח. גם המכס – בכניסה למדינה – שיש

הרבה דברים, שהמכס זה אחד הדברים החשובים

ביותר מקדמא-דנא, שהוא צריך לעמוד ולראות

מי נכנס, מה מכניסים – בין דברים אסורים,

בין דברים כלכליים. לא כל אחד נבדק. לא כל

אחד עומד. הנוכחות שלהם קלה יותר. הדבר

הזה – מה שקורה היום ברכבת, האי-נעימות

ברכבת – היא לא רק למי שנכנס לסיטואציה

כזאת של מפגש וויכוח עם פקח. כל הסביבה

סובלת מהעניין הזה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה.

<אורי מקלב:>

הדבר האחרון. המילה האחרונה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אני מבקש.

<אורי מקלב:>

אני משאיר את זה בשאלה. דבר אחד לא ידעתי

אם זה טוב או לא טוב – יש לי מסקנה אישית,

אבל מעניין אותי מה אתם אומרים: זה שברכבת

הקלה כולם ידעו מהסיור. סיור – יעני

אומרים את זה, סודי – חצי מדינה יודעים

מזה. כל העיתונאים יודעים את זה. כל

הגופים שבאים ורוצים להיאבק, ואנשים

פרטיים יודעים שאמור להיות סיור. וחברת

"סיטיפס" לא יודעת. מה קורה? מה יותר חמור?

פעם כשהמלכים היו צריכים לצאת לרחוב, הם

היו צריכים להתחפש. אנחנו מבקרים בכלא,

ואנחנו באים בטענות – אישרנו עכשיו הצעת

חוק ליושב-ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה

שיהיה לו כרטיס מבקר בכלא. מדוע? אתה חבר

כנסת, בשביל מה אתה צריך את זה? אתה יכול

להיכנס בכלא. רק מה? הכלא זה המקום היחיד

שמבקשים מחבר הכנסת לתאם את זה מראש.

כשאתה מתאם מראש, אתה יודע שאז אתה לא

רואה את האמת. מכינים לך את הביקור. מה היה

צריך להיות? אני לא ידעתי איך לחשוב על זה

– טוב או - - -? מצד אחד, אני חושב שנפגשנו

במפגש אותנטי: המכונות לא עבדו, הפקחים לא

היו בחלק הראשון, לא היה מי שיסביר לאנשים

אם המכונה עובדת או לא עובדת. וההרגשה היא

שאתם מנותקים מהציבור.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה.

<אורי מקלב:>

- - - את הניתוק מהציבור. ואני מציע לכם:

בואו, תחזרו, תכירו, תרגישו את הציבור

בחזרה, מעבר לדו"ח החודשי שצריך לתת

ליזמים ולבעלי הבית - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה רבה לחבר הכנסת אורי מקלב. באמת מגלה

בקיאות רבה בנושא של חברת "סיטיפס", והוא

מלווה את הדיונים לאורך כל הדרך.

חבר הכנסת מיכאלי, בבקשה.

<אברהם מיכאלי:>

תודה, אדוני היושב-ראש, על כך שאתה ממשיך

במעקב שלך על הסוגיה הזאת, כי זאת באמת

סוגיה שלא נוגעת רק לתושבי ירושלים. כל מי

שמבקר בירושלים: הן תיירים, והן אנשים שגם

באים לצרכים כאלה או אחרים.

אנחנו, מהביקור הזה, מה שלא מבינים לפעמים

מהתכתבויות של אזרחים, הבנו את זה

מהראייה בשטח. ולכן, הסיור, במובן הזה, היה

מוצלח.

אני אגיד משפט אחד, שכשאנחנו עוברים

לביקורת צריכים גם להבין שיש פה איזו

מהפכה בתחבורה בירושלים, ויש קשיים של

התחלה. ואנחנו יודעים שכל מהפכה כזאת,

חדשה, שקורית היום בירושלים – ששינו

לגמרי את התחבורה – אנשים מתקשים בה. אבל,

יחד עם זאת, המטרה שלנו היא לא רק לבוא

וחלילה לקטול את התנהגות התחבורה

הציבורית בכלל, ו"סיטיפס" בפרט, שאנחנו

כרגע מתמקדים בה; אלא גם לבוא וללמוד

לקחים. אדוני היושב-ראש, אתה אמרת את זה

בסיור: בתל-אביב עוד מעט נכנסים, כנראה,

לתכנון של הרכבת הקלה המקומית שם, ואנחנו

חייבים ללמוד לקחים – הן ככנסת, כי אנחנו,

הכנסת, נתנו לכם את האישורים על איך לתפעל

את התחבורה הזאת. ועדת הכלכלה, לפני

שנתיים, שישבנו על זה בזמנו – אפילו

עשינו ישיבות חפוזות, כדי לאשר לכם תקנות.

כדי לצאת לדרך, וכדי להיכנס לפעילות

בפועל.

לכן, כל הלקחים שנוציא מפה, אני מקווה שהם

גם יעברו לוועדות המתאימות האחרות בכנסת,

כדי שהם ייקחו בחשבון גם את תכנון הרכבת

הקלה בתל-אביב.

הדבר הכי בולט שהפריע לי, זה הקושי של

תפעול המכשירים: המכשירים – לא רק

התקלות, שאדוני, תיארת, לגבי כסף שקיבלו

ולא קיבלו – יש שם קושי של אנשים שלא

יודעים את השפה, ולא יודעים איך לתפעל

מכשירים מהסוג הזה. יש שם אנשים מבוגרים

– אנשים בקושי יודעים קרוא וכתוב. - - -,

תודה סבתא, שהולכת עם סלים מהשוק, והיא

אמורה לעלות לרכבת הקלה. היא צריכה לדעת

איך לתפעל את אותו מכשיר. לעבור מכשיר

אחד, ומכשיר שני. והיא כל-כך מתוסכלת מזה

שפעם היא היתה רגילה לנסוע באוטובוס אחד

מהבית שלה עד השוק, והיום היא צריכה

להחליף שתיים-שלוש תחנות. אלה דברים

שאנחנו צריכים, כנראה, לקחת בחשבון

שאיפשהו עוד לא פישטנו את ההליך הזה. או - -

- עולים חדשים: יש עולים חדשים, שלא מבינים

אף-אחת מן השפות שנמצאות שם. איך האנשים

האלה יסתדרו עם זה? הם לא יודעים.

אני אמרתי אחרי הסיור הזה שצריך לפתוח

קורס, כמו פסיכומטרי, בכדי לנסוע ברכבת

הקלה. כי הרכבת הקלה זה לא דבר פשוט,

כנראה. צריך ללמוד איך לתפעל את כל

המכשירים, וגם איך לא ליפול תחת אותם

פקחים שתיארו פה, ואני לא רוצה לחזור.

אנחנו ראינו גם את הקושי שיש לאנשים

בהגדלת התחנות. לא אתה אשם בזה, כי כך

תכננו את המערכת של ההסעות. ראיתי שם אישה

אחת שניגשה אלינו – אישה מאד משכילה.

נראית לי אפילו מרצה באוניברסיטה – והיא

אמרה לנו: רבותיי, פעם נסעתי באוטובוס אחד

מהבית שלי בקריית יובל עד האוניברסיטה,

והיום אני נוסעת בשלוש תחנות. וזה לא רק

זמן – בכל מקום ובכל מעבר, כנראה שיש

תקלות. אני גם לא חשתי את כל אותם מעברים

שהיא עושה, אבל כנראה שיש דברים שאתם לא

מספיק קשובים.

אתם לא יכולים בדבר הזה לגלגל את זה

למישהו אחר, או למשרד התחבורה, או להסתמך

רק על חוזים. חוזים – אנחנו המשפטנים

יודעים שאפשר לקרוא אותם בצורה מסוימת,

יבשה, ולצאת ידי חובה; ואפשר לפתוח את הלב

ואת הראש, כדי לבוא לקראת הציבור.

ולכן, אני חושב שהוועדה הזאת עושה לכם גם

עבודה, שאולי מישהו אחר מהממשלה לא עושה

את זה: לשבת ולפתוח היום את כל הדברים

מחדש, כל עוד היום הציבור לא מתקומם

לגמרי. ואני לא אומר רק בגלל אותם שלטים

שהמפגינים פגשו אותנו שם. אתם צריכים

היום להיות קשובים. לקחת את מה שנעשה עד

עכשיו: גם התקנות, וגם החוזים. ולשים אותם

בצורה גלויה ושקופה לבחינה מחדש. בסוף

שהרכבת הקלה לא תהפוך לרכבת קללה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה רבה לחבר הכנסת מיכאלי. חבר הכנסת

יעקב אייכלר, בבקשה.

<אורי מקלב:>

ישראל אייכלר.

<היו"ר דוד אזולאי:>

ישראל אייכלר.

<ישראל אייכלר:>

"לא יעקב ייקרא עוד שמך, כי אם ישראל. כי

שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל".

<אברהם מיכאלי:>

לכן, התחלקו בין האחים: אחד יעקב, ואחד

ישראל.

<אורי מקלב:>

ויעקב עוקב אחרי ישראל. זה - - -

<ישראל אייכלר:>

כן, הוא ודאי עוקב.

<אורי מקלב:>

- - - בצד ישראל.

<ישראל אייכלר:>

כן, אייכלר יעקב אחריי.

<היו"ר דוד אזולאי:>

יושב-ראש ועדת המשנה לתחבורה - - -

<אברהם מיכאלי:>

לא, זה פספוס טוב לפינה שלו.

<ישראל אייכלר:>

לא, אבל ברוך השם. אני מכבד מאד את אחי,

ואני מאד מתגאה בו. כך שהשם שלי ישראל, אבל

כך נולדתי, מה לעשות. קראו לי ישראל ולא

יעקב.

<היו"ר דוד אזולאי:>

גם אני מכבד אותו - - -

<ישראל אייכלר:>

אני רוצה, אדוני היושב-ראש, לא לחזור על

דברי חבריי, כי אני מסכים עם הדברים. אני

רק רוצה לספר לכם סיפור שהיה אתמול: אישה

מבוגרת, לא זקנה, בת 50 פלוס, מורה מכובדת –

היתה ברכבת הקלה, ראתה פקחים עולים, ברחה

בפחד אימים, כאילו פרנויה. ירדה מהתחנה,

והיא שילמה, והפקח לא עשה לה כלום. מה קרה

לה? – אני מספר לכם עובדות. אני אביא לכם

את הרשימות – כי לילה לפני זה, הבת שלה –

אישה צעירה – בכתה כל הלילה, היתה

היסטרית, פחד אימים. היא בחיים שלה לא

ידעה שהיא יכולה להיות פושעת באמצע

הרחוב.

יש סיפור ידוע מר' אהרון מקרלין, שבא אליו

יהודי להתלונן שיש לו צרות עם האישה בבית:

כל היום רבים וצועקים, ויש לו בושות ממנה.

אז הוא אמר לו: לך לרחוב ותראה מה קורה.

פתאום הוא הולך לאמצע הרחוב - - -, ומתנפלים

עליו 20 שוטרים, ואומרים: הנה השודד שכל

המדינה מחפשת. והוא אמר: אני השודד? כן,

אתה נראה בדיוק כמו השודד. סחבו אותו

ברחובות, אזקו אותו באזיקים. וכל הרחוב:

מה? אותו יהודי גנב? שודד? היית מאמין שהוא

שודד? תוך שניות כל הארץ ידעה. כל המדינה

שם בקייב – כל העיר ידעה שהוא הגנב

והשודד. זרקו אותו לתוך הכלא. ואחרי כמה

שעות התברר שזו היתה טעות.

הוא הגיע לרבה, ואמר: רבה, מה אני חטאתי

כל-כך? בבית יש לי צרות. ברחוב יש לי צרות.

אז הוא אמר לו: תגיד לי, איפה יותר טוב

הבושות – בבית שלך, שאף-אחד לא רואה? או

בקייב, באמצע הרחוב? אז תגיד תודה לקדוש

ברוך הוא שזה בבית ולא בקייב.

מה שקרה שלשום, ב-11 ליוני 2012, ואני אקריא

לכם את תמצית המכתב: "בשעה 12:33 נסעתי ברכבת

הקלה, - - -" – זאת האישה הצעירה. הבת שלה

היתה האישה של אתמול – "לפני שעליתי

לרכבת, שילמתי את דמי הנסיעה במכשיר

שבתחנת הר הרצל. הכנסתי את הכרטיס למכשיר

התיקוף שברכבת. המכשיר שאב את הכרטיס

והחזיר לי אותו. בתחנה הבאה עלו שלושה

פקחים. הם בדקו את הכרטיס וטענו שלא

תיקפתי, ולכן עליי לשלם 180 שקל פלוס דמי

הכרטיס" – מדובר פה באישה ש-180 שקל היא

מרוויחה אולי בשלושת ימי עבודה – "כל

טענותיי ועדויות הנוסעים שעמדו שם,

שהעברתי את הכרטיס, לא הועילו, כי היתה שם

אישה שאמרה: אני עזרתי לה לעשות את

התיקוף. אינני תושבת ירושלים, ולא ידעתי

שהכרטיס לא הוחתם על-ידי המכשיר. וזו

כמובן בעיה של המכשיר, לא שלי. לבקשת

הפקחים, נתתי להם את תעודת הזהות שלי, ואז

הגענו לתחנה ב"סנטר 1". ביקשתי מהפקחית,

שירדה איתי בתחנה, שתשיב לי את תעודת

הזהות שלי. היא ברחה הרחק ממני, תוך צעקות

שהיא תזמין משטרה בעוון תקיפה". אם הייתם

רואים את האישה הזאת – היא לא יכולה

לתקוף זבוב. ובחיים שלה היא לא התחצפה

למורה. ופה היא עומדת מול פקחית כאילו

תקפה. "בקשתי אליכם: אל"ף, לבטל את הקנס

המיותר" – את זה אני אעביר לכם – "לפצות

אותי על עוגמת הנפש והבושה שנגרמה לי

בעטיים של הפקחים שלכם. ותודה מראש - - -".

ופה יש את השם, הכתובת והטלפונים.

אני ניסיתי אתמול להשיג את הדובר של

החברה שלכם – העוזרים שלי, ולא הצליחו

להגיע אליך. אבל היום, כשיש דיון כזה, אני

רוצה שהסיפור של האישה הזאת, זה לא סיפור

בודד. אני רוצה שכל אחד מהסיפורים שהרב

וחבר הכנסת מקלב הביא, יקבל טלפון: או

מהמנכ"ל, או ממישהו מ"סיטיפס". להתנצל על

הבושות שהם עושים, הפקחים ברחוב. אם אישה

צריכה לברוח מהתחנה, שמא היא תפגוש את

הפקח, והוא ימצא משהו שהיא לא יודעת, בגלל

שלבת שלה היו אתמול בושות – זה מראה

שנוצר שלטון הפחד. אני לא זוכר דבר כזה.

אני יודע שאני לא הולך להפגנה כי כל שוטר

חסר תגים יכול להרביץ לי, ולהגיד שתקפתי

שוטר. אבל לנסוע באוטובוס או ברכבת? אדון

גנון, שמעת פעם שמישהו יעלה לאוטובוס

ויפחד, וירד מהתחנה אחרי שהוא שילם, שמא

הפקח יתפוס אותו. זה משטר אימים שחייבים

לבטלו.

עד כאן.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה רבה, אדוני. אני מודה לך. אני אעביר

את רשות הדיבור למנכ"ל חברת "סיטיפס". רק,

לפני כן, אני רוצה לציין עוד כמה דברים.

אני רוצה שנזכור דבר אחד: לציבור הרחב אין

אלטרנטיבה היום. פעם היתה לנו אלטרנטיבה

– לא רציתי לנסוע באוטובוס, אז נסעתי

במונית. היום אין אלטרנטיבה. פשוט נכפה על

הציבור הזה לנסוע ברכבת הזאת. ואני מאד

מקווה שאתם תדעו לנצל את זה דווקא לחיוב

ולא לשלילה.

דבר נוסף, חבריי לא הזכירו את נושא תשלום

הקנסות: בדואר הוא לא יכול לשלם. בבנק הוא

לא יכול לשלם. בטלפון הוא לא יכול לשלם.

הוא צריך להגיע פיזית לתחנות, ושם לשלם.

<ישראל אייכלר:>

באיזה תחנות?

<היו"ר דוד אזולאי:>

זה פשוט כבר נקרא התעללות.

<ישראל אייכלר:>

באיזה תחנות, אדוני?

<היו"ר דוד אזולאי:>

בתחנות הרכבת.

<שלומית אבינח:>

את זה קיבלנו היום בבוקר. 20 דקות לפני

תחילת הדיון.

<היו"ר דוד אזולאי:>

ואני מודה שגם אני לא ידעתי את זה, רק

בתשובה שקיבלתי הבוקר – פניות למוקד:

אנחנו כשסיירנו, חברת הכנסת יוליה

שמאלוב-ברקוביץ' ניסתה במשך כעשר דקות

לתפוס את המוקד הטלפוני על-מנת להודיע על

התקלה, ופשוט לא הצליחה. וכשכבר הצליחה,

טרטרו אותה ממקום למקום. חברת הכנסת

שמאלוב-ברקוביץ', אני מניח שעוד מעט היא

תבוא, ובוודאי שתספר. אתם תשמעו את הדברים

מכלי ראשון.

אני גם ביקשתי בזמנו לקבל דו"ח: כמה דו"חות

ניתנו, וכמה דו"חות בוטלו.

שילוט: ירושלים היא בירת ישראל. ביקשנו

שיהיה שילוט בשפות שונות. זה לא רק

בעברית. באים אנשים מכל העולם. הייתי מצפה

שיהיה שילוט בשפות שונות, על-מנת לאפשר

לאותם אנשים לקבל הנחיות מתאימות.

ואני חייב לסיים, ואני אסיים בזה: סיפור

ששמעתי אישית, מאישה מבוגרת שגרה בקריית

מנחם – אני לא יודע איפה זה, אבל אחר-כך

הלכתי - - - במקום.

<שלומית אבינח:>

ליד "הדסה".

<היו"ר דוד אזולאי:>

אז היא מספרת שפעם היא היתה יוצאת

פעמיים-שלוש בשבוע לשוק מחנה-יהודה – זה

עיסוק, תראפיה בשבילה. אישה מבוגרת. היא

אומרת: פעם אחת החוויה הזאת היתה מספיקה

לה, ומאז היא לא יוצאת. זה אומר משהו לגבי

ההתנהלות הזאת.

אני חושב שחייבים לעשות שינוי. לעצור את

העסק הזה, ולהגיד לאן מועדות פנינו.

בבקשה, אדוני.

<יהודה שושני:>

תודה רבה, כבוד היושב-ראש. אני מבקש,

ברשותך, לאפשר לי מספר דקות, וקודם-כל,

להצביע על מה חברת "סיטיפס" עשתה מאז

ההפעלה של הרכבת הקלה לפני כעשרה חודשים,

ומה היא עושה היום כדי לשפר את השירות

לציבור – כמעט כל יום. אני אעדכן אתכם מה

נעשה, כי להערכתי יש מספר נתונים שייתכן

שלא הגיעו לידיעתכם, ואני אומר ואני

מצהיר: זה לא אומר שעדיין אין לנו פערים.

זה לא אומר שאין מה לשפר. זה לא אומר שאין

תקלות. אבל אני חושב שאת חצי הכוס המלאה

צריך גם-כן להציג. ולנו יש כוונה לעשות

הכול, כדי להגיע למצב שהציבור בירושלים

יקבל את כלי התחבורה הציבורי הטוב ביותר

שאפשר להציג.

אני מבטיח גם לענות על שאלות, כפי שביקשת

ממני. - - - מאוחר יותר גם על שאלות אחרות

שיוצגו כאן.

אנחנו הפעלנו את הרכבת הקלה לפני כעשרה

חודשים, ב-19 באוגוסט, כשלמעשה פעלו אך ורק

14 רכבות בשעת השיא בבוקר. הגענו למצב היום

שפה פועלות כל הרכבות – 21 רכבות. נסיעה

מקצה לקצה היתה 85 דקות. אני אומר לכם: נתון

לא טוב, כנתון שנותנים אותו כשירות

לציבור. היום נסיעה מקצה לקצה נמשכת 48

דקות. ואם אתה מהקצוות: מהר הרצל למרכז

העיר, או מפסגת-זאב למרכז העיר – אנחנו,

בערך, בין 15 ל-20 דקות. וזה נתון שהיום הוא

כלי התחבורה הציבורי המהיר ביותר שיש

היום בירושלים. שש דקות תדירות בבוקר,

לעומת 12 דקות לפני כעשרה חודשים. הפעלנו

עם 30,000 איש, והיום 90,000 נוסעים – בכל יום

נוסעים ברכבת הקלה בירושלים, קרוב ל-25%

מכלי התחבורה הציבורית בירושלים.

- - - הקלה, הינה מערכת פתוחה, יחידה במינה

במדינת ישראל. בעוד שבע שנים, כשתהיה רכבת

קלה נוספת בתל-אביב, יהיה כלי תחבורה

נוסף. נכון להיום, זה הכלי היחיד. המשמעות

היא שלציבור שעולה לרכבת אין שום

אינטראקציה: לא עם נהג, ולא עם - - - כלי

בקרה. לכן, התהליך שבו מתנהגים גם בעולם

וגם בירושלים, הוא מנגנון הפקחות. אני

יכול להגיד לכם – זה נתון – ש-22% מהקנסות

שהטלנו, הינם על אנשים ששילמו ולא תיקפו,

ואתם הצגתם את הנושא הזה כאן. אני רוצה

להגיד לכם בצורה חד-משמעית, שאני נדרש

לבצע את הקנס הזה לכל מי שעולה ולא תיקף.

ככה זה הוגדר בהגדרה ביני לבין מדינת

ישראל. ואם מחר בבוקר יוחלט אחרת, ועם

מנגנון אחר - - -

<ישראל אייכלר:>

גם אם הוא לא ניסה לגנוב?

<יהודה שושני:>

אתה לא יודע אם הוא ניסה לגנוב או לא. אני

מציג נתון.

<ישראל אייכלר:>

בשביל זה שמים שם אנשים, ולא - - -

<יהודה שושני:>

אותם אנשים שעלו ולא תיקפו, אני, מחר

בבוקר, יכול להפסיק את התהליך הזה, במידה

וינחו אותי אחרת, ויגדירו מנגנון אחר.

<ישראל אייכלר:>

מה זה, רובוטים? מדובר פה באנשים. פקח צריך

לדעת מי רצה לגנוב, ומי טעה.

<יהודה שושני:>

אבל הפקח שעומד מול אותו בן-אדם ושואל

אותו, הוא לא יודע מי הבן-אדם נמצא. לפעמים

הוא נמצא, בן-אדם שנותן לו, שהוא באמת אמין

– רוב האנשים אמינים. וכבוד חבר הכנסת

אייכלר, אני אומר לך: גם אתה יודע וגם אני

יודע, לצערי הרב, יש מספר אנשים לא מבוטל,

במדינת ישראל, בירושלים, שעולים לרכבת,

ובמונחים של מה שנקרא, של הציבור:

מתפלחים, לא משלמים. לכן, אני חושב שכמו

שבן-אדם שעולה לאוטובוס צריך לשלם, וכמו

שבן-אדם שעולה למונית צריך לשלם – מי

שעולה לרכבת צריך לשלם. ואם הוא לא משלם,

הוא צריך לקבל קנס. אבל אני מדבר אך ורק על

אלה שלא תיקפו. מחר בבוקר, אם יורו אותי

אחרת, על אותם 22%, אותם "חופשי-חודשי" – לא

לקנוס, אני לא אקנוס אותם. רק שהמנגנון

יהיה מנגנון אחר.

אני רוצה להבהיר לכם שחברת "סיטיפס"

מתוגמלת – היא ו"אגד" – אך ורק על מספר

התיקופים שעולים לרכבת, ולא על המכירות

של הכרטיסים. כל מכירות הכרטיסים, כל

התשלום, לא הולך ל"סיטיפס", אפילו אגורה - -

-

<ישראל אייכלר:>

אולי צריך לשנות את זה במשרד התחבורה, מה

שהוא - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

אני אמרתי את זה בפתיחת דבריי.

<דרור גנון:>

זה נושא אחר בכלל. זה לא קשור לנושא - - -

<ישראל אייכלר:>

לא, זה מאד קשור. כי מדבר המנכ"ל על מצב שבו

אדם שילם, אבל החברה לא קיבלה את הכסף.

<היו"ר דוד אזולאי:>

חבר הכנסת אייכלר, - - - צריך להביא לידיעתך

שבעקבות זה שלא קיבלו את החוק שלי ושל חבר

הכנסת אורי מקלב, הבנתי שיש פה משהו.

למדתי את הנושא, ואני אומר לך: במסגרת

ההתחשבנות של משרד התחבורה וחברת

"סיטיפס", נלקחים בחשבון אותם קנסות.

כלומר, המדינה לוקחת מראש שהקנסות האלה

הם הכנסה, ולכן המדינה לא תשלם את

הכרטיסים האלה. אני אומר לך את זה מתוך

ידיעה מהמקורות שלי. לכן, התפלאתי למה לא

אישרו את החוק הזה. אני פה מסכים עם

המנכ"ל. אני בטוח שאכן – מבחינתם, זה לא

תלוי בהם. כשקיבלתי את - - - ולא רצו להעביר,

זה היה לפלא בעיניי.

<אורי מקלב:>

לא אישרו את הצעת החוק בעקבות איומים של

חברת "סיטיפס", עם עורכי-הדין שלה, שבמידה

ויעשו את החוק הזה. זה רק מעצים את מה שאתה

אומר. זה נקרא "הפרת חוזה". אף-אחד במשרד

התחבורה לא יקנוס אותך, לא יוריד אותך

מהרכבת, לא יקרא למשטרה על כך שמישהו לא

תיקף ולא קנסת אותו. גם אם אתה אומר, אתה

מטעה את הציבור. אין דבר כזה. אתה לא תגמור

ב"מגרש הרוסים", כמו שהרבה נוסעים שלך

גמרו ב"מגרש הרוסים".

<היו"ר דוד אזולאי:>

תאפשרו למנכ"ל להמשיך את דבריו.

<יהודה שושני:>

ברשותכם, בארבעת החודשים הראשונים, עם

הפעלת הרכבת, – והחשבון היה על חשבון

"סיטיפס" – החלטנו לאפשר לציבור בירושלים

לעלות לרכבת ללא תשלום. אני התחייבתי

אישית בפני חבר הכנסת כרמל שאמה-הכהן

בוועדת הכלכלה, שבשבועיים הראשונים אני

לא אקנוס. לא רק שלא קנסנו בשבועיים

הראשונים, אלא עוד שלושה שבועות נוספים –

חמישה שבועות ראשונים – החלטנו לא לקנוס,

מיוזמתנו, ולא קנסנו. ביצענו פעולות

הסברה שנמשכו מספר שבועות, עם מאות

דיילים שהיו בקרונות וברציפים. החלטנו

בהגדרה שלא לחייב קנסות נוספים במהלך

התקופה שבה ידענו שהציבור מתחכך פעם

נוספת עם הרכבת הקלה, ואני אתן דוגמאות:

אחת, בכל חול-המועד פסח – שמונה ימים – לא

קנסנו. שתיים, ביום העצמאות לא קנסנו.

שלוש, ביום הזיכרון. ארבע, עם התחלת

הפעולה המשותפת של קווים אחרים, של חברות

אחרות, כמו: מביתר עילית, ממודיעין עילית,

מבית שמש, חברת "קווים" וחברות אחרות,

החלטנו לא לקנוס בתקופה הזאת. חמש, היתה

תקלה בהעברה של "אגד": מי שעובר מ"אגד"

לחברת "סיטיפס", בין קוד 2 לקוד 62, בהנחיה

שניתנה להם ולא הועברה עד לאחרון הנהגים,

חברת "סיטיפס" ביטלה את כל הקנסות, ועד

היום אנחנו לא קונסים מיוזמתנו – למרות

שאני יכול לקנוס – את אותם אנשים שמגיעים

מ"אגד" ל"סיטיפס", למרות שהם צריכים לבוא

עם קוד אחר. אנחנו באנו לציבור בגישה

שאנחנו לא מתכוונים לעשות כסף על חשבון

הציבור, ובטח שלא עם הקנסות.

אני רוצה להצביע על שני נתונים, מדוע חברת

"סיטיפס" לא משתמשת בקנסות האלה לשום מודל

פיננסי, ולא להכנסת רווחים: אחד, כמעט כל

הבקשות לביטול קנסות שקיבלנו ובדקנו

אותם, כמעט את רובן המוחלט ביטלנו. שניים,

הפקחים שלנו – אין שום הנחיה, והם לא

מתוגמלים על כל קנס שמטילים. זאת אומרת,

כשעולה פקח, המטרה שלו, היחידה, לקנוס –

אם הוא קונס – זה אך ורק כדי לוודא שאותם

אנשים שעלו לרכבת ולא שילמו, יעשו את זה.

לא בכדי לשפר את המודל הפיננסי, ולא לעשות

מזה רווחים. לכן, שני הנתונים שהצגתי: אחד,

שאין תמריץ לפקחים. שניים, שביטלנו כמעט

את כל התלונות שקיבלנו ומיינו אותם – זה

מצביע על כך שחברת "סיטיפס" לא מתכוונת

ולא עושה שימוש בקנסות לטובתה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

בעל הבית הגדול שלכם הוא משרד התחבורה.

אתם לוקחים בחשבון את הקנסות האלה?

<יהודה שושני:>

אנחנו, במודל הפיננסי שלנו, חד-משמעית לא.

אני אומר את זה: חד-משמעית לא. לחברת

"סיטיפס" אין שום מודל פיננסי שמגדיר

רווחים והכנסות, גם לא מול המדינה בנושא

הקנסות.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אז אין לכם שום נתון כמה נכנס לחברת

"סיטיפס" מתשלומי הקנסות?

<יהודה שושני:>

עד היום ביטלנו את הכול. זאת אומרת, כמעט

אפס.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אין היום? בכלל?

<שלומית אבינח:>

לא גביתם?

<היו"ר דוד אזולאי:>

לא גביתם?

<יהודה שושני:>

עד היום, מאז שהפעלנו את הרכבת הקלה, כל מה

שבדקנו, כמעט את כל הקנסות שקיבלנו לבטל

– אני אומר מה שקיבלנו לבטל – אלה שביקשו

לבטל אותם, מתוך 16,000 - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

אדוני, עזוב את מה שביטלת. שאלתי שאלה: האם

הוטלו קנסות, והיתה לכם הכנסה, ויש לכם את

הנתון הזה?

<יהודה שושני:>

מתוך 16,000 קנסות, או "חיוב מוגדל" – מה

שנקרא – שהטלנו, עבור כ-8,500 מתוכם היו

פניות לבטל. אלה שלא ביקשו לבטל, אכן

קנסנו. הם נדרשו לשלם.

<שלומית אבינח:>

אז כמה קנסתם?

<היו"ר דוד אזולאי:>

8,000, בערך.

<יהודה שושני:>

מתוך 16,000 שהגשנו, 8,000 – כמעט 50% – ביקשו

לבטל. מתוך ה-8,000, ומתוך אלה שביקשו לבטל –

כל מה שבדקנו בבקשות שלהם, כל מה שבדקנו

עד עכשיו, כמעט את רובן המוחלט, ולפנים

משורת הדין – כי היו גם כאלה שלא היינו

צריכים לבטל – החלטנו, באופן גורף, לבטל.

לא לקנוס. זה לא אומר שלא נעשה את זה

בעתיד, כי אנחנו צריכים להבין גם - - -

<ישראל אייכלר:>

אבל למה לקנוס אדם כשהמכונה מקולקלת? זו

השאלה.

<יהודה שושני:>

אני בעוד שנייה אגיע גם - - -

<ישראל אייכלר:>

אני מדבר על הבושות. על האימה. לא על הכסף.

<יהודה שושני:>

אני אגיע גם לנתון הזה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

כלומר, מה שאדוני אומר כרגע זה בעצם שכ-50%

מהקנסות אכן שולמו?

<יהודה שושני:>

- - - נדרשו לשלם.

<היו"ר דוד אזולאי:>

ושולמו?

<יהודה שושני:>

חלק כן וחלק עדיין לא. אנחנו החלטנו לדחות

את מתן תשלום הקנסות לפרק זמן ארוך, כדי

לאפשר לאנשים להגיש ולא לקנוס אותם. אז

לכן עדיין לא - - -

אני רוצה להתייחס לנושא של מספר פעילויות

שעשינו מול גורמים נוספים: שוטרים

וחיילים. זה עלה גם בוועדה הקודמת, חבר

הכנסת - - -

<אורי מקלב:>

אדוני היושב ראש, - - - המנכ"ל מדבר על

מיליון וחצי שקל, כבר עכשיו, הכנסות

מהקנסות. 8,000 קנסות - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

מה שהוא אומר זה נתון שעדיין לא נבדק,

ואין תשובה ברורה לגביו. הנתון היחיד

שאני מקבל כרגע ושעליו אני יכול להסתמך,

זה ש-50% מהקנסות בוטלו, וה-50% הנותרים: חלקם

שולמו, וחלקם נמצאים בהליכים.

<אורי מקלב:>

- - -. אם אף-אחד לא ביקש שהפירוט יישלח לו - -

- על מיליון וחצי שקל.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אני ביקשתי דו"ח. אני עדיין לא קיבלתי את

הדו"ח הזה, ולכן ביקשתי להציף פה את הנושא

הזה.

בבקשה, אדוני.

<יהודה שושני:>

כבוד היושב-ראש, אנחנו עשינו פעילות מול

שוטרים וחיילים. ולמעשה, עוד לפני שחתמנו

על חוזים עם מערכת הביטחון – כיוון שזה

עלה בפעם הקודמת, אז אני עונה – איפשרנו

שבועיים לפני-כן, ללוחמים ללא מדים לעלות

לרכבת ולא קנסנו אותם, למרות שיכולנו

לקנוס אותם באופן חוקי.

למרות שבתחבורה הציבורית, כל מי שעולה עם

עגלה פתוחה עם תינוק, נדרש לשלם. בהחלטה

של "סיטיפס", אנחנו החלטנו באופן גורף,

לפחות עד להודעה הבאה – אנחנו נראה איך

זה מתגלגל – אבל בנתון הקרוב שיש לנו,

אנחנו החלטנו בשעות הפיק, בכל השעות

שמוגדרות: לא שעות הלחץ, לא לקנוס אנשים

ונשים שעלו עם עגלות פתוחות עם תינוקות,

ואנחנו לא קונסים אותם. לא בשעות שהן לא

שעות הפיק.

<אורי מקלב:>

- - - בשעות - - -

<יהודה שושני:>

בשעות הפיק אנחנו - - -

<דרור גנון:>

- - - לא יודע את התקנות. אין לכם סמכות

כזאת.

<יהודה שושני:>

רבותיי, בימי חול, בשעות שהן לא שעות הפיק

– כיוון שבשעות הפיק יש לחץ גדול ואנחנו

לא מעודדים עלייה של עגלות פתוחות עם

תינוקות ללא תשלום – בכל שעות היום

האחרות, זאת אומרת, פרט לשעות הפיק – לפני

הצהריים, ואחר הצהריים - - - –, אנחנו לא

קונסים, למרות שאנחנו יכולים לקנוס.

<אורי מקלב:>

מתי כן קונסים?

<יהודה שושני:>

בשעות הפיק של הבוקר, כשעה וחצי-שעתיים.

ובשעות של אחר-הצהריים, גם-כן כשעה

וחצי-שעתיים.

<אורי מקלב:>

אדוני המנכ"ל, אתה יודע שיש לך לב פתוח,

כפי שהתרשמתי. אתה מודע לסיטואציות שנשים

שילמו על העגלה. נסעו עם עגלה פתוחה, והן

שילמו על העגלה הזאת. מכיוון שבתחבורה

הציבורית האחרת, בכל מקום בארץ, אם אתה

עולה עם עגלה פתוחה – זה לא משנה - - - –

אתה משלם. אתה יכול לנסוע עם עגלה פתוחה.

אבל ברכבת אישה עם שלושה ילדים, שניים על

הידיים, אחד בתוך העגלה והיא לא יכולה

לסגור את העגלה. היא שילמה על העגלה. היא

קנתה כרטיס, ושילמה על העגלה. והיא ירדה

כמו אחרונת הפושעים, עם שלושה ילדים, ועם

חמישה פקחים - - - אותה, והיא מחכה לניידת

משטרה. היא בוכה, כל-כולה, ושום דבר לא

קורה לפקחים. בגלל שאין לה תעודת זהות.

היא אומרת: אין לי תעודת זהות, אז מה אתה

רוצה שאני אשלם לך 180 שקל? והיא שילמה על

העגלה. וכשככה רגילים, על זה אתם קונסים.

אתה רק תבין על מה אתה מדבר. באיזה

סיטואציות אתה מעמיד את תושבי מדינת

ישראל, את אזרחי מדינת ישראל. תאמין, אני

לא מגזים במשהו ממה שאני אומר. וכשרואים

את זה, זה הרבה יותר גרוע. היא שילמה על

העגלה. אבל אתה קונס גם מישהו - - - על

העגלה, בגלל שאתה אומר שברכבת הקלה לא

ייסעו עם עגלות פתוחות. זה בלגן שלא היה.

<יהודה שושני:>

חבר הכנסת אורי מקלב, אני מציג נתון שאני

בא לקראת הציבור, ציבור שגם אתה מייצג,

ואני אומר שאני לא קונס למרות שאני יכול

לקנוס. אז במקום שתגידו לי: יפה - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אבל מה עם ההשפלה שהרב מקלב מדבר עליה? על

זה שמורידים אישה מהרכבת.

<אורי מקלב:>

- - - רופא עור במרכז העיר.

<יהודה שושני:>

אני אתייחס לנושא הפקחים בעוד שנייה,

ברשותך. אני כבר אגיע.

<אורי מקלב:>

- - -. זה מה שקורה. קונסים גם אם אתה משלם על

העגלה. קונסים אותך. לא - - -

<עוזאל ותיק:>

אם שילמת על העגלה, לא יקנסו אותך.

<אורי מקלב:>

מה?

<עוזאל ותיק:>

אם שילמת על העגלה בכל מקרה לא יקנסו

אותך, ולא משנה השעות.

<אורי מקלב:>

סליחה, אתה לא נותן מידע מדויק - - -

<שלומית אבינח:>

יכול להיות שזו ההוראה, אבל הפקחים לא

מיישמים אותה.

<אורי מקלב:>

- - - שכן קונסים. אני אביא לך - - - שכן

קונסים. וגם המנכ"ל אומר לך את זה.

<עוזאל ותיק:>

זה מה שהמנכ"ל אמר.

<קריאות:>

- - -

<עוזאל ותיק:>

אם שילמת על העגלה - - -

<שלומית אבינח:>

יכול להיות שזו ההוראה, והפקח לא מיישם

אותה.

<קריאה:>

לא משנה השעה.

<אורי מקלב:>

- - -. לא. גם אם אתה משלם על העגלה. אתם לא

יודעים. לא. קונסים אותך גם אם שילמת על

העגלה.

<אברהם מיכאלי:>

אז אולי הפקח ההוא. תברר - - -. לא עשה את

עבודתו כמו שצריך.

<יהודה שושני:>

יכול להיות.

<אברהם מיכאלי:>

אגב, זה קורה לא אחת, כנראה. יש איזה מתח

בין התושבים לפקחים. תבדקו את הסוגיה

הזאת, חבר'ה.

<יהודה שושני:>

אני אענה על נושא הפקחים, בעוד שנייה. אבל

אני רק רוצה להצהיר.

<אורי מקלב:>

- - - אבל אנחנו לא יודעים - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

חבר הכנסת מקלב - - -

<יהודה שושני:>

ברשותכם, תנו לי. אני כבר אסיים את דבריי.

אני מבטיח לענות גם על השאלות הספציפיות,

אבל אני כרגע רוצה לדבר ככלל: ככלל, אנחנו

לא קונסים כל מי שעלה עם עגלה ושילם, לא

קונסים אותו. אנחנו עושים מעבר לכך. אנחנו

גם לא קונסים, למרות שאנחנו יכולים לקנוס

אנשים שעלו עם עגלה פתוחה, בשעות שאינן

שעות השיא – למרות שאנחנו יכולים לקנוס,

אנחנו לא קונסים אותם.

נושא הפקחים: הפקחים, קודם-כל, בהגדרה,

חד-משמעית, בכל ההנחיות שלנו – יושב כאן

המפעיל שמפעיל אותם, חברת "קונקס" ירושלים

– ההנחיות הן מאד ברורות: להתנהג לציבור

בכבוד, בנימוס, בסובלנות ובמקצועיות.

שיטת הבדיקה נהוגה בעולם, ואם מסתכלים על

מה שקורה בצרפת, ברואן, בטולוז ובמקומות

אחרים, בירושלים – שיטת הבדיקה שלנו היא

הרבה יותר מאופקת מאשר מה קורה במקומות

אחרים.

אני אומר עוד פעם: הפקחים לא נמדדים על

מספר הקנסות שהם נותנים. אין שום תמריץ

לפקח לעשות זאת. המפעיל נוקט ביד קשה לכל

אותם אירועים, ואם יש אירוע כזה שבאמת

קורה לפי מה שאמרת, אנחנו נקטנו ביד מאד

לא מתפשרת עם אותם פקחים, ואני חושב שזה

נאמר גם בדיון הקודם כאן: כ-25 פקחים שלא

התנהגו, לעניות דעתנו – גם על הערות

ועבירות התנהגות קלות בלבד של לא רק

התנהגות מול הציבור, אלא גם איך שהם נראים

– 25 אנשים מתוכם הועברו מהתפקיד. אנחנו,

לאור בקשתך הקודמת, נעשה פה, בנוסף לכל

תהליך שאנחנו עושים עם חברות מקצועיות של

מתן שירות לציבור, ושל התנהגות כזו או

אחרת, היתה שיחה גם של נציגי מדינה וגם - - -

פעם נוספת עם כל הפקחים, כדי לוודא שברור

להם באופן חד-משמעי וחד-ערכי שההתייחסות

לציבור זה המדד העיקרי שיש לנו. וכל מי

שלא יתנהג כנדרש, לא יישאר איתנו.

אני רוצה לומר בנושא הדרישות לחיוב מוגדל

– הקנסות, כמו שאמרתי: היום נוסעים 90,000

איש בכל יום ברכבת הקלה. אנחנו הטלנו עד

היום 0.11% בלבד קנסות. זאת אומרת, בכל יום

מוטלים כ-100 קנסות בלבד על הציבור. כפי

שהצגתי את הנתונים, 16,000 קנסות הוטלו.

אנחנו, בנושא של ביטול הקנסות, עד היום,

כמו שהצגתי: כ-8,300 פניות התקבלו אצלנו. וכל

הבדיקות שעשינו עד היום, רובן המוחלט –

עוד פעם, בית הלל, במעבר של לפנים משורת

הדין – ביטלנו אותם, כדי לתת לציבור יותר

זמן להתארגנות, וכדי שהציבור ירגיש יותר

טוב.

<אורי מקלב:>

- - - 100 קנסות ליום, זה 3,000 קנסות לחודש.

<יהודה שושני:>

אני אומר: זה 0.11% - - -

<אורי מקלב:>

- - - זה חצי מיליון שקל הכנסה מהקנסות. זה

המון. זה המון. - - -

<עוזאל ותיק:>

וכמה נוסעים יש בחודש?

<אורי מקלב:>

- - - לא, זה המון. - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אני רוצה להגיד יותר מזה, הרב מקלב, חבר

הכנסת מקלב: אם אני מסתכלת על 90,000, אדוני

המנכ"ל, 90,000 נוסעים, מתוך הנוסעים האלה

סביר להניח שיש מספר אנשים קבוע שנוסע,

וה-16,000 קנסות זה אומר שלפחות 30% מהאנשים

שנוסעים יום-יום, קיבלו באיזשהו שלב

בחייהם קנס.

<ערן שכטמן:>

90,000 ביום.

<שי אייזנברג:>

זה 16,000 מתחילת הדרך.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

90,000 ביום, זה אותם אנשים שנוסעים. 16,000 זה, בדרך-כלל, כמעט לאותם אנשים שנוסעים. אז

יש פה, כמעט כל משפחה קיבלה קנס במדינת

ישראל. הציבור הירושלמי שחי בירושלים,

לפחות אחד במשפחה קיבל קנס.

<ישראל אייכלר:>

בחצי שנה בלבד - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

בחצי שנה.

<אורי מקלב:>

- - -

<יהודה שושני:>

הנתון שאני מציג אותו, שכ-100 אנשים ביום –

חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, את לא היית

כאן בתחילת - - -. אני אציג איזשהו נתון.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

קודם-כל, אני מסתכלת, ואני יכולה להגיד:

נוסעים 80,000 איש. איך אמרת? 90,000 איש נוסעים.

<יהודה שושני:>

ויש לנו כ-100 קנסות ביום. ואני יכול להגיד

ש-22% מהאנשים שנקנסו, לא תיקפו. אני אומר

עוד פעם: אם יהיה מנגנון - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

- - -

<שלומית אבינח:>

- - - לא עובדת - - -? - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אני רוצה. תן לי בבקשה. אני יכולה לדבר,

אדוני?

<היו"ר דוד אזולאי:>

אני מיד אאפשר לך לסיים.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

כי זה קשור למה שהוא מדבר.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אני רק אומר: הרי כשאתם נותנים את הקנס גם

כשהמכונה לא עבדה, - -

<ישראל אייכלר:>

זו הבעיה. אתה לא יכול לקנוס אותי בגלל

שהמכונה שלך לא עבדה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

- - ובמקרה שלנו, כשאנחנו עלינו לרכבת,

המכונה לא עבדה. למה הם צריכים לשלם את

המחיר על תקלה של הרכבת?

<יהודה שושני:>

אני אתייחס גם לזה, ברשותכם. עוד דקה, אני

אתייחס גם לזה.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

תתייחס, כי לי יש ממש - - -

<יהודה שושני:>

אני אתייחס גם לזה ממש. בעוד שנייה אני

מגיע לשם.

אם במידה ויוגדר שמי שעולה לרכבת, שילם

ולא תיקף, לא צריך לקנוס אותו – מחר בבוקר

אני לא קונס אותו.

<שלומית אבינח:>

מי צריך להגדיר את זה?

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

זהו. זה מה שאני רוצה לשאול. משרד התחבורה,

בוודאי.

<יהודה שושני:>

22% מהאנשים שעולים לרכבת - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

כל השאלות שלי הן דווקא למשרד התחבורה,

ולא לחברת "סיטיפס".

<דרור גנון:>

חברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ, מה שלומך?

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

תתכוננו. באמת. כי פה מצאנו קורבן. - - - שיש

לו בעיות. אבל נראה לי שמשהו פה מסתתר,

וכדאי שנוציא את זה החוצה, פעם אחת

ולתמיד.

<ישראל אייכלר:>

6

R

T

d

f

h

|

~

€

‚

~

摧༯©

6

P

R

j

~

‚

€

怀„愀$܀~

€

‚

˜

š

œ

ž

Æ

È

Ê

à

â

ä

æ

R€

‚

š

ž

È

瑹䈖«ЀÈ

Ê

â

æ

–

˜

¬

®

Ø

Ú

ò

ô

”

–

°

²

Ö

Ø

ö

ø

nH

o(tH

nH

tH

nH

tH

nH

o(tH

nH

tH

nH

o(tH

nH

tH

nH

o(tH

nH

o(tH

Fאם המכונה שלו לא פועלת, אני כאזרח,

כנוסע, לא צריך להיות שותף לבעיות שלו.

<דרור גנון:>

- - - לבעיה.

<ישראל אייכלר:>

הוא אומר שהוא לא קיבל כסף על מה ששילמתי

ל"אגד".

<דרור גנון:>

זה לא קשור לכסף.

<אורי מקלב:>

אני רוצה להגיד שזה לא משרד התחבורה, זה

משרד האוצר - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

רק שנייה, מר גנון.

<דרור גנון:>

זה לא קשור לכסף. להסיט את הדיון לכסף, אבל

העניין פה הוא לא כסף. אנחנו צריכים לפרק

את העניין הזה לכמה חלקים. יש פה בליל

גדול.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אנחנו תמיד לא מבינים. לציבור תמיד יש

קשיי הבנה. הציבור - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

מר גנון, אני מיד אאפשר לך. רק תאפשרו

למנכ"ל לסיים את דבריו.

<דרור גנון:>

בבקשה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

בבקשה, אדוני.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

ממש לא בעיניי, דרך אגב. הציבור ממש לא

מטומטם, תסלחו לי מאד.

<יהודה שושני:>

לשאלות שניתנו על-ידי יושב-ראש הוועדה –

כמה נתונים: הפער בבקשות לטיפול בפניות

הולך ונסגר. היה לנו מספר פניות לא קטן,

אני מודה. ואם אנחנו מסתכלים על שלושת

החודשים האחרונים, ביכולת שלנו להשתפר

ולסגור את הפער, אנחנו ממרץ לאפריל בדקנו

פי שלושה יותר ממה שבדקנו במרץ. ומאפריל

ועד מאי בדקנו פי שמונה יותר – כ-2,600

פניות בחודש.

אנחנו לא מפסיקים להשקיע בכוח-אדם,

משאבים וזמן, כדי לגמור את הפערים.

<שלומית אבינח:>

אתם לא עונים פרטנית לוועדה לפניות

הציבור, ואתם הגוף היחיד שלא עונה. סליחה

שאני - - - את זה בפעם הלא יודעת כמה. אני

חושבת שיש פה בעיה של מדיניות, שכוועדה

לפניות הציבור מעולם לא נתקלנו בארגון

ובגוף שלא עונה פרטנית לפניות שמגיעות

אליו.

<יהודה שושני:>

אז אני אומר: לנו חשוב מאד לסגור את הפער,

קודם-כל, עם כל הפניות של הציבור שהועברו

אלינו. אני חושב שאנחנו עושים את זה.

גייסנו כוח-אדם נוסף. יש לנו עוד מספר

קנסות, שלהערכתי בשבועות הקרובים אנחנו

הולכים לסיים אותם אחרי גיוס של - - -. זו

הסיבה שאנחנו לא מחייבים. נתנו עוד 30 יום

לאנשים עד לסוף יוני, ללא ריבית וללא

הצמדה. כמו שאמרתי: באופן כמעט גורף, כל מי

שנבדק אצלנו – כמעט הרוב המוחלט –

החלטנו לא לקנוס, ולתת תשובות חיוביות

שאנחנו מבטלים את הקנס.

לגבי ועדת הערר שנשאלה: למרות שעל-פי

החוזה – אני אומר עוד פעם: זה היה B.O.T.. זו

זכיינות - - - על-ידי מדינת ישראל, למערכת

שבה זכיין מקבל, מפעיל אותה ומעביר

למדינה אחרי 27 שנה. על-פי החוזה אנחנו לא

מחויבים לכל הוועדות של הערר. למרות זאת,

אנחנו מוכנים לשקול, ולעשות ולשתף פעולה.

והערב יש לנו דיון עם המדינה בכדי לבחון

את האפשרות, ולראות איך מקיימים ועדת ערר

כזאת.

<אורי מקלב:>

אדוני המנכ"ל, - - - בעוד כשעה, שעה-וחצי,

תעלה במליאת הכנסת הצעת חוק של חברי כנסת

מהשולחן הזה ועוד חברי כנסת, על הקמת ועדת

ערר.

<יהודה שושני:>

אני מודע לזה.

<אורי מקלב:>

זה יעלה בקריאה טרומית. - - -, תהיו מודעים

לזה.

<יהודה שושני:>

אנחנו מודעים לכך.

<אורי מקלב:>

חבל לנו שאתם לא מסכימים להוריד את סכום

הקנסות מ-180 שקלים ל-100 שקלים. זה מספיק

מרתיע - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

אבל זה לא הם.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

זה לא הם.

<היו"ר דוד אזולאי:>

משרד התחבורה.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

משרד התחבורה צריך.

<אורי מקלב:>

אבל, בכל אופן, המכתב הגיע מהם לוועדת

השרים ולמשרד האוצר, - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

וצריך לשאול למה הם כל-כך חוששים, ולא

משרד התחבורה עונה.

<אורי מקלב:>

- - שכל שינוי בחוק הזה, זו הפרה חמורה של

החוזה. זה לא משרד התחבורה בא. שר התחבורה

הודיע ברבים, מיד עם הצעת החוק שלנו, שהוא

תומך בהצעת החוק הזו. ומי שהתנגד, בסופו

של דבר, - - - זה משרד האוצר, לאור המכתב

שחברת "סיטיפס" שלחה למשרד האוצר בעניין

הזה, שזו הפרה חמורה. אם רואים את זה - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

החשב הכללי. החשב הכללי טוען שיש פה הפרת

חוזה.

<אורי מקלב:>

- - - אני חושב - - -, מכיוון שאם ה-16,000 קנסות שאמר המנכ"ל - - -, שבאמת מתמסר לעניין,

רובם, רוב רובם הם קנסות לא של - - -. מי שעלה

בלי לשלם, ומי שלא תיקף, ומי שנסע ב"רב-קו"

לא שלו, ומי שנסע בכרטיס "חופשי-חודשי" –

הוא לא צריך את זה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תאפשרו למנכ"ל לסיים.

<יהודה שושני:>

יש לי עוד שתי נקודות, כתשובות לשאלות.

לגבי מכונות הכירטוס: אני רוצה לציין

שמערכות הכירטוס שנמצאות בירושלים, הן

מערכות כירטוס דומות למה שיש היום בעולם.

אותן מכונות.

הזמינות שהוגדרה היא זמינות של 95%, ואנחנו

עומדים בה. והיא לא 100%, כיוון שאף מערכת

בעולם לא עומדת בזמינות של 100%. לנו, לאורך

קו של 14 קילומטר, יש 58 מכונות. ואם עושים

השוואה למה שקורה במקומות אחרים באירופה,

למשל, כמו ברואן שבצרפת, על הקו שלנו – של

14 קילומטר – יש 20 קילומטר ו-52 מכונות.

אצלנו יש 59 מכונות ל-14 קילומטר.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

מתוכן חצי לא עובדות.

<יהודה שושני:>

בכל תחנה יש בין שתיים לחמש מכונות.

המכונות האלה יכולות לשלם גם במזומן וגם

בכרטיסי אשראי. יש לנו יכולת לאתר כל תקלה

ב-online. יש לנו צוותי תחזוקה - - -

<שלומית אבינח:>

למי מודיעים?

<יהודה שושני:>

לא צריך להודיע, אנחנו יודעים online. כל

תקלה שמתקיימת, שמתרחשת - - -

<שלומית אבינח:>

פנינו לאיש ביטחון. הוא לא היה יכול

להסביר לנו.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

- - -

<יהודה שושני:>

כשיש תקלה במכונות הכירטוס, פרט

לוונדליזם מסוים, שאנחנו לא תמיד יודעים

הכול שקיים. כמו, למשל: שמישהו מכניס בדל

סיגריה. אנחנו יודעים את הנתונים האלה.

ואז יש לנו צוות – היום תגברנו אותו

בצוות נוסף – שנוסע על הקו, ויודע לטפל בו

בפרקי זמן קצרים. ולכן, אני חושב שהתהליך

הזה שבו אנחנו נותנים מענה, ברגע שיש תקלה

על הקו: היא מיידית, היא קיימת, היא לא

אבסולוטית כפי שאמרתי לכם. המכונות האלה

לא יודעות לתת זמינות של מאה אחוז.

אנחנו הצענו הצעה למדינת ישראל שאומרת

שאפשר לתת לציבור יכולת לרכוש כרטיסים לא

רק במערכות הכירטוס, כיוון, שכמו שאמרתי,

למערכות הכירטוס האלה אין זמינות של מאה

אחוז. הם לא יגיעו אף פעם למאה אחוז.

וההצעות שהצענו:

1. לרכוש את הכרטיסים דרך האינטרנט בבית.

2. לרכוש את הכרטיסים בסניפי הדואר

בירושלים.

3. לרכוש את הכרטיסים ב-100 כספומטים

בירושלים. אנחנו מאמינים שברגע שהמדינה

תאשר ונגיע לתהליך הזה, שהוא יכול להיות

בטווח הקצר והמיידי. אני לא מדבר כרגע על

שדרוג מכונות הכירטוס שלנו, שייקח כמה

חודשים, בטווח הארוך, אלא בטווח הקצר. אני

מעריך שהלחץ על מכונות הכירטוס ירד,

ונוכל לתת גם שירות ומענה טוב גם לנושא

הכרטיסים.

<ישראל אייכלר:>

מה הבעיה לעשות בסניפי הדואר אפשרות

לקנות כרטיסים?

<יהודה שושני:>

להערכתי, אין בעיה.

<ישראל אייכלר:>

תשלמו לסניפי הדואר. אתם חברה פרטית.

שייתנו לכם - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

- - - שאין בעיה מבחינתם.

<יהודה שושני:>

מבחינה טכנית - - -

<שלומית אבינח:>

הם הציעו את זה - - -

<ישראל אייכלר:>

משרד התחבורה מתנגד לזה?

<יהודה שושני:>

לא. הוא עוד לא אמר כן, ולא אמר לא. הצגנו

את זה למשרד התחבורה. אני חושב שאי-אפשר

לבוא היום למשרד התחבורה ולומר משהו לא

בסדר, כי הצגנו את זה - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לא, לא, אל תהיה פרקליט של משרד התחבורה.

כי נראה לי שאתה קצת חושש לדבר, חושש

להגיד.

<יהודה שושני:>

לא, לא, לא, ממש לא. זו הצעה שניתנה להם רק

ממש - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

יש להם מספיק פרקליטים.

<יהודה שושני:>

- - בימים האחרונים, אז אני לא - - -. אבל אני

מעריך שאם ההצעה הזאת שהצענו תעבור, אין

לי ספק שנוכל לשפר את מערכות הכירטוס

שלנו.

שילוט בשלוש שפות – הוגדרו לנו שלוש

שפות: ערבית, אנגלית ועברית, בתוך מכונות

הכירטוס, בתחנות וברכבות. אנחנו עומדים

בזה.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

איזה עומדים בזה? הסיבה שמכניסים לך בדל

סיגריה, זה שמי שלא מבין עברית חושב שאולי

אפשר לשלם גם בסיגריה. אני לא יודעת. פשוט

אין לך שום שפות שם.

<שי אייזנברג:>

שלוש שפות.

<יהודה שושני:>

יש בשלוש שפות בתחנות עצמן.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

יש לכם במכונה שלוש שפות. אבל בשלטים של

ההסברים - - -, יש רק עברית.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אין. אני יכול להגיד לך שבשני מקומות

שהיינו: בהר הרצל ובגשר המיתרים, אני

מודיע לך, אדוני: אין שלטים בשלוש שפות.

<ישראל אייכלר:>

צריך לעשות באריתראית.

<אורי מקלב:>

מה אתם אומרים, יש או אין?

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

צריך רוסית, צריך ערבית, צריך - - -

<אורי מקלב:>

- - - אמרתם שיש. אתם חוזרים ואומרים שיש?

כמו עם העגלה, שלא צריכים לשלם - - -. יש

בשלוש שפות, או אין?

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לאריתראים לא צריך. ארגוני זכויות האדם

קונים להם כרטיסים, אז זה לא - - -

<אורי מקלב:>

יש או אין?

<קריאה:>

מה יש?

<אורי מקלב:>

יש הסבר בשלוש שפות?

<קריאה:>

כן.

<שלומית אבינח:>

אין.

<שי אייזנברג:>

יש הסבר בשלוש שפות, בדיוק מעל כל מכשיר.

<אורי מקלב:>

יש או - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אין.

<שלומית אבינח:>

אין שילוט. אין.

<אורי מקלב:>

- - -

<שי אייזנברג:>

מעל כל מכשיר כירטוס, יש שלט בשלוש שפות:

באנגלית, בערבית ועברית. ובכל התחנות, בכל

59 - - -

<אורי מקלב:>

- - - הוא בא לראות. הוא בא. הוא מחכה - - -

<שי אייזנברג:>

חבר הכנסת מקלב, אני אגיד בדיוק מה יש, וגם

מה אין.

<אורי מקלב:>

- - - שילוט.

<שי אייזנברג:>

אני אגיד בדיוק מה יש, מה אין, ומה יהיה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אני רוצה להתווכח איתך בעניין הזה,

ולהגיד לך לפחות מה שעיניי ראו: בתחנה בהר

הרצל, אני מודיע לך, אין שם שילוט בשלוש

שפות. ואם יש, ולא ראיתי, זה אומר שזה לא

מספיק בולט.

<אורי מקלב:>

תתווכח איתו גם על העגלה - - -. יש לו - - -

<שי אייזנברג:>

זה אחד שיש. שתיים, בקרונות יש, וזה בשלוש

שפות לחובת תיקוף. שלוש, מה שאתם צודקים

הוא שהפוסטרים הגדולים בתחנות, כרגע הם

רק בעברית. יש כמה פוסטרים בערבית, אבל הם

רק בעברית. ואלה יהיו בשבוע-שבועיים

הקרובים בשלוש שפות.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה.

<יהודה שושני:>

אני מודה לכם על ההקשבה.

<אורי מקלב:>

הכול טוב, אדוני היושב-ראש? הכול טוב?

<היו"ר דוד אזולאי:>

עוד דבר אחד שלא קיבלתי עליו תשובה: על

קבלת קנס, העונש חמור לכשעצמו. למה הוא

צריך להגיע עד לתחנה כדי לשלם? למה לא

לאפשר לו תשלומים במקומות אחרים?

<שי אייזנברג:>

אפשר לשלם את הקנסות בכל אחד משלושת

מרכזי השירות, כמו שאמרתם. ואפשר לשלם

אותם באינטרנט.

<שלומית אבינח:>

ולמי שאין אינטרנט?

<היו"ר דוד אזולאי:>

ולמי שאין אינטרנט מה יעשה?

<שי אייזנברג:>

למי שאין אינטרנט, אז כרגע הוא יכול ללכת

לכל אחד משלושת מרכזי השירות.

<היו"ר דוד אזולאי:>

זאת נראית לך דרישה סבירה?

<שי אייזנברג:>

נראה לי שבעידן המודרני - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

עזוב אותי מהעידן המודרני. אני לא מתעסק

עם אינטרנט. אתה מאלץ אותי לבוא כדי לשלם?

<אורי מקלב:>

הנוסעים שלך - - -

<ישראל אייכלר:>

לנוסעים משועפט אין אינטרנט – תכבד אותם.

<היו"ר דוד אזולאי:>

אני אומר לך - - - צריך להיפסק. לאפשר

לאזרחים לשלם בדואר, בבנק, באמצעות

הטלפון, באמצעות כרטיסי האשראי. אין צורך

לבוא עד למקום הזה. לא צריך להתעלל

באזרחים. מספיק שהוא קיבל קנס, לא צריך

להתעלל בו.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

ויותר טוב שלא יהיו קנסות.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה. תודה רבה, אדוני המנכ"ל. אני חייב

להגיד, אבל לא על הכול קיבלנו תשובות. אני

חושב שחלק מהדברים – אני ביקשתי, ואני

חוזר ומבקש לקבל פירוט של כל הדו"חות

שניתנו. אדוני אמר כאן: 8,000. 16,000, מתוכם –

50% ששולמו, 50% לא שולמו.

יש פה בקשה של חבר הכנסת אורי מקלב, שגם-כן

לא זכתה למענה.

נושא השילוט: אני חושב שגם פה הדברים לא

בדיוק ברורים בצורה חד-משמעית.

נושא הקנסות: אנחנו מיד נשמע את נציג משרד

התחבורה.

<אורי מקלב:>

אדוני היושב-ראש, - - - שאמרת הסבר. למה

בכרטיס היומי שאתה קונה – אתה קונה

כרטיס. אתה קנית כרטיס – הוא תקף רק לאותו

יום. אנשים - - - ביום אחד. למה אי-אפשר

לכתוב בהסבר הקטן: מוחשב? תקף לאותו יום?

כתוב: 13, כמה היום? ה-13 ליוני – תכתוב: תקף

לאותו יום. תמנע את הקנסות. למה דבר כזה

פשוט לא עושים? זה ימנע אי בהירות. כי

אנשים שקונים לא יודעים - - -. זה הכול.

דברים פשוטים - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

תודה. חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ,

בבקשה.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני אחת מחברי

הכנסת שתפסו טרמפ, כפי שכתבו בכלי

התקשורת, ובעיקר בעיתון "הארץ" שמאד אוהב

אותי. תפסנו טרמפ והגענו לרכבת. אבל ממש

לא - - -

<ישראל אייכלר:>

אוהב יהודים בכלל.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

מאד.

אבל האמת היא שלא תפסנו טרמפ, אלא החלטנו

לעשות – כפי שבטח הסברת בתחילת דבריך –

בדיקת פתע. והמצב הרבה יותר גרוע ממה

שאנחנו ניסינו לתאר בכלי התקשורת. ואני

עדיין עומדת על כך שצריך לעשות ועדת

חקירה בנושא פרלמנטארי, בנושא בניית

הרכבת הקלה בירושלים, כי משהו "מפוקשש" שם,

ובגדול. ואני רוצה: אל"ף, לפנות אליך,

אדוני המנכ"ל, וצר לי – אני ממש מרגישה

שאתה קצת כאילו יש לך הרבה מה להגיד ואתה

לא אומר. זאת התחושה שלי. לטובתך. זאת

אומרת, להגנתך. ובגלל זה אני כנראה אהיה

עכשיו פרקליטו של השטן, ואני אפנה למשרד

התחבורה שיענה על כמה שאלות שיש לי, שאתה

– יש לי תחושה – לא מעוניין לענות עליהן.

אל"ף, אנחנו היינו בסיור, וקרה לי מקרה

מזעזע: עשיתי את עצמי – לא קניתי כרטיס,

על-אף שלקח לנו בערך 40 דקות לקנות כרטיס.

וניגשה אליי פקחית, ואמרתי לה שאין לי

כרטיס. היא אמרה: למה? אמרתי: המכונה לא

עבדה. היא אמרה לי: את צריכה לרדת, ולקנות

בתחנה הבאה. אמרתי: עשיתי את זה, וגם בתחנה

הבאה המכונה לא עבדה. היא אמרה: גברת, אין

לי מה להגיד. את חייבת לרדת ולהתקשר

למוקד. התקשרתי למוקד, ואמרתי: שלום,

תסבירו לי בבקשה מה אני צריכה לעשות, שתי

מכונות לא עבדו. אומרת לי המוקדנית:

גברתי, את לא יכולה לעלות על הרכבת. את

צריכה לקחת אוטובוס, ולקנות בתחנת

אוטובוס. אני אמרתי: אבל במתחם שאני נמצאת

בו, אין אוטובוסים. אני נמצאת בדיוק בטווח

של הרכבת בלבד. אני לא יודעת איפה לקנות.

היא אמרה: אני מאד מצטערת, את תקבלי קנס.

אני אמרתי: תגידי לי שוב, המכונות של חברת

"סיטיפס" לא עובדות. אני מנסה לרכוש כרטיס,

ואת אומרת שאני אקבל קנס. היא אמרה: כן, את

תקבלי קנס. אני אמרתי לה: למה? אז היא אמרה:

ככה, אין לי מה להגיד לך. זאת היתה התשובה

של המוקדנית.

<אורי מקלב:>

בתחנת האוטובוסים אין שום מכונה שאת

יכולה לקנות, רק שתדעי. - - - גם זה לא יודע.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

את זה אני לא בדקתי, אז אני לא רוצה להגיד

את זה.

<אורי מקלב:>

אין שום תחנה - - - בתוך - - -. אין שום תחנת

אוטובוס שיש כרטיס, בזה אני צודק? - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

כן. דרך אגב, היא שאלה אותי למה לא קניתי

כרטיס. אמרתי לה: האמת היא שאני לא צריכה

כי אני חברת כנסת, ואנחנו לא צריכים

כרטיס. אולי זה היתרון היחיד לחברי כנסת

בכלל במדינת ישראל, שלא צריך לרכוש כרטיס

לרכבת הקלה.

<אורי מקלב:>

ברכבת הקלה את צריכה - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

ברכבת הקלה - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

זה היתרון. מצאתי מה היתרון של חבר כנסת:

שלא צריך לקנות כרטיס לרכבת.

<ישראל אייכלר:>

נדמה לי שברכבת הקלה את צריכה לשלם.

<היו"ר דוד אזולאי:>

נכון. - - -

<אורי מקלב:>

זה לא משנה גם אם את חברת כנסת.

<דרור גנון:>

ברכבת הקלה את חייבת בכרטיס.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

מה?

<דרור גנון:>

ברכבת הקלה את חייבת בכרטיס, כי את פטורה

מתוקף צו הפיקוח על התעריפים והשירותים, -

-

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

באמת?

<דרור גנון:>

- - וזה לא חל על מסילות הברזל ברכבת - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אז גם את היתרון היחיד שמצאתי, אין לי.

<דרור גנון:>

את חייבת בקנס.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אוקיי. טוב לדעת.

<דרור גנון:>

- - -

<קריאות:>

- - -

<דרור גנון:>

חבר הכנסת דוד אזולאי.

<אורי מקלב:>

- - - והיא שילמה.

<היו"ר דוד אזולאי:>

לקחת לי - - -

<אורי מקלב:>

היא רק אמרה שהיא לא שילמה. היא שילמה.

<דרור גנון:>

צריך לתקן את זה.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

הנה, אני שילמתי. דרך אגב, אל תשמח – אני

שילמתי. הכרטיס עד עכשיו בתיק, דרך אגב.

<דרור גנון:>

לא, לא, צריך לתקן את זה.

<אורי מקלב:>

אין - - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

תאמין לי, מר גנון: זאת לא הבעיה.

<דרור גנון:>

לא, ברור.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אני רוצה לשאול שאלה, אדוני המנכ"ל: עד

היום, כמה כסף – כמה קנסות נקנסו? יש לך

סכום, כמה כסף זה מתוך ה-8,000? כמה מתוכם

ריבית? מה סכום הכסף?

<יהודה שושני:>

אני אגיד ככה – אני מקווה שיש לי את כל

הנתונים שלגביהם את שואלת: מתוך ה-16,000

קנסות שהיטלנו, 50% הבינו שזה בסדר

מבחינתם, והם היו אמורים לשלם. לא כולם

שילמו, ואנחנו גם לא דרשנו מהם לשלם כי

החלטנו לדחות את תשלום הקנסות עד לסוף

יוני, ולא כמו שנדרש אצלנו: 30 יום. נתנו

לאנשים שלושה, ארבעה, חמישה חודשים.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

למה? מה זה נותן?

<יהודה שושני:>

לשלם את - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

למה? מה זה נתן לאדם שבסוף הוא צריך לתת את

הכסף?

<יהודה שושני:>

זה נותן לאנשים עוד זמן התארגנות בכדי

לשלם את הכסף, ולא לשלם אותו - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לקחת הלוואה.

<יהודה שושני:>

ללא ריבית, ללא כלום.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לפנות לבנק ולקחת הלוואה.

<יהודה שושני:>

מתוך ה-50% של האנשים שהחליטו לבקש בקשה

לביטול הקנס – מתוך כ-8,000 איש – ממה

שבדקנו עד היום, כמעט לכולם, לרובם,

ביטלנו את הקנסות. זאת אומרת, - - -

<ישראל אייכלר:>

כי הם היו צודקים?

<יהודה שושני:>

איך?

<ישראל אייכלר:>

כי הם היו צודקים?

<יהודה שושני:>

ממש לא. חלק כן. אבל חלק, חד-משמעית, אני

אומר את זה פה – יושב פה מנכ"ל "קונקס"

ירושלים, ויושבים פה - - - – לחלק מהאנשים

היתה לי הזכות המלאה להגיד לו - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אבל כמה כסף, מר שושני? כמה כסף שולם

בקנסות עד עכשיו?

<יהודה שושני:>

אז אני אומר: אני מעריך שבסך-הכול, בערך

כ-10% מהאנשים שילמו עד היום - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

כמה כסף?

<יהודה שושני:>

אני אומר: 10% - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

סכום. אני רוצה סכום.

<קריאה:>

- - -

<היו"ר דוד אזולאי:>

800 כפול 180.

<שי אייזנברג:>

מחודש ינואר ועד היום – אני לא יודע היום,

אבל עד הימים האלה – נכנסו בערך 400,000 שקל,

בסך-הכול, מכל נושא הקנסות.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

והכסף הזה הולך ישר לחברת "סיטיפס".

<יהודה שושני:>

כן.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

הכסף הולך לחברת "סיטיפס"? אני רוצה להבין.

לאן הולך הכסף?

<יהודה שושני:>

הכסף הזה הולך לחברת "סיטיפס".

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

וחברת "סיטיפס" מה עושה?

<אורי מקלב:>

אז זה 30%.

<שי אייזנברג:>

זה לא 30%.

<אורי מקלב:>

- - - 30%.

<שי אייזנברג:>

בערך 2,000 קנסות שולמו.

<אורי מקלב:>

- - -

<שי אייזנברג:>

תעשה 400,000 שקל לחלק ל-180 שקל, זה בערך 2,000 קנסות.

<אורי מקלב:>

קודם-כל, אם תיחשב 10% מ-8,000, זה 800. עכשיו כל 800 זה בערך 150,000 שקל - - -

<שי אייזנברג:>

הם לא נכנסו. בואו נפריד בין מה נכנס, לבין

- - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לא חשוב, זה בסוף ייכנס. זה ייכנס יותר, כי

בסוף תהיה גם ריבית.

<אורי מקלב:>

אני אעשה לך חשבון אחר – אני אעשה חשבון,

רק יש - - - ממי שלומד ליב"ה: 8,000 דו"חות כפול 180 שקל, זה יוצא בערך מיליון שקלים וחצי.

אם אתה קיבלת 450,000 שקל, אז זה 30% בדיוק.

מהראש, 30% שילמו. זה בלי ללמוד ליב"ה. את זה

למדתי בחיידר. מה אני יכול לעשות? אם אני

אלמד ליב"ה, אולי אני אדע את זה אחרת. - - -

תואר ראשון - - -

אבל אדוני המנכ"ל, אם תרשה לי רק לחלוק על

דבר אחד: אל - - - ואל - - - מעצמך, שה-8,000 האלה

שלא ניגשו ולא ערערו, הם אנשים שחושבים

שזה בסדר, שלא היה מגיע להם. זו ממש טעות

חמורה - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

נכון, הם פשוט לא רוצים. אין להם זמן, הם לא

רוצים להתעסק בזה.

<אורי מקלב:>

- - - טעות, שלא תחשוב - - - שלא ערערו. אדוני

היושב-ראש, אני חושב שזה - - - שלנו.

<היו"ר דוד אזולאי:>

תאפשרו לחברת הכנסת שמאלוב-ברקוביץ

לסיים את דבריה.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

אני רוצה לשאול, אדוני: זאת אומרת, כשאתה

מדבר כרגע על סכום, גם המותר 400,000 שקל, שזה

מגיע לחברת "סיטיפס". מי מחייב אותך לקחת

קנסות?

<יהודה שושני:>

אני נדרש בחוזה שלי מול המדינה להגיע

לאחוז מסוים, נמוך, של אנשים שעולים לרכבת

ולא משלמים, מה שנקרא בלקסיקון - - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לא הבנתי כלום ממה שאמרת. מי מבקש ממך

לשלם קנסות?

<קריאה:>

- - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לבקש קנסות, כן. זה חוזה? המדינה חייבה

אותך? זה משהו שאתה החלטת?

<קריאה:>

- - -, זה נדרש.

<אורי מקלב:>

- - - שמאפשר לו לא לחייב אותו

<דרור גנון:>

החוק. זה בחוק. תקנה 19(ב) לחוק מסילות

הברזל.

<אורי מקלב:>

אבל זה לא לשאלה שלה. היא שואלת האם זה

מחייב או מאפשר. חברת הכנסת

שמאלוב-ברקוביץ שואלת האם זה מאפשר לך

לקחת - - -, או שמחייבים אותך.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לא, לא, אני, קודם-כל, שואלת מי מחייב אותו?

<אורי מקלב:>

מחייב או מאפשר?

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

מחייב. קודם-כל, מי מחייב.

<אורי מקלב:>

- - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

לפני שהוא מחייב, אם אפשר - - - משרד

התחבורה.

<יהודה שושני:>

- - - מחייב.

<דרור גנון:>

החוק מחייב.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

חוק. חוק שצריך לשנות אותו. אנחנו פה

בשביל לשנות את החוקים.

<דרור גנון:>

מדינת ישראל, במסגרת החוק, חייבת לגבות

קנס ממי שלא משלם. כמו שהיא מחייבת את זה

במקומות אחרים.

<היו"ר דוד אזולאי:>

וגם כשהמתקן לא תקין.

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

גם כשהמתקן לא תקין.

<דרור גנון:>

כשהמתקן לא תקין זה סיפור אחר, ותיכף

נתייחס.

<אורי מקלב:>

אם זה "חופשי-חודשי", הוא - - -? הוא לא תיקף,

אבל זה "חופשי-חודשי".

<דרור גנון:>

תראו, זה מפוזר מדי.

<אורי מקלב:>

- - -

<יוליה שמאלוב-ברקוביץ:>

מ

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]