פרוטוקול החינוך, התרבות והספורט, מספר 20 מתאריך 29/05/2013
הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן מושב ראשון
<פרוטוקול מס' 20>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, כ' בסיון התשע"ג (29 במאי 2013), שעה 9:00
<סדר היום:>
<שיח מורים>
נכחו:
<חברי הוועדה:>
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון
מסעוד גנאים
יצחק הרצוג
יפעת קריב
<מוזמנים:>
חברת הכנסת חנין זועבי
עופרה מייזליס – מזכירות פדגוגית, משרד
החינוך
צוקית שמידט – רפרנטית חינוך מחוז צפון
רימא אליאס – מדריכה מחוזית, מחוז חיפה
נביל אבו דעאבס – מורה ביה"ס היסודי אל
זאהרה
ארז אוחיון – מורה ביה"ס ממ"ד קול יעקב
איריס אורן – מורה בביה"ס היובל, יהוד
אורלי אוחנה – מורה ביה"ס ממ"ד הראל
ירושלים
קרן סאייג – מורה בבי"ס ממ"ד הראל,
ירושלים
סיגל אלבז – מורה ביה"ס יסודי דוד אלעזר
מיכל בן חמו – מורה בבי"ס יסודי תל"י פסגת
זאב, מז' ירושלים
מיה כהן ויזמן – מורה בבי"ס רעות, טבריה
מיכל נופך קורן – מורה בתפן
מיכל אלבז – מורה ביה"ס יסודי אגרון
הרצליה כרמי – מורה בביה"ס ממלכתי אגרון,
ירושלים
רונית אנגליסטר – מורה ביה"ס תרבות
בראשון לציון
דפנה בית הלחמי – מורה ביה"ס גשר זיו
נורית בר און – מורה ביה"ס אופירה נבון
בכפר סבא
ענת גולן – מורה ביה"ס הוברמן פתח תקווה
שרית גיא – מורה ביה"ס מגדים מעלה אדומים
חנה דיאמנט – מורה ביה"ס יזרעאליה חיפה
מונה מפלאג' – מורה, מדריכה לחינוך חברתי,
מחוז חיפה
מיכל אלזרוב – סגנית מנהלת, בית חינוך ע"ש
אופירה נבון, כפר סבא
מיה ויזמן – מורה ביה"ס רעות טבריה
ברטי זנו – מורה בביה"ס יסודי ממ"ד הראל,
קרית מלאכי
לידיא חדאד – מורה בביה"ס כפר יסיף א'
נוהא חטיב – מורה בביה"ס הר שכניה
שירה יונה – מורה בביה"ס אגרון בירושלים
מירב יושעי – מורה בביה"ס יבנה קרית אתא
יהודית ישעיה – מורה בבי"ס יוחנני
בהרצליה
שפרה כהאן – מורה בבי"ס אילת השחר
בירושלים
רונית כהן – מורה בביה"ס יד מרדכי, בת ים
אסתר לוי – מורה בביה"ס רעות ממ"ד, נס
ציונה
מונה מדלג' – מורה בביה"ס אלמנאר ערערה
אמגד מנסור – מורה בבי"ס אלמג'דבטירה
נאדיה סאב – מורה בביה"ס יסודי תרשיחא
מיכל סמו – מורה בבי"ס אילנות, חיפה
סמדר עשת – מורה בביה"ס הבונים, חיפה
דפנה פולישוק – מורה בביה"ס אילון, ת"א
אורלי פרש אזולאי – מורה בביה"ס ניצני
זבולון
שרית ציון – מורה בביהה"ס יסודי חופים,
אשקלון
סוזן ציטונה – מורה בביה"ס גשר הזיו
בלה רוזנברג – מורה בביה"ס יסודי יצחק
רבין, אשדוד
דרור גרשטיין – מורה ביה"ס מעוף ברנקו
וייס מודיעין
אילנה ג'אנשוילי – מחנכת, רכזית חברתית,
חינוך חברתי ערכי, בת ים
נטע דרזי – מורה, ביה"ס ע"ש אלי כהן, קרית
מלאכי
שלומית רופמן – מורה בי"ס נוף ים, הרצליה
נירה מרום – סגנית מנהלת, בי"ס כלנית,
כרמיאל
בת אל בטסקאר – מורה, בי"ס ממ"ד רעות, נס
ציונה
נטע מימון – מורה בבית חינוך בר לב, פתח
תקווה
עינב קרן ימין – יועצת חינוכית, ביה"ס
נחלת יהודה
עדנה בן טוב – מורה בביה"ס נגבה, ראשון
לציון
רון עשת – מורה בביה"ס עין הים, חיפה
נארימן אלתאג'י – סגנית מנהלת בבי"ס עין
נקובה-ראפה
אביגיל עמית – אימפקט
אתי וייסבלאי – מרכז המחקר והמידע של
הכנסת
אסף וינינגר – מרכז המחקר והמידע של
הכנסת
<מנהלת הוועדה:>
יהודית גידלי
<רישום פרלמנטרי:>
ס.ל., חבר מתרגמים
<שיח מורים>
<היו"ר עמרם מצנע:>
בוקר טוב לכולם. אני שמח שבאתם, מקרוב
ומרחוק. בוקר טוב לחברי הכנסת. אנחנו
מתחילים היום בדבר חדש שאני מקווה מאוד
שיצליח והוא יצירת הקשר של השטח, קו המגע
הראשוני של מערכת החינוך, המורים, עם הדרג
הגבוה ביותר הציבורי, הכנסת. הרעיון הוא
לשוחח, בעיקר לשמוע אתכם, להאזין ולהבין
קצת יותר טוב לנו, שיושבים כאן, נקרא לזה
בהיכל השן לצורך העניין, ועוסקים יום יום
שעה שעה בנושאי חינוך, להבין קצת יותר טוב
מכם באופן ישיר ובלתי אמצעי כיצד נראים
הדברים באמת. לכן אנחנו נעשה את זה לאורך
כל השנה, גם מורים מיסודי, גם מורים
מתיכון, גם מנהלים, ואני מקווה מאוד שהשיח
יהיה חופשי ככל שאפשר ויאפשר לנו להבין
יותר טוב ולכם באמת לשטוח את הדברים,
להביא מניסיונכם ואנחנו בעצם רוצים
להיות גם לאוזן קשבת וגם כמובן לפה
עבורכם.
מילה אחת מבחינת האדמיניסטרציה. הדיונים
בוועדה מוקלטים ויש גם סטנוגרמה, אנחנו
בכוונת מכוון לא הזמנו תקשורת אבל הדברים
שייאמרו פה בשם אומרם הם חשופים, אתם
מכירים את העניין הזה של זכות הציבור
לדעת ויש בזה יתרונות ויש בזה חסרונות,
אבל אני רוצה להביא את העובדה הזו כמובן
לידיעתכם. יש שידור ישיר באינטרנט, כך
שתוכלו גם בכיתות אחר כך להעלות את זה על
הלוחות החכמים, למי שיש, ולהציג מה היה פה,
לאן המורה נסעה. אז זו הערה אחת. לכל מפגש
כזה אנחנו נשים נושא, אבל זה לא מחייב. אני
בהחלט לא רוצה להגביל את עצמנו לנושאים
ספציפיים, אלא לשמוע באם יש דברים
ונושאים שרוצים לדבר עליהם שהם לאו דווקא
בתחום הנושא.
ועדת החינוך של הכנסת היא ועדת החינוך,
התרבות והספורט ומיוצגים בה כמעט כל
סיעות הבית, לסיעות קטנות לא תמיד יש
נציגות בכל אחת מהוועדות, הוועדה עוסקת
אל"ף, בתחום החקיקה, בי"ת, בפיקוח על משרד
החינוך ומשרד התרבות והספורט, וגימ"ל, אני
מכנה את זה בעצם הייד פארק ציבורי
לנושאים שונים ודברים שעולים ביום יום,
בשגרה, או דברים שהם לאו דווקא שגרתיים
אבל הם דברים חשובים אחרים ולכן זה בהחלט
אחד המקומות, אולי היחידים שקיימים, שבהם
לצורך דיון בנושא מסוים, למשל אנחנו
הולכים לדון על גודל כיתות א' ו-ב' בקרוב,
לקראת שנת הלימודים הבאה, אז זו הזדמנות
כמובן למשרד החינוך להציג את עמדותיו
ואנחנו גם מזמינים ארגונים ממסדיים
וארגונים שאינם ממסדיים, כמובן ארגון
ההורים, מועצת התלמידים נמצאת איתנו כמעט
בכל דיון, מועצת התלמידים זה כמובן של
הכיתות היותר בוגרות, כך שזו באמת
הזדמנות למין שיח, שהוא בדרך כלל גם
תרבותי, לפחות מהניסיון שלי בכנסת ה-19,
להציג דברים, לשאול שאלות קשות, להביע
דעות, וכמובן לאחר מכן אנחנו בתקשורת
פתוחה, ויש תקשורת פתוחה, עם משרד החינוך,
עם השר, עם המנכ"לית ועם שאר הגורמים,
מנסים כמובן לשנות ולהציע ולהמליץ. אנחנו
לא גוף ביצועי, לא קמים פה בבוקר, מקבלים
החלטה ורואים אותה קורית בערב. דבר נוסף,
הכנסת שוקקת חיים במשך השבוע, עם ביקורים,
אני מניח שחלקכם בטח ביקר עם בתי ספר, עם
ארגונים שונים, זה בעצם המקום שבו באה
לידי ביטוי הדמוקרטיה, הריבונות של
הציבור, באמצעות הכנסת, על התהליכים
השונים שקורים.
זו הפתיחה שלי. הנושא שאנחנו שמענו וגם
הונח על שולחנכם, דוח של מחלקת המחקר
והמידע של הכנסת בנושא מניעת גזענות בקרב
תלמידים במערכת החינוך. זה אחד הנושאים
שאנחנו לקחנו אותו לטיפולנו מהיום
הראשון לכינונה של הכנסת ה-19, כל נושא
הגזענות, פשעי שנאה, כפי שזה מוכר היום.
הדוח שמונח, תעלעלו בו, הוא דוח שמציב לנו
תמונה קשה מאוד מול הפנים, מראה שמציגה את
עצמנו בצורה קשה מאוד. אני לא אעבור עליו,
אתם תעברו, ובהחלט מעניין אותי לשמוע
כיצד אתם מתמודדים עם הבעיה הזו בין
כותלי בית הספר. גזענות וכמובן שנאת האחר,
אי כיבוד האחר והשונה וכל אותם דברים
רבים שנוספים לכך.
אז זהו, זו הפתיחה שלי. הזמן שלנו הוא עד
11:00, אז נשחרר אתכם. מי רוצָה או רוצֶה
לפתוח?
<שמעון אוחיון:>
אני מוכן להיות שני, על הבסיס של קודם כל
האורחים שלנו.
<היו"ר עמרם מצנע:>
חבר הכנסת, דר' שמעון אוחיון.
<חנין זועבי:>
אני לא אגיד כלום בנושא הספציפי, כי אני
רוצה שהמורות ידברו, ובלי שאני אפגע בשום
מורֶה או מורָה, אבל מניסיוני האישי אני
רוצה להגיד לכם, אל תפחדו.
<היו"ר עמרם מצנע:>
הן לא נראות לי מפוחדות.
<חנין זועבי:>
אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל בדרך כלל
גם מורים ערבים, ואני הייתי מורה במשך
שמונה-תשע שנים, במיוחד מורים ומורות
ערביות, נוטים לא להיחשף ולא לחשוף את
העמדות ואת מה שקורה ואת מקרי הגזענות
שאנחנו נתקלים בהם. פה יש לכם חסינות ופה
אתם יכולים להרגיש נוח להגיד, אל תחסכו
בביקורת בכלל, תגידו מה שמתחשק לכם, נכון,
כבוד היושב ראש?
<היו"ר עמרם מצנע:>
אני רק מבטיח חסינות עד השער.
<חנין זועבי:>
ואני יודעת שאפילו בבתי הספר הערבים,
אפילו בבתי הספר שבהם אנחנו מלמדים,
אנחנו לא אומרות באומץ ולא אומרים באומץ
את הדעות שלנו, אנחנו מפחדים. כן, גם בתור
מורה. אני לא אדבר על עצמי, אני לא ככה, אבל
אני יודעת את האווירה שישנה גם בבתי הספר
הערביים. אנחנו חוששים, לא מפחדים,
חוששים, עושים חשבונות למנהלים, למפקחים.
אני מבקשת מכם, בלי צנזורה, תדברו על מה
שבא לכם ועל האמונות העצמאיות שלכם. תודה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
בבקשה. יש לנו פה ראשונה, אם אפשר את השם,
שם בית הספר ואיפה.
<נוהא חטיב:>
בוקר טוב. סבאח אל חיר. אני נוהא חטיב, אני
מגיעה מהצפון הרחוק, אני עובדת במחוז
צפון וגם במטה הארצי לחינוך אזרחי ולחיים
משותפים. אני גם מורה בפועל בבית ספר
יהודי בהר שכניה, אני מלמדת ערבית. ברקע
שלי אני גם חלק מבתי הספר הדו לשוניים
שהוקמו בארץ, אני ניהלתי את בית הספר
היהודי-ערבי בכפר קרע עד לא מזמן. אני
רוצה לשתף אתכם בחוויה האישית שלי, גם
מהניסיון מהשטח כמורה וכמנהלת, וגם במה
שקורה היום כמרכזת את הפעילות. המצב הוא
מאוד מאוד- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
עוד דבר שלא אמרתי, אנחנו נשתדל להגביל את
הדוברים לכשלוש דקות או ארבע דקות, כדי
שיוכלו יותר לדבר, אבל אם יישאר זמן אפשר
יהיה להמשיך, אז ככה לתמצת את הדברים,
בבקשה.
<נוהא חטיב:>
המצב בשטח הוא מאוד קשה ומורכב. הקושי,
אפשר לנתח אותו לכמה סיבות, אבל בעיניי יש
מערכת מאוד חצויה בין המערכת הערכית
למערכת ההישגית. היום, כשאנחנו מגיעים
לבתי הספר, למנהלי בתי הספר ולמורים,
ומנסים לגייס אותם לעשייה שהיא קשורה
לערכים ערכיים, כהכרת האחר, להילחם
בגזענות, בחשיבה שהיא לא מקבלת את האחר
ולא נותנת כבוד, אלה פרויקטים שמאוד מאוד
קשה להכניס אותם לבתי הספר והתואנה היא
תמיד 'אין שעות', 'אין לי מתי', 'יש מיצ"בים',
'אנחנו חייבים להתכונן לבגרויות' ואלה
המקומות שאנחנו נופלים בהם. אחד זה הקושי
הזה והקושי השני הוא קושי תקציבי. המון
פרויקטים, פרויקטים יפים מאוד, שאנחנו
מביאים לבתי הספר, נופלים בגלל בעיה של
הסעות, בגלל בעיה של תקצוב, בגלל בעיה של
מי בא אל מי. כשאנחנו רוצים להביא בתי ספר
לעשות שיתוף פעולה עם בתי ספר
יהודיים-חילוניים ויהודיים-דתיים, בתי
ספר יהודיים ובתי ספר ערביים, זו בעיה
מאוד מאוד רצינית. היא שולית במהות שלה,
אבל עליה נופלים וקמים פרויקטים, לצערי.
אני באמת חושבת שהנושא הזה חשוב לנו
כחברה, לי אישית חשוב בתור אזרחית במדינה
הזו, חשוב לי שהילדים שלי ירגישו קודם כל
מוגנים, מוכרים כבני אדם ושמתייחסים
אליהם כמי שהם בתור בני אדם.
<היו"ר עמרם מצנע:>
את יכולה לשתף אותנו באיזה שהיא חוויה?
אמרת שאת מלמדת בבית ספר יהודי-ערבי, איזה
שהיא חוויה בנושא הזה בבית הספר.
<נוהא חטיב:>
אני יכולה לתת חוויה מכל בוקר. הסל מלא,
לצערי, אבל גם, בעיניי, הפגישה איתי כמורה
ערבייה כל יום בבוקר היא שיעור לחיים
שהתלמידים שלי מקבלים. בעיקר בתחילת השנה
הם כל הזמן עסוקים ב-'אמא שלך יהודייה?'
כאילו חייב משהו ששייך לקונספט שלהם.
העברית שלי לא עוזרת להם לקבל אותי
כערבייה שהם מכירים, המראה, 'את לא נראית',
'מאיפה את יודעת ערבית כל כך טוב?' משהו
ברקע חייב כל הזמן להזכיר שאני ערבייה,
אני גרה בגליל, המשפחה שלי ערבייה וכדומה.
אבל המון המון מקרים שבאים לכיתה ומביאים
סיפורים, התלמידים, 'אבל זה לא את, אנחנו
מדברים על האחרים', 'עשו כך וכך, ראינו
בטלוויזיה, אבל זה לא שייך, זה לא את, נכון?
את והמשפחה שלך בסדר'. כאילו החצייה בין
האישיות המוכרת לבין הרוב הלאומי שאני
שייכת אליו. זה משהו שדורש חינוך מהרגע
הראשון, מגיל צעיר, עשייה שהיא ספיראלית,
שהיא במערכת החינוך, בתוך המערכת, והיא לא
משהו כמו אקסטרה שבוחרים אותו, אלא היא
משהו מרכזי בעשייה החינוכית שלנו. כי
אחרת כל החברה ניזוקה מהדבר הזה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
ברור, תודה.
<רונית כהן:>
בוקר טוב, שמי רונית כהן, אני מורה בבית
ספר יד מרדכי בבת ים. אני דווקא רוצה
להתחבר לדברים שלך. בבת ים אנחנו מקיימים
פרויקט של שחריות, בין שעתיים לארבע שעות
בשבוע, זה בעצם מענה לפרויקטים שלך, אנחנו
פותחים את הבוקר במעגל תלמידים וכל
הנידון בשחריות זה שום דבר שקשור לתכנית
לימודים, זה באמת קבלת השונה, פתיחות,
האחר. ובאמת הילדים נחשפים. אם אנחנו
לוקחים דברים של אקטואליה, הילדים
נחשפים. אם זה כל הנושא של האתיופים שדובר
אז והיו בתי ספר לאתיופים ושחורים ולבנים
וכל הדברים האלה. ובאמת הילדים נחשפים
ואנחנו מגיעים איתם לשיח של סובלנות- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
אני מניח שבבת ים אחת הבעיות זה העובדים
הזרים, לא?
<רונית כהן:>
גם. אצלנו בבית הספר פחות, העניין יותר
הוא הרוסים אצלנו. שזה גם סוג של גזענות.
אצלנו מעל 30% מבית הספר הם תלמידים רוסים
ואני חייבת לציין שהמקום הזה של השיח עם
התלמידים, שהוא קודם כל במעגל והוא משהו
אחר ושונה מכיתה, של בין פעמיים עד ארבע
פעמים בשבוע, זה באמת נותן לתלמידים את
המקום לדבר על דברים אחרים, בעיניי
מהותיים וערכיים יותר, והם נחשפים. אפילו
גם לנושאים של זקנים, התעללות בזקנים,
שאני חושבת שחשוב מאוד לחשוף את התלמידים
האלה. אני בבית ספר היסודי והם פחות אולי
נוגעים מאשר בעל יסודי וב- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
איזה כיתה את מלמדת?
<רונית כהן:>
אני מורה בכיתה ו'.
<היו"ר עמרם מצנע:>
ישר מזהים שזה מורה.
<רונית כהן:>
אני איתם לגמרי.
<היו"ר עמרם מצנע:>
יש לי בבית אחת.
<בלה רוזנברג:>
שלום, שמי בלה רוזנברג, אני מורה ויועצת
בבית ספר יצחק רבין באשדוד. אחרי הדברים
של העמיתה אני לא יכולה שלא להתחבר, גם
בהיותי עולה חדשה בעבר, גם בהיותי מורה
ומחנכת ומאמינה בדרך הערכית. אני חייבת
לומר שהקושי של הגזענות חי וקיים בתוך
החברה שלנו, חי וקיים גם כלפי העולים
החדשים. מתוך השטח אני יכולה לומר שמענה
שניתן כיום לתלמידים עולים הוא מענה,
בעיניי, מזערי מאוד. אנחנו הרבה מאוד
פעמים נתקלים במענים גם אקדמיים וגם
רגשיים שהתלמידים זקוקים להם ובית הספר
עושה כמיטב יכולתו על מנת להקצות את
המשאבים האלה לתלמידים העולים והתלמידים
העולים מגיעים, אני מייצגת כאן בית ספר
יסודי, יש צורך עצום גם בליווי רגשי של
תלמידים. לצערנו כיום המענה הוא יותר
מענה של שעות מינימליות, יותר לצורך
אקדמי- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
בית הספר שלכם הוא במסגרת אופק חדש?
<בלה רוזנברג:>
הוא במסגרת אופק חדש.
<היו"ר עמרם מצנע:>
מה דעתך על התכנית הזו?
<בלה רוזנברג:>
אוה, יש לי הרבה דעה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
משפט אחד לחיוב ואחד לשלילה.
<בלה רוזנברג:>
אני לא אדבר על השכר של המורים, כי אני
מאמינה שאנחנו עושים כאן עבודת שליחות,
אבל אני כן אדבר קודם כל לחיוב. הדבר הטוב
ביותר בעיניי שחידש והכניס בתכנית אופק,
זה שהוא שם על השולחן את הנושא של שיח, שיח
של מורה-תלמיד, דיון פתוח.
<היו"ר עמרם מצנע:>
העבודה הפרטנית?
<בלה רוזנברג:>
העבודה הפרטנית ולא רק, עבודה פרטנית
שהיא לא רק אקדמית אלא גם שיחות אישיות.
למורה יש שלוש שעות של תגבור אקדמי ועוד
שעתיים שהן שיח פתוח מול תלמיד. אני חושבת
שהשעות האלה צריכות לקבל הרחבה. אם הייתי
יכולה הייתי מוסיפה כמה שאפשר יותר שעות
כאלה, כי המשולש הנצחי של מורה-תלמיד-הורה
לא יכול להתקיים ללא שיח. אז אין ספק
שהדבר הטוב ביותר שהתכנית עשתה- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
הנקודה השלישית, את אומרת, שזה השכר, שפר
שעה הוא ירד, אני מניח.
<בלה רוזנברג:>
לא, אני דווקא לא מתלוננת, אני חייבת לומר,
שהרבה מאוד שעות שאנחנו עבדנו ועשינו
ונמשיך כמובן לעשות ועושות בפועל כיום
מתוגמלות, מה שלא היה בעבר. הדבר שמקשה,
ואולי חסר, זה לא דבר שמקשה, כי אני מאמינה
שגדולי אופק חשבו על המון דברים חיוביים,
זה אולי באמת הרחבה של יותר מענה פרטני
והקטנת לימוד גדולות.
<שמעון אוחיון:>
וחלוקת השעות שיש.
<בלה רוזנברג:>
חלוקת השעות, ועדיין כיתות הלימוד נותרו
כיתות מאוד מאוד גדולות. אם כי השעות
הפרטניות מנסות מאוד לכסות לנו את השטח
מבחינת המענה האקדמי.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקי, תודה.
חבר הכנסת שמעון אוחיון, בבקשה.
<שמעון אוחיון:>
קודם כל אני מברך על היוזמה ועל המפגש עם
ציבור המורים. השיח הזה הוא באמת בשבילי
ממש מאתגר, גם כמי שעומד בראש השדולה
לקידום מעמד המורה וההוראה כאן בכנסת
ישראל וקיימנו כבר מפגש ראשון ואני מקווה
שנוכל לקדם באמת ולהעצים את מעמדו של
המורה מכל הבחינות. אני גם שמח על
ההזדמנות לגבי הנושא הזה של, קשה לי עם
הביטוי גזענות, כפי שהיושב ראש והאחרים
מדברים, אני מעדיף לדבר על סטריאוטיפים,
על דעות קדומות, על הסתה, על אלימות. כמי
שהנחה שנים רבות סדנאות במסגרות
סטודנטיאליות הבעיה שלנו היא בעיקר דעות
קדומות, סטריאוטיפים. נולדנו כולנו עם
תבנית חשיבה, לא ניכנס כרגע לשיח אקדמי,
סטריאוטיפים זה משהו שנטוע בנו, השאלה
לאן אתה לוקח את זה. כשאתה לוקח את זה לצד
האינטרסים שלך ולמאבקים שלך זה הופך
להיות לדעות קדומות, זה מתקדם לדה
לגיטימציה ומשם כמובן לאפליה ולדברים
אחרים. אני מעדיף את השיח הזה, כי לטעמי
המונחים הללו מייצגים את מה שקורה בחברה
בישראל. יש דעות קדומות, בוודאי שיש דעות
קדומות מוקצנות ברמה של דה לגיטימציה.
במקום שהקונפליקט הוא עצום, בין יהודים
וערבים, זה מגיע לרמה של דה לגיטימציה.
אני לא צריך להציג מחקרים בעניין הזה. יש
ביטויים שקצת קשה לי עם ההכללה, שכאילו
גיל ההתבגרות, אני לא יודע מי ניסח את
הסיפור הזה, לא אכנס לנקודה הזאת, יש לי
בעיה עם המושג גזענות. ההגדרה של גזענות,
אומר את זה בקצרה, ידועה. בעבר דובר על גזע
עליון מול גזע נחות, השאלה האם לזה אנחנו
מתכוונים, או גזע על רקע כמו צבע עור, כמו
האפרטהייד בדרום אפריקה ודברים אחרים.
לבוא ולהגיד שזה מה שקורה במדינת ישראל,
לטעמי אנחנו נופלים, אל"ף, אנחנו לא
משרתים את העניין, וגם, אני לא מסתיר,
שלאויבי מדינת ישראל קל לייחס לנו גזענות
כי מיד בעולם זה מתחבר אל דברים מאוד מאוד
קשים, והעולם היהודי משלם מחיר יקר בגלל
הזלזול במושג הזה ומיד רצים לגזענות,
תופעות שיש בכל מיני קמפוסים, בכל מיני- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
בוא נסתפק בזה.
<שמעון אוחיון:>
אני רק אומר דבר אחד בקטע הזה. אני רוצה
לתת שתי דוגמאות חיות, ודווקא, חבר הכנסת
הרצוג, טוב שאתה פה, כי אביך ז"ל עמד מעל
בימת האו"ם וקרע את החלטת האו"ם שאמרה
שציונות זו גזענות. הוא קרע אותה ועליך
לזכור את זה, עליך לזכור- - -
<יצחק הרצוג:>
אבל מה הקשר בין זה ל- - -
<שמעון אוחיון:>
זה סדר היום, זה מנהג גזענות. אני בעד דיוק
בנקודה הזאת. אם תבחן את הדברים הללו
בינינו לבין הערבים, בין- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
בוא ננסה, יש לנו הזדמנויות רבות, אני
רוצה לשמוע- - -
<חנין זועבי:>
אנחנו חולקים עליך, בסדר. אנחנו לא
מסכימים.
<יצחק הרצוג:>
קיימנו על זה כבר דיון שלם.
<שמעון אוחיון:>
בסדר, אבל אני - - -
<יצחק הרצוג:>
אבל קיימנו על זה דיון. זה לא רלוונטי
לדיון פה.
<שמעון אוחיון:>
זה כן רלוונטי. רגע, אני אסכם. כשאני מקיים
שיח ואני מצפה שהמורים יקיימו, ואני
אעודד אותם, לקיים סדנאות, מפגשים שידונו
בסטריאוטיפים, בדעות קדומות, בדה
לגיטימציה, בהסתה, באלימות, בכל הדברים
הללו, אלה רמות שונות בוודאי של התופעה
עצמה. להיזהר. אני גם מזמין אותם להתווכח
ולשוחח איתי בעניין הזה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה, שמעון.
<שמעון אוחיון:>
דוגמה אחת אני מבקש, דוגמה אחת ובזה אני
אסיים.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אני אתן לך אחר כך.
<שמעון אוחיון:>
אני הולך, לצערי, לעוד ועדה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל אין בררה, אנחנו רוצים לשמוע את
המורים. בבקשה.
<ברטי זנו:>
בוקר טוב, שמי ברטי זנו, אני מבית ספר הראל
בקרית מלאכי. בטח שמעתם שלאחרונה היו שם
בעיות בנושא הזה של גזענות, שעליו דיברת
כרגע, בנושא של בני העדה האתיופית, שבאמת
לא מקבלים אותם בקניית דירות. העניין קצת
ירד מהפרק, אבל בבתי ספר אנחנו יכולים
לראות שגם העניין הזה קיים. הילדים,
כילדים, אומרים את מה שהם חושבים, בלי כחל
ושרק. השאלה שלי- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
יש בבית הספר- - -
<ברטי זנו:>
40% כמעט של בני העדה האתיופית. אני אגיד לך
שיש מורים שעושים מעל ומעבר כדי לצמצם
באמת, כדי לשלב ולשמור על הכבוד ההדדי,
ואני רואה שמנהל בית הספר עושה את
המקסימום באמת כדי לקדם את העניין הזה.
השאלה שלי כאן, מה בעצם גורם לנו לחשוש מן
האחר. מה בעצם גורם? מה באמת מפחיד אותנו?
שתיים, אני רוצה להתחבר אלייך, הגב' חנין
זועבי, אני באמת מזדהה עם מה שאת אומרת,
אבל מצד אחד אנחנו מבקשים לקבל את האחר,
את השונה, האם הצד השני גם מוכן? האם גם לו
יש את הסבלנות הזאת? האם הוא באמת רוצה
לקבל?
<חנין זועבי:>
יש לך את הסטטיסטיקה פה.
<ברטי זנו:>
ומה? למה אנחנו מצפים ומה אנחנו עושים?
<חנין זועבי:>
תראי את הפער, את קראת אותו? תקראי אותו,
אני ממליצה.
<ברטי זנו:>
גם בצד השני יש סטיגמה לגבי הצד האחר. מה
באמת אנחנו עושים כדי לקרב ולצמצם את
הפערים האלה, ואני חושבת שמשרד החינוך
כרגע, עם כל הכבוד לנושא הזה של מבחני
המיצ"ב, לכל המבחנים, צריך לעצור רגע, או
במקביל להתחיל לקחת את זה כנושא שנתי, את
הנושא של הכבוד ההדדי, של צמצום, של
דיאלוגים, של מפגשים, של תגבור לימודי
יהדות, או מפגשים בין בתי ספר ערבים
ויהודים, דתיים וחילוניים, ולא להלביש
סטיגמות על סקטור כזה או אחר.
<יצחק הרצוג:>
מה קורה עם המפגשים באמת? בואו נדבר על זה.
היו לכם מפגשים עם ילדים ערבים?
<ברטי זנו:>
לא. כי אנחנו, אל"ף, גיאוגרפית, די מרוחקים
יחסית, כי יש לנו את היישובים הבדואים,
שזה די- - -
<חנין זועבי:>
אתם מלמדים בכלל על האוכלוסייה?
<יצחק הרצוג:>
אבל צריכים להיות מפגשים- - -
<חנין זועבי:>
יש רלוונטיות- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
רגע, חנין, נדבר לפי סדר.
<חנין זועבי:>
אני רק שואלת.
<יצחק הרצוג:>
חנין, אני רק באמצע לדבר. התכניות של
מפגשים יכולות להוריד מתחים. זה הרי כלי
שקיים כמעט מקום המדינה, הוא היה אפקטיבי,
הוא יובש לתקופה, עכשיו מחזירים אותו. אני
אשמח לשמוע ממקור מוסמך, מה התהליך של
מפגשים מהסוג הזה.
<ברטי זנו:>
לא רק בין יהודים לערבים, אלא גם ממש בין
דתיים לחילוניים, להתעסק בכל השונות, בכל
האוכלוסיות השונות. לא רק זה.
<יצחק הרצוג:>
בסדר, זה מודל.
<מיה ויזמן:>
קוראים לי מיה ואני מגיעה מבית ספר רעות
מטבריה, בית ספר ממלכתי חילוני, אני מחנכת
של כיתה ו' ורכזת חברתית בבית הספר שלנו.
במסגרת הריכוז החברתי אני מנהלת גם את
הפרויקט של דו קיום. אנחנו נפגשים עם
תלמידים מבית ספר בעראבה.
אני קודם כל רוצה להגיד שאנחנו מברכים
מאוד את התכנית הזאת. אנחנו למדנו המון
מהתכנית הזאת, המפגש בין התלמידים נתן
להם להבין באמת את התרבות האחרת, נתן להם
להבין שכל הגזענות, או הסטריאוטיפים, או
הדעות הקדומות, לא קיימים. ברגע שיש מפגש
בין הילדים וכבר במפגש הראשון ראינו
התחברות של הילדים, ראינו קבלה, הם התארחו
אצלנו ואנחנו התארחנו אצלם, הייתה קבלה
בצורה יוצאת דופן, מדהימה, על הצד הטוב
ביותר.
<היו"ר עמרם מצנע:>
לא היו שום אירועים חריגים תוך כדי
המפגשים?
<מיה ויזמן:>
לא היו אירועים חריגים. אני דווקא רוצה
לומר שאנחנו מאמינים, בעקרונות בית הספר,
שהשלום מתחיל בתוכנו, ואם אנחנו נחנך את
הילדים לכך מגיל קטן אז הם יצמחו לתוך זה.
לא היו אירועים חריגים, הילדים היו בקבלה
מוחלטת וברצון רב להיפגש עם הילדים
האחרים. החששות שהיו היו דווקא מצד
ההורים, שלפני כל מפגש טרחו להתקשר
ולשאול ומה קורה ולאיפה אתם הולכים ומי
אחראי ועם מי אפשר ליצור קשר. היו חששות
מצד ההורים, אבל אני חושבת שאנחנו, כאנשים
בוגרים, אולי חוטאים בחששות שלנו מול
הילדים, כי הקבלה של הילדים היא קבלה של
אחד את השני בצורה יוצאת דופן מדהימה.
<חנין זועבי:>
הם הביעו גם השקפות עולם פוליטיות? או הם
לא דיברו על פוליטיקה בכלל?
<יצחק הרצוג:>
איך אפשר? כיתה ו'? הם דיברו על כדורגל.
<מיה ויזמן:>
לא נכנסנו לפוליטיקה.
<חנין זועבי:>
אז תיכנסו ותראי, זה המבחן.
<מיה ויזמן:>
אני חושבת שכן כדאי להשאיר אותם במקום
הנקי, במקום בלי דעות קדומות.
<חנין זועבי:>
זה המקום הקל. זה נקי, אבל זה קל.
<מיה ויזמן:>
שילד נכנס ממקום נקי ואז זה יכול ל- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
רבותיי, המורות, אתם מכירים את האמירה
הזאת, כשמדברים ביחד אז לא שומעים אף אחד?
תודה.
<אמגד מנסור:>
שמי מנסור אמגד, אני בא מבית ספר אלמג'ד
בטירה משולש, אני גם סגן מנהל. בהמשך
לדבריה של עמיתתי, אנחנו מקיימים תשע
שנים נפגשים עם בית ספר שקד ברעננה. אנחנו
קרובים גיאוגרפית אבל שונים בתרבויות, לא
מכירים את התרבויות אחד של השני. במרחב
הקטן שלנו עם בית ספר שקד אנחנו מפנטזים,
מעלים רעיונות לבד. בזמן שהיו פיגועים
ומלחמה כולם התנתקו והמפגשים האלה נפלו
בבתי ספר אחרים אבל אנחנו המשכנו ועמדנו,
כי מצאנו שותפים אמיצים שעמדו על זה
שהמפגשים האלה יתקיימו. אנחנו מקיימים
מפגשים של כיתות ה'-ו' וגם אנחנו שותפים
בהמון פרויקטים שפורסמו בתערוכות בפריז,
באונסק"ו, אפילו היה לנו שטיח שלום שעשינו
במימון, תשמע טוב, פרסי. הוא מימן את זה
והפיץ את זה בכל העולם.
<יצחק הרצוג:>
מימון אירני.
<אמגד מנסור:>
אירני-צרפתי, צרפתי-פרסי. אז אנחנו
מאמינים ששותפות אמיצה יכולה לקדם. אם
אנחנו מאמינים- - -
<קריאה:>
לא בגלל שמוצאו פרסי, אבל הוא יעני נתן?
<אמגד מנסור:>
נתן. החששות של ההורים, אנחנו התחלנו
הפוך, התחלנו קודם כל עם צוות המורים
שמאמינים בזה. אחר כך המעגל התרחב להורים
ובסוף התלמידים. עשינו תשתית טובה ומכאן
אנחנו תשע שנים, ההורים שותפים. אנחנו
משתתפים בסדר ט"ו בשבט, המורים משתתפים כל
שנה בטיולים משותפים, סדנאות, מה שאת
רוצה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה.
<אורלי פרש אזולאי:>
שלום לכולם, שמי אורלי. אני מלמדת בבית
ספר ניצני זבולון, זה בית ספר קיבוצי,
ברמת יוחנן, כפר המכבי, אני מחנכת כיתות
א'-ב' ואני מתחברת לחברותיי שאמרו שהחינוך
לסובלנות ולקבלת השונה מתחיל בכיתות א',
אולי אפילו קודם.
<היו"ר עמרם מצנע:>
מתחיל בבית.
<אורלי פרש אזולאי:>
בדיוק, אבל אני אומרת בחלקת האלוהים שלי
הוא מתחיל כשהם מגיעים אלינו לכיתה א'.
אני רוצה להגיב על הדברים של הגב' חנין
זועבי, שאמרה שאנחנו אולי קצת חוששים
להגיד את דעותינו, את מחשבותינו, את
עמדותינו הפוליטיות בכיתות. אני רוצה
להגיד שאני באופן אישי לא עונה אף פעם
לילדים על שאלות של מה הדעות שלי או האם
אני מאמינה באלוהים או לא. אלה שאלות
שעולות הרבה מאוד, לא מתוך חשש אלא מתוך
אמונה שאני רוצה לפתח אנשים, ילדים,
חושבים, ילדים שמגבשים את הדעות שלהם
בעצמם. אני כן רואה את המקום שלי בלהכניס
להם לתוך הסל את הערכים, את הכלים, את
הדברים שיסייעו להם לחשוב בעצמם ולגדול
להיות אנשים חושבים שהדעות שלהם יתגבשו
בעצמם, תוך כדי הכלים שאני נתתי להם, אני
והמחנכות שאחריי וההורים וכל הסביבה,
שיבססו את הדעות שלהם על כבוד, על
סובלנות, על קבלת השונה. ופה אני רואה את
התפקיד המהותי שלהם, לא בלהיכנס איתם
לדין ודברים בנושאים קונקרטיים, אלא באמת
לתת להם את הכלים הערכיים, המיטביים
שאנחנו יכולים לתת להם.
<היו"ר עמרם מצנע:>
כמה ילדים אצלכם בכיתה א'?
<אורלי פרש אזולאי:>
אצלנו זה כיתות באופן יחסי קטנות, של 26-27
ילדים בכיתה. אבל שוב, יש שכבות יוצאות
דופן, כמו הכיתה שלי היום, 33 תלמידים, אבל
עם מורת הכלה צמודה. המקום הזה של הילד
והכיתות הקטנות זה משהו שאנחנו מאוד
מאמינים בו והלוואי שהדיון הקרוב בנושא
הזה יוביל לתוצאות בכל המקומות בארץ.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה.
חברת הכנסת יפעת, רצית?
<יפעת קריב:>
כן. קודם כל מאוד מעניין ככה לשמוע אתכם
ואני אהיה מאוד קצרה, כדי לתת לכם את זכות
הדיבור. קודם כל הנושא הזה הוא נושא ממש
ממש חשוב, הוא נושא ממש חשוב. כאמא לארבעה
ילדים ששניים מהם במערכת החינוך בחטיבות
הביניים ובתיכון אני יכולה להגיד לכם
ששנים לחמתי, גם כמישהי שהייתה בהנהגת
הורים ביישוב שלי, על הנושא של לימודי
הערבית. אני חושבת שחייבים ללמוד ערבית
בכל בתי הספר בארץ, גם את התרבות וגם את
המסורת, אבל בעיקר את השפה. אנחנו חיים
במזרח התיכון ולחיות כאן בלי לדעת על מה
מדברים- - - אני רוצה לספר לכם על סיטואציה
ממש קטנה, מביכה, שהייתה לי. הגענו למסעדה
באבו גוש והיו שם הרבה יהודים שישבו
ואכלו חומוס ונהנו ושני מלצרים רבו
ביניהם והתחילו לצרוח, תגרה בין שני
מלצרים, התחילו לצרוח בערבית, ישבו כל
הישראלים והסתכלו ואף אחד לא הבין מה
קורה סביבו. עכשיו, יכול להיות שהם רבו על
החומוס ועל הצלחת, אני לא יודעת על מה הם
רבו- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
או שהם רק סתם דיברו בקול רם.
<יפעת קריב:>
לא, זה היה קטע, אבל זו הייתה מין סיטואציה
שאמרתי, איך אנחנו לא מדברים ערבית?
<קריאה:>
- - - חוזרים לחומוס.
<יפעת קריב:>
המעולה, אכלנו ונהנינו ונתנו פרנסה
וחבריי הטובים נמצאים באבו גוש, מה שאני
רוצה רק לומר שישבתי שם וזה כל הזמן חוזר
אליי, זה שאני לא מדברת ערבית ושילדיי לא
מדברים ערבית. זו בעיה מאוד מאוד קשה
לחיים התרבותיים והחברתיים, ובכלל להביא
את השלום או איזה שהיא הידברות במזרח
התיכון. ואני רוצה להגיד שאם נוכל לצאת
מפה עם קריאה, שכבר קראת אותה בוועדה
שהתכנסה באפריל, אני אומרת, בואו נעשה את
זה שוב, נדרוש את לימודי השפה הערבית
והתרבות בכל בתי הספר היהודיים בארץ.
ולכם המורים, אני רוצה להגיד, כל הכבוד על
העשייה שלכם ועל המחויבות שלכם ועל זה
שבאתם לכאן היום. לפחות אני ממש נהנית
לשמוע אתכם. תודה.
<נאדיה סאב:>
שלום לכולם. אני באתי מהצפון, ממעלות
תרשיחא. את אשתך אני מכירה כשהייתי
סטודנטית והייתי מנחה בבית הגפן, הנחיתי
את התלמידים של יהודים וערבים, והיא
נחמדה מאוד ומקסימה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה, אני אמסור לה.
<נאדיה סאב:>
טוב, לענייננו. התחילה חנין ואמרה שתפקיד
המורה לפעמים מחייב- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
את מלמדת בבית ספר ערבי?
<נאדיה סאב:>
אני מורה, מלמדת בבית ספר ערבי בתרשיחא
והייתי מנהלת מתנ"ס גם ואני אחזור לנקודה
הזו ספציפית.
חנין אמרה שהמורה הערבי בפרט, קשה לו לבטא
את העמדות שלו. זה נכון. אף אחד לא יכול
לטייח את הדברים האלה. לפעמים יש לחץ ולחץ
עצום לא להגיד את הדברים בפני הכיתה, כי
הם יכולים להידרדר לכל מיני מקומות אחרים
ודברים אחרים לגמרי והפרנסה תלך למורה
עצמו. לפעמים זה היה. קשה לי לדבר על חינוך
למנהיגות גם אצלנו- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
תהיי קצת יותר ספציפית, מה קשה לומר?
<נאדיה סאב:>
אני אגיד את הדברים האלה.
<חנין זועבי:>
לדבר על הנכבה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
חנין, אנחנו יודעים בדיוק מה קשה לך לומר
ומה קל לך לומר.
<חנין זועבי:>
אני לא, קשה לא. לא קשה.
<נאדיה סאב:>
חנין, מתוקה, תרשי לי, יש לי קול חזק.
לפעמים את התרבות עצמה, כל מה שקשור
להיסטוריה, אני גם מלמדת היסטוריה, כל מה
שקשור לנכבה, לכל המלחמות, לאירועים, קשה
לי לדבר עליהם ולבטא את העמדות. קשה מאוד.
אני יכולה לכוון אותם, אני יכולה להנחות
אותם, אבל אסור להביע עמדה. איך אתם רוצים
שאני אגדל כל מיני דורות בלי להביע את
הדעה שלי? והדעה שלי היא גם אובייקטיבית,
כי כל הזמן כשאני מדברת אז אומרים- - -
<קריאה:>
סובייקטיבית.
<נאדיה סאב:>
לא, אני מדברת על דעה אובייקטיבית
בינתיים.
<יצחק הרצוג:>
היא מנסה לסיים משפט, היא עוד לא אמרה לכם
מה היא מלמדת.
<נאדיה סאב:>
אני עדיין לא אמרתי כלום.
<יצחק הרצוג:>
אולי היא מביאה את הנרטיב של שני הצדדים?
<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל זו לא דעה.
<נאדיה סאב:>
לא, עמדה. בוא נגיד עמדה מסוימת. אז אני
אגדיר. בקשר לעמדות, קשה לבטא מאוד מאוד
את העמדות שלנו. לכן כשאני רוצה להיות
מחנכת בתוך הכיתה ולחנך את התלמידים שלי
להביע את הדעה בחופשיות, לדמוקרטיה
ולכול, חסר לי באיזה שהיא נקודה הפינה
הזאת אצלי גם, וזה מאיים. זה לא צודק.
בקשר למפגשים, אנחנו עושים את המפגשים
בין מעלות לתרשיחא. אמנם יש התקדמות, אבל
התקדמות מאוד איטית, אבל אני חושבת שדרך
המפגשים אפשר להפנים הרבה ערכים, הרבה
נורמות לחיים משותפים, לאורח חיים ממש
נורמלי כזה.
<מסעוד גנאים:>
את מלמדת היסטוריה?
<נאדיה סאב:>
כן, אבל ההיסטוריה של העולם העתיק, של
יוון ו- - -
<מסעוד גנאים:>
לא של המזרח התיכון?
<נאדיה סאב:>
עדיין לא, ולא רוצה להיכנס בינתיים לזה.
<מסעוד גנאים:>
כי אני הייתי מורה להיסטוריה בבית ספר
תיכון. גם אני הייתי מורה, מזמן, ואני יודע
מה זה. אני לימדתי היסטוריה, ושם בכיתה י"א
יש ספר היסטוריה של המזרח התיכון, יש על
פלסטין בתקופת המנדט ויש שם על כל השאלה
הפלסטינית והסכסוך. אז כמורה להיסטוריה
אני לימדתי את זה. נכון שזה קשה קצת, אבל
לפעמים האווירה והמורה עצמו מבחין את
עצמו ומגביל את עצמו. אני יכול להגיד לך,
בבית ספר תיכון לימדתי את זה ודיברתי על
זה, אבל הבעיה, וזו הבעיה שלי כמורה, הבעיה
בניגודים בין שני דברים. אני גם יזמתי
מפגשים בין יהודים וערבים, בלוחמי הגטאות
בצפון, על השואה ועל הדברים האלה. הבעיה
במפגשים האלה זה הפרדוקס בין מה שהתלמיד
רואה ושומע בדיאלוג הזה ובין הבית, אתה לא
יכול להפריד. התלמיד אינו חי בבועה
ובחממה, הוא חי בתנאים, בחברה, בכל הדברים
האלה, לכן הוא מושפע, אתה לא יכול להפריד
אותו ולהגיד 'יאללה, עכשיו אנחנו מנתקים
אותך מהמציאות'. אז זו הבעיה וזו השאלה.
ובקשר למורה, אני גם רוצה להרחיב רק קצת,
יש פרדוקס גם במשרד החינוך. אם אתה לא
רוצה לתת למורה להיות אמיץ קצת, להביע
דעה, אני לא מתכוון לדעה, הוא יגיד את כל
הדעות- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
להציג את הדעות השונות.
<מסעוד גנאים:>
יעשה ויכוח בין התלמידים ובכיתה, כי כך
אתה משנה, אז יש ניגוד. איך אנחנו רוצים
לחנך את האדם, את האזרח היוזם, האמיץ, הלא
מפחד, אם אנחנו מגבילים את המורה ולא
נותנים לו, לא לדבר, לא להתפתח ולא להביע.
זה הפרדוקס.
<קריאה:>
כדאי שכל מערך ההסברה קודם כל יתחיל מה- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
רגע. חבר הכנסת אוחיון, משפט אחד.
<שמעון אוחיון:>
משפט אחד ותביא את הנושא פעם אחרת. אני
בכל אופן רוצה לתמוך, גם מתוך ניסיון, בכל
מפגש, למרות שמסעוד גנאים העלה את
ההסתייגות, שבכל זאת יש פער בין הבית לבין
המפגש בכיתה, ויש גם מפגשים שהמחקרים
מראים, שמחזקים את הדעות הקדומות, אלה
מקרים מועטים, אבל אין ספק שמי שעוקב, גם
מבחינת ניסיון, ואני בוודאי בעד זה, כמובן
לתאם את הציפיות, כל מפגש הוא בוודאי גם
שובר סטריאוטיפ, מקרב, בכלל אתה ואני
נפגשים, נעזוב כרגע את הקונפליקט, כבני
אדם. אותה נקודת המפגש בבעיות המשותפות
שלנו כבני אדם, כחברים וכו', שם, אם המעגל
הזה או נקודות המפגש יילכו ויתרחבו, נוכל
לנהל את השיח. אני בוודאי תומך בכל מפגש
שיהיה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה.
<מיכל סמו:>
שלום. אני מיכל מכפר ורדים עכשיו, אני
במקור ממצובה הגלילית. כל הדברים ששמענו
פה ואני רוצה מאוד להתחבר לפתיחה של 'אל
תפחדו' ו'תדברו' וגם לתפקיד שלנו דווקא
במגזר היהודי כמחנכים, גם חלק מכל
הפעילות המשותפת של החיים משותפים, וגם
בבית הספר שלי, אני מורה בבית ספר תפן,
ואנחנו שותפים עם בית ספר בגוש חלב, אבל
אני רוצה להגיד שהאווירה היא לא אידילית
בכלל והעבודה היא מאוד קשה, והתנגדויות
עולות. את העבודה אנחנו עושות בצוות.
בצוות המחנכות והמנהלות נעשית עבודה
מאוד מאוד טובה, כי שם אנחנו באמת שמים
דברים על השולחן ומדברים ומעזים לגעת
ובגלל זה הדבר המאוד חשוב שאני אומרת זה
הרבה פעמים לא מה אנחנו מדברים אלא מה
אנחנו עושים, לא מה אנחנו מדברים בפתיחת
בוקר, אלא מה אנחנו עושים אחר כך בהפסקה
ואיך אנחנו מתנהלים אחרי צהריים בבית
ואיך אנחנו מגיבים לכל דבר שקורה, כי לדבר
בפתיחת בוקר, או להגיד שככה צריך להתנהג
וככה יפה לנהוג כלפי האחר, זו חצי עבודה.
מאוד חשוב בעיניי זה מה אנחנו עושים, ולמה
בחרנו בחינוך ובאמת להתחבר למקום הזה של
כמה העבודה שלנו המעשית היומיומית
התרחקה מהחינוך, אפרופו גם האופק החדש
וכל התעשייה שהיא מאוד מכווננת למידה,
שזה חשוב מאוד, אבל מאוד התרחקנו מאותו
בסיס של עשייה חינוכית ושל באמת לגעת
בערכים שיובילו אותנו אחר כך, אני בטוחה,
ללמידה מאוד משמעותית.
אני רוצה להתייחס גם לעניין של הגזענות,
חבר הכנסת אוחיון לא נמצא כאן. אני חושבת
שלהיפך, אנחנו ממעיטים בערך של המושג
ברגע שאנחנו לא שמים אותו על השולחן.
אנחנו צריכים להגיד את המושג הזה בפה מלא.
אני מחנכת בכיתה ה' ו-ו' ואני מכניסה את זה
גם סביב הכדורגל, כשאני חוזרת ביום ראשון
מהשבת, גם אירועים פוליטיים ביומיום
כמובן והמילה הזאת נכתבת על הלוח ונאמרת,
כי אני חושבת שאנחנו עושים בדיוק את
ההיפך. ברגע שאנחנו מסתירים אותה, אנחנו
מסבנים את עצמנו.
<יצחק הרצוג:>
אפשר לשמוע מישהו מהממלכתי דתי?
<היו"ר עמרם מצנע:>
יש פה מהממלכתי דתי, ודאי.
<יצחק הרצוג:>
הייתי רוצה קצת לשמוע.
<היו"ר עמרם מצנע:>
בבקשה, בואי תתקרבי.
<הרצליה כרמי:>
קוראים לי הרצליה כרמי, אני מבית ספר
ממלכתי אגרון בקרית יובל בירושלים.
<יצחק הרצוג:>
ביקשנו ממלכתי דתי.
<היו"ר עמרם מצנע:>
בואי דברי ואנחנו נמצא מישהו.
<הרצליה כרמי:>
טוב, חשבתי שיש עדיפות לדתיים. אני רוצה
לדבר על שני דברים.
<היו"ר עמרם מצנע:>
כמה שנים את מורה?
<הרצליה כרמי:>
35 שנים, עם ניסיון רב, מלמדת כיתות ה'-ו'
ובצוות ניהול ורכזת מקרא.
<היו"ר עמרם מצנע:>
עם אותו מרץ?
<הרצליה כרמי:>
בוודאי, כי הגעתי מתוך איזה שהיא שליחות
למקום.
<יצחק הרצוג:>
עם שם כמו הרצליה, מה אתה רוצה?
<הרצליה כרמי:>
נכון, ואני חושבת שאם תרצו אין זו אגדה, זה
תלוי בנו. אם אנחנו נרצה זה יגיע, זה ייקח
זמן אבל זה יגיע. אני רוצה להגיד כמה
דברים על בית הספר שלנו. אני חושבת
שסובלנות וגזענות, וכל המילים היפות
האלה, אנחנו לא נצליח ליישם אותם
בדיבורים. אצלנו יש תכניות רבות רבות,
שקודם כל מחנכות את הילדים להיות
סובלניים אחד כלפי השני, ומחנכים את
המורים להיות סובלניים אחד כלפי השני
והלוואי והיינו יכולים, סליחה, גם את אלה
שמעלינו לחנך, להיות גם סובלניים כלפי
מורים. זה לא רק סובלנות, סובלנות כלפי
ילדים מתחילה מסובלנות כלפי מורים, וכמו
שיש חנוך לנער על פי דרכו, צריך לקיים
חנוך למורה על פי דרכו.
יש לנו בחדר המורים, אני לא רוצה לקחת את
הסובלנות רק לכיוון של ערבים ויהודים,
אמנם בבית הספר שלנו עושים מפגשים של
ערבים ויהודים בגן הבוטני ובמוזיאון
המדע ובמוזיאון ישראל ויש לנו מורים
לערבית בבית הספר שהקשר בין המורים
היהודים לערבים הוא קשר יוצא מן הכלל,
אפילו- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
יש לכם מורים ערבים שמלמדים ערבית?
<הרצליה כרמי:>
כן, יש לנו מורה מאבו גוש ויש לנו מורה
מהצפון שמלמד ערבית בבית ספרנו, וזו
תכנית נפלאה, והוא מספר להם גם על החגים
ועל המצוות, וכשהוא לא מגיע, אז למה הוא לא
הגיע, בגלל הצום וכו'. אני רוצה להגיד שאלה
הדברים שמובילים לסובלנות. לי נורא חסר,
למשל, אני מרגישה שיש סובלנות נפלאה בין
יהודים וערבים בבית הספר שלנו, אני הייתי
רוצה שהסובלנות תהיה גם בין דתיים
וחילוניים, אין לנו מפגשים דתיים
וחילוניים, יש לנו מפגשים ערבים ויהודים.
אני גם רוצה להגיד שגם אני, כמורה, אני לא
רוצה שלכם המורים הערבים תהיה תחושה שלכם
לא נוח להגיד את הדעה שלכם. אפשר להציג
עמדות, גם אני לא נמצאת במפה של השמאל, אני
לא מחביאה את הדעות שלי, אבל יחד עם זאת
אני מאפשרת לילדים, מציגה את כל הדעות
לכאן ולכאן, הילדים הם לא שלנו, הם גדלים
בבית ואסור לנו לשכוח שהם גדלים בבתים של
ההורים שלהם, אנחנו לא יכולים לצאת נגד
המשפחות ונגד החינוך בבית, ולכן הדבר הכי
טוב לעשות זה באמת להיות פתוח, זה באמת
להציג את כל הדעות, באמת לנסות להבין
מאיפה זה בא. כמורה לתנ"ך אני עושה את זה
המון מתוך התנ"ך, לדעת מאיפה באים הדברים,
וכשאתה יודע מאיפה זה בא, זה גם קל לך
להבין, גם את זה שחושב בדיוק הפוך ממך.
ואין כמו תכניות שמובילות לדברים האלה,
בלי דיבורים, בית ספר אגרון עושה את זה
נפלא.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה.
ממלכתי דתי. בבקשה.
<שפרה כהאן:>
שמי שפרה, אני עובדת בבית ספר אילת השחר,
בירושלים, שהוא חרדי לאומי. אנחנו מקבלים
ילדים- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
חרדי לאומי ממלכתי?
<שפרה כהאן:>
לא ממלכתי, הוא חדש, הוא כרגע במוכר שאינו
רשמי. אנחנו מקבלים אוכלוסייה מאוד
מגוונת, עולים חדשים, ספרדים אשכנזים,
בעלי תשובה, אנשים שבאים מהמגזר החרדי,
אוכלוסייה מאוד מגוונת ואנחנו עובדים על
קבלת האחר. זה מתבטא במעגלי שיח, בכישורי
חיים, באופן חלקי גם במפתח הלב ושיחות
אישיות שעתיים שבועיות לכל מחנכת. אני לא
אכנס לעניין הכספי אבל חלק גדול מהדברים
האלה אנחנו עושים בהתנדבות, כי התקציבים
מאוד קטנים, בגלל שאנחנו בית ספר חדש.
אני רציתי להגיד שהכבוד ההדדי מתחיל
מהכבוד- - - כבוד הדדי זה לא רק קבלת השונה,
זה גם קבלת העצמי, ואני חושבת שצריך
להדגיש פה שלפני לימודי הערבית, למשל,
ראוי ללמוד את לימודי היהדות. אני רואה
שהסעיף הראשון פה זה לחנך את האדם להיות
אוהב את הוריו, את המשפחה, את מורשתו
התרבותית ואת לשונו, ואני מרגישה פה קצת
מין התנצלות על זה שאנחנו יהודים ולא
בדיוק כמו הערבים. אנחנו קודם כל צריכים
לכבד את עצמנו, את המורשת שלנו, את המשפחה
שלנו, ואני חושבת שלפעמים הכבוד לאחר הוא
יותר קל מהכבוד לקרוב, זאת אומרת לכבד את
הרחוק, את השכן, זה יותר קל מלכבד את אח
שלי, שהוא רוצה עכשיו לשבת ליד המחשב ואני
רוצה לשבת ליד המחשב. זאת אומרת אנחנו
צריכים קודם כל לעבוד על עניי ביתך
הקודמים ואחר כך עניי העיר ואחר כך האחר.
אני רציתי רק לספר חוויה אישית, שנזכרתי
בה, כי מישהי פה אמרה לידי שהיא מכפר
ורדים. אנחנו היינו בחופשה שלנו בכפר
ורדים והייתה לנו חוויה מאוד לא נעימה
והיא לא חד פעמית. בעלי רצה לחנות באיזה
שהוא מקום, הוא שאל למה השער סגור, ואז
אמרה לו אישה אחת מתושבות המקום, אין לי
עניין להפליל מקום, יכול להיות שזה יוצא
דופן, 'בגלל שאנחנו לא רוצים שאנשים כמוך
יבואו לפה'. מה זה כמוך? אתה מכיר אותי, אתה
יודע מי אני? לפי מה אתה מכיר אותי?
<היו"ר עמרם מצנע:>
זה בטח סטריאוטיפ על פי אופי הלבוש.
<שפרה כהאן:>
זה סטריאוטיפ וזה אפילו דה לגיטימציה.
<יצחק הרצוג:>
תגידי, האם הילדים מושפעים מהלחץ שיש
עכשיו על הציבור החרדי? את רואה יותר מתח?
את רואה איזה השפעה?
<שפרה כהאן:>
השפעה על התלמידים?
<יצחק הרצוג:>
בגלל כל מה שקורה מסביב, כן, או שזה לא
מחלחל עדיין?
<שפרה כהאן:>
זה ודאי מחלחל, שומעים בבתים דיבורים. אני
חושבת שאנחנו באמת צריכים להתחיל מהכבוד
ההדדי בתוכנו, גם בין המבוגרים וזה יילך
לילדים.
<אילנה ג'אנשוילי:>
שמי אילנה, אני מחנכת, רכזת חברתית
ומדריכה של החינוך החברתי במחוז תל אביב,
בבית ספר יגאל אלון בבת ים, אני מדריכה
ראשותית בעיר בת ים.
קודם כל אני חושבת שעצם הדיון הזה פה ועצם
זה שאנחנו יושבות פה כמורות, מהשטח, מאוד
חשוב, היה חשוב לנו כבר לאורך שנים ותודה
רבה שנתתם לנו באמת את ההזדמנות הזאת
לבוא ולומר את הדברים, לומר את הדברים
מהשטח.
אני חושבת שדווקא מערכת החינוך הממלכתית,
מערכת החינוך בכלל בארץ, מייחסת חשיבות
מאוד רבה לנושא של הסובלנות וקבלת השונה
והכבוד וגם תכנית מפתח הלב, שבעצם מובילה
מערכים להתנהגויות וזו המהות של התכנית- -
-
<היו"ר עמרם מצנע:>
איך בכל זאת הפער הזה, באמת, מריבוי
תכניות וסיסמאות ואמירה למציאות שלנו?
<אילנה ג'אנשוילי:>
הראייה היא שבאמת השינוי, בניגוד לעבר,
צריך להתחיל מהמקום הקרוב שלנו, מהכיתה,
מהמסגרת הכיתתית, מבית הספר, ורק אחר כך
לצאת החוצה, וזו באמת המהות גם של תכנית
מפתח הלב ובכלל של האני מאמין שלי. אני
מסכימה בעניין הזה שלא צריך להעצים את
המושגים השליליים של גזענות ושונה ואחר,
אלא באמת להראות את הייחודיות של כל אחד,
ליצור איזה שהיא חברה, הליך דמוקרטי גם
במסגרת הכיתתית ולבדוק איך כל אחד ואחד
מאיתנו יכול לתרום למסגרת הזאת, במה כל
אחד ואחד מאיתנו מיוחד, מה הכישורים, מה
הייחודיות של כל אחד ואחד, ורק מתוך זה
לצאת לחברה החוצה. בבית הספר שלי, ביגאל
אלון, יש משפחה ערבית שהגיעה משנה שעברה
ובמקום קבלת השונה הייתי קוראת לזה
לדוגמה רגישות. אנחנו מאוד רגישים לעניין
הזה שבאמת קיבלנו אותם מאוד יפה, וגם
מבחינת ההוויה הבית ספרית, הקבלה שלהם
בתוך בית הספר, היינו מאוד מודאגים
בעניין הזה, והמודל של חברת הילדים, המודל
הדמוקרטי של חברת הילדים, הוכיח את עצמו.
מהרגע הראשון אנחנו לא מרגישים את ההבדל
שבין המשפחה הזאת הערבית לשאר הילדים
בבית הספר. הם חלק בלתי נפרד מבית הספר.
השורה התחתונה, מה שאני מנסה לומר,
שהשינוי מתחיל בתוכנו, בדוגמה אישית
שלנו, ובמתן הזדמנויות לילדים ואני מאוד
מתחברת פה, הרבה אמרו את זה לפניי, לתת את
ההזדמנות להתנסות וליישם. כי באמת מלמדים
ומדברים, גם בתכנית הלימודים, בלימודי
מולדת לדוגמה, אני רוצה לספר לך, חברת
הכנסת חנין זועבי, יש פרק שלם על
האוכלוסייה כמעט בכל שכבות הגיל, פרקים
שלמים על האוכלוסייה בישראל ומקדישים
תשומת לב מאוד רבה ללימודים ולהיכרות של
האוכלוסייה הערבית, זה לא רק האוכלוסייה
הערבית, אלא ממש להכיר אותם, את הדרוזים
והנוצרים והמוסלמים, הייחודיות של כל- - -
<חנין זועבי:>
הדת המוסלמית, כן, בתור הדת שלנו וההפרדה
התרבותית כן. בתור זכויות וילידת הארץ
והקשר שלי עם המולדת והזהות הלאומית שלי,
זה אפס. זה אפס.
<היו"ר עמרם מצנע:>
חנין, אני אתן לך לדבר.
<אילנה ג'אנשוילי:>
המטרה שלנו להוביל את הילדים קודם כל
להכרה. מה שחסר לי באופן אישי זה באמת
המפגש האישי של ההיכרות האישית, הפיזית.
הגיעה אלינו משפחה, לא חווינו את זה קודם,
הילדים ראו שהם ילדים כמו כל הילדים, הם
מארחים כמו כל הילדים, הם משתתפים כמו כל
הילדים, הם כמו כולם, ומתייחסים אליהם,
בשל הדוגמה האישית, בשל המודל הדמוקרטי
שאנחנו מעבירים- - - אני חושבת שזו הדרך
בעצם. תודה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה.
חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.
<חנין זועבי:>
אני רוצה לא לצנזר את עצמי גם ואני מצטערת
אם אני פוגעת במישהו, גם מהמורים הערבים
וגם מהמורים היהודים. אני חושבת שנקודת
ההתחלה צריכה להיות שאין איזון. אם אנחנו
אומרים סטריאוטיפ, זה לא שיש לערבים
סטריאוטיפ כלפי היהודים כמו שיש ליהודים.
יש אי איזון- - -
<קריאה:>
אבל העניין הוא שאתם משתמשים במושגים
סטריאוטיפ, גזענות, כל המושגים האלה,
במקום להשתמש ב- - -
<חנין זועבי:>
פה אל תתחכמו, יש סטטיסטיקה. אני לא רוצה
חוכמה פה- - -
<קריאה:>
למה המושג סובלנות מקבל משמעות אחרת של
ערבים ויהודים?
<היו"ר עמרם מצנע:>
אני מבקש, בשם- - -
<חנין זועבי:>
אז אני עוד- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
רק רגע, חנין, תני לי רגע לעשות סדר. חברת
הכנסת זועבי, שנייה אחת. אני מבקש- - -
<חנין זועבי:>
יש לי עוד דברים יותר קשים.
<היו"ר עמרם מצנע:>
צריך לשמוע גם דברים שלא נעימים לאוזן. לא
יעזור כלום.
<קריאה:>
איפה הסובלנות שלה? השימוש במושגים
השליליים מוביל לשלילי. ברגע שנשתמש
במושגים חיוביים זה יוביל לחברה אחרת.
<חנין זועבי:>
זה לא הזמן שלי, זה הזמן שלכם. יש לנו עד
11:00, את הזמן שלי אני אקח.
<יפעת קריב:>
דרך אגב, אני ממש מציעה לתת לך לדבר. באמת,
בואו ניתן לה לדבר. עכשיו נהיינו קשקשת
ישראלית, תסלחו לי, קלאסית. היא מדברת,
נקשיב, נגיב. לדעתי זה מעניין לשמוע.
<יצחק הרצוג:>
בדיוק. למי שלא מכיר, חברת הכנסת יפעת
קריב, זאת שהעירה הערה נבונה.
<חנין זועבי:>
מהתגובה שלכם אני רואה שזה חלק מהבעיה.
התגובה שלכם. כי אתן לא רוצות להיצמד
לעובדות. תראו, 46% מהנוער היהודי לא מוכן
לתת זכויות, לא מסכים- - -
<יצחק הרצוג:>
לא מסכים לאיזה זכויות?
<חנין זועבי:>
אתם יכולים לסבול ערבים, תלמידים ערבים
שבאים עם אותה דעה כמו שלי, אתם מגיבים
באותה דרך? אז יש פה בעיה. לא הילדים
מהכיתה הבעיה.
L
P
l
n
p
r
¦
Ѐ¦
ª
¾
À
Â
Ä
ô
ø
>
B
X
Z
\
^
´
¸
Ò
Ô
Ö
Ø
h'*
h'*
h'*
h'*
摧⨧
h'*
nH
tH
האדום בשיא הרצינות ובשיא הכנות, ולא
בתור פלסטינית, האור האדם צריך להיות
מודלק אצל המורים היהודים בבתי הספר
היהודיים וזה לטובת שנינו.
הנקודה השנייה, אנחנו תורמים לגזענות.
אנחנו הפלסטינים, יש לנו חלק, כאשר אנחנו
מהססים גם להגיד את הדברים שלנו, אנחנו
מהססים להגיד את העמדות שלנו ואני פה
עכשיו אכעיס את כולכם כשאני אומרת
שלפעמים אני נגד המפגשים האלה, למה? כי
אני הייתי חלק מהמפגשים האלה בתור מורים.
במפגשים האלה רוב הזמן התלמידים הערבים
היו שקטים- - - במפגשים שלי, אני הייתי
בנצרת, אני לימדתי שמונה שנים, ורוב הזמן
היו- - - אולי עכשיו הדור, אני בטוחה שהדור
עכשיו הוא יותר חזק, אבל אתם יודעים מה?
האישיות, וזה לא רחוק מה- - - אני חושבת, אם
היושב ראש מסכים איתי, המטרה של מערכת
החינוך הערבית הייתה לדכא את האישיות
הלאומית שלנו, הייתה לביית אותנו, הייתה
לשנות, לעצב לנו זהות חדשה, כמו היהודים
הערבים, שבאו לבתי ספר, גם חלק מהמפעל
הציוני היה למחוק את האישיות של הערבים
היהודים, חלק מהמטרה של מערכת החינוך
הערבית הייתה למחוק את האישיות שלי, כאשר
אני לא לומדת את ההיסטוריה שלי. נאדיה
אומרת שאסור לנו, או אנחנו חוששים, רק
לבטא עמדות? לא, אפילו לדבר על אקטואליה
אנחנו היינו חוששים, לדבר על מה קרה היום,
לדבר על מה קורה בעזה, לדבר על מה קורה- - -
עובדות, על מציאות, על אקטואליה, המורה
הערבי והמורה הערבית חוששים, לא רק עמדות.
תשכחו מעמדות. אקטואליה, החדשות של היום,
מי אמר שהמורה הערבי יכול כל כך לדבר על
מה שקרה היום? לכן האישיות הערבית- - -
עכשיו האזרח הערבי, מה שיש לו, העוצמה שיש
לו, היא למרוד במערכת החינוך שלו, והעוצמה
שיש לאזרח היהודי היא בזכות מערכת החינוך
שלו, כי זו המטרה של מערכת החינוך הערבי.
כמאל עטילה, הדובר של מערכת החינוך, הוא
מתפקד כמו צנזור ראשי, ואני הייתי עדה.
היושב ראש, אתה אומר תיתנו דוגמאות, היו
מצלצלים למורים להגיד להם 'מה אתם אמרתם
היום? הזכרתם את יום האדמה? מה קרה ביום
האדמה? זה לא התפקיד שלכם'. אני, המנהלת
שלי קראה לי ואמרה לי 'מה את לימדת היום?'
וכאשר אני שוחחתי איתה, דרבנתי אותה, אז
היא אמרה 'אוקי, אני קיבלתי טלפון מהמפקח'.
זו דוגמה קלאסית, זה לא רק לחנין זועבי,
ואתם יודעים שזו דוגמה קלאסית, וזו המטרה
של מערכת החינוך. אז הפתרון זה לא מפגשים,
אלא גם לעמוד על שלנו.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה, חנין, הצגת את העמדות בצורה מאוד
ברורה.
<איריס אורן:>
שמי איריס, אני מבית ספר היובל ביהוד.
קודם כל באמת תודה רבה, לשמוע את כולם זה
פשוט מרתק. אני מסכימה, כל פעם אני אומרת,
על זה אני אשיב ועל זה אני אשיב, אבל אני
רוצה לקחת את זה קצת למקום אחר. אני הגעתי
לחינוך, אני לא 35 שנים, אני ארבע שנים
במערכת החינוך, הייתי קודם מנהלת מחלקה
כלכלית בכמה חברות במשק והגעתי לחינוך
באמת ובחרתי ללכת לחינוך היסודי, אני
מחנכת כיתה ו', באמת מתוך ערכים ולשמחתי
זה מה שמצאתי, מצאתי מערכת חינוך ערכית
מאוד. מי שדיבר כאן על מיצ"בים וערכים, אני
לא חושבת שאפשר להפריד, אני חושבת שזה
הולך ביחד, אני חושבת שתכניות הלימודים,
בלי שום קשר לכישורי חיים, למפתח הלב, אני
מלמדת שפה, עברית, וכל תכניות הלימודים
מדברות על ערכים, מדברות על נאה דורש נאה
מקיים, זה מתחיל בנו, לא רק שוּנוּת, לא רק
קבלת האחר, אני חושבת שהתלמיד של היום,
אנחנו מלמדים היום תלמידים אחרים, היום
תפקיד המורה הוא לא להעביר ידע, ואת זה
אנחנו צריכים להבין. אנחנו צריכים לעודד
אותם לחשוב ואם אנחנו נפתח תלמידים
שחושבים ביקורתית, שמגלים סקרנות,
שיודעים לעבוד, ואני מאוד מברכת את מה
שקורה לכל נושא ההערכה והמדידה, דווקא
בשנה האחרונה, של הקטע שאסור לבחון בבית
ספר יסודי מעבר לבחינות, ואז יש הרבה יותר
הערכה חלופית ולכן יותר תהליכי חקר
ועבודות חקר. כל זה מלמד אותם לעבוד ביחד,
לקבל אחד את השני וללמוד ולהיתרם מאיתנו
ומהקבוצה וברגע שאנחנו- - - אני לעולם לא
מביעה עמדות, לא כי אני מפחדת להגיד אותן,
אלא כי אני חושבת שצריך להציג את כל
הדברים, כדי ללמד תלמיד חושב.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אתם עוסקים בכיתה ו' באקטואליה?
<איריס אורן:>
בוודאי, לא רק באקטואליה, אי אפשר שלא. אם
אני מלמדת מקצוע מקסים, כמו תרבות ומורשת
ישראל, אם אני מלמדת היסטוריה של העת
העתיקה, אנחנו משווים את זה כל הזמן
להיום. בוא נלמד אפילו על ספרטה ומה קורה,
איפה אנחנו לעומת ספרטה, איפה תרבות
ומורשת ישראל החלוצים, אז האם יש משמעות
היום לחלוצים? זהו, אם לא צריך לייבש יותר
ביצות אז אין יותר משמעות למילה חלוץ?
אנחנו לוקחים את הכול, הם הכינו אצלנו,
לדוגמה, עבודות מתוקשבות יפהפיות של
מדריך לחלוץ, צריך להיות חלוץ היום בשנת
2013, כל זה גורם להם להיות תלמידים חושבים,
תלמידים חושבים שבטוחים בעצמם יהיו
אנשים חושבים ואז יהיה להם יותר קל לגלות
סובלנות לכל המגזרים השונים.
<חנין זועבי:>
אז מאיפה הסטטיסטיקה?
<איריס אורן:>
הסטטיסטיקה היא אולי של העבר, אנחנו
מנסים ללמד אותם להיות- - -
<הרצליה כרמי:>
- - - סטטיסטיקה אצלכם.
<חנין זועבי:>
הנה, יש. נוער שלנו, זה המסמך- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
הרצליה וחנין זועבי.
<הרצליה כרמי:>
צריך להתקדם. יש סטטיסטיקה, אבל צריך
להתקדם, צריך לשלב ידיים ולהתקדם.
<חנין זועבי:>
- - - זו בעיה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
חברת הכנסת חנין זועבי, אני מבקש ממך לא
לעורר- - -
<חנין זועבי:>
אני רק- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר, אבל דיברת. הקשבנו לך, דיברת, דיברת
יפה.
<חנין זועבי:>
אני? אני לא נותנת לך זכות קיום? אז את
מורה שמחנכת לסובלנות.
<שלומית רופמן:>
קוראים לי שלומית רופמן ואני מחנכת בבית
ספר נוף ים. אני שומעת, התחברתי מאוד למה
שאמרת, כשהדגש כאן אצלנו הוא באמת לא רק
המיצ"בים והלמידה, אלא על ערכים.
<היו"ר עמרם מצנע:>
מה דעתך על בחינות המיצ"ב?
<שלומית רופמן:>
תיכף אני אענה על המיצ"ב. אני גם הגעתי
לחינוך, הייתי בצבא קבע ועסקתי בפרויקט
של נערי רפול והגעתי מתוך שליחות ומתוך
החשיבות של אזרח אחר ושונה ותורם למדינה.
הייתי גם קצינת ח"ן של גייסות השריון
ובאתי מתוך הרקע בעיקר של השינוי, של
לעשות אותך אזרח טוב יותר, תורם יותר
למדינה. ובאמת בבית הספר שבו אני עובדת,
אמנם בהרצליה, ובאמת ראש העיר שלנו
שהייתה, יעל גרמן, הדגש שלה היה על
דמוקרטיה והיא חייבה את כל בתי הספר
בהרצליה, זה היה לימוד חובה, דמוקרטיה זה
היה ועדיין בעיר הרצליה- - -
<קריאה:>
שעות שמממנת העירייה, שעת חינוך שבועית
בנושא דמוקרטיה עם אנשים שמוכשרים לנושא.
<שלומית רופמן:>
ואנחנו כאן, כל המורות, מחויבות
לדמוקרטיה, לקבל את השונה, כשבאמת הערכים
הם נורמה, הם חלק מבית הספר, כשאנחנו
מקבלים את השונה, אם זה שיח רב גילאי, ואם
זה למשל גם תרומה לקהילה, כשתלמידים
בכיתה ו', למשל, יוצאים לבית ספר של ילדים
עם פיגור שכלי ותרומה לבית הספר הזה. זאת
אומרת כשיש כאן קבלת השונה, כשגם אנחנו
מרגישים שמגיעים אלינו- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
משהו קורה במעבר מהיסודי לחטיבה ולתיכון,
ש- - -
<שלומית רופמן:>
נכון. כשמגיעים אלינו, למשל, עכשיו,
בעקבות האנטישמיות בעולם אז בית הספר
שלנו קולט רבים שברחו מצרפת ומרוסיה
וממקומות שונים בעולם, יש לנו ממש קיבוץ
גלויות וכאן אנחנו- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל אני חוזר, איך את מסבירה, זו שאלה שאין
לי תשובה עליה כבר הרבה שנים, מה קורה, כי
באמת בבתי הספר היסודיים, גם שאני מכיר,
תכניות ועיסוק ומילים יפות וסיסמאות
והלוחות והמסדרונות והכרת האחר והכול,
משהו קורה במעבר מבית הספר היסודי לחטיבת
הביניים ולחטיבה העליונה, כי
הסטטיסטיקות שכתובות פה, ועוד לא הצלחתם
לעיין, חנין פה הפנתה לאיזה שהוא משפט
אחד, אבל כל מה שכתוב פה הוא נורא, משהו
קורה. איפה זה נעלם? למה זה לא הופך להיות
משהו שהם לוקחים את זה איתם להמשך?
<חנה דיאמנט:>
השאלה גם לגבי חטיבות הביניים בכלל, האם
באמת יש להם הצדקה והגיל הזה הוא גיל מאוד
מאוד בעייתי. אני מציינת את זה, כי אני גם
אמא לארבעה וגם כמורה שמלמדת גם ביסודי
וגם בגילאים היותר בוגרים, בגיל הזה,
במעבר הזה מכיתה ו', אני מחנכת עכשיו כיתה
ו', המעבר הזה מ-ו' לכיתה ז' הוא מעבר, נקרא
לזה בשמו- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
הוא חריף מאוד.
<חנה דיאמנט:>
חריף? נוראי. והילדים למעשה, הם פשוט
מבולבלים, הם מנסים להמציא את עצמם מחדש
ולצערי הרב, באמת, הם הולכים לקיצוניות
ולכן נתפסים לאותם- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקי.
<שלומית רופמן:>
שאלת מה דעתי לגבי המיצ"בים. במשפט, אני
חושבת שלפני שהיו המיצ"בים לימדנו אותו
דבר. אני חושבת שהמיצ"בים מכניסים מאוד
ללחץ את המערכת כולה. במקרה שלנו לא,
אנחנו משקיעים בערכים ולא פחות מאשר
בלמידה עצמה, זו נורמה, אבל אני יודעת שיש
בתי ספר שהמיצ"ב הפך להיות ה- - - הכול הולך
לקראת המיצ"ב וכמו שאמרו פה, אין זמן
כאילו למפגשים שאנחנו- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
אנחנו עסקנו בעניין הזה שלשום והיו פה
שתי מנהלות מהרצליה ובאמת הם העלו את
העניין של המיצ"ב הפנימי, הרי יש היום את
המיצ"ב החיצוני.
<חנה דיאמנט:>
אני רוצה להגיד משהו על המיצ"ב.
<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, אני צריך לתת פה למיעוט הגברי.
<חנה דיאמנט:>
אל תשכחו שחלק מהמיצ"ב זה גם החלק של
האקלים.
<נביל אבו דעאבס:>
שלום, אני נביל אבו דעאבס מרהט.
<היו"ר עמרם מצנע:>
יש פה גם מורים גברים מהמגזר היהודי?
<קריאה:>
כאן.
<נביל אבו דעאבס:>
אני משמש רכז אשכול אזורית בתכנית לתקשוב
ברהט, בדרום.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוה, סוף סוף אחד מהדרום.
<נביל אבו דעאבס:>
במגזר הבדואי. יש לי הצעת פתרון, במיוחד
בתחום התקשוב. מדברים פה על אי הכרת האחר
והמרחקים הגיאוגרפיים. לדעתי אפשר לעשות
את הלמידה שיתופית, זה אחד מתפוקות תכנית
התקשוב הלאומית, ולעשות מפגשים
וירטואליים ברשת. אנחנו התחלנו עם זה
ב-2005, אבל לא הלכנו כל כך רחוק, וזה יכול
להיות פתרון.
<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, בהחלט.
<חנה דיאמנט:>
אני רוצה להגיד, תודה שאפשרת לי. שמי
דיאמנט חנה, מבית ספר יזרעאליה בחיפה, ראש
העיר לשעבר שלנו, כבוד.
אני רוצה להתייחס למיצ"בים ועוד כמה
מילים על סובלנות. אני מורת שילוב בחינוך
המיוחד ולכן מאוד חשוב לי להציג גם את
המגזר של החינוך המיוחד. אבל תחילה אני
אגע במיצ"בים. בית הספר שלנו זכה במקום
ראשון במיצ"בים, היה כתוב בעיתון לפני
כשבוע ומשהו, ואני רוצה לומר מספר מילים
על המיצ"ב, המיצ"ב הוא לא רק לחץ לימודי
אלא הוא בודק גם את האקלים הבית ספרי, גם
ביחס תלמידים-מורים, תלמידים-הורים וכו',
וזה פן לא פחות חשוב כדי שנשים על העניין
הזה עין.
באשר לתכניות, אנחנו הגענו למסקנה בית
ספרית מזה כמה שנים, שאם אנחנו בתוכנו לא
נתגבש ונעשה לנו תכנית בית ספרית לקבלת
השונה והאחר, לא נצא מזה טוב. בית הספר
שלנו מונה כ-350 ומשהו תלמידים, כאשר יש לנו
לא מעט תלמידים מהעדה האתיופית, לא מעט
תלמידים רוסים, גם תלמידים ערבים שמגיעים
אלינו מהעיר התחתית ו- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
יש תלמידים ערבים?
<חנה דיאמנט:>
יש לנו, בעיקר בחינוך המיוחד, יש לנו שלוש
כיתות של החינוך המיוחד.
<היו"ר עמרם מצנע:>
בחינוך המיוחד זה מאוד אופייני.
<חנה דיאמנט:>
כן, אבל הם נמצאים בבית הספר ואנחנו רואים
אותם כחלק בלתי נפרד ממערכת החינוך שלנו
בתוך בית הספר. הסובלנות שלנו היא מבפנים.
אנחנו משלבים את הכיתות של החינוך המיוחד
בתוך החינוך הרגיל, שזה אומר גם עם מפגשים
וגם תלמידים משולבים בחינוך הרגיל. זה
אומר שאנחנו מאמצים את אותם תלמידים
שנמצאים בחינוך המיוחד לחינוך הרגיל. בלי
שום קשר, יש לנו תכניות מובנות שנתיות.
אחת מהתכניות הפופולאריות שלנו זה תכנית
חוסן, שאנחנו אימצנו אותה לאורך כל השנה,
או תכנית הומוגנוּת, שמלכתחילה באה למנוע
החל מאלימות מילולית, כלפי 'אתה רוסי כך
וכך', 'אתה אתיופי כך וכך'- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
יש לכם איזה שהן תכניות משותפות עם בתי
ספר ערביים בחיפה?
<חנה דיאמנט:>
אין לנו תכניות כאלה, אבל אנחנו חושבים
תחילה דווקא לאמץ תכנית כן עם בתי הספר
הדתיים, כן, גם החרדים. יש עכשיו תכנית
מאוד פופולארית בבתי הספר, שמסתובבת,
תכנית של מורשת, תרבות ישראל ומורשתו, כמו
שאת אמרת כאן, וגם פה אנחנו הגענו למסקנה
שיש בורות מאוד גדולה בתוכנו, הפרט, השונה
והאחר.
<היו"ר עמרם מצנע:>
מלמדים ערבית בבית הספר?
<חנה דיאמנט:>
כן. יש לנו מורה שמלמדת ערבית, מהמגזר
הערבי, היא חלק בלתי נפרד. כן, היא מלמדת
את החגים ואת כל מה שקשור במערך- - -
<קריאה:>
זה קרן קר"ב?
<חנה דיאמנט:>
לא, אלה שעות שהעירייה מממנת. היא באה
כנציגת העירייה. אני חייבת לציין את
עיריית חיפה, ששותפה לתכנית רצף חינוכי
של כל היישוב של נווה שאנן והיא אחראית על
הרצף הבין דורי, החל מהגיל הצעיר של הגן
עד הגיל המבוגר. כלומר אני מרגישה שבבית
הספר שלנו יש את הסובלנות וקבלת האחר.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה.
<חנה דיאמנט:>
לא. אני בכל זאת באה מהחינוך המיוחד, כן
אני מרגישה של התקצוב, ופה מישהו העלה את
זה, לתקצב. כן, לתקצב. כי אם אני רוצה לעשות
משהו שונה ואחר, ישר מפרטים לי כמה זה
עולה, כמה כסף הקפצה של אוטובוס, כמה כסף
הקפצה של מיניבוס.
<היו"ר עמרם מצנע:>
טוב שמחשבים.
<חנה דיאמנט:>
נכון, אבל זה המקום להגיד שאם רוצים
סובלנות כלפי השונה והאחר, לא רק גזענות
כלפי המגזר הערבי, צריך כסף.
<רון עשת:>
אני מלמד בבית ספר עין הים בחיפה. בית ספר
ניסויי, האמת כבר מרכז הפצה של התפיסה
החינוכית שלנו. בית הספר שלנו קודם כל
משלב כל מיני סוגים של קהילות, גם יוצאי
ברית המועצות וגם- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
מגיעים תלמידים ערבים?
<רון עשת:>
תלמידים ערבים יש לנו גם בחינוך המיוחד
ויש לנו שלוש כיתות של PDD, כיתות שמשתלבות.
אני במקרה משלב בכיתה שלי גם חינוך מיוחד
וזה בעצם מה שרציתי להגיד. אני רואה
שהשילוב בפועל של ילדים מתוך החינוך
המיוחד, אני אקח את זה כשונה, זה לא משנה
כרגע אם זה חינוך מיוחד, ערבים, יוצאי
ברית המועצות, אתיופים או- - - זה כל שונה.
זאת אומרת גזענות יכולה להיות כלפי כל
אחד. ומה שאני רואה, שכשהילדים של החינוך
המיוחד נכנסים לתוך הכיתה שלי, הילדים
שלי, הילדים שמגיעים מהחינוך הרגיל,
מתייחסים, אחרי שנה, אחרי שנתיים, אחרי כך
וכך זמן, כשזה קורה בפועל, כשהם משולבים
ביום יום, נמצאים איתם, הם עוברים איתם
תהליכים, הם לומדים איתם, אז זה משתנה. מה
אני רוצה להגיד? אני חושב שצריך לעשות,
פשוט לעשות, לא לדבר את זה, לא לדבר את ה- - -
לעשות, ליצור מפגשים משותפים, גם בתי ספר
דתיים וחילוניים, גם בתי ספר ערבים,
חילוניים ודתיים, וכדי לעשות את זה חייב
להתפנות זמן בתוך המערכת. זאת אומרת
אמרתם מיצ"בים, המיצ"בים גוזלים המון זמן
מ- - - לא מיצ"בים כמיצ"בים עצמם, תכנית
הלימודים מאוד מאוד עמוסה, גם בבית ספר
יסודי. אני מרכז את המתמטיקה, נניח, של בית
הספר, יש המון המון דברים שדורשים מאיתנו
להביא לילדים כדי שהם יהיו מוכנים בכיתה
ה' לעבור מיצ"בים. אני הולך עם המנהל שלי
לפגישה במשרד החינוך, כשמציגים את היעדים
לקראת שנה הבאה, כל פגישה נפתחת במילה
מיצ"ב, מה קרה במיצ"ב, איך היה המיצ"ב- - -
<קריאה:>
אבל המיצ"ב הוא גם מיצ"ב אקלים, לא לשכוח.
<מסעוד גנאים:>
בתי ספר הם בתי חרושת לציונים.
<רון עשת:>
בדיוק. אני לא סתם אומר את זה כטענה, אלא
אני אומר את זה כדי לפנות- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
המיצ"ב לא נולד כמבחן ליצור דירוג, הוא
נולד כמערכת שנותנת למנהלת בית הספר כלי
והוא סטה, ואנחנו עסקנו בזה. אני מניח
שהוא ישתנה בשנה הבאה.
<רון עשת:>
אז מה שרציתי להגיד זה שבאמת שצריך לפנות
לזה, להקדיש לזמן זמן ביום יום ובאמת
ליצור. תראה, בחיפה זה לא בעיה הרי לעשות
מפגשים, יש לנו הרבה בתי ספר בחיפה, מה
הבעיה ליצור מפגש?
<היו"ר עמרם מצנע:>
אתם הרי הולכים ברגל בכלל.
<רון עשת:>
כן, אנחנו הולכים ברגל לים, אז אפשר ללכת
לבית ספר.
<מסעוד גנאים:>
ברור שהמורות מנצלות את החסינות שנתת להן
וזה טוב. שתי הערות. הערה ראשונה, אי אפשר
לשנות את המציאות בלי לראות אותה כפי
שהיא ובלי להשתמש במושגים הנכונים, בלי
לזייף ובלי לטייח. אתה לא יכול לחנך, אם זה
לדו קיום וקבלת האחר, אם אתה לא רוצה לקבל
אותו כפי שהוא מגדיר את עצמו ולא אתה מכין
לו את הקטגוריה שאתה רוצה, אתה דרוזי, אתה
מוסלמי, אתה- - - אני ערבי פלסטיני, אזרח
מדינת ישראל, נקודה. צריך לראות את זה.
שתיים, מהמציאות שאני חי בה- - -
<הרצליה כרמי:>
אתה יכול להוסיף את המילה 'חרדי', אם יהודי
יגיד את זה אז לא יקבלו את זה. תגיד גם
לקבל את החרדי.
<מסעוד גנאים:>
אני רואה שחלק מהמורות, במיוחד המורה- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
הרצליה.
<מסעוד גנאים:>
יכולות להיות חברות כנסת, באמת.
אני חי את המציאות, אני גם הייתי מורה
ועכשיו כחבר כנסת, אדוני היושב ראש,
לתשומת לבך ולתשומת לב כולם, אני מדבר על
דברים שקרו איתי, הזמינו אותי שני בתי
ספר, בית ספר באשבל, ליד סכנין, העיר שלי,
דו לשוני, ביום הנכבה וביום האדמה,
ודיברתי על הדברים האלה. הזמין אותי בית
ספר צומח, זה חטיבת ביניים צומחת לתיכון
בעראבה. כאשר הזמינו אותי והיה איתי גם
חבר הכנסת מוחמד בראכה, הזמינו את מנהל
בית הספר לשימוע. אדוני היושב ראש, בוועדת
החינוך אני אומר לך, אני יזמתי
שלושה-ארבעה דיונים על דברים של סגני
מנהלים והוועדה הזמינה אותם לדבר והם לא
באו. אני יזמתי דיון של היועצות
החינוכיות אצלי והיו אצלי בלשכה, למחרת
המפקחת והמפקח דיברו איתם 'למה אתם
נפגשים עם חברי כנסת?' הם מונעים מהם לבוא
אפילו לוועדה. אתה צריך לדעת את המציאות.
אני לא מדבר עכשיו על דברים ש- - - היה לו
דיון בשנה שעברה על בית ספר שהשתתף ביום
זכויות אדם, כי הוציאו את הילדים לתל אביב
והיה שימוע למנהל בית הספר. זה במסגרת
המטלה הביצועית במקצוע אזרחות. אז אנחנו
צריכים לדעת את המציאות.
מילה אחרונה למורות ולמורים. אני הייתי
מורה, הייתה לי אמרה שמנווטת את החיים שלי
כמורה, הייתי אומר: אחת, העולם יותר רחב
מכיתה וארבע קירות, שתיים, אני לא צריך
להגביל את עצמי בגבולות המשרה אלא ברוחב
השליחות. בלי זה אתן לא יכולות לשנות.
<מירב יושעי:>
שלום, שמי מירב, אני ממחוז חיפה, אני עובדת
בקרית אתא ואני שכנה שלך, אני גרה במורשת,
בגוש שגב.
<מסעוד גנאים:>
אהלן וסהלן.
<מירב יושעי:>
קודם כל, אני רוצה לענות לחברת הכנסת
חנין. אני הייתי בשליחות בקנדה והייתי
בבית ספר יהודי והיינו היהודים שם
המיעוט, ואף אחד לא מצפה בקנדה שבפאבליק
סקול ילמדו על היהודים. אף אחד לא מלמד שם.
בבית הספר היהודי לימדו גם את ההיסטוריה
של קנדה, על כל רבדיה, וגם את ההיסטוריה של
היהודים. וזה גם בארץ ישראל, אתה בארץ
יהודית, בבתי הספר של הערבים- - -
<חנין זועבי:>
עוד פעם זו התפיסה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
חנין, תתגברי על עצמך.
<חנין זועבי:>
לא, אבל אני צריכה לתקן אותה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, את לא צריכה לתקן אותה.
<מירב יושעי:>
רשמית את במדינה יהודית- - -
<חנין זועבי:>
אני במולדת שלי.
<היו"ר עמרם מצנע:>
חנין, את לא צריכה לתקן אותה, אני גם לא
תיקנתי אותך.
<חנין זועבי:>
זו טעות בסיסית.
<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, לא, את לא צריכה- - -
<חנין זועבי:>
אני אזרחית, אבל אני- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
חברת הכנסת זועבי.
<מירב יושעי:>
חברת הכנסת חנין, אנחנו מדברים על עובדות
ועכשיו זה לא עניין של אמונות. אני אומרת,
סובלנות מתחילה איך שאמרת בעניי עירך.
הפערים, השסעים הולכים ונעשים גדולים
יותר, בואו נקרב את העם שלנו, נקרב את
'ואהבת לרעך כמוך', קודם כל בכיתות, בבתי
ספר. בקרית אתא, אני חושבת שזה דבר מאוד
מאוד יפה שנעשה, לקרב בין דתיים
וחילוניים, בכיתות ו' אנחנו עושים מפגשים
משותפים לקראת הבת מצווה. דבר מדהים. אז
בתי הספר הדתיים הולכים לפן הדתי, בתי ספר
חילוניים הולכים לערכים ולא חסר על מה
לדבר ולקרב. וזה דבר מאוד מאוד חשוב. הרב
קוק אומר 'סובלנות היא מקור חיים', אבל אם
אתה מאמין בצדקת הדרך, אם אתה מאמין
שהאמונה היא מתוך טוהר דעות ומוסר אז יש
סובלנות, אם זה בא מתוך רכרוכיות, מתוך
רפיון, אז זה סם מוות, זה מביא לקנאה, זה
מביא לתחרות, זה מביא לדברים מאוד מאוד
קשים. אנחנו מאמינים בסובלנות, הסובלנות
צריכה להיות מתוך אמונה שאני מאמינה בה,
לא מתוך חולשה, לא מתוך להרגיש שאני מעט,
שאני לא בסדר. אני מזמינה אותך, את בטח
מהצפון, לראות את הכפרים הערביים, אני
מזמינה אותך לראות את הכבישים הערביים,
איך אנחנו מתנהלים היום, כשיש חג לערבים,
שתי מכוניות על הכביש יש לנו. הם חיים
בעושר, לא במצוקה, אני לא יודעת למה את
מתכוונת- - -
<חנין זועבי:>
איזה ערבים חיים כולם בעושר?
<מירב יושעי:>
אצלנו בצפון? אני מזמינה אותך. אני לא
מדברת על הכלל, אני לא מכירה את הכלל, אבל
אני מזמינה אותך לראות באיזה רכבים הם
נוסעים, איזה בתים הם בונים. אני מזמינה
אותך. בואי לשפרעם, בואי לעיבלי- - - בזכות
זה שהם מקבלים זכויות בארץ ישראל.
<חנין זועבי:>
אני לא יודעת- - -
<מירב יושעי:>
כי את בתחושת מסכנות.
<חנין זועבי:>
אני לא בתחושת מסכנות, אני באה בתחושת
מסכנות?
<מירב יושעי:>
שהעם שלך זה מיעוט- - -
<חנין זועבי:>
.
לא, הוא מדוכא, אבל הוא- - - שתדעי, 54%
מהפלסטינים הם מתחת לקו העוני- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
חברת הכנסת זועבי, מספיק, די.
<סוזן ציטונה:>
שלום. לי קוראים סוזי, אני הגעתי מגשר
הזיו, אני גם גרה וגם מלמדת בגשר הזיו.
<היו"ר עמרם מצנע:>
את חברת קיבוץ או בהרחבה?
<סוזן ציטונה:>
לא, בהרחבה. אצלנו בית הספר הוא בעצם בית
ספר אזורי, כל הילדים מכל האזור, מכל
הקיבוצים, מגיעים- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
רק קיבוצים?
<סוזן ציטונה:>
כן. זאת אוכלוסייה ישראלית די הומוגנית,
אין לנו, לא ערבים, לא דתיים, לא עניים.
הילדים שלנו פשוט חיים- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
בחממה.
<סוזן ציטונה:>
כן, הם חיים בבועה, והרבה מהידע שלהם לגבי
ערבים, לגבי דתיים, זה סטיגמות, או כל מיני
דברים שהם שומעים, הם לא מכירים. אחד
הדברים שאני רואה, אני כבר שנה שלישית
מרכזת את נושא דו קיום בבית הספר, אני
רואה את הילדים שלנו במפגשים האלה פוגשים
ילדים, השנה זה מכפר יאסיף. בהתחלה הם
מגיעים חושבים, 'ילדים ערבים זה...', כל
הסטיגמות עובדות בראש ואחר כך במפגשים הם
מדברים על המכנה המשותף בין הילדים. הם
רואים שהם שומעים את אותם שירים, מתלבשים
באותם בגדים, הם רואים כמעט את אותן
תכניות ואז באמת אלה המפגשים המשמעותיים,
בעצם אלה המפגשים המשמעותיים באמת. ולא
משנה כמה נדבר ולא משנה כמה נגיד, עד שילד
לא יפגוש ילד מהצד השני לא תישבר החומה
הזאת והוא ימשיך להכיר את הערבי באמת כמו
בשיעורים, את הבדואי עם המנהגים שלו, את
הדרוזי עם המנהגים שלו, ולא את הילד הזה
שהוא בדיוק בגיל שלו, או הילדה. רק
כשמכירים אנשים הדברים האלה- - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה.
<סיגל אלבז:>
אני מגיעה מבית ספר דוד אלעזר בקרית גת.
אני מלמדת בחינוך הממלכתי. אני חושבת
שלבית הספר כמסגרת חינוכית יש תפקיד מאוד
מאוד חשוב בהבניית החברה הערכית, חברה
שמגלה סולידריות, אכפתיות, כבוד, סובלנות,
קבלת השונה, בעיקר לאור העובדה שאנחנו
חברה מאוד מאוד מאוד מגוונת. אני באה מבית
ספר שבתחילת דרכו 70% ממנו היו ילדי עולים.
כיום אנחנו כבר עם 40% ילדי עולים. מגמה
נוספת שאנחנו רואים בה גם את השינוי זו
המגמה שיש את השילוב של החינוך המיוחד
אצלנו בכיתות. למשל אצלי בכיתה יש תלמיד
עם אספרגר. היה לי תלמיד נכה על כיסא
גלגלים. כלומר גם פה אנחנו רואים את
השונות ואת הקבלה של הילדים. הערכים האלה,
אני חושבת שצריכים להיות בנשמתנו, קבלת
השונה, הסבלנות, הכבוד. אצלנו הערכים האלה
הם פשוט בכל ההוויה, אנחנו רואים את זה
בכל הוויית בית הספר, ה
[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]