פרוטוקול ועדת החינוך, התרבות והספורט, מספר 263 מתאריך 11/09/2014

הכנסת התשע-עשרה

נוסח לא מתוקןמושב שני

<פרוטוקול מס' >

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום חמישי, ט"ז באלול התשע"ד (11 בספטמבר

2014), שעה 9:00

<סדר היום:>

<סיור במועצה אזורית שער הנגב>

נכחו:

<חברי הוועדה:>

עמרם מצנע – היו"ר

יעקב אשר

רות קלדרון

<מוזמנים:>

רותי אהרוני – מפקחת כוללת עוטף עזה

ואשקלון, משרד החינוך

אילן וירצברגר – פסיכולוגי מחוזי דרום,

משרד החינוך

אלון שוסטר – ראש מועצה אזורית שער הנגב

אריה חודרה – מנכ"ל אשכול פנאי וקהילה,

מתנ"ס וחינוך בשער הנגב

חיים פליישמן – מנהל שפ"ח שער הנגב

לבנת עציץ – מנהלת המחלקה לגיל הרך,

אשכול חינוך, שער הנגב

אילנה אליאסי – פסיכולוגית בשירות

הפסיכולוגי שער הנגב

שמעונה גרודזין קיסרי – פסיכולוגית

בשירות הפסיכולוגי שער הנגב

ליאת רבינוביץ – פסיכולוגית בשפ"ח,

התמחות חינוכית, שער הנגב

דורון היימן – פסיכולוג בשפ"ח, התמחות

חינוכית, שער הנגב

אלה ליבוביץ – פסיכולוגית שפ"ח, התמחות

חינוכית, שער הנגב

ענת רגב – מנהלת בי"ס יסודי שער הנגב

דיאנה – מדריכה בחינוך הבלתי פורמלי

אורה כהן – מנהלת מערכת החינוך בנחל עוז

דוד זלץ – עוזר פרלמנטרי לח"כ יעקב אשר

קרולינה ארם – סגנית מנהלת ביה"ס יסודי

שער הנגב

לירון וייס – דוברת הוועדה

<מנהלת הוועדה:>

יהודית גידלי

<רישום פרלמנטרי:>

ס.ל., חבר המתרגמים

<סיור במועצה אזורית שער הנגב>

<אריה חודרה:>

בוקר טוב. אולי נתחיל בסבב היכרות. אז

ברוכים הבאים.

(סבב היכרות).

<אלון שוסטר:>

אני ראש המועצה האזורית מזה 12 שנים,

שהסתיימו להנאתם לפני כשבוע. אתם מבקרים

במערכת חינוך שהיא עוגן לאזור הזה. היא

עוגן בכל מקום, בפרט באזור שיש בו אתגרים

מיוחדים. אני רוצה לומר שעד הקיץ האחרון

המציאות פה הייתה מציאות כמובן מאתגרת

מאוד, אבל התוצאה הסופית, חשוב שנשים לב,

הייתה גידול מתמיד במספר התושבים ומספר

העסקים ומספר הסטודנטים בספיר, מספר

הסטודנטים אצלנו, עם נפילות קטנות

מקומיות של שנה כזאת או שנה אחרת, אבל בסך

הכול ב-12-13 השנים של אלימות באזור אנחנו

התפתחנו. איך זה קרה? זה קרה כתוצאה מזה,

התשובה היא סיבובית אבל היא הנכונה, בכף

הזכות היה יותר כבד מאשר בכף החובה. זה

מתחיל קודם כל ביישובים, בקהילות שלנו,

בתחושת האחריות של האנשים לעצמם, בקהילות

עצמן. ב-20 השנים האחרונות ההתיישבות, אתם

יודעים, עוברת מהפכים גדולים מאוד שאין

להם שום קשר לביטחון אלא לצורת החיים,

אידיאולוגיה וצדק חלוקתי פנימי.

אז נושאים של דמוגרפיה וערכים וכלכלה

העסיקו את האזור הזה מאוד ואני חושב

שהמסוגלות לבצע את המהפכים, להרים את

עצמנו משערות ראשנו ולהתאים את צורת

החיים לצורה שאנחנו רוצים אותה, שלא

מוותרת על צדק חברתי, אבל עושה את זה בדרך

שמתאימה לאנשים שחיים בדור הזה, היא

מרכיב קריטי בעיניי בתחושת המסוגלות.

להוסיף לזה את המערכות המרכזיות, מערכות

החינוך והחברה, עיסוק בנושא של איכות

סביבה ואחריות סביבתית, אחריות לחוליה

הזאת בשרשרת הדורות היהודית, הקפדה על

שמירה על שביב של תקווה לשינוי המצב, קרי,

פעם היה מושג כזה, חתירה לשלום, בקושי

חתירה אנחנו זוכרים. אבל כן, אני חושב

שאחת הטרגדיות שיכולות להתרגש עלינו זה

כשהילדים שלנו - - -

<יעקב אשר:>

אחת המילים הנרדפות לחפירה זה חתירה.

<אלון שוסטר:>

אחת הטרגדיות הגדולות יכולה להיות כאשר

הילדים שלנו, שלא זוכרים, אין היום

תלמידים בבית הספר, במערכת החינוך

הפורמלית, שזוכרים מצב של יחסים סבירים

עם השכנים שלנו. כשהם ישתכנעו שזו גזרת

גורל זה יהיה מסמר בעייתי בריהוט שלנו.

אני מזכיר גם את הצורך הזה.

הכול ביחד, יחד עם סיוע משמעותי גם מבית

המחוקקים, מעת לעת צריך להעריך את הסיוע

בנושא של הטבות מס ושל הממשלה לתקופותיה,

החל מ-2003, החלטות ממשלה מהחלטות על שדרות

רבתי ועד ההחלטה שצפויה ביום ראשון הקרוב

לעוטף עזה ושדרות, ייצרו, הייתי אומר,

מעטפות הגנה ומשקלות נגד למציאות, שוודאי

ולא צריך ואנחנו לא מסתירים ולא מכחישים

אותה.

לא הזכרתי כמובן שניים-שלושה מרכיבים

שקשורים בביטחון ישיר. אז פעולות הביטחון

השונות שנעשות, אנחנו עולים לכותרות על

השולי שוליים של רבש"צ כזה או רבש"צ אחר,

אבל צריך לזכור ש-99% מהפעילות מתבצעת,

כלומר צה"ל נמצא והמודיעין והאמצעים

והפיזיקה והאינטליגנציה עובדים שעות

נוספות ונשאר לנו להתעסק עם הזוטות,

שלפעמים הן חשובות, אבל בסך הכול הביטחון

נשמר לא רע יחסית למרעין בישין אחרים של

החיים. אנחנו נוהגים למות פה ממחלות,

מזקנה ומתאונות דרכים, וכל השאר הוא מאוד

הרואי ומאוד בולט בחדשות, אבל האנשים

שגרים כאן, זה ההסבר היחיד שאני יכול לתת

לתופעה המשונה הזאת, שלכאורה בעוטף עזה

יש רק רוע ורשע וחרדות מתמידות, ובכל זאת

מי שחי כאן נשאר ואחרים רוצים לבוא. אני

מציין, לפחות עד הקיץ האחרון.

אז הזכרתי את נושא הצבא והזכרתי את נושא

המאבק המתמיד, ונושא שיפור אמצעי המיגון

הפיזיים, הוא ודאי היה נחוץ והוא נעשה כאן

לאורך זמן, בלעדיו לא היינו מצליחים, כמו

מרכיבים אחרים, אבל המרכיב הזה הוא מרכיב

שהיה חיוני. הסיפור של ההגנה האקטיבית, גם

הוא כמובן משמעותי וכרגע אנחנו עסוקים

בניסיון, או לא עסוקים, אנחנו מקווים

שעובדים חזק על הנושא של פיצוח היירוט של

מרגמות, שיחד עם נושא המנהרות הוא מהות

הסיפור של הקיץ האחרון. מבטיחים שבשנתיים

הקרובות, סדר גודל, יימצא גם הפתרון. אחרי

הגאונות של כיפת ברזל תהיה גאונות של קרן

ברזל, או כל שילוב אחר של פתרון שיפצח גם

את בעיית המרגמות של היישובים הקדמיים.

זו בעיה קריטית, יש לה סיכוי להחליש מאוד

את היכולת שלנו לעמוד לאורך זמן.

זהו. הקיץ הזה, שאני נוהג להגדיר אותו

כקיץ המאתגר ביותר של הנגב הצפון מערבי

מאז 1948, תש"ח, הוא אכן מועד שצריך לחקוק

אותו ולשים לב אליו. מה שקרה זה שבקיץ הזה

הגענו לגבולות מעטפת יכולת ההכלה שלנו,

יכולת הביצועים של הקהילות שחיות לאורך

הגבול עם עזה, כבר לא פלרטטו עם היכולת,

אלא הם הגיעו לקצה היכולת והייתי אומר

שלו האויב היה רוצה להיות קצת יותר נחוש

וקצת יותר - - - או לו הוא היה כזה, הוא היה

מצליח לרסק קהילות שלמות ולשנות את

המציאות. מסיבות כאלה ואחרות, אני לא

יודע, מצנע, אתה מכיר ויודע למה ואיך ומתי

הנחישות היא גדולה יותר או פחות, אבל

אנחנו בהחלט נמצאים בסיטואציה שבה

מבחינתכם, מבחינת רוב האוכלוסייה שלא גרה

כאן, שבועיים אחרי הפסקת אש, מבחינת חלקים

גדולים מהתודעה של הציבור אנחנו שבועיים

לפני תחילת הלחימה. זאת אומרת נוצרו פה

במהלך הלחימה הזאת כמה בקיעים ביכולת

לקבל באיזה סוג של נונשלנטיות קולית את

המציאות הביזרית, יש לומר, בכל קנה מידה

במדינה דמוקרטית, ואנחנו כבר לא נמצאים

באותה נקודה שבה, אם אני אלך שנייה

לירושלים, באמצע יולי, תחילת יולי, התקבלה

ההחלטה, חשובה מאוד, בממשלה, להאריך את

אותו אשכול הטבות שניתנות לשנתיים, עד

סוף 2016, זה היה חשוב. בעיניי זה ייצג את

העולם שלפני המלחמה. כלומר כדי להמשיך

לעמוד יציב אל מול העולם שהכרנו 13 שנים

ההחלטה הזו הייתה מצוינת, אבל אז הגיע

הקיץ עם חיבור מאוד מוצלח מבחינת האויב

של איום המנהרות, שהוא הפך פה, אפרופו

השירות הפסיכולוגי החינוכי, הייתה פה

פסיכוזה אדירה שקיבלה תאוצה מעובדות

בשטח, אבל בעזרת הטכנולוגיות והרשתות

החברתיות והתקשורת האיצה את האיום באופן

בלתי פרופורציונלי. האיום הזה הוא איום

שנגלה ב-17 ביולי וכעבור שבועיים הוא לא

היה, הוא לא קיים. מה זה הוא לא קיים? ודאי

שיכול להיות משהו, אבל בגדול המשאב הזה

איננו ובכל זאת החרדה קיימת. והמרגמות,

סיפור המרגמות שאני חוזר אליו, שהם רוצים

לפעול במרגמות מדויקות. האיום הזה לא

מאפשר קיום חיים תקינים. אין כיפת ברזל

באזורים הללו.

זה הסיפור. לכן כשאתם תשמעו על פתיחת שנה

ב-1 בספטמבר, שמחה, קולחת ומוצלחת, אז

למדתי המון, באמת למדתי המון, אני זוכר את

השיחה הזאת מצוין, אבל אני לא יודע מה זה

נס, אני רואה בזה תופעה אנושית מדהימה,

נהדרת, מרגשת מאין כמוה, הוכחה לכך שאנחנו

מסוגלים הרבה. כל אחד מאיתנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>

חשבתי לעצמי איזה מזל, הלוא שנת הלימודים

הייתה אמורה להיפתח ב-27 באוגוסט, אליבא

דגדעון סער וזה היה עוד לפני ההסכם,

וחשבתי לעצמי איזה מזל שהיא נפתח ב-1

בספטמבר.

<אלון שוסטר:>

כן, עוד כמה ימים. הימים האלה הם חשובים.

<רות קלדרון:>

אין מזל לישראל.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אלון, מאוד מעניין מה שאתה אומר וניתחת את

זה באופן מאוד בהיר, ואני מוכרח לומר לך,

כולנו היינו די צמודים לטלוויזיות לאורך

ה-50 יום האלה, היו דברים שלא אהבתי לשמוע

מחלק מעמיתיך פה באזור ואני חושב שאתה

ייצגת קו מאוד שפוי ומאוד רציונלי ומאוד

מאוזן. על כך הרבה מאוד תודה. עכשיו השאלה,

דיברת על זה, אבל לחדד, מה הגורמים לכך

שהפעם, לעומת הפעמים הקודמות שעברתם פה,

באמת הייתה כל כך דרמטית וכל כך משנה

מציאות? לא רק מציאות פיזית אלא גם - - - אני

מתרשם שהעניין הזה של אובדן האמון הוא

אחד המרכיבים הבסיסיים.

<אלון שוסטר:>

זה שילוב של כמה גורמים. אני רוצה להגיד

קודם את הדברים הנדושים והמשעממים,

התמשכות המערכה, שהיא קיימת. אמרתי, 13

שנים, מה זה משנה עוד שנה? אבל יש לזה

מרכיב מסוים ב - - -

<יעקב אשר:>

זה מצטבר.

<אלון שוסטר:>

יש הצטברות. יש את אורך המערכה הקונקרטית,

שהייתה ללא תקדים משמעותית. הפגיעות.

<היו"ר עמרם מצנע:>

השבוע האחרון, אני מבין, היה מאוד ממוקד.

<אלון שוסטר:>

כן, ללא שום ספק. בעיקרו זה נשק סטטיסטי,

כמו איום המנהרות, למה אני במלחמת חורמה

נגד העניין הזה? כי איום המנהרות, לפחות

כמו שהוא נראה כרגע, הוא איום כנגד חיילי

צה"ל, לא נגד חדר האוכל של שום קיבוץ, ובכל

זאת הוא נתפס ככזה. אז עוצמת האיום, כמו

היא נתפסת באופן סובייקטיבי על ידי

האנשים, המרגמות, אמרתי, איום ברור וחד

משמעי, וכשמדברים על אובדן האמון, החלשת

האמון, כרסום וכו', יש בזה כמה תופעות, זה

מכלול של כמה תופעות וכל אחד מרכיב לעצמו

את התפריט הרצוי לו. הדבר הידוע זה נושא

המנהרות. דובר הרבה על נושא המנהרות, יש

פה אנשים שחיים כאן, הם יכולים להגיד

בעצמם איך הם מרגישים, אני יודע שלפחות

פעמיים, אולי שלוש פעמים, לקחו את ראשי

המועצות לטיול שנתי בבוקר באיזה מנהרה

שהחליטו לחשוף, כעבור שעה היו שם

עיתונאים וכל עם ישראל הכיר את העניין. אז

בטוח שלא ידענו על המספר שנוקבים בו כיום,

31, 32, אני לא חושב שזה נורא קריטי, אבל

הנושא הזה הוא כנראה נושא שניתנה לו

חשיפה ב-17 ביולי, בסופה ניתנה לו חשיפה

מוחשית ואנחנו כולנו הבנו, כפי שאנחנו

מבינים אחרי כמעט תאונה, או אחרי תאונה,

כמה גדולה הסכנה יכולה להיות.

<יעקב אשר:>

אני חושב שהאירוע שהיה הכי שקרה פה זה

פשוט שלא הייתה הכנה מוקדמת לעניין הזה.

נושא המנהרות פרץ - - -

<אלון שוסטר:>

אני מציע לא להתווכח עם התחושות של אנשים,

אין מה להתווכח, אבל ברור שכל העובדות היו

מונחות, פתוחות חשופות לכל מי שרק היה

רוצה להתעניין בהן. נכון שממשלת ישראל,

הצבא, לא הבהיר והזהיר והשתמש בפונטים

הכי גדולים כדי להגיד 'תראו כמה זה יכול

להיות מסוכן'.

<יעקב אשר:>

התושבים לא היו מודעים לזה.

<אלון שוסטר:>

היו מודעים, מה זאת אומרת? הם כולם - - -

<יעקב אשר:>

לא עד כדי כך.

<אלון שוסטר:>

בסדר, אוקיי. זה נושא אחד, אין ספק שנושא

המנהרות הוא נושא אחד והמשמעות שלו - - -

<רות קלדרון:>

אנחנו במרכז לא ידענו שאתם יודעים את זה.

זה היה משהו מיתי כזה, פתאום מתחת לאדמה - -

-

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני חושב שזה משהו שקורה לנו לא בפעם

הראשונה. אתה רואה את הנתונים, אתה רואה

את העובדות, אתה רואה את המידע, אתה לא

מפנים עד שאתה לא - - - התמונה, לפי דעתי,

שיצרה את כל התודעה הזו, זה התמונות

השחורות האלה, באמצעי ראיית לילה,

שיוצאים מתוך nowhere ומה יכלו לעשות ואחר כך

חוזרים - - -

<יעקב אשר:>

זה מפחיד, אתה גם לא מוכן לזה נפשית.

<אלון שוסטר:>

נושא אחר שאני רוצה שתשימו לב אליו,

בעיניי הוא קריטי, קודם כל 10 ימים ראשונים

הסלמה רגילה. מסוף יוני, משלהי החטיפה של

שלושת הנערים, ואנחנו, הייתי אומר, חשנו

שהמצב הוא לא מיוחד, לקח 10 ימים עד שהוא

הוגדר כמצב מיוחד. נדבק להגדרה. אבל יותר

מעניין ויותר חמור בהקשר הזה של יצירת

פער תודעתי, במשך כל תקופת המבצע, 50 ימים

סדר גודל, על פי הגדרות הגורם המוסמך, קרי

פיקוד העורף, אצלנו אגב פיקוד דרום הוא

הממונה עלינו, מייעוץ מקצועי של פיקוד

העורף, מערכות החיים ומערכות החינוך

בפרט, גני ילדים וחינוך חברתי ביישובים

הקדמיים ביותר, נחל עוז, כפר עזה, היו

יכולים להתקיים. תחת הנחיות ההתגוננות.

בני האדם שהיו מושא להנחיות הללו ביום

הראשון לא היו. זאת אומרת הם אמרו 'לא

מעניין אותי מה אומר הריבון למי שנמצא, הם

פשוט לא היו'. הפער הזה הוא פער - - - גם לא

מדברים עליו, זה לא מטריד את האנשים, אני

מאוד מודע לו. הוא מטריד אותי כי הוא מבטא

סוג של ציפייה מאוד משמעותית, אחרת לא היו

עומדים על כך, אולי אפילו היו מיישרים קו

עם ההתנהגות של האוכלוסייה, לבין יכולת

האוכלוסייה בכלל לשאת את הסיטואציה.

אגב, זאת פעם שלישית או רביעית מאז עופרת

יצוקה, לפני עופרת יצוקה, לקראת עופרת

יצוקה אנחנו הכנו את עצמנו בשער הנגב

לזוגיות משגעת עם בני שמעון. כלומר כל

יישוב שלנו עם מועצה אזורית רחוקה מעזה,

קרובה לגדה, אבל רחוקה מעזה, והתכוונו

להפעיל את זה בהזדמנות החגיגית הראשונה

שתיקרה לפנינו והנה הגיעה עופרת יצוקה,

אבל יצא ככה שגם הם היו מאוימים אז העסק

הזה התפרק. ואז הייתה הפעם הראשונה

שבאופן מסודר למי שרצה, מי שרצה להתפנות

לחברים או משפחה עשה את זה, ואגב זה הרוב,

כשליש העדיפו להישאר ביחד בקהילות ולשפר

לאחור למקומות שאו הקיבוצים לבד או

שאנחנו סייענו, התנועה הקיבוצית, מועצות

אזוריות וגופים אחרים כמו ויצ"ו, הדסה

וכו'. אז הפער הזה - - -

<רות קלדרון:>

אני רוצה לשאול אותך, האם האתוס של מלחמת

השחרור, שאנחנו נשארים כאן, התעדכן

והשתנה בינתיים? ואז אנשים אומרים שזה

בסדר גמור. או שאתה מחזיק באתוס הזה

ואנשים נמצאים אצל המשפחה שלהם.

<אלון שוסטר:>

לא, אני אומר, אני זה המועצה, אנחנו מנסים

לשכנע - - -

<רות קלדרון:>

אתם המובילים מבחינה - - -

<אלון שוסטר:>

אני אגיד בדיוק. קודם כל האתוס של מלחמת

השחרור היה מבצע תינוק כדי לאפשר לאבא

להילחם. כלומר שולחים את הילדים ואת

הנשים הלא לוחמות כדי לאפשר את הלחימה. זה

מה שהיה.

<רות קלדרון:>

אבל האבות נשארים.

<אלון שוסטר:>

האבות נשארים, זה נכון.

<רות קלדרון:>

לא הלכו לחברים, היו מחכים - - -

<אלון שוסטר:>

קודם כל ביישובים שלנו נחלבו הפרות,

עובדו השדות, המפעלים - - - הילדים ואיתם

המעטפת בחלק, תלוי, לא בכולם, בכפר עזה

ונחל עוז כמעט ב-100%, במפלסים, - - - וארז

במשהו בין 80% ל-30% - - -

<רות קלדרון:>

אתה עונה לי לפי האתוס הקודם. אני חושבת

שהאתוס השתנה. לא צריך להיות שם - - -

<אלון שוסטר:>

לא, אני אומר, מה שעשינו כבר חמש שנים.

לפני חמש שנים החלטנו שמה שנכון לעשות, לא

החלטנו שמפנים יישובים וגם לא החלטנו

שאנחנו מתנגדים, אמרנו שמי שמרגיש, וזה

עניין שאדם צריך לשמוע את עצמו ולחשוב

איפה הוא רוצה להיות בכל רגע נתון והרגע

הזה מתעדכן כל הזמן, הרי כל סיפורי

החָזַרְנוּ או לא חזרנו, בסוף זאת אחריות

אישית, אף אחד הוא לא מריונטה של אף אחד.

כמו שהלכנו בלי לשאול אף אחד, אף אחד לא

חוזר בגל אף אחד והכעסים כלפי בני גנץ עם

הכלניות, בעיניי הם קצף. אנחנו חושבים

שנכון שמי שלא רוצה להיות שם, תפקידנו,

קודם כל של היישובים ושל הרשות ואני חושב

שגם של המדינה, היא התחילה לראשונה לדבר

על זה ביולי 2014, לראשונה, להיות מוכנה

לדבר על זה, כי זה אל"ף, לא מכובד, ובי"ת,

מאיפה יש כסף, וגימ"ל, יש פערים בין צורות

שונות של התיישבות וכו', ובאוגוסט זה בא

לידי ביטוי. אני חושב שעל בעיות אמיתיות

צריך לדבר, אין שום טאבו, אין שום דבר, וזה

נכון שאני לא בעד אמירה חד משמעית, כמו

ששמעתי גם, 'עכשיו צריך לפנות', יש מלחמה,

מפנים את הכול, לא עובדים, לא ברפת, עם כל

הכבוד לצער בעלי חיים, מלחמה, נגיד עד כדי

כך, ואני לא חושב שאנחנו צריכים לדבר

במונחים של נפולת של נמושות, או איך אמר

צ'יץ'? עריקים, לא רבין, אלא צ'יץ'. לא, אני

חושב שצריך למצוא את דרך הביניים.

אני חושב שמבחינתנו צריך מאוד להיזהר

מלהיות פיקוד העורף 2. כשנמצאים כאן במקום

הזה אנחנו משתדלים מאוד לדבוק בהנחיות

עצמן ולעיתים מאוד נדירות אנחנו מוסיפים

'להיכנס למרחבים מוגנים', זה קרה בשעתיים

האחרונות של ה - - - באיזה שהוא מקום אנחנו

קצת טיפל'ה החמרנו כי הכרנו במציאות ההיא

של סוף המלחמה. מעט מאוד פעמים אנחנו

מחמירים בנושא של קיום לימודים או אי

קיום לימודים. אני חושב שצריך להפקיע

מראשי העיר את הזכות או את האפשרות

להשבית לימודים מפני שהם חושבים שזה

מסוכן. קודם כל הם פוגעים בחופש הבחירה של

הורים שחושבים שזה מה שהם רוצים לעשות

והם גם פוגעים בחובתם לשרת את האזרחים על

ידי זה שהמערכת פתוחה. הורים רשאים, וזו

ההבחנה, תלמידים רשאים לא להגיע, אנחנו לא

שולפים בציפורניים של הקב"ס את הילד שלא

מגיע בזמן חירום. זה המודוס ויונדי, זה, אם

תרצי, האתוס המעודכן שאנחנו צריכים.

המדינה, דרכנו, צריכה לעמיד את השירותים,

על פי הנחיית פיקוד העורף.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני חושב שאתה צודק מאוד. ראשי רשויות

שלוקחים לעצמם את הסמכות להחליט אם

לומדים או לא לומדים בניגוד להמלצות

פיקוד העורף עושים גם את הטעות הזו שאתה

מדבר עליה, אבל גם הם לוקחים על עצמם

אחריות שאם יקרה משהו בסיטואציות אחרות

אז יבואו אליהם בטענות.

<אלון שוסטר:>

אם הם נביאים והם מחשבי קיצים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

בוודאי, בשביל זה יש את פיקוד העורף, הם

צריכים לתת הנחיות.

<אלון שוסטר:>

אגב, לחדד את הנקודה שאמרת עכשיו, מצנע, זו

נקודה קריטית. קו פרשת המים שלנו

בהתייחסות הזו הייתה לפני שמונה שנים.

למה אני זוכר? כי זה היה במונדיאל הקודם

קודם. באמצע משחק הודיעו לי שההורים

משביתים את הלימודים ביסודי, אני כבר לא

זוכר אם היה צבע אדום או לא אבל היו

נפילות בסביבה והם הגיעו למסקנה שלא נכון

ללמוד למחרת. למחרת התפוצצה רקטה בדשא של

כיתה א' ונפצע אנושות והתאושש אחד

מהעובדים שלנו ומפה מה שאנחנו הסקנו, כי

היה באותו יום ויכוח אם כן או לא והוא היה

קצת כוחני כזה, ואנחנו הסקנו מזה

שבמציאות שאין לנו מושג הרי מה יהיה

למחרת, מאיפה אנחנו יודעים? מה שצריך

לעשות זה לשבת ביחד ולהגיע להסכמה משותפת

מה נעשה. כלומר לפזר את האחריות ולייצר

החלטה משותפת ואין לנו מושג מה יקרה,

אנחנו נהיה ביחד בטוב וברע.

<ענת רגב:>

אני רוצה להגיד שני דברים. קודם כל לגבי

חוסר האמון, התייחסת לגבי המערכה הזאת

אבל יש פה משהו מצטבר שהחל מההתנתקות

שממש הכריזו שברגע שעכשיו שהתנתקנו, ברגע

שתהיה רקטה אחת או פצמ"ר אחד אנחנו ניכנס

בהם. מופז היה שר הביטחון, אריאל שרון היה

ראש הממשלה והתחילו מה שקוראים היום

טפטופים. דרך אגב, כשזה לכיוון תל אביב

קוראים לזה מטח, אבל פה זה טפטופים. עד

צומת אשקלון זה טפטופים, משם וצפונה זה

מטח. ואז התחילו והתחילו, אף אחד לא ידע מה

שאנחנו עוברים, ידעו שיש בשדרות, לא ידעו

מה שאנחנו פה עברנו. הרגשנו ממש בדידות

לאומית והיו פה פגיעות בתוך היסודי, פעם

בשבת, פעם בחופשה ופעם כשההורים השביתו

אחרי שנה שלמה שהם רצו להשבית ועצרנו

אותם וזה היה לקראת סוף השנה ואני לא

עצרתי אותם כי אמרתי שאם זה לא יקרה עכשיו

בסוף השנה, אז פשוט לא יהיה מיגון ואם לא

היה איזה אבא שהוא עורך דין ועתר לבג"צ אז

גם לא היה מיגון בעוטף עזה. אז זה התחיל

מזה. אחר כך אחרי עופרת יצוקה.

בעופרת יצוקה התחלנו להרגיש, הנה,

מתחילים להבין מה שאנחנו עוברים. עד אז אף

אחד לא ידע, אוטובוסים פה נסעו תחת אש,

המורות עבדו תחת אש והיו תקופות שפיצלנו

את המורות ליישובים והן לימדו רב גילאי.

זה היה קשה מנשוא, כי זה לא הילדים של

הכיתה שלהם, הן היו צריכות לשמור גם על

קשר עם ילדי הכיתה שלהן ועם ההורים אחרי

הצהריים וכו' וכו', ועברו תקופות קשות.

ואחרי עופרת יצוקה שוב נאמרו הדברים

האלה, שאם חס וחלילה יהיה איזה טיל אחד

ניכנס בהם. ושוב עברו כמה שנים ושוב אחרי

עמוד ענן אותו סיפור. זאת אומרת יש פה

משהו של חוסר אמון מצטבר. וגם מה שקרה

במהלך המלחמה, 'תחזרו הביתה' וכו'. מאוד

רוצים להאמין כל פעם, אבל כבר אי אפשר.

<אלון שוסטר:>

מי אמר שלירי קסאמים קוראים טפטופים

ולגשם הראשון קוראים יורה?

<ענת רגב:>

כן, זה שלומצי אמר.

<אלון שוסטר:>

אולי רגע נחזור למערכת החינוך של שער

הנגב, כדי שנדע כמה דברים ונעבור לנושא של

השפ"ח שלשמו התכנסנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>

לפני אני רוצה - - -

<ענת רגב:>

רגע, אני כן רוצה להגיד דבר אחד חשוב. בין

לא ללמד לבין ללמד יש גם אופציות נוספות,

למשל אם ההורים לא שולחים ובאמת יש

תקופות שמסוכן, כמו שחשבנו עומד להיות

בתחילה - - - כל יום תכננו תכניות אחרות,

דרך אגב, לא בקטע של לא לפתוח אלא איך

לפתוח וחשבנו באמת על איזה שהוא מודל

יישובי ו - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן, נקודת החולשה זה בעצם ההגעה מהבית

לבית הספר.

<ענת רגב:>

כן, כי בית הספר ממוגן, הילדים מרגישים פה

מאוד בטוח.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני רציתי לשאול קצת לגבי העתיד. בסדר,

נגמר, יש את התחושות שיש, מה עושים כרגע עם

מציאות גם כן מעורפלת בפנינו כדי להחזיר

נורמליות, אם אפשר לקרוא לזה נורמליות,

סבירה. מה עושים?

<אלון שוסטר:>

מה שאנחנו יודעים לעשות בחיים הרגילים

שלנו, לחיות את החיים כאילו שאין סכנות

בכביש, כאילו שאין בעיות בבית, כאילו שאין

כל רגע הרופא יכול לספר לך שאתה בבעיה

רצינית, כאילו שאתה לא יודע שמתי שהוא אתה

תמות. להתגבר על חוסר הידיעה הזו ולעשות

את הדברים היחידים שאתה יכול להשפיע

עליהם וזה המון. להיות מקצוען כל אחד

במקצוע שלו, להשתדל כל אחד לעשות את

המקצוע שלו ולא מקצוע של מישהו אחר.

<היו"ר עמרם מצנע:>

מה ברמת המועצה תעשו אחרת ממה שעשיתם, אם

מחר זה מתחיל מחדש?

<ענת רגב:>

יש לנו היערכות. בעניין הזה אנחנו חשבנו

על איזה שהיא היערכות של למידה ביישובים

וחשבנו שכדאי שנתחיל להיערך עם טבלטים,

כי המורות שלנו, נגיד יש לי מחנכת של כיתה

ב' ברוחמה. היא לא יודעת ללמד כיתה ו', היא

לא יודעת ללמד כיתה ד', היא מורה לכיתות

א'-ב', אבל היא כן יכולה, אם יש להם בטבלטים

חומרי למידה ויש היום המון חומרי למידה,

מה שלא היה לפני שמונה שנים כשעשינו את

המודל היישובי בחירום, ואז היא יכולה

לעזור בקבוצות, הם יכולים לעבוד על חומרי

הלמידה. אפילו שבמקלט שם אין Wi-Fi, אבל אפשר

להטעין על טבלטים את חומרי הלמידה ואפשר

לעשות את זה.

<אלון שוסטר:>

רגע, לא בטוח שאתה שאלת לגבי מה בית ספר

עושה.

<ענת רגב:>

לא, שאלתי המועצה כמועצה.

<אלון שוסטר:>

אני כן חושב שבנושאים הקונקרטיים יש מענה

להתפתח ויש אפשרות מאז שלפני שמונה שנים

סגרנו את בית הספר. זה היה אירוע שבו נסגר

בית הספר, אגב, והלכנו ללמד ביישובים והיו

מקרים שבהם הלכנו בכלל מחוץ לאזור, בית

הספר יצא מחוץ לאזור, בנינו קמפוס. אז

אפשר למצוא פתרונות שונים, אבל בגדול,

בראייה הכוללת, אני לא רואה שינויים

דרמטיים. אני כן רואה שיכול לקרות מצב,

ואתה לא רואה שינויים דרמטיים אצלנו או

איזה שהן החלטות אסטרטגיות שונות, אנחנו

מאמצים את ההתמודדות שלנו כהתמודדות

ראויה שמתאימה לסוג האיום הזה, אנחנו לא

מדברים על תקיפות טנקים מעבר לגבול או

סיכוי של - - - יש מצב שבו לעיתים צריך

לפנות את האוכלוסייה האזרחית, ופה אם יש

משהו שצריך להשתנות זה התפיסה של מערכת

הביטחון, או רח"ל, רשות החירום הלאומית,

איך היא נערכת לעניין הזה. אבל אני לא

מזהה ולא זיהינו, עוד לא גמרנו את

התחקירים, אנחנו בתחילתם של התחקירים,

אבל יגידו לי אנשיי, חבריי, אם יש משהו

שהוא דרמה אחרת. הדרמה יכולה להיות

בהתנהגות האוכלוסייה. בכלל הקיץ הזה לא

היה קיץ של לוגיסטיקה ופעולות טכניות אלא

של התנהגות האוכלוסייה ויכול להיות, יש

אפשרות כזאת, שיכולת הנשיאה או רצון

הנשיאה של המציאות הזאת תשתנה עד כדי כך

שיש דיבורים על כך שבפגז הראשון, במונחים

שלי הגנגסטר, האידיוט הראשון שיחליט

לאתגר אותנו, הוא יצית את כל המערכת

האזרחית שלנו בחירום. יכול להיות, יכול

להיות שלא.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אחת הנקודות החלשות ב-50 יום האלה הייתה

מנהיגות. כלומר מנהיגים לא דיברו ולא

אמרו בקול אחד - - - ועשה את מה שהוא חשב

לנכון לעשות. עכשיו השאלה מה אנחנו מצפים

ומה אנחנו חושבים שצריך לעשות לאור לקחי

העבר. כשהמנהיגים דיברו ואמרו משהו, אז

אחרי זה באו אליהם בטענות.

<אלון שוסטר:>

אני אגיד לכם מה, אני חושב שהדבר המרכזי,

כשאומרים 'עובדים עלינו', המנהיגים, אני,

כשאני רואה את ביבי ובוגי מתנהלים כאילו

הם אשכול ושרת, אני לעצמי, הצעתי לסובביי

פרשנות מאוד מפוקחת למציאות, כנראה

שהתביעה הזאת שלנו, שבאה לידי ביטוי

בעצרת שקיימנו בכיכר רבין, שנשאה את

הכותרת 'אי אפשר', 'עד מתי?' וכו', זה כמו

ששאל אותנו אולמרט עד מתי נמגן את עצמנו

לדעת והתשובה שלנו הייתה 'כל עוד ימשיכו

לירות עלינו ממוקד, רק אצלנו, כואב מספיק,

נצטרך להמשיך להתמגן', עד שנגיע לאיזה

שהוא מודוס ויוונדי עם המציאות הזו. צריך

לדעת שכנראה, זאת התשובה האמיתית, שיש

סיטואציות גיאו פוליטיות שהן גדולות

עלינו ולא כל מי שמשלם מיסים מקבל בתמורה

הפי אנד הוליוודי בחיים שלו. כנראה שזאת

המציאות פה.

יש דברים יותר מורכבים אינטלקטואלית, אבל

מכיוון שיש פה איזה שהוא סוג של הפרדה בין

מי שאחראי על הביטחון לבין מי שחי בשטח אז

די קל לנו, וחלק מהמנהיגים המקומיים גם

מייצרים את הפוליטיקה הזאת של אנחנו

מולם, הם בירושלים או בתל אביב לא עושים

מספיק והם היו יכולים באבחה אחת לפתור את

הבעיה. אני נוטה להאמין, זאת הערכה שלנו

וכך אנחנו מתנהלים, כאילו הדבר הזה הוא לא

נכון והוא לא יקרה.

בשנה האחרונה ביקשתי וזה קצת התחיל

להתקדם, לחשוב מה המשמעות של עוד 14 שנים

כאלה. כלומר אם אכן זאת המציאות, ואין לי

שום סיבה להניח שזאת לא המציאות, אני מדבר

לפני הקיץ, לפני הדרמה של הקיץ הזה, היה

שבר בקיץ הזה, אבל נניח שזה היה ממשיך בלי

דרמה, אנחנו צריכים להניח שהדבר הזה

ימשיך, עד שלא יהיה שינוי גיאו פוליטי

אסטרטגי אדיר, אצל השכנים שלנו קודם כל,

ובמובן מסוים גם אצלנו בהקשרים אחרים. אז

יש פה צורך שלנו, שהוא כמעט מהתחום שלכם,

בוודאי בתחום הביטוח הפוליטי, של מה

הריאל פוליטיק, מה היכולת האמיתית שלנו

לשנות את המציאות. לא כל דבר בחיים

האישיים הארגוניים המשפחתיים, גם לא

המדיניים, אנחנו יכולים לשנות רק כי קשה

לנו.

<יעקב אשר:>

זה ברמת הציפיות. כי הטרמינולוגיה של

המנהיגות בירושלים היא טרמינולוגיה אחרת

מהמנהיגות המקומית. הרבה אנשים בשנים

הללו, קח את ראש עיריית באר שבע, שהפך

להיות מנהיג מקומי וקיבל את המקפצה שלו

ואת ההסתכלות כמנהיג באותה החלטה שלו שלא

ללמוד באותם ימים, כשדווקא בפיקוד העורף

היו כן בעד וכו' וכו'. הבעיה בטרמינולוגיה

של המנהיגים שלנו בירושלים,

שהטרמינולוגיה אי 'ניכנס בהם', איך אמרתם?

'ניכנס בהם, נגמור את זה, נעשה את זה'. אתה

צריך להגיד, איך אמרת? לא הכול דבש בחיים.

זה כמו שתגיד חברת תעופה שהיא לא רוצה

להראות את הסרטון של מה יקרה אם המטוס

יתרסק, 'כי אני לא רוצה לגרום לזה ל-, לתת

להם אשליה שהכול בסדר'. הפוך. אנשים

יודעים לקחת את הסיכונים, יודעים לעשות

את הבלנס בדברים האלה אם הם יודעים. הבעיה

הכי גרועה כשנותנים למישהו אשליה שהכול

בסדר ופתאום ביום אחד יוצאים לך 10 אנשים

מתוך מנהרה, כשאף אחד לא הכין אותך לזה

ואתה רואה את זה במדיה, אפילו האנשים שלך

פה ראו את זה בטלוויזיה ולא שמעו את זה

במשהו בלתי אמצעי מוכן ומוסדר קודם, זו

אחת הבעיות. רק הבעיה שמנהיגים אוהבים

לדבר בלשון כזאת שהכול בסדר, או הכול לא

בסדר.

<היו"ר עמרם מצנע:>

נעבור לחינוך.

<דורון היימן:>

אני רק רוצה להגיד מילה של פרספקטיבה.

צריך להבין, אתה שאלת מקודם את אלון מה

צריך לקרות כדי שנחזור לנורמליות, אין

נורמליות בעוטף עזה, זו הנורמליות. אם

משפחות שלנו שמגיעות מהצפון כבר 14 שנה

עושות מעקפים שלא לעבור כאן בציר, אין

נורמליות. גם אם תחילת השנה נפתחה אין

נורמליות. נדבר על זה בהמשך, אבל צריך

פשוט ל - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, יש נורמליות, היא רק משתנה.

<דורון היימן:>

לא, הנורמליות היא לא נורמלית. הנורמליות

שלי היא לא הנורמליות של ירושלם, היא לא

הנורמליות של תל אביב והיא לא הנורמליות

של - - - צריך להבין את זה, כי אנחנו נמצאים

כאן בדיון כשאנחנו מדברים בשפה אחרת.

<רות קלדרון:>

אני חושבת שהבחירה בשם עוטף עזה, כאשר

הנושא הוא עזה והמושא הוא עוטף הוא שם

מאוד בעייתי. כי עזה כרגע זה לא עזה

המקראית, אלא עזה - - -

<אילנה אליאסי:>

בואי תנסי את השם חוטף עזה.

<רות קלדרון:>

זה הולך ביחד. אבל זה באמת - - - אם שמו אתכם

בתפקיד של עוטף עזה, זה באמת תפקיד לא

נורמלי לתמיד, עד שלא נפתור פוליטית את

עניין עזה ויש כאן חיים חיוביים שהם לא

חיים שעוטפים את עזה. עזה חיה ליד, המרכז

הוא כאן. הרבה פעמים חשבתי על זה, איזה מין

שם זה לאזור. זה שעל הר געש, כאילו הכפר של

חוה אלברשטיין שחי על הר געש.

<דורון היימן:>

שדות נגב. אבל לפני כמה שנים זה היה עזתה.

<דורון היימן:>

נראה לי שעד כה אפשר להביא את הפרוטוקול

לוועדת הביטחון של הכנסת.

<אלון שוסטר:>

אגב עוטף עזה, יש שם לאבא, יש שם שנתנו לי

הוריי, שם של החבר'ה. עוטף עזה זה לנושא

המצב הביטחוני וההטבות.

<רות קלדרון:>

אבל בארץ שלנו, כפי שנאמר, הביטחוניים הם

המייצרים את השיח.

<אלון שוסטר:>

הוועדה המקומית שלנו זה נגב מערבי,

בעמותת התיירות, שזה בדיוק אותו אזור, זה

שקמה הבשור.

<רות קלדרון:>

אבל בחדשות אתם עוטף עזה.

<אלון שוסטר:>

כן, כי זה בהיבט הזה.

<רות קלדרון:>

אלה מי שמדבר, הביטחוניסטים.

<אריה חודרה:>

שער הנגב. לפני שנצלול לתוך הפעילות של

השירות הפסיכולוגי החינוכי כמה מילים על

מערכת החינוך של שער הנגב. בשער הנגב קודם

כל מערכת החינוך עובדת בצורה שהיא

ייחודית לשבע רשויות בארץ, שבה החינוך

והמתנ"ס עובדים תחת קורת גג אחת. תמיר

ורפי אברג'יל מאוגדים ביחד בירוחם, יש לנו

בית ספר תיכון שקולט - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

אתה מדבר אליי בשפה שהם לא מבינים אותה.

תמיר זה ראש מחלקת החינוך בירוחם, רפי הוא

מהמתנ"ס.

<אריה חודרה:>

בית הספר התיכון שלנו מונה 1,200 תלמידים,

הוא קולט בערך 50% משער הנגב, 50% ילדי שדות

נגב ולכיש בעיקר, יש גם קצת שדרות.

<היו"ר עמרם מצנע:>

למה הם באים לפה?

<אריה חודרה:>

ללכיש אין תיכון והם שולחים לקרית גת, באר

טוביה ולשער הנגב. ושדות נגב, החילוניים

שבהם.

<היו"ר עמרם מצנע:>

לפי בחירה של ההורים?

<אריה חודרה:>

לכיש מערבי אלינו והמזרחי מחולק בין

טוביה לקרית גת. כשבשדות נגב החילוניים

שביניהם, גם ביסודי וגם בתיכון מגיעים

אלינו. משדרות, אלה שמצליחים לפרוץ את

הגדר ולהיכנס פנימה.

היסודי שלנו מונה 730 ו-?

<ענת רגב:>

748.

<דורון היימן:>

ועדיין ממשיכים להגיע.

<אריה חודרה:>

כן. כעיקרון 85% מהתלמידים שם זה שער הנגב,

השאר זה שדות נגב החילוניים ועוד חינוך

מיוחד שיש בבית הספר וכאלה שמגיעים לא

מאזור הרישום שלנו שנכנסים פנימה.

18 גנים של משרד החינוך, 3 עד 6, 22 מעונות

יום, לידה עד 3, סוגיה שאולי נאמר עליה כמה

מילים, אחרי זה הנושא של הפרדה בין תמ"ת

למשרד החינוך, שנרצה לגעת בה כמה דקות.

המערכת של החינוך הבלתי פורמלי שזורה

בתוך מערכת החינוך הפורמלית. אנחנו לא

עושים הפרדה בין פורמלי לבלתי פורמלי.

אצלנו זו מערכת אחודה, בתוך זה יש את השפ"ח

ואת כל מחלקות החינוך.

<יעקב אשר:>

ופיזית הכול נמצא במתחם הזה?

<אריה חודרה:>

פיזית פה. אנחנו עובדים בצורה כזו ש - - -

<יעקב אשר:>

כולל גני הילדים?

<אריה חודרה:>

לא, גני הילדים בקיבוצים, פה נמצאות כמעט

כל המערכות הבלתי פורמליות והפורמליות.

כלומר בית הספר היסודי והתיכון נמצאים

במתחם הזה.

<יעקב אשר:>

מיסודי ומעלה?

<אריה חודרה:>

כן, יש פה את מחלקת הספורט, האולפן

למוזיקה, האולפן למחול, כל הפעילות הבלתי

פורמלית נמצאת פה ומכיוון שאנחנו מועצה

אזורית כל הסיפור של ההסעות והמרכוז עוזר

לנו לנהל את המערכת בצורה גם יעילה יותר

וגם איכותית יותר בעניין של יתרון הגודל.

נתחיל בשפ"ח בכמה נקודות. אילן, חיים

והפסיכולוגים ירחיבו, אני רוצה להעלות

כמה נקודות כלליות שקשורות במערכת

החינוך בחירום ובכלל. לאחר מכן נעשה סיור

בבית ספר יסודי ותיכון, נראה קצת ונפגוש

חלק מהצוותים ומהילדים, נחזור לפה, נקנח

בחומוס מקומי ואחרי זה נחל עוז. דורון

ילווה אתכם לנחל עוז. אילן.

<אילן וירצברגר:>

אז כמו שאמרתי, אני פסיכולוג מחוזי של

משרד החינוך, כשבעצם בתפקיד שלי אני

אחראי על השירותים הפסיכולוגיים במחוז.

אני אציג על הפעילות של השירותים

הפסיכולוגיים במהלך צוק איתן וגם באופן

יותר ספציפי אני אביא גם דוגמאות תוך כדי

התהליך כדי באמת להדגים כמה שהמערכה

האחרונה הייתה הרבה יותר מורכבת

מהאירועים הקודמים, שאולי יהיה בזה גם

תשובות לגבי חלק מהדברים שהעליתם כאן

בהתחלה.

אין ספק שהרכיב הפסיכולוגי הוא מרכזי

במערכה כמו שהייתה ולכן אנחנו רואים את

התפקיד שלנו כמקום מאוד מרכזי במתן מענים

במציאות. אז קודם כל ברמה המחוזית יש לנו

כ-40 שפ"חים, זאת אומרת 40 רשויות מקומיות

כשיש סך הכול 370 פסיכולוגים עם שונות

גדולה בין גדלים של השירותים

הפסיכולוגיים. אני מניח שכולם מכירים את

המודל של השירותים הפסיכולוגיים, זה

שירות שמתוקצב על ידי משרד החינוך, רובו,

והפסיכולוגים הם עובדי הרשויות

המקומיות.

<יעקב אשר:>

אתה מצליח להשיג פסיכולוגים בשכר מול

התקציב שמשרד החינוך נותן?

<אילן וירצברגר:>

כן, אין לנו בעיה. אנחנו היום מאיישים את

כל התקנים שניתנים, אנחנו נמצאים בגידול

של תקנים. גם בשדרות, דרך אגב, היה לנו

משבר ואנחנו בתהליכי בנייה, יש גידול של

הפסיכולוגים. אפשר לראות את המורכבות של

הערים הגדולות, עוטף עזה, מגזר בדואי,

ערבה ואילת, מה שיש כאן רק במחוז. בעצם כל

המורכבות של מדינת ישראל. מה שזה אומר,

המורכבות הזאת, שבגלל השונות בגודל

השפ"חים זה דורש גם עבודה מחוזית כדי

לאפשר - - - הפסיכולוגיה החינוכית עוסקת

במגוון של תחומים כדי לאפשר בכל מקום את

מגוון השירותים שמערך מחוזי ייתן גיבוי

למה שקורה בכל מקום. כמובן אחר כך יהיה

פירוט של מה שקרה כאן ספציפית בשער הנגב.

אני יכול להגיד שבמהלך צוק איתן היו מעל

2,500 פניות מתועדות לשפ"חים, זאת אומרת

שהגיעו אנשים בחרדה. השפ"חים הם בעצם כוח

הפסיכולוגים הקדמי הזמין ביותר למתן

שירות פסיכולוגי בזמן חירום, כיוון

שהפסיכולוגים נמצאים כחלק מהקהילה

ברשויות המקומיות. הפניות, ומהדוגמאות

אפשר יהיה לראות מה היה אופי העבודה

הספציפי. היו באמת מגוון של התמודדויות

בזמן חירום, חלק מהפניות קיבלו מענה

טלפוני, חלק התערבויות טיפוליות של אנשים

שהגיעו, חלק הצריכו הגעה פיזית לפונים, גם

ביישובים מנותקים כאן שתיכף אני מניח

שאפשר יהיה להיחשף לזה יותר, כשבאמת חלק

מהתורה נבנתה במקומות כמו שער הנגב או

אשכול, שבאמת יש כאן תפיסה ייחודית

שהשפיעה עם הרבה ניסיון שנצבר כאן.

הראייה שלנו, עוד פעם, שהפסיכולוגים

בשירות הפסיכולוגי הם הכוח הפסיכולוגי

הם כוח הפסיכולוגים הזמין והנגיש ביותר,

הם משויכים ארגונית בזמן חירום למכלול

חינוך ולמכלול אוכלוסייה, שזה בשיתוף

פעולה ביחד עם הרווחה. הם חלק מהמערך

הארצי והמחוזי של משרד החינוך, כשבתפקיד

שלי או של כל המערך המחוזי היה להיות בקשר

עם כל מנהלי השירותים כדוגמת חיים או כל

מקום אחר ולראות ולבדוק מה מצבם של

הפסיכולוגים, כי הם באמת נחשפו לסיטואציה

מאוד קשה, למתן של ניהול מערך מתנדבים

ארצי. היו הרבה פניות שניהלנו בצורה

מסודרת. הפעם הזאת כמעט לא הצטרכנו

להפעיל, כי באמת כל אחד מהמקומות הצליח

לתת את המענים. היו מספר מקומות, לפי בקשה,

שהפעלנו מתנדבים. הפעם היה גם קישור

ותמיכה עם שירותים פסיכולוגיים במקומות

אחרים בארץ ברגע שהיו מפונים ולאורך כל

הדרך בעצם מערך של תיעוד ודיווח של

הפניות כדי שאפשר יהיה לחזור אליהם אחרי

המלחמה.

אני אתן רק ככה דוגמה. הייתה לנו קבוצת

וואטסאפ של המנהלים שחשפה תוך כדי המערכה

הרבה מהחוויות שאנשים חוו. למשל משהו

שחיים כתב ב-6.8, שני פסיכולוגים מהשפ"ח

נסעו צפונה להתערבות קבוצתית עם 15 הורים

גולים בהדסה נעורים. אפשר לראות פה גם את

הניסוחים של מה שנחשפנו תוך כדי, במפגש

עלו תחושות קשות של כעס, עלבון, בדידות, על

הנטישה שחוו בממשלה ובמועצה, חרדה

מהבאות, כאב ודכדוך מההכרה שחוזרים

למציאות מוכרת ואף מורכבת מזו שעזבו.

כמובן המשך עבודה עם הנהלות בתי הספר,

מנהלי קהילה, רכזת חינוך, שתי פניות

פרטניות. שוב, כחלק מהמיצוב של השירות

הפסיכולוגי בתוך הקהילה זה אפשר את מתן

המענים האלה. לא רואים את זה כאן כל כך

טוב, אבל אפשר לראות שזה למשל דף שאשכול

הוציאה, שמנהל השירות הפסיכולוגי היה עם

פריסה של המפונים במקומות שונים בארץ.

מנהל השירות הפסיכולוגי היה זה שריכז את

הטיפול במתפנים גם כשהם היו שם, דרך קישור

עם שירותים פסיכולוגיים באותם מקומות.

תיאור, גם של מנהל השפ"ח באשכול, יזהר שער.

יום סוער, עשרות נפילות, שריקות פצמ"רים

מעל הראש, נזקים לרכוש, בהחלט מלחמת התשה.

מה נעשה? התערבויות קבוצתיות עם 75 ילדים,

20 התערבויות פרטניות, התערבויות עם 15

אנשי חינוך, 8 נפגעי חרדה ביישובים,

התערבות קבוצתית עם קבוצת נהגים. הרבה

פעמים השירותים הפסיכולוגיים עוזרים גם

בתחומים שהם לאו דווקא חינוך. מפגש עם

חיילים נפגעי חרדה. הוא מספר שהגיע למשמר

העמק, מרגיע ילדים סוערים מהקיבוץ שלו

אחרי שנחשפו לאזעקות. ברקע ההיבטים

האישיים, הייתה בר מצווה לכל ילדי הקבוצה

שלו שהתבטלה בגלל המלחמה. בהחלט המנהלים

עמדו בסיטואציה מאוד מורכבת בזמן המלחמה.

מנהלת השפ"ח בנתיבות. גם כאן יום קשה.

יצאנו מנתיבות רק באחת בלילה, לפנות בוקר,

אחרי 19 התערבויות. הצטרפו גם לקצין העיר

להודיע למשפחה על נופל, המשך הטיפול

באחים. צוותים חינוכיים, מיפוי מעגלי

פגיעות ומגיעה כאן בקשה, הצוות מאוד עייף

ורוצים סיוע של אנשי מקצוע לאחרי זה. האם

אפשר לקבל סיוע בעניין הזה גם משפ"י

ובהחלט הגיעו פסיכולוגים מתנדבים

ממקומות אחרים ועזרו בכל תהליך ההיערכות.

מדובר בנתיבות שהפעם חטפה באופן מאוד

קשה.

סוגיה נוספת שהתעסקנו איתה זה

הפסיכולוגים בחברה הבדואית. מה שכתבה

מנהלת השפ"ח באל קסום, אחת המועצות

האזוריות. גם הם קיבלו הרבה מאוד פניות,

כששם המורכבות היא כמובן שונה. הרבה

פניות של בלבול וחרדה לאור המראות הקשים

של הרס בתים והרג ילדים, מה שהם רואים

בעזה דרך הטלוויזיה. הורים מדווחים על

סיוטי לילה, חוסר אמון. כל הנושא של

החיכוך בין היהודים והערבים, משחקי ילדים

הפכו להיות למלחמות ומאבקים. כחלק מהמערך

שלנו אנחנו גם נותנים מענה לחברה הבדואית

ובהחלט גם נתמוך בפסיכולוגים. כמובן

אנחנו צוות אחד ומציאות של מלחמה יוצרת

מורכבות שגם איתה צריך להתמודד.

אנחנו נערכים גם לפני, גם אחרי וגם תוך

כדי כחלק מהראייה. השתלמויות, כל הנושא של

עדכוני ידע במתודות מתקדמות. מי שראה

בזמן האחרון את כל הוויכוחים על

פסיכולוגים, על גישות שונות, אנחנו אחרי

העניין הזה, לומדים את כל הגישות

המתקדמות, evidence based practice ובאמת

הפסיכולוגים שלנו הם מומחים בכל העניין

של חירום.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אתה אומר השתלמויות, זה לפסיכולוגים או

השתלמויות לסגלי ההוראה השונים, או שזה

גם וגם?

<אילן וירצברגר:>

אז יש שני דברים, קודם כל הכשרה שלנו, של

הפסיכולוגים והיועצים בכל שיטות

ההתערבות המתקדמות ובאמת יש כל הזמן

עדכונים ובאים גם ללמוד מאיתנו, אבל גם

אנחנו לומדים ממומחים שמגיעים מכל העולם

וביום של אחרי וגם תוך כדי עבודה עם

הצוותים ביחד עם הייעוץ החינוכי, כי ברור

שצוותי החינוך הם נקודה קריטית לעבודה.

חיים, כשהיינו פה בביקור, סיפרת פה על

אוטובוס של הגנים, של סייעות הגנים, הסעה

שנתקעה בדרך בין שני מחסומים כשברקע עפים

עליהם טילים. ברור שכדי שהם יוכלו לעבוד

עם הילדים צריך לעזור להם.

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן, אבל איך הייתם מאורגנים? הרי יולי

אוגוסט זה חופש. המורים - - -

<אלון שוסטר:>

אנחנו לא בחופש.

<היו"ר עמרם מצנע:>

מה זה לא בחופש? המורים בחופש.

<אילן וירצברגר:>

השירות הפסיכולוגי לא פועל לפי הלו"ז של

משרד החינוך, השירות הפסיכולוגי עובד כל

השנה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני מדבר על המורים. הרי מי שבא במגע עם

הילדים - - -

<אריה חודרה:>

כינסנו גם צוותים לפני תחילת הלימודים,

עוד הרבה לפני, בשקט, בלי הסתדרות המורים,

כדי שלא ייעצרו.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אבל מה עושים? המורים, אחד נסע לחו"ל, אחד

נסע למשפחה שלו ל - - -

<אריה חודרה:>

אתה מדבר מבחינת ההחזקה של הילדים או

מבחינת ה - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

מבחינת הפעלת המערכת.

<אריה חודרה:>

מבחינת הפעלת המערכת, מערכת החינוך הבלתי

פורמלי שבקיבוצים היא מאורגנת מבעוד

מועד, היא החזיקה בעצם את כל הילדים, גם

בגיל הרך וגם בחינוך מ-א' עד ה'.

<היו"ר עמרם מצנע:>

המערכת הלא פורמלית, לא המערכת הבית

ספרית.

<אלון שוסטר:>

הגנים שלנו פעלו. נתקלנו בקושי גדול מאוד,

הגננות לא באו מתוקף זכויות העובד ואני

רוצה להגיד דבר נוסף, אנחנו היינו במשטר

מל"ח ולא הפעלנו, אני חושב, את מה שהיה

צריך להפעיל כדי שהגננות תהיינה פה.

<אריה חודרה:>

אפרופו לקחים לחירום.

<אלון שוסטר:>

אפרופו פערים ומתחים וכו' וכו'.

<אריה חודרה:>

ופה גם לקחים בחירום, זה שמערכת החינוך לא

עבדה, זה יכול לשמש אותנו גם כיתרון ולא

רק חיסרון, כי לכאורה אם משרד החינוך היה

פותח את שעריו ומציע למורים וגננות

שנמצאות כרגע בחופשה בבית לבוא ולהתנדב

ולתמוך עם איזה שהוא תגמול כלשהו, מערכת

הגיל הרך שלנו עבדה ב-50% תפוקה, צוותים לא

עבדו, נשחקו, לא היו קיימים, אם משרד

החינוך היה יוזם את הזימון של מורים

וגננות וכו' לתוך מערך החינוך ותומך

בבלתי פורמלי יכולנו לתפקד הרבה יותר

טוב. זה משהו שלהערכתי צריך לקחת אותו

קדימה, בעתיד לבוא, למבצע הבא שיקרה מתי

שהוא.

<ענת רגב:>

חשוב להגיד פה שהילדים מועסקים גם

בחופשים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

זה אני יודע, אבל זה לא מערכת החינוך.

<ענת רגב:>

יש מורות שהתנדבו ויש כאלה ש- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

בית הספר של הקיץ פעל אצלכם?

<ענת רגב:>

לא.

<היו"ר עמרם מצנע:>

או שזה גם היה בשלושה השבועות הקודמים?

<ענת רגב:>

לא, כי יש בתי ילדים בקיבוצים ויש להם

פעילויות שם והם לא רוצים לנסוע, ושם זה

פועל עד ארבע, אז זה לא פעל, לא נרשמו. מעבר

לזה מורות כן באו בחודש האחרון המון - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

בסדר, זה על בסיס התנדבות. כל השלד הזה של

מערכת החינוך לא קיים.

<רותי אהרוני:>

לא, מה שקורה בשעת חירום, יש קשר מיידי בין

מנהלי בתי הספר, הפיקוח וכל המערך

התפעולי - - -

<אריה חודרה:>

כן, אבל זה לא להחזיק את הילדים.

<רותי אהרוני:>

רק שנייה. מה שבאמת המורים והמנהלים

נדרשים זה ליצור קשר אינטנסיבי עם הילדים

באמת במטרה ראשונית לזהות אם ישנם ילדים

במצוקה, לאן להפנות אותם ומה לעשות איתם.

מבחינת בית ספר של הקיץ הוא פעל עד הרגעים

הקריטיים ומה שעשו לדוגמה באשכול, ניצני

אשכול שביקרת בו, הם פעלו בתוך הקיבוצים.

יובלי הבשור פעל הלכה למעשה, הילדים

הגיעו בתפוסה של 70% לפעילות של בית הספר

של הקיץ. תחת פצמ"רים וכל מה שאתה רוצים.

גם באשקלון, דרך אגב, הייתה פעילות

במקלטים, יחד עם החינוך הבלתי פורמלי.

<רות קלדרון:>

זאת אומרת שמורות וגננות כן עבדו במתכונת

קצת אחרת.

<רותי אהרוני:>

בבית הספר של הקיץ, בעיקרון מי שהפעיל

אותו זה היו מורים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בית הספר של הקיץ, זה היה שלושה השבועות

הראשונים, הוא הסתיים בעצם עם תחילת

המבצע.

<רותי אהרוני:>

כן, אבל כשבאים מורים וילדים ואומרים 'לא

הייתה לנו בעצם חופשה', זה כי היה איזה

שהוא קשר. כלומר מערכת החינוך פעלה בדרך

אחרת בהתאם לסיטואציה.

<רות קלדרון:>

אני יודעת שיש מנגנון שאם חלילה יצטרכו

אז בית הספר באמת יכול להיות - - -

<רותי אהרוני:>

החינוך הבלתי פורמלי העסיק את הילדים.

<רות קלדרון:>

לא, שולם למורים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בסדר, אבל זה מחייב את ההסכמה של המורה

להשתתף בזה.

<אריה חודרה:>

זו גם סוגיה שצריך לדון בה, כי בית הספר של

הקיץ מתאים לאקולוגיה של מושבים וערים

בעיקר, לקיבוצים זה לא מתאים. צריך לעשות

התאמה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני מציעה לכם לעשות התאמה, כי פשוט מישהו

יממן לכם.

<אריה חודרה:>

לא, ברור לי לחלוטין שנעשה התאמה. רק אם זה

היה מגיע מבעוד מועד היינו יכולים לעשות

התאמה, רק שזה הגיע בשלב כל כך מאוחר שלא

יכולנו לעשות התאמה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אבל השאלה באמת, זה יתרון שבית ספר לא פעל

או חיסרון?

<אריה חודרה:>

מצד אחד זה יתרון, מצד אחד זה חיסרון. מהצד

הזה שהייתה לנו אפשרות לגייס,

שהאוכלוסייה שלנו התרחקה וחיפשנו מקומות

להתרחק אליהם, מוסדות חינוך גדולים יכלו

לקלוט את התושבים שלנו, ניר העמק ועוד כל

מיני כפרי נוער למיניהם שהיו פנויים

לקלוט אותם. מצד שני עוד יתרון לעניין

הזה, שבעצם תושבים נמצאים בחופש ופזורים,

קל יותר להעביר את הזמן ולא לדאוג לכל

מיני פתרונות שלמערכת החינוך הבלתי

פורמלי זה היה הרבה יותר פשוט. בגדול,

כשאני חושב על זה, זה הרבה יותר יתרון.

<ענת רגב:>

יתרון נוסף זה שמורות רבות התפנו וזה ואם

היינו צריכים לפתוח אז הייתה לנו בעיה, כי

יש לנו מורות שהן קצת יותר מרוחקות ואם שם

היו פותחים כשיש מצב כזה ואין לילדים

מיגון אז הן צריכות להישאר עם הילדים

בבית. אז לפתוח זה היה יוצר לנו בעיה של

מחסור של כמעט 20 מורות.

<רותי אהרוני:>

אני רוצה לומר עוד משהו. מינהל חברה

ונוער,שהוא הזרוע של משרד החינוך, בעצם

היה בקשר מאוד אינטנסיבי עם הרשויות

המקומיות בתכנון של הוצאת ילדים מחוץ

ליישובים, לכיוון צפון או מרכז, לפעילות

מחוץ ליישובים האלה, הפעלות מיוחדות

מאוד, במקלטים מחוץ ליישובים, כך שהיה

איזה שהוא קשר מאוד פעיל במטרה לתת מענה.

<אלון שוסטר:>

ההנחה שלי זה שאם היו לימודים המערכה

הייתה נראית קצת אחרת. אני מתקשה לראות

שהיינו מפעילים את בתי הספר, כנראה שהיו

מגיעים למסקנה שלא.

<יעקב אשר:>

אף אחד לא היה לוקח אחריות.

<אלון שוסטר:>

זהו, ואז אורך המבצע, יש לי הרגשה שהוא היה

מתקצר.

<לבנת עציץ:>

זה שהמבצע קרה והתרחש בחופש הגדול, לפחות

מבחינת מערכות הגיל הרך, יצר מורכבות

מאוד מאוד גדולה. אני יכולה להגיד

שמבחינתי או מבחינת השטח שני משרדים

שאנחנו עובדים איתם, המשרד לכלכלה ומשרד

החינוך, היו נעדרים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא קיימים. מילה נרדפת.

<לבנת עציץ:>

ובערך מתי שהתחלנו להתארגן לפתיחת השנה

אז הם הגיעו והם הגיעו עם חוסר יכולת

מבחינתנו להתאים את עצמם למציאות, לראות

את המציאות, להתחבר למציאות. הצוותים

שלנו עבדו פה, חודשיים עבדו פה צוותים,

בלי הגננות ובלי נקרא לזה הדמויות

המנהיגות מבחינת הגן והם עבדו בתוך

המורכבות שהם השאירו את הילדים שלהם

בבית, והן מגיעות בדרך כלל משדרות או מתוך

היישובים עצמם והייתה פה מורכבות מאוד

קשה של שחיקה קשה, של עומס מאוד גדול, של

פחד, של חרדה והם הגיעו. כל הזמן משווים את

זה לאנשים, אנחנו באמת ניסינו למצוא את

הדרך להגיע למשרד החינוך, לאותן גננות, עם

המורכבות שאנחנו מבינים שגם הן מגיעות

איתה, חלקן תושבות היישובים פה והן התפנו

איתם, אבל להגיע אליהן, שהן יבואו וייכנסו

לתוך המערכות ויסייעו, אני חושבת שעצם זה

שזה קרה בחופש, יש לזה השפעה מערכת על

ההתנהלות ביום יום. אני חושבת שנוצר פה

פער מאוד גדול. הגננות בסך הכול נכנסו

ביום הראשון לגן, אחרי הכנה, הכנה טובה

שעשו להם, יחד עם השפ"ח ויחד עם משרד

החינוך, אבל הם פגשו צוותים שעבדו

חודשיים במציאות מאוד מאוד מורכבת, גם

ברמה האישית וגם ברמת הגן והמעונות,

וצריך לראות איך אנחנו מתארגנים עם הפער

הזה, איך אנחנו מצמצמים אותו בעתיד, איך

אנחנו נערכים אחרת. אם דיברת על מה אפשר

לעשות אחרת, זה מבחינתי למידה שצריך

לעשות אותה, עם משרד הכלכלה ועם משרד

החינוך.

<אריה חודרה:>

הלאקונה הגדולה באמת זה נושא של מערך כוח

אדם, לתגבר את המערכות האלה, כי אני חושב

שגם בזמן לימודים וגם בזמן החופש הגדול

זו סוגיה משמעותית.

<היו"ר עמרם מצנע:>

הלוא את גיל 3 זה מעונות ומעונות כן עבדו.

זאת אומרת בשנה רגילה הם כן עובדים ביולי

ובחלק מאוגוסט.

<לבנת עציץ:>

עד ה-15 באוגוסט כן.

<אריה חודרה:>

גם הגנים אצלנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>

הגנים פורמלית לא.

<אריה חודרה:>

לא פורמלית, בלי גננת, אבל הצוות נשאר

לעבוד.

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, אני רוצה לדבר על פורמליות. מבחינה

פורמלית מעונות היום שהם באחריות משרד

הכלכלה אמורים לעבוד עד ה-15 באוגוסט.

הגנים לא, בגנים ב-1 ביולי הגננות יוצאות

לחופש, הסייעות יוצאות לחופש. הסייעות זה

סיפור קצת שונה, בפועל כן.

<לבנת עציץ:>

לא אצלנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>

זה סיפור קצת שונה. עכשיו, בגנים גננות או

מורים זו התנדבות, אם הוא רוצה לבוא הוא

בא, אתה לא יכול לחייב אותו, לעומת

הסייעות שכן יכולות לפעול. זו שאלה מאוד

מעניינת, מה הלקחים קדימה לתקופות של

חופש ולתקופות של בית ספר.

<רותי אהרוני:>

נכון. גם לקחת בחשבון שחלק מהגננות

מתגוררות גם במקומות בעוטף עזה, שגם להן

יש משפחות והילדים וכו'. קשה באמת לנתק

לפעמים.

<לבנת עציץ:>

אבל גם העובדות, זה לא רק הגננות. זה כל

הזמן מה ששוחק.

<רותי אהרוני:>

אבל אני חושבת שאחד הלקחים שבהחלט עושים

בכל מיני רשויות ואני קצת שותפה שם, זה

באמת מה הלקחים. יכול להיות שצריך לבנות

תכניות נוספות, תכניות מגרה, שבשעת חירום

מהסוג הזה, את מי מגייסים. עושים את זה גם

בהקשר לנוער פעיל, דרך אגב.

<היו"ר עמרם מצנע:>

יש פה כמה שכבות. שכבה אחת, הלוא כל יישוב,

בעיקר קיבוצים, לומד את הלקחים שלו ברמה

שלו. אחר כך יש לך מועצה אזורית, אחר כך יש

את השכבה של משרד החינוך שצריך להחליט מה

עושים במקרה כזה, כי יש כל מיני - - - אפשר

להגיע עד כיוון של ריתוק משקי.

<אריה חודרה:>

עובדתית בצוק איתן, אחרי שגירדנו את כל

האמהות המתנדבות ואת ההורים המתנדבים

ואת כוחות העזר הפנויים היה לנו 50% תפוקה

של כוח אדם בתוך המערכת וזה הגבול ש - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

טוב, גם היה בטח 50% ילדים.

<אריה חודרה:>

כן, אבל זה לא בהכרח אחד אחד מבחינת הצוות.

הגן צריך להתנהל, זה פחות משנה אם יש לי 3

או 10 ילדים כרגע מבחינת הצוות.

<רות קלדרון:>

אני רוצה לשאול שאלה את הפסיכולוגיות,

אתם לא מרגישים שצריך לתת חופש לאנשים,

כדי לגמור את השנה הזאת? כלומר הם יסתדרו

וימשיכו וימשיכו וימשיכו?

<חיים פליישמן:>

גם לפסיכולוגים היינו שמחים.

<רות קלדרון:>

לא, תיקחו את עצמכם, לפנים משורת הדין, שלא

עזה תחליט, אלא אתם תחליטו שאנשים - - - כי

אחרת, כמו שאמרתם, זה לא גמרנו עם המלחמה

ואנשים נשחקים. אני למדתי מכם ש - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

החופש הכי גדול, רות, לדעתי זה ל - - -

<רותי אהרוני:>

רות, נגיע לכיתות ותשאלי את הילדים, אני

עוד לא שמעתי כזאת שמחה. שמחת בית השואבה.

הגעתי ביום הראשון לתוך הכיתות, את שומעת

את הילדים, 'נו, ילדים, איך היה? רוצים עוד

חופשה?' 'לא, איזה כיף היה לחזור'. אמרתי,

אני שומעת נכון? הילדים פשוט מרוצים - - -

<אריה חודרה:>

שגרה היא חשובה.

<אילן וירצברגר:>

אני חושב שזה לא ליניארי, זאת אומרת יש

בזה תהליכים. אני חושב שבשבוע שלפני,

כשדיברו עם המורים בסדנאות שעשו, המורים

היו בתחושת מצוקה מאוד קשה ולא רצו לחזור.

מצד שני, כשהגעת ביום הראשון והשני

ללימודים החוויה הייתה של שמחה גדולה

שראית גם אצל המורים. אני חושב שהדברים

האלה - - -

<רות קלדרון:>

אתם עובדים על הספירים ובסוף אתה נופל.

יש פה המון אנשי מקצוע שהם מאוד עייפים.

הייתי שולחת את כולם לטורקיה, למרות

שטורקיה עכשיו - - - לאילת.

<אריה חודרה:>

חלק מהבקשה שלנו ממשרד החינוך זה כן

לעשות גשר בין כיפור לסוכות וליצור איזה

שהיא חופשה קצרה/ארוכה כדי שינוחו ויחזרו

חזרה.

<רות קלדרון:>

גם להביע הערכה מצד המדינה ולהגיד 'תנוחו

קצת'.

<אריה חודרה:>

אז כשאתם חוזרים לבית המחוקקים תעזרו

לנו.

<אילן וירצברגר:>

רק משפט אחד לסיום. אנחנו בעצם עכשיו

עסוקים בכל הנושא של איתור ילדים ובניית

מענים כשחלק מהרעיון של בניית המענים גם

לאנשי הצוות זה שזה ברור שלא מדובר ב-one

shot, אלא מדובר על תהליך שיקרה לאורך השנה,

כי תחושות שעכשיו מרגישים, אני מניח

שהחגים יעוררו עוד דבר, החזרה אחרי החגים

תהיה מורכבת, אז אנחנו בהחלט נערכים

בחשיבה ארוכה, באמת משרד החינוך גייס

והקצה הרבה מאוד משאבים לצורך מתן מענים,

גם מכלול אוכלוסייה נתן תקציב ליישובים

של 0 עד 7 ואנחנו עכשיו בתהליכי האיתור, גם

של ילדים וגם של אנשי צוות לעזור להם.

<אלון שוסטר:>

חיים, בבקשה.

<חיים פליישמן:>

נראה לי שהפרופסיה מבחינה פסיכולוגית

חינוכית נדרשת מעצם המציאות שבה היא

פועלת. זאת אומרת מסגרות חינוך, להחזיק

איזה שהיא תודעה מערכתית ושיהיה בזה

גמישות תפקודית. אז בהתאם לגמישות

התפקודית הנדרשת אני חושב שאנחנו נצמצם

בתיאור מודל ההפעלה של שפ"ח בחירום, אני

אתן את הדגשים המרכזיים ואני רוצה לתת

מספיק זמן לתוך החצי שעה שיש לפסיכולוגים

שנשאו בעיקר הנטל ועבדו ימים כלילות

ביישובים. הם נתנו מענים למסגרות

החינוכיות ולגורמים מרכזיים בקהילה, קצת

לתת דוגמאות מהעבודה שלהם בשטח.

אני חושב שקיבלתם סקירה די רחבה ורב

ממדית לגבי הקונטקסט שבו האוכלוסייה חיה

בשער הנגב, הקונטקסט שבו גם השפ"ח פועל.

אולי כמה מילים על השפ"ח לפני שאני מתאר

את הנחות הבסיס לעבודה. אז השפ"ח מורכב מ-6

פסיכולוגים שעובדים במערכות,

הפסיכולוגים נותנים מענה בשגרה ובחירום

לכל מסגרות הגיל הרך, מגיל לידה ועד גיל 6

ביישובים עצמם, כלומר הם פועלים בתוך

היישובים. בחירום אנחנו מכנסים את כל ה - -

- בשגרה הכנסנו בשנה וקצת האחרונים עבודה

שוטפת, לא רק בחירום, אל מול מסגרות

החינוך החברתי, שהיא בבסיסה קהילתית. זאת

אומרת איזה שהיא יציאה מתוך הקונספציה של

עבודה של פסיכולוג חינוכי בתוך מערכת

חינוכית פורמלית ולהרחיב אותה לעבודה

שהיא עם אספקט קהילתי מודגש. כמובן

שנותנים מענה בשוטף גם למסגרות החינוך

הפורמליות, בתי ספר היסודי והתיכון כאן.

שוב, ניתנה פריסה די רחבה לגבי הקונטקסט,

אז אני ארצה להדגיש שתי נקודות מרכזיות

מיני רבות מהנחות הבסיס לעבודה שלנו פה

בחירום. הנחה בסיסית אחת מתבססת על

העובדה שבעצם האוכלוסייה פה בשער הנגב,

כמו שאלון הדגיש את זה, חיה פה תחת מתקפה,

אפשר לקרוא לזה, למעלה מ-13 שנה, ולפחות

לחלק מהאוכלוסייה לחיות תחת מתקפה 13 שנה

זה אומר לחיות במצב חירום או במצב משברי

מתמשך. בתוך מצב משברי מתמשך אין בעצם יום

שאחרי או תקופה שאחרי, יש בעיקר היום

שלפני, היום שלפני המבצע הבא. כשמדברים על

טפטופים מדברים לפעמים על תקופות שהיו

פה, גם בתקופה שלפני עופרת יצוקה, תקופה

שהיו 40 או 50 קסאמים ביום. שזה היה טפטופים.

זו המציאות בה האוכלוסייה חיה. אם מדברים

על פוסט טראומה במונחים המקצועיים אני

חושב שכאן מדברים גם על מונחים של און

גואינג טראומה.

הנחה נוספת חשובה זה הנחה שהיא קשורה ל - -

- שבועיים לאחר שוך הקרבות אנשים יוצאים

מהממ"דים, מהחדרים המוגנים, ביישובים

העורפיים מהמקלטים, רבים מאוד

מהאוכלוסייה, במיוחד מהאוכלוסייה צמודת

הגדר או סמוכת הגדר, שחיה חיי פליטות במשך

למעלה מחודשיים, חוזרת ליישובים. אני

חושב שזו נקודה קריטית בהבנה

שהאוכלוסייה הזו נדרשת לאיזה שהיא עצירה

והתבוננות על תקופה שהם עברו, תקופה לא

פשוטה, התבוננות על מה שהם עברו ואיזה

שהיא הסתכלות לאיזה מציאות הם חוזרים וגם

באיזה מציאות הם בוחרים להמשיך ולחיות

ולפעול בשגרה ולגדל את הילדים שלהם. זו

מציאות שבה הביטחון הקונקרטי לא בידיהם

מאז ומתמיד, אבל לא בטוח, לפחות תודעתית

לא בטוח שהוא השתנה כל כך. מבחינת המעטפת

הפסיכולוגית, תחושת המוגנות ותחושת

הביטחון, גם היא נסדקה. בתוך הסדקים האלה

כן מתנהל, לפחות אצל חלק מהאוכלוסייה, בטח

סמוכי הגדר, איזה שהוא דיאלוג פנימי,

דיאלוג קבוצתי יישובי קהילתי, אני חושב

שגם מועצתי, על משמעות החיים פה. על

משמעות החיים, על האידיאולוגיה של החיים

פה ועל תנאי הקיום הבסיסיים של לחיות

באזור כזה של חירום.

אלה דגשים לגבי הקונטקסט שבו השפ"ח פועל.

קווים מנחים לעבודת השפ"ח בחירום מתמשך,

במלחמה ובטח בתקופה שאחרי. אני אתן מעט,

כדי לתת זמן לאחרים לדבר. נקודה מרכזית

אחת שהייתי רוצה להדגיש אותה זה בעצם

תודעה מערכתית. תודעה מערכתית, הכוונה

היא שפסיכולוג חינוכי נדרש לגמישות

תפקודית, זאת אומרת להיות ערני לצרכים

המשתנים של המערכות ולסטינג שבו הוא

פועל. זה אומר שאם בזמן מלחמה, בזמן חירום

מתמשך, המסגרת פועלת בעיקר ביישובים

ונדרשת הגעה ליישובים ועבודה בסטינג אחר,

אז זה אומר שהפסיכולוגים נעים מהמסגרות

החינוכיות הפורמליות ומהחדרים בשירות

הפסיכולוגי ליישובים ונותנים מענים שם. -

- - הם הפיכת מרכז הדחק הנייח שהיה עד

התקופה של עופרת יצוקה, מרכז הדחק שטיפל

בנפגעי חרדה ישב בשירות הפסיכולוגי

וברווחה ונפגעי חרדה היו צריכים להגיע אל

מרכז החוסן כדי לטפל בטיפול, אז עכשיו

מרכז הדחק הוא נייד. זה אומר שפסיכולוג

חינוכי ועובד סוציאלי, במקרה שיש נפגעי

חרדה, נעים מהמקום שבו הם שוהים אל היישוב

ונותנים מענה בשטח ונותנים טיפול ראשוני

בנפגעי חרדה ואחר כך מחברים אותם

לשירותים טיפוליים להמשך. זו דוגמה

לגמישות תפקודית.

נקודה נוספת שאני רוצה להדגיש אותה זה

עמדה פרו אקטיבית. זאת אומרת על מנת לתת

מענים מקצועיים בזמן אמת, מתוך ניסיון

להבין את השלכות המציאות על האוכלוסייה

הפסיכולוגים החינוכיים פועלים בארבעה

מישורים מרכזיים. אחד זה איתור יזום של

ילדים ואנשי צוות שזקוקים להתערבות, דרך

שיח עם אנשי החינוך. דבר נוסף זה הכשרה

והדרכה לאנשי הצוות החינוכי, במבצע זה

תוך כדי הלחימה, הגעה ליישובים ועבודה עם

המסגרות החינוכיות ביישובים על מנת

להכשיר אותם לעבודה עם הילדים. דבר נוסף,

מאוד משמעותי, מעבר להדרכה אז גם תמיכה,

תמיכה לאנשי הצוות שנדרשים להכיל את

הילדים, הם צריכים להיות מוכלים בעצמם.

דוגמה למשל זה עבודה עם צוות הגננות

שנדרש להגיע ליישוב ולא יכול היה להיכנס

והיה חשוף לקסאמים ואחר כך הם היו צריכים

להגיע ולהמשיך יום עבודה רגיל. היה צריך

לעשות איזה שהיא התערבות והתערבות די

ממושכת ומורכבת. ודבר אחרון, הנושא של

טיפול בילדים, טיפול משפחתי והדרכת

הורים, שגם אנחנו נותנים בשוטף ובטח

בחירום.

דבר אחרון זה פיתוח נוסף לתודעה קהילתית

והתערבות קהילתית שהמשכנו לפתח במהלך

הנושא הזה זה עבודה עם צוותי צח"י. צוותי

החירום היישוביים, מעבר לעבודה אל מול

צוות החירום המועצתי ועבודה עם

אוכלוסייה שזה חינוך ורווחה, גם עבודה

ישירה אל מול צוותי החירום היישוביים,

שהפן הייחודי שאנחנו מכניסים, מעבר לפן

המאוד משמעותי של עובדים סוציאליים,

שבעיקר מכשירים ומדריכים את הצוותים

האלה, זה איזה שהוא דגש לתודעה לגבי

הצרכים של הילדים והצוותים החינוכיים,

הדגשת האספקט ההורי ואולי גם האספקט

ההורי של צח"י עצמו אל מול האוכלוסייה

שאותו הוא משרת בזמן חירום.

זה ככה בקצרה על מודל ההפעלה בחירום. אני

אשמח לשאלות, אבל אני אשמח אם יתאפשר קודם

כל לפסיכולוגים שעבדו במהלך כל המבצע לתת

ככה סיפורים מתוך העבודה, גם בזמן הלחימה

וגם קצת עם איזה שהיא התבוננות ליום

שאחרי, לתקופה שאחרי.

<היו"ר עמרם מצנע:>

מי יכול לתת איזה שהוא תיאור יותר פלסטי

של יום עבודה בלחימה.

<אילנה אליאסי:>

אני אדבר על - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

את בגנים, נכון?

<אילנה אליאסי:>

לא רק. אני הפסיכולוגית של כפר עזה בין

היתר ואני אדבר קצת על העבודה בכפר עזה.

אתה אמרת מציאות פלסטית ואני חושבת שזה

מושג מאוד מתאים כי אני חושבת שאם לא

חווים את זה באופן תלת ממדי באון ליין

נורא קשה, יש חוויות שאם אתה לא חווה אותן,

כל רמת הרגישות והאמפתיה שיש לאדם לא

מספקת כדי להבין את זה ואני יכולה להעיד

את זה עליי, שאני עובדת פה כ-20 שנה ובעשור

הראשון הייתי מגיעה לפה מתל אביב וזה היה

רילוקיישן day by day ובעשור הנוכחי אני גרה

פה. אני יכולה להגיד למשל איך זה בכפר עזה,

שזה אחד היישובים היותר - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

על הגדר.

<אילנה אליאסי:>

ואחמד מאוד אוהב את - - - יש לו קשר אישי

לנחל עוז וכפר עזה ואני יכולה להגיד לך

איך הדברים האלה מתחילים, הדינמיקות

עובדות ככה שלפני כל מלחמה פורמלית יש

איזה שבוע, עשרה ימים של משחק מקדים, הם

מתחילים את האימונים ליישובים הסמוכים

לפצמ"רים. אולי לפני זה אני אתן איזה שהיא

הקדמה שאני חושבת שצריך להבין שיש פה

לטוב ולרע באזור הזה אקולוגיה אנדמית

כזאת, של חוויה של חיים בתוך מצב חירום

ומהפרספקטיבה שלנו אני אגיד שיש פה עוד

איזה שהוא ייחוד בזה שבעצם גם אנחנו

כגורם מסייעים אנחנו חווים את אותו

חירום. אני בטוחה שזה צובע אחרת לגמרי את

המרקם של התפקוד - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

וזה יתרון.

<אילנה אליאסי:>

וחיסרון, כי כשאני נוסעת לכפר עזה, אני

הייתי גם פעמיים פסיכולוגית של נחל עוז

ואומרים לי 'תבואי עכשיו, תבואי עכשיו'

ואני עוזבת את הילדים שלי ויש בדרך צבע

אדום, כל איש חירום, או איש שעובד פה

בתחומים קהילתיים או רווחתיים, הוא יגיד

לך שתמיד יש את הדילמה איפה אני שם את

הקשב שלי.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אבל מצד שני מבחינת המטופל, כשאת באה לכפר

עזה הם יודעים שלא באת מתל אביב, אלא באת

מפה.

<אילנה אליאסי:>

כן, אני חושבת שמהפרספקטיבה שלהם זה עושה

את התקשורת מולי או את הצריכה של

השירותים שאני מנגישה להם הרבה יותר

נוחה, אבל מהפרספקטיבה שלנו, זה עושה את

זה מצד אחד יותר עשיר, אבל מצד שני יותר

מדי מעובה או סמיך. אני לא יודעת איך

להגיד את זה.

<רות קלדרון:>

אתה גם לא פנוי, אתה בעצמך במצוקה. זה כמו

מרכז נפגעות אונס, שגם המטפלת נמצאת

בחוויית אונס. זה מאוד מאוד קשה. המטפל

בהתערבות צריך להיות שקט ולהיות לגמרי עם

המטופל וכאן זה אנשים שהילדים שלהם בבית.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בסדר, אבל מבחינת המטופל הוא מרגיש יותר

קשר עם מישהו שחווה את אותן חוויות.

כשהורה מספר לך על הבעיות עם הילד - - -

<יעקב אשר:>

זה ברור, כשאתה מרגיע מישהו והוא יודע

שאתה גם - - -

<אילנה אליאסי:>

זה שהוא יודע שבתוך עמו הוא יושב והוא לא

צריך - - - אפילו הטרמינולוגיה.

<רות קלדרון:>

אפילו לקטר, אפשר לקטר לך כי גם את סובלת.

<אילנה אליאסי:>

אפשר לקטר לי כי הם יודעים שזה נופל על

אוזניים לא ערלות.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אוזניים מבינות.

<אילנה אליאסי:>

וזו חוויה שכן יש פה. אני חושבת שבכלל

העבודה שלנו כפסיכולוגים, הייתי אומרת,

אם זה לא היה מחריד את האוזן, שעם השנים

המציאות פה הולכת ומשתבחת במובן של יותר

רזולוציות שהן ברמה של פיין, אבל מצד שני

אני מרגישה שאני נדרשת לעבודה שהיא לא רק

פסיכולוגית. מגיעות אליי סוגיות

סוציולוגיות, סוגיות פילוסופיות. כשאמא

מתקשרת אליי שאני אתן לה פתק אם היא אמא

טובה או רעה שהיא גרה פה, או נטשה או לא

נטשה את האזור, לא לזה הוכשרתי, ואני

נאלצת להיות במקומות כאלה.

<רות קלדרון:>

כאשר זה מדובר גם עלייך.

<אילנה אליאסי:>

ואני חייבת להגיד שתוך כדי זה, רגע אחרי

זה, מהדהד, אני מנסה לציינן את עצמי כאמא.

אני חושבת שמי שלא חי את זה וזה באמת

בסופו של דבר חי בדברים הכי קטנים, זאת

אומרת אם אני כן או לא הולכת לבריכה ואם

אני הולכת לבריכה, אם הילד שלי רוצה עם

האופניים ואני מסכימה או לא מסכימה, כי פה

יש פחות ממ"דים ושם יש יותר ממ"דים, ואם

אני מרשה לו להיכנס לעמוקים כי הממ"ד הוא -

- - ואלה סוגיות שאני בעצמי עסוקה בהן והן

מובאות לפתחי כפסיכולוגית.

אני חושבת שמה שקרה במלחמה הזאת, קודם כל

זאת הייתה מלחמה ארוכה, החלון של הסדרת

נשימה בינה לבין עמוד ענן היה קצר יותר

ולא היו את המחילות ולא נהרג אף דניאל

טריגרמן עד היום.

<ענת רגב:>

נהרג דניאל אחר.

<אילנה אליאסי:>

נהרג דניאל ויפליך בטיל נ"ט שיירט את

האוטובוס לנחל עוז. בעיניי זה כן קו פרשת

מים ולתוך הפער הזה גם נוצק העניין של

הכעס וחוסר האמון מול ה - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

דיברנו מקודם על מודעות בעניין המנהרות,

זה גם נכון לגבי נפגעים. הלוא סך הכול

לאורך המלחמה הזו יש כל הזמן מצבים של

כמעט נהרג, אבל זה חודר לתודעה ואתה באמת

נמצא בנקודת מפנה כשזה קורה בפועל.

<אילן וירצברגר:>

מה שאלון אמר על ההכחשה שאנחנו כל הזמן

חיים בה, זה מאוד מאפיין. ברגע שיש פריצה

של זה שהיא מאוד מאיימת, לכן אני חושב שאם

הלימודים היו פועלים והיה חס וחלילה

פגיעה יותר קשה זה היה משנה את כל התמונה

לחלוטין. זאת אומרת אנחנו חסינים עד

שמשהו פורץ את ההגנה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

למרות שבפועל בהיגיון זה יכול לקרות כל

יום.

<אריה חודרה:>

אבל גם התודעה שבבית אתה מוגן יותר נפרצה

פה בעניין הזה כי הפגיעה בדניאל הייתה

בתוך הבית, הוא לא הספיק בתוך הבית להגיע

לממ"ד. זה לא שהוא היה בחוץ, שזה תפס נפח

אחר מבחינת ה - - -

<אילן וירצברגר:>

פסיכולוגית אנחנו מספרים לעצמנו הרבה

סיפורים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

זה כל כך הסתברותי מה שקרה שם.

<אריה חודרה:>

אבל זה עובד.

<היו"ר עמרם מצנע:>

תני לנו איזה תיאור של יום. אז אני אומרת,

זה מתחיל ככה, קודם כל היו פה שני רבדים

לעבודה, אני חושבת, יש את העבודה שאת

עובדת מול כפר עזה בתוך כפר עזה ויש את

העבודה שאת עובדת מול כפר עזה מחוץ לכפר

עזה. אנחנו למדנו פה להכיר כל מיני פינות

חמד במדינת ישראל לאזוריה השונים, כי

אנשים פה גרו בכל מיני מקומות ואנשים

התקשרו אלינו מכל מיני מקומות, חלקם

באופן מרוכז, שגם הריכוז, לצערי, וזה גם

משהו שאולי צריך לנסות להסיק, שהוא יהיה

קבוע ולא להתנייד ממחנה פינוי אחד למחנה

פינוי אחר, שזה התיש אנשים. אני חושבת שלי

היה הרבה יותר מיוחד, בגלל שרוב כפר עזה

לא הייתה פה, אמרתי, בגלל שכבר היו פצמ"רים

שבוע לפני אנשים כבר היו מוכנים, יש כמו

תיק לידה כזה ליד הדלת, שדרך אגב אצל חלק

מהמשפחות עדיין לא פורק ומחכה ל-24

בספטמבר.

<היו"ר עמרם מצנע:>

למה ראש השנה?

<יעקב אשר:>

אף אחד לא יודע את זה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

פה יודעים.

<יעקב אשר:>

אלה שצריכים לדבר לא יודעים את זה.

<אריה חודרה:>

אני חושב שזה שפה יודעים גם שם בחמאס

יודעים. אז לא משנה מי אמר מה ראשון, משנה

מה שרץ בשטח.

<אילנה אליאסי:>

ואני אומרת, אנשים גם הרבה פעמים באמת מצד

אחד החרדה היא גדולה, מצד שני הרצון המאוד

בריא להיצמד לשגרה הוא גם מאוד גדול

ואנשים מאוד בדואליות הזו ומבקשים איזה

שהוא סיוע, 'תגידי לי, לחזור, לא לחזור?'

מצד אחד אני נורא רוצה להגיד להם - - - עוד

פעם, אני חייבת להגיד שהאני הפרטית תמיד

קיימת בתוך השיחות האלה. אני הייתי פה כל

המלחמה, אנחנו לא עזבנו את האזור - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

הייתה לך התלבטות אם לעזוב או לא?

<אילנה אליאסי:>

הפעם לא. קודם כל זו אשליה אופטית, אבל

הממ"דים שלא היו בעופרת יצוקה, הם נותנים,

זה חארטה, אבל זה נותן איזה תחושה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, זה עובד.

<אילנה אליאסי:>

בואו לא ניכנס לעובי הקורה, תרתי משמע. אז

זה כן, וגם בגבים הייתה מערכת חינוך שעבדה

באופן רציף וזה רחוק מלהיות מובן מאליו.

אני חושבת שמי שלא חי את זה לא מבין שזה

מקום פסיכוטי, לא אנושי, לא אמורים לגדל

ילדים ככה. מי שלא חי פה את הטקסטורה של

לקיים פעולות הכי בנאליות כמו לתלות

כביסה או להתקלח, או לתזמן את הקקי של

הילדים שלי, סליחה על הירידה לצרכים

הראשוניים, כשכל המגוון של הרעשים פה

מונגש לנו, זה מטורף, זה הזוי, זה מורט

עצבים, זה מרדד עמידות. וכן, גם אפשר

להתייחס לזה גם מההיבט השני, שזה מאפשר

איזה שהיא משמעות אקזיסטנציאליסטית

עמוקה יותר.

<היו"ר עמרם מצנע:>

תגידי, את מזהה אצל המבוגרים איזה נטייה

להתבייש בכך שהם עזבו את המקום וכתוצאה

מכך להיות - - -

<אילנה אליאסי:>

B

F

Z

\

^

`

¾

Â

Ú

Ü

Þ

D

Þ

à

`

d

~

€

‚

„

Ø

Ü

ò

ô

ö

ø

"

$

&

(

H

J

N

Ð

Ò

Ô

Ö

ì

î

$

&

L

N

摧⚺ˆጀN

Ò

Ô

ð

ò

nH

o(tH

nH

tH

nH

tH

摧宜Ñ᠀לא. אתה יודע, זה קצת כמו הגרף שהיה

על ההמשגה של אנשים שעוזבים את הארץ. קראו

להם יורדים או מהגרים ואני חושבת שפעם זה

היה יותר סגור והיית צריך יותר לתרץ מה לא

אפשר לך לשרוד פה והיום כולם יצאו מהארון,

כאילו אין בעיה.

<שמעונה גרודזין קיסרי:>

אפילו מושגית יש לזה שמות שונים, אם פעם

קראו לזה הבורחים, אחר כך קראו לזה פליטים

והיום קוראים לזה גולים. לשם הזה יש

משמעות.

<אילנה אליאסי:>

אתה שאלת על מבוגרים, אני חושבת שהכפילות

הזאת של בין להיות אדם פרטי שחווה את זה

לבין להיות למשל בתפקיד הורי, זה מאוד

משנה את הפוזיציה שלך מול החוויה הזאת.

אנחנו מאוד השתדלנו גם לעבוד מול הורים

כי יש פה קורלציה ישירה ברוב המשפחות בין

איזה מודל של התמודדות מציע הורה בכלל

בחיים לבין איזה מודל התמודדות מסגל לו

הילד. אנחנו מאוד השתדלנו להתמקד בזה

והיו פה קשיים מאוד משמעותיים להורים.

אני יכולה לתת דוגמאות שהן כאילו נורא

קטנות, אבל את יכולה להתקשר אליי אמא

שאומרת לי שהבת שלה לקראת עלייה לכיתה א'

והיא כאילו אשפזה את עצמה בממ"ד ביום

הראשון של המלחמה, היא גרה יחסית בקיבוץ

דווקא מה שאנחנו קוראים עורפי והיא מבקשת

ממנה שתביא לה את הסיר של אחיה הקטן כי

היא לא מוכנה לצאת לעשות פיפי קקי ואמא

שלה מתקשרת אליי. גם הקטע הזה שאתה כאילו

יורד מכל הידע ההורי שלך ו'תגידי לי את מה

לעשות' ואז היא אומרת לי 'תשמעי, אני מבינה

שאני לא צריכה להביא לה, אבל כשהבת שלי

קראה לי אני נזכרתי', האמא ילידת קרית

שמונה, 'פתאום נורא התחלתי להבין אותה',

ואז מצד אחד היא אמפתית אליה, מצד שני

הרציונל ההורי אומר לא, את לא נותנת לה את

האופציה הזאת להתאשפז בממ"ד פור אבר. ואתה

נאלץ לתת תשובות כאלה.

או מתקשרת אליי ב-11 וחצי בלילה איזה אמא,

אני מרימה את הטלפון, אני שומעת בכי

וצרחות, הם התפנו מכפר עזה ועברו להורים

שגרים באזור ואדי ערה והילדים שלה בסדר,

הכול בסדר, ופתאום הייתה חתונה שם באחד

מהכפרים, התחילו לירות, הבת שלה נכנסה

להתקף חרדה, ילדה בת רבע לחמש כזה והיא

מסתובבת איתה על הגב, כאילו הפעולה

האימהית הכי ראשונית שאתה עושה, כמו לילד

שלא מצליח להירדם, ואחרי שעתיים וחצי

שהבת שלה לא נרגעה היא העזה להתקשר אליי

ולהגיד לי, 'אני מסתובבת פה איתה על הגב,

היריות ממשיכות' והילדה שהייתה נורא

גיבורה בכפר עזה, כל הסכר הזה נפרץ בבת

אחת.

<רות קלדרון:>

בגלל המחשבה שאם רק נצא מכאן, דברים כאלה

לא יכולים לקרות. דרך אגב, אפשר - - - לגבי

יום כיפור או סוכות, הוא אמר, 'ההורים שלי

יהרגו אותי אבל אני בודק', ובאמת זו דילמה

האם צריך לעדכן.

<היו"ר עמרם מצנע:>

הנטייה הייתה לפנות לשר האוצר לקצר את

החופש.

<דורון היימן:>

אבל המורים לא עבדו, אני מזכיר לכם.

<אריה חודרה:>

שבמקביל יתגבר את החינוך הבלתי פורמלי

ואז תהיה הלימה בין החופש לבין ההורים.

תודה, אילנה.

<שמעונה גרודזין קיסרי:>

יש לי המון מה להגיד, אז אני לא יודעת מה

להגיד.

<היו"ר עמרם מצנע:>

תזכירי לי רק על מה את אחראית.

<שמעונה גרודזין קיסרי:>

אני מלווה את בית הספר היסודי פה, גם

ליוויתי לאורך כל המלחמה, אני

הפסיכולוגית של קיבוץ אור הנר, שהוא נחשב

באמצע. יש פה שלוש רמות קיבוצים וזה

באמצע. אני גם בשירות נושאת הכובע של

הדרכת הורים אז אני קצת אנסה להתחבר אולי

לחוויה ההורית. אני אגיד, מתוך דברים

שעלו. אחד, יש פה פוסט שרץ מאוד חזק בשער

הנגב בפייסבוק, של טבלת ייאוש חזרה

לממ"דים ב-24.9, עם סימונים, כל פעם מורידים

עוד יום. זאת אומרת החוויה או עולם

המושגים שכולנו נורא רוצים להיכנס אליו

ביום שאחרי זה לא החוויה המקומית, לפחות

לא ממה שאני שומעת בבית הספר, החוויה היא

אולי היום שעכשיו, זאת אומרת אנחנו, גם

אני מרגישה שאני מתכווננת בקשר שלי עם מי

שאני עובדת זה ליום שעכשיו ולא היום

שאחרי, כי אנחנו עוד לא מיצינו את הדבר

הזה.

או מישהי אחרת שהיא רצתה להגיד שגרת

חירום ויצא לה החירום ה

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]