פרוטוקול החינוך, התרבות והספורט, מספר 285 מתאריך 18/11/2014

כנסת: הכנסת ה-19
קטגוריה: החינוך, התרבות והספורט
תאריך: 18/11/2014
מקור: הקובץ המקורי באתר הכנסת

הכנסת התשע-עשרה

נוסח לא מתוקן

מושב שלישי

<פרוטוקול מס' 285>

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, כ"ה בחשון התשע"ה (18 בנובמבר

2014), שעה 12:20

<סדר היום:>

<נהלים בתהליך הצטיידות במחשבי לוח

(טאבלטים) במשרד החינוך>

נכחו:

<חברי הוועדה:>

עמרם מצנע – היו"ר

יחיאל חיליק בר

מסעוד גנאים

עיסאווי פריג'

איתן כבל

משה מזרחי

יפעת קריב

<מוזמנים:>

ד"ר עופר רימון – מנהל מינהל טכנולוגיה

תקשוב ומערכות מידע, משרד החינוך

סם קפלן – מנהל אגף תשתיות תקשוב

וטכנולוגיות מדעיות, משרד החינוך

רוני דיין – מנהל אגף טכנולוגיות מידע,

משרד החינוך

עינת גנדלר – נציגת מטה מינהל תקשוב

טכנולוגיה ומערכות, משרד החינוך

עו"ד לירון דרשני – עוזר ליועצת המשפטית,

משרד החינוך

יפה עזרא – מנהלת המחלקה לחינוך, עיריית

הוד השרון, מרכז השלטון המקומי

עו"ד ירון סולברג – יועמ"ש עיריית הוד

השרון, מרכז השלטון המקומי

עו"ד אבידע שדה – סגן היועץ המשפטי,

עיריית הוד השרון, מרכז השלטון המקומי

אסי גיזה – מתמחה בלשכה המשפטית, עיריית

הוד השרון, מרכז השלטון המקומי

עדי בר מוחה – חברת מועצת הוד השרון

נווה גור – חבר מועצת הוד השרון

שרון הרשקו – חברת מועצת הוד השרון

דרור אלוני – ראש מועצת כפר שמריהו,

המועצה המקומית כפר שמריהו

אילן ז'נו – חבר הנהלה, איגוד מנהלי

המחלקות לחינוך ברשויות המקומיות,

עיריית אשקלון

אלעד מאירי – יו"ר הנהגת ההורים, הוד

השרון, ארגוני הורים

מירום שיף – יו"ר הנהגת ההורים, הוד

השרון, ארגוני הורים

יוסי ברוך – ועד ההורים, הוד השרון,

ארגוני הורים

משה אבן חן – חבר הנהגת ההורים, הוד

השרון, ארגוני הורים

מירי לוי לייזרוביץ – חברת הנהגת ההורים,

הוד השרון, ארגוני הורים

הדס תגרי – קבוצת הורים מבית הספר לפיד

בהוד השרון

ערן נבו – הורה לילדים בבית ספר יסודי,

הוד השרון

יורם זיני – הורה לתלמידה, הוד השרון

אפרת כרמלי – אימא, הוד השרון

ענבר חן מאירי – הורה, הוד השרון

ברכת קלימשטיין לוי – הורה, הוד השרון

אבי פטאל – נציג ארגון ההורים, ירושלים,

ארגוני הורים

צביקה כספי – ועד ההורים, בת ים, ארגוני

הורים

רבקה קלימשטיין – אשת חינוך, חיפה

תמיר פלד – הורה, חיפה

עו"ד רחלי הכהן – המועצה לשלום הילד

רויטל לן כהן – קואליציית משפחות

מיוחדות

רויטל רובין – מנכ"לית עמותת סנונית

לקידום החינוך המתוקשב

יעקב בן עמי – פעיל העמותה לסלולריות

שפויה

עמיר בורנשטיין – פעיל בנושא רגישות

לקרינה, "ללא קרינה בשבילך"

<מנהלת הוועדה:>

יהודית גידלי

<רישום פרלמנטרי:>

יעקב סימן טוב

<נהלים בתהליך הצטיידות במחשבי לוח

(טאבלטים) במשרד החינוך>

<היו"ר עמרם מצנע:>

נושא הדיון הוא נהלים, ואם אתם רוצים,

וכשלים בתהליך ההצטיידות במחשבי לוח

(טאבלטים) במערכת החינוך.

אני יודע שברקע יש את הנושא שעלה לכותרות

בהוד השרון, והוא כמובן יהיה בטח חלק

מרכזי בדיון, אבל כמובן שהדיון הוא ברמה

העקרונית. ולשמוע את משרד החינוך, את

האנשים שבאים מהשטח, ולסכם את הדיון.

אנחנו נתחיל במשרד החינוך, דוקטור עופר

רימון, בבקשה. דוקטור עופר רימון – מינהל

טכנולוגיה, תקשוב ומערכות מידע.

<עופר רימון:>

כבוד היושב-ראש, בוקר טוב לכולם. אנחנו

הצגנו כאן, בוועדה, את תכנית התקשוב

הלאומית, את הגישה, את הקונספט. אנחנו

עכשיו בשטח – 1,800 בתי-ספר. חלקם עוברים

ללמידה באמצעות מחשבים אישיים. ואני

הכנתי כאן מצגת קצרה שהיא מציגה איזה

מהלכים אנחנו עושים. הדגש הוא כמובן על

הדיון שביקשת לקיים על ההצטיידות עצמה,

איזה נהלים יש, ואיך אנחנו מיישמים אותם,

ואיך אנחנו מטפלים גם בקשיים.

אבל אני רוצה להגיד בתור הקדמה: אנחנו

הצגנו את הקונספט שלנו – איך צריכה

להיראות מערכת החינוך מבחינה רעיונית,

שאנחנו עוברים לגישה של מחשוב ענן,

אינטרנט בפס רחב לבתי ספר וכולי. נתנו

חבילות תמיכה לבתי ספר. אני מזכיר: אנחנו

עובדים על 1,800 בתי-ספר, וזה חשוב לי להכניס

את זה לדיון ולקונטקסט.

<דרור אלוני:>

מתוך כמה? דוקטור עופר רימון.

<עופר רימון:>

מה?

<דרור אלוני:>

מתוך כמה? 1,800 בתי-ספר מתוך כמה?

<עופר רימון:>

1,800 מבערך ב-3,500 מוסדות חינוך - - -

<דרור אלוני:>

מחצית. מחצית היסודי.

<עופר רימון:>

היסודיים – כמעט כולם. חטיבות הביניים –

כמעט כולם. התיכונים עדיין לא. אבל בוא, תן

לי להציג את התפיסה.

חשוב לי להגיד את זה, כי בסופו של דבר צריך

לראות את התמונה הגדולה. נכון, בית-ספר

מסוים, יש בעיות. צריך לראות גם איך

פותרים אותן. אבל צריך לזכור גם שאנחנו

בסופו של דבר רוצים להוביל את כל המערכת

הזאת קדימה אל המאה ה-21. לא להשאיר את

בתי-הספר מאחור. וכל שינוי שאתה מכניס זה

חלק מהעניין. יש לפעמים התנגדויות, צריך

לראות איך פותרים אותן.

לבתי ספר בדגם בסיסי, ששם המודל זה המורה

המתוקשב: למורה יש מחשב, מקרן, אינטרנט

בכיתה, והוא עומד מול הכיתה – יש לנו

חבילת תמיכה אחת שהיא כוללת את האינטרנט,

תוכן דיגיטלי, תמיכה טכנית, רכז תקשוב

ותמיכה פדגוגית מרחוק ומקרוב. ולבתי הספר

שעוברים ללמידה באמצעות המחשבים האישיים

אנחנו נותנים גם מענק חד פעמי לרכישת

אמצעי קצה לאלה שידם אינה משגת. הרשויות

משתתפות במימון באופן דיפרנציאלי לפי

המדד החברתי-כלכלי של הרשות.

יש כאן תמונה שמתארת את קצב ההתקדמות של

התכנית: 1,500 בתי-ספר כבר חוברו בסיבים

אופטיים, בפסים רחבים. זו פריסה מאוד

רחבה, פרויקט מאוד גדול. תוכן: כמעט כל

בתי-הספר כבר סיימו את תהליך הזמנת התוכן.

תמיכה טכנית: כבר אנחנו נותנים לבתי הספר.

רכזי תקשוב שובצו כמעט בכל בתי-הספר

וכולי.

מבחינת התכנית, ואני עכשיו נכנס יותר

לעומק לגבי הנושא של בתי-הספר, 200 בתי הספר

שעוברים ללמידה באמצעות מחשבים אישיים.

אז קודם כל, לפני שנדבר על ההצטיידות

והנוהל וכולי, צריך לזכור למה אנחנו כל כך

מתעקשים על הנושא של ספרים דיגיטליים,

למה אנחנו עושים כאלה מאמצים כדי להכניס

אותם למערכת. והסיבה היא, בראש ובראשונה,

כי אנחנו חושבים שלספרים דיגיטליים יש

הרבה מאוד יתרונות. נזכיר רק ככה, על קצה

המזלג: קודם כל, רלוונטיות ועדכניות. אם

בשבע שעבר, בפעם הראשונה בהיסטוריה,

הנחיתו גששית על כוכב שביט, פעם ראשונה

בתולדות האנושות, אנחנו רוצים שזה יופיע

בתוך ספר הלימוד ולא איזה משהו מלפני חמש

או שש שנים. אז רלוונטיות ועדכניות.

היכולת להרחיב ולהעמיק את הלמידה על ידי

כישורים לתכנים נוספים; פיתוח אוריינות

דיגיטלית ולמידה שיתופית, שהיום זה חלק

מהסטנדרטים הבינלאומיים והמבחנים

הבינלאומיים; הפחתת המשקל של התיקים של

התלמידים. אפשר להגיע עם טאבלט ולא עם תיק

כל כך כבד.

הקלה על תהליך רכישת הספרים. תחשבו

בתחילת שנה, במקום להגיע לחנויות הספרים

ולגלות ש-30% מספרי הלימוד לא זמינים כי

אזל המלאי – זה לא קורה בעידן של ספרים

דיגיטליים; מניעת זיהום סביבתי ועוד ועוד

יתרונות שהעולם אם נרצה או לא נרצה יעבור

לשם, ואנחנו לא יכולים להיאחז בקרנות

המזבח ולהשאיר את בתי-הספר כארגונים

היחידים שלשם הקדמה לא נכנסת.

עכשיו, אנחנו נתנו הנחיה שההשתתפות

בתכנית היא מרצון ומתקבלת בהחלטה משותפת

של בתי-הספר, הרשות המקומית, ובמקרה של

מעבר ללמידה באמצעות מחשבים אישיים גם

דרושה הסכמה של הנהגת ההורים בבית הספר.

אלה ההנחיות שאנחנו הוצאנו. הכול מגובה

כמובן בחוזרים כשאנחנו יצאנו.

בתי-ספר שנמצאים, אמרנו, בלמידה באמצעות

מחשבים אישיים מקבלים מאיתנו מענק של 100

אלף שקל, ואנחנו מאפשרים לבית הספר את

האוטונומיה, יחד עם הרשות, לבחור באיזו

דרך הוא מנצל את המענק.

<עיסאווי פריג':>

מה זה "יחד עם הרשות"?

<עופר רימון:>

זו החלטה משותפת. זו רשות. הוצאנו קול

קורא. גם הרשות הייתה צריכה לחתום על זה,

גם בבית הספר, והם היו צריכים להשיג את

הסכמת ההורים. את התקציב הזה אנחנו

מעבירים כמובן לרשות. אנחנו לא יכולים

להעביר לבית הספר את תקציב הרכש.

הכניסה לתכנית התקשוב, אמרנו, בדגם מתקדם,

באמצעות למידה, באמצעות מחשבים אישיים,

תלויה בהסכמת הנהגת ההורים הבית ספרית.

כל ההנחיות שאנחנו הוצאנו, כי אחת הטענות

הייתה שלא הוצאנו הנחיות, מופיעות באתר

שלנו, ויש כאן לינקים לכל ההנחיות שאנחנו

הוצאנו, המפורטות, עוד לפני שיצאנו

לתכנית. הכול יצא בקול קורא מסודר, בגיבוי

הלשכה המשפטית וחשבות המשרד.

על מנת להסדיר את הליך הסכמת ההורים, כי

אנחנו שמנו לב שהעניין הזה דרוש חידוד

נוסף. אז מה שעשינו בשבועות האחרונים:

יצאנו בעבודה. אנחנו הולכים להוציא הבהרה

בחוזר שמסדיר את העניין הזה של מה זה

הסכמת הורים. כי יש מקומות שטוענים שאם

הורה אחד מתנגד התכנית לא מתקדמת, יש

מקומות שטוענים אחרת, ואנחנו סברנו

שאנחנו צריכים לתת כאן אמירה יותר חדה.

והאמירה היותר חדה שלנו תצא בחוזר, ממש

בימים הקרובים, היא אומרת ככה: קודם כל,

כדי להתחיל את התהליך צריך הסכמה של

לפחות 70% מההורים בבית הספר. ובנוסף,

אנחנו צריכים לוודא ששיעור המסכימים

צריך להבטיח הימצאות מחשבים זמינים בבית

הספר לאלה שאינם מסכימים או לאלה שידם

אינה משגת.

<יפעת קריב:>

הימצאות מחשבים או טאבלטים?

<קריאה:>

טאבלטים.

<קריאה:>

- - -

<יפעת קריב:>

לא, בסדר. יכול להיות שהם יקבלו מחשב. אני

לא יודעת.

<עופר רימון:>

תראי, מחשב או טאבלט, אין לזה, את יודעת - - -

<יפעת קריב:>

אני רוצה לדייק אם אנחנו מדייקים.

<עופר רימון:>

אבל אם אנחנו מדייקים: טאבלט הוא מחשב.

אוקיי?

<יפעת קריב:>

בסדר, אבל בוא נדייק.

<עופר רימון:>

אז בואי - - -

<משה מזרחי:>

- - - שמדברים על אייפדים.

<יפעת קריב:>

יש בתי ספר שיש בהם מחשבים. כל בתי הספר

שיש להם מחשבים, מה שנקרא - - -, לקחת איתך

הביתה.

<עופר רימון:>

אין מה לעשות – טאבלט - - -

<יפעת קריב:>

לא, - - - מחשב - - - במערכת החינוך.

<היו"ר עמרם מצנע:>

רגע. המונח הוא מחשב אישי.

<קריאה:>

נכון.

<יפעת קריב:>

מחשב אישי. בסדר.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אז קדימה.

<יפעת קריב:>

אז מחשב אישי ולא מחשב קבוע.

<עופר רימון:>

עכשיו, צריך לזכור שהעלות של ספרים

דיגיטליים היא נמוכה מהעלות של ספרים

פיזיים, ואנחנו היום עושים הרבה מאוד

פעולות להגיע למצב שחלק מספרי הלימוד,

אנחנו ננגיש אותם בחינם.

אחת הטענות הייתה שאנחנו לא נותנים תמיכה

פדגוגית והמורים לא מוכנים. אז אני רציתי

רק להגיד שאנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמץ

במסגרת התכנית בכדי לתמוך במורים. יש

פורטל חינוכי שמכיל מגוון מאוד עשיר של

הדרכות והנחיות למורים. הקמנו מטה מרחוק

שתומך במורים. כל שאלה, הם יכולים להתקשר

או לעלות מולנו בצ'אט. יש לנו 400 מדריכים

בשטח שנותנים תמיכה למורים. כל צורך בבית

הספר להשתלמות, אנחנו על המקום מתאימים

השתלמות ייעודית למורים בתכנית. ומעבר

לזה, אנחנו איתרנו ואנחנו מכשירים רכז

תקשוב בבית הספר כדי ללוות את המהלך.

הייתה טענה גם בעניין הקרינה, שלכאורה

אנחנו לא הסדרנו את הנושא הזה. אנחנו

הקמנו ועדה בין-משרדית, יחד עם משרד

הבריאות, המשרד להגנת הסביבה. מלווה את

הוועדה הזאת מומחית בינלאומית, פרופסור

סיגל סדצקי, שעוקבת אחרי זה שההנחיות

שלנו יהיו מתואמות עם הסטנדרטים

הבינלאומיים בתחום הזה. הוצאנו חוזר מאוד

מפורט שמסדיר את זה. נתנו הנחיות איך לבצע

את העניין הזה כדי למזער את סכנות הקרינה

למינימום. אני מציג כאן סקרים שאנחנו

עושים בבית ספר, שעוקבים אחרי ביצוע

ההנחיות בנושא הקרינה.

ואני רוצה לסיים ולהציג איך מבחינתנו

אנחנו רואים את מה שקורה בהוד השרון.

אנחנו קיבלנו תלונות לגבי שני בתי-ספר:

בית-הספר לפיד ובית-הספר רבין.

<קריאה:>

- - -

<עופר רימון:>

אני אומר, המכתבים שקיבלנו.

צריך לזכור: בהוד השרון, בתי-הספר נכנסו

בתכנית שלנו לדגם הבסיסי ולא לדגם של

למידה באמצעות מחשבים אישיים. הייתה זו

יוזמה של הרשות לקחת ולהתקדם, כי המכסה

שלנו הייתה מוגבלת. אנחנו נתנו רק ל-200

בתי-ספר. יש לנו waiting list של עוד איזה 300

בתי-ספר, 400 בתי-ספר. מבחינתנו, אתה יודע,

בתכנית שלנו, ב-200 בתי-ספר, אם אין הסכמה של

ההורים באיזשהו בית-ספר, אנחנו אומרים

להם: אין בעיה. עצרו, יש לנו רשימה, נעבור

לבית-הספר הבא. כאן זה מקרה שונה קצת כי

הרשות החליטה שהיא רוצה ללכת קדימה למרות

שהתקציב של משרד החינוך לא מספיק גם להוד

השרון להיכנס, הוד השרון רצתה ללכת קדימה.

בבית-הספר לפיד, מהנתונים שיש בידינו: 101

תלמידים בשכבת ה' – הם נכנסו רק בשכבה

אחת, בשכבת כיתות ה'. מהם כבר רכשו אמצעי

קצה – 83 תלמידים. ובבית-הספר רבין, בשכבת

ה' – 116 תלמידים; 107 כבר רכשו אמצעי קצה.

לכל תלמיד שידו אינה משגת ולא יכול היה

לרכוש את אמצעי הקצה מטעמים כלכליים,

העירייה ציינה שהיא רכשה עבורו מחשב.

<יחיאל חיליק בר:>

ווידאתם את זה? בדקתם את זה?

<קריאה:>

- - - עכשיו, לשאול אותם.

<עופר רימון:>

זה המידע שיש לנו. הוד השרון נמצאים כאן.

אנחנו מציגים את - - -

יצוין כי הוד השרון מימנה את רכישת עלות

ספרי הלימוד לכול התלמידים שמשתתפים

בפרויקט. ודבר נוסף, יש תשעה תלמידים

בבית-הספר רבין, שמהווים פחות מ-8% מכלל

התלמידים, ו-18 תלמידים בבית-הספר לפיד

שמהווים פחות מ-18% מכלל התלמידים בפרויקט,

שלא רכשו עדיין אמצעי קצה, ואנחנו, כמשרד

החינוך, וידאנו מול הרשות שהרשות תעמיד

לתלמידים האלה מחשב אישי בשיעורים

הרלוונטיים כשהם נמצאים בבית-הספר.

עד כאן ההצגה שלנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>

טוב. אני רוצה, ברשותכם, למקד את הדיון.

הדיון יכול לעסוק גם בעצם הליבה של תכנית

התקשוב של משרד החינוך – האם נכון להכניס

טאבלטים, האם לא נכון. זה לא נושא הדיון.

עשינו כבר דיון בעבר, מתכננים דיון נוסף

עם משרד החינוך כדי שיציג את התפיסה,

שהעיקרון, דרך אגב, אנחנו אימצנו אותה

בוועדה, אבל כמובן צריך לראות איך היא

מתפתחת, איך היא מתקדמת, ואיזה בעיות היא

מעלה בתחום המרכזי הזה של השינוי החדשני,

ההתאמה לשנות ה-2000 פלוס, למעבר למערכות

דיגיטליות, ספרים דיגיטליים וכדומה.

אז זה נושא. אני מציע להשאיר אותו מחוץ

לדיון עכשיו.

הנושא השני הוא כל נושא הקרינה

האלקטרו-מגנטית בבתי-הספר. גם לזה עשינו

דיון. אנחנו - - - לעשות דיון נוסף. אין ספק

ואין ויכוח כמובן שבית-הספר צריך להיות

בית-ספר בטוח, ולזה צריך לעשות את כל

האמצעים ולעקוב שאכן זה מתקיים ומתבצע.

אנחנו עדים מידי פעם, מי ש-, אני הייתי

הלוא ראש רשות 15 שנה ואני זוכר את ההתחלה.

אני זוכר. יש הרבה דים-אינפורמציה, הרבה

פוביות, וגם הרבה אמת בבעיות הבטיחות, בהן

צריך לעסוק. אני מציע שגם בזה לא נעסוק כי

הדבר הזה חייב להיות פתיר.

הנושא השלישי הוא איך באמת מחדירים

מערכת. עוד פעם, אנחנו עוסקים במחשבים

האישיים הניידים לתוך מערכת בית-הספר. כי

במדינה אוטופית – אני אפילו לא רוצה

להגיד נורמלית – משרד החינוך שרוצה

להחדיר משהו חדש צריך לשים לזה תקציב. וזה

נכון להרבה מאוד תחומים שאנחנו עוסקים

בהם. אני לא מציע לעשות דיון האם מתקדמים,

צעדים קדימה, בנושאים מודרניים, בנושאים

חדשניים, רק אם שמים, אם המדינה שמה כסף.

כי אז אני חושב שהיינו נשארים אחורה

בהרבה מאוד תחומים.

אבל השאלה, הסוגיה, באמת שעולה על הפרק

בעקבות כמובן הנושאים שעלו מבתי-הספר

בהוד השרון זה הנושא הזה של השתתפות

ההורים. ופה אני רוצה להבהיר דבר מאוד

פשוט: מבחינת החוק, אי אפשר לכפות על

הורים לשלם, להשתתף במימון, אלא במסגרת

אותו צו שיוצא פעם בשנה, הוועדה הזו מאשרת

אותו ועל פיו זה פועל. טבלה שאתם בטח

מכירים אותה, מי שעוסק בזה. ומבחינה חוקית

אי אפשר לכפות. גם, דרך אגב, תשלומים מרצון

יש להם מסגרת. כל מורי בתי-הספר מוכנים

לשים כל אחד 5,000 שקל – אני סתם ככה "זורק"

מספר גבוה. יש גם לזה מסגרת.

יחד עם זאת, נוצר פה איזשהו קונפליקט,

ואני וחושב שמה שאמרת, דוקטור עופר רימון,

ואני מניח שזה נוסחים או הגדרות שעלו

לאחרונה בעקבות מה שהתפתח בהוד השרון, זו

הבהירות שבה הם נכנסים עם מערכת. ונניח,

רוב ההורים הסכימו והם משלמים מרצון; דרך

אגב, יש גם שאלה מה זה לשלם מרצון. זו גם

שאלה מעניינת.

<משה מזרחי:>

שאלה גדולה מאוד.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בסדר, בסדר, בסדר, בסדר, אני חי בעמי.

<משה מזרחי:>

זה מרצון ובששון.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני חי בעמי. ובסוף נשארים כמה - -

<משה מזרחי:>

שנדרסים בדרך.

<היו"ר עמרם מצנע:>

- - שלא רוכשים מסיבות אידיאולוגיות. אני

לא מדבר. כי מסיבות סוציואקונומיות יש

לזה פתרונות. אז בית-הספר חייב לתת לזה

פתרון. זה גם כן אמירה שאחר כך, - - - השאלה

איך זה מתבצע.

אבל הנושא באמת שצץ פה במלוא עוצמתו,

הייתי אומר, הוא באמת נושא ברמה עקרונית

– מעניין, אני הייתי אומר, ומחייב אותנו,

כולנו, להיות קצת יותר פתוחים כדי לשאול

את עצמנו את השאלות העיקריות: איך בכל זאת

מתקדמים קדימה? איך בכל זאת נכנסים

לעולמות חדשים וחדשנות? איך עושים את זה

גם עם השלטון המרכזי?

<איתן כבל:>

תפקידו של מי זה?

<קריאה:>

זאת שאלה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

זה במכלול השאלות. הרי זה נכון.

וכיצד מתקדמים? וכיצד עושים את זה?

אז אני, עוד פעם, אמרתי את כל מה שאמרתי

כדי שנמקד את הדיון בדבר שלפי הערכתי, על

דעת כולנו, לטובתו התכנסנו.

עכשיו, אני רוצה לשמוע. אני מבין שישנה פה

מנהלת מחלקת החינוך של הוד השרון? בבקשה.

<יפה עזרא:>

שמי יפה, אני מנהלת המחלקה לחינוך

בעיריית הוד השרון. הייתי מנהלת בית-ספר

הרבה שנים בכפר סבא, ומורה כמובן.

לא נחזור על הדברים החשובים שאמר דוקטור

עופר רימון לגבי החשיבות של למידה מותאמת

למאה ה-21, על הטכנולוגיה המתקדמת שהיא

כאן. אני רק אחזור ואומר שבהוד השרון

בתי-הספר וכיתות הלימוד מצוידים, עוד

לפני היות הטאבלטים, במקרנים, בלוחות

חכמים, במחשבים, והמורים מיומנים ומנוסים

- - -

<קריאות:>

- - -

<יפה עזרא:>

והמורים הם מנוסים, מיומנים, מורים שהם

מקצועיים ויודעים לעבוד באמצעים

דיגיטליים מתקדמים.

אני אומר עוד משפט אולי: כל עיר - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

דרך אגב, מי מימן את כל הלוחות החכמים - - -?

<יפה עזרא:>

עיריית הוד השרון.

אני אומרת שכל עיר וסדרי העדיפות שלה.

עיריית הוד השרון – החינוך בראש. זה בראש

סדר העדיפויות. אין לנו אצטדיון כדורגל

מפואר, אין לנו אולמות מפוארים, אבל יש גם

יש השקעה בלתי רגילה ומיוחדת בחינוך.

בשבוע שעבר דובר צה"לפרסם את נתוני הגיוס

לפי רשויות: בנים – מקום שלישי בארץ, הוד

השרון; בנות – מקום ראשון בארץ, הוד

השרון. ואחוזי הזכאות לבגרות גבוהים - - -

<קריאה:>

רגע, מה הקשר לדיון?

<יפה עזרא:>

שייך מאוד.

<עיסאווי פריג':>

מה זה קשור לדיון אבל?

<יפה עזרא:>

שייך מאוד. אנחנו מחנכים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

חבריי חברי הכנסת, תהיו קצת סבלניים - - -

<עיסאווי פריג':>

זה לא קשור לדיון אבל.

<יפה עזרא:>

כן, שבוע הסובלנות. אני אקשור את זה לדיון.

בהוד השרון מחנכים גם לערכים וגם

למצוינות.

אני חוזרת לטאבלטים: שיתופי הפעולה עם

המשרד התחילו במארס 2013. אנחנו, במארס 2013,

ישבנו עם נציגי המשרד, עם האנשים

הרלוונטיים, עם הגברת אורית טאטי, עם

הגברת נחמיה, וביקשנו נהלים והנחיות של

המשרד – איך נכנסים לתכנית כזאת, איך

נכנסים למיזם כזה. קיבלנו חומרים. עבדנו

והתקדמנו יד ביד עם הנהגת ההורים

היישובית, שהנציגים שלה יושבים פה, ועם

משרד החינוך ביחד עם הרשות.

בחודש יוני נשלחו בכתב מכתבים לכלל

ההורים הרלוונטיים – לא לרכוש ספרי

לימוד. אנחנו רואים בטאבלט את החלופה

לספרי לימוד. ולא לרכוש ספרי לימוד כיוון

שתהיה למידה בטאבלטים. בהמשך היו מפגשים

גם עם מליאות ההורים בכיתות, - -

<קריאה:>

- - -

<יפה עזרא:>

- - שהוכנה מצגת, והמנהלות הסבירו להורים

בכיתות מה המשמעות, מה הערך, מה המטרות, מה

החשיבות ומה הקשיים. קיבלנו הסכמה של 90%,

קצת אולי יותר אם אני משקללת את ארבעת - - -

<קריאה:>

- - - באמת - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

אבל עם כל הכבוד, אתם יודעים שבמדינת

ישראל הוויכוח הוא רק על העובדות. אז חכו.

כל אחד יגיד את מה שהוא מבין.

<עיסאווי פריג':>

אבל צריך לשמוע גם את הצד השני, כי - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

אבל צריך לשמוע קודם.

<יפה עזרא:>

אז אולי שווה פירוט: בית-ספר המגן – 97

מתוך 97. בית-ספר ממלכתי א' - - -

<קריאה:>

- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא. לא. לא. לא כך - - -

<קריאה:>

לא, קנו, קנו. לא הביעו הסכמה, לא החתימו

אותם - - -

<יחיאל חיליק בר:>

וגם למה קנו. וגם למה קנו.

<קריאה:>

לא, באמת - - - לא פשוט.

<קריאות:>

- - -

<יפה עזרא:>

איש לא ביקש מאיתנו - - -

<עיסאווי פריג':>

כמה העירייה השקיעה - - -?

<קריאה:>

קנו. קנו. לא השכירו.

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, אבל אי אפשר ככה לנהל דיון. אני נורא

מצטער. כן, בבקשה, תמשיכי.

<יפה עזרא:>

אוקיי. אז אני חוזרת ואומרת ואני עומדת

מאחורי מה שאני אומרת, ש-90% מההורים רכשו

טאבלטים, וכשמשרד החינוך הנחה אותנו לבקש

חתימות בכתב עשינו גם את זאת, ותיקנו

וביקשנו, בהנחיה של המשרד, שלצערי לא

הייתה קודם, אבל ברגע שהיא ניתנה ביצענו

אותה.

רכשנו, ופה אני רוצה לציין בהדגשה: לא רק

לילדים שהוריהם, ידם אינה משגת לרכוש, אלא

גם לילדים שמשתמשים בזה כאמצעי הנגשה

ולילדים בעלי צרכים מיוחדים. גם לילדים

אלה רכשה עיריית הוד השרון טאבלטים

אישיים ונתנה להם אותם באהבה ללא עלות

בכלל, כולל ביטוח.

נותרו 29 תלמידים בכל ארבעת בתי-הספר, שהם

למטה מ-10%; יש לנו 382 תלמידים בשכבה

המדוברת, ו-29 שלא רכשו והתבקשו לקנות

ספרים. יחד עם זאת, ישנם מחשבים חלופיים,

ניידים, בבית הספר שישמשו את הילדים בכל

פעילות שבה יתר הילדים נזקקים למכשיר

טאבלט או למחשב נייד.

<קריאה:>

אז למה צריך - - -?

<עיסאווי פריג':>

אולי תתייחסי לעלות התקציבית.

<היו"ר עמרם מצנע:>

חבר הכנסת עיסאווי פריג'.

<יפה עזרא:>

זה רק לתלמידים שההורים שלהם סירבו לרכוש

עבורם את הטאבלטים.

עיריית הוד השרון השקיעה – נשאלתי קודם

מה עוד עשתה עיריית הוד השרון – אז

עיריית הוד השרון השקיעה בתשתיות. ישנן

תשתיות מיוחדות שנדרשות בארבעת בתי-הספר

האלה, והושקע בזה; בדיקות קרינה שנעשו

ובשקיפות מלאה הופצו להנהגות ההורים

ולכל ההורים, לכל מי שרוצה לראות את

בדיקות הקרינה. נבצע אותן בהמשך מעת לעת

גם הלאה כדי לעקוב, מפני שבריאותם של

הילדים קודמת לכל דבר אחר; עיריית הוד

השרון השקיעה ברכישת אמצעי הקצה למורים

עצמם, וכפי שכבר נאמר, לתלמידים שנזקקים

לעזרה של הרשות.

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן. אוקיי. אני חושב שהצגת את התמונה.

<יעקב בן עמי:>

איזו חברה, אגב, עשתה אצלכם את בדיקות

הקרינה?

<היו"ר עמרם מצנע:>

חברים, אני אבקש, יש פה יושב ראש הנהגת

הורים של הוד השרון?

<קריאה:>

כן. כן.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בבקשה.

<יחיאל חיליק בר:>

אני מבקש לדבר לפני, אדוני היושב-ראש. אני

חייב לצאת להחליף את חברת הכנסת עליזה

לביא בוועדה וביקשתי לדבר.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אוקיי. בבקשה.

<יחיאל חיליק בר:>

קודם כל, אני מודה לקבוצת ההורים שהביאה

לתשומת לבנו את הדבר הזה: לגברת ברכת

קלימשטיין וההורים.

אני רוצה להתייחס גם לדברים שאמרה נציגת

החינוך בהוד השרון וגם לדברים של דוקטור

עופר רימון. תראה, קודם כל, לא יכול להיות

שמשרד החינוך יזרוק להחלטת ההורים,

מבחינה מימונית, פדגוגית, בריאותית, מה

שלא יהיה, החלטה ממלכתית שאתם קיבלתם

כמשרד. החלטתם לעשות איזשהו שינוי? לא

מקובל שתזרקו את זה להחלטת ההורים, בין אם

מסכימים 90% או 97% או 95%. ואת יודעת מה, אני

גם רוצה לשאול, אלה שמסכימים, למה הם

מסכימים?

<יפה עזרא:>

אני אגיד לך תיכף.

<יחיאל חיליק בר:>

אני קיבלתי מכתבים מהורים מהוד השרון

שקנו גם אם הם לא יכלו בגלל לחץ חברתי.

<קריאה:>

כי הם פחדו.

<יחיאל חיליק בר:>

לא בא להם לבוא לבית-הספר ולהגיד להם: אני

מסכן ולא יכול לקנות טאבלט לילד שלי.

ויכול להיות שהם קנו אותו על חשבון ארוחת

בוקר נורמלית שהם יתנו לו, כי הלחץ החברתי

בכיתה הוא כזה שלא יאפשר - - -

<קריאות:>

- - -

<יחיאל חיליק בר:>

יש פה החלטה של מערכת החינוך. היא בעצם

עושה הפרטה של שירות, אבל היא לא מפריטה

אותו לאיזו חברה והיא לא צריכה להפריט

אותו בכלל – היא מפריטה אותו להורים. זאת

אומרת, היא אומרת להורים: אנחנו החלטנו.

אין לכם את הכלים לבחון את זה פדגוגית,

בריאותית. אין לנו יכולת לממן לכם את הדבר

הזה. אתם – take it or leave it.

<עופר רימון:>

אבל העובדות לא נכונות.

<יחיאל חיליק בר:>

עכשיו, מה עם שכונות בהוד השרון או בכלל,

עם ערים, שידם של ההורים אינה משגת? ואני

אומר את זה כי קיבלנו פניות מהורים.

לכן, מה שאני רוצה בקצרה לבקש, אדוני

היושב-ראש, זה ככה: אם משרד החינוך עשה

רפורמה, שיכול להיות שהיא מבורכת, צריך

להסביר אותה להורים. יכול להיות שתהיה

התנגדות. לפני שמנחיתים על ההורים את

הסיפור הזה של הטאבלטים, בוא נשלב אותם

בדיון הזה אם זה בכלל משהו שהם רוצים. אבל

נניח שזה דיון של החלטה שהיא מבורכת

וההורים רוצים את זה, זה דבר שאתם, אנחנו

כמדינה, כמשרד החינוך, צריך לקחת עליו

אחריות ולממן אותו מאל"ף עד ת"ו. לא לסמוך

על עיריית הוד השרון שבמקרה היא עירייה

עשירה ונחמדה ויפה שיכולה לממן את זה, אלא

להחליט: או מחליטים ומתקצבים עיריות כדי

שהן יממנו את זה או שמשרד החינוך מממן את

זה. לתת את זה להורים ולתלמידים בלי הכנה,

בלי להתייעץ איתם ובלי לממן את זה, זה

יוצר איפה ואיפה, זה יוצר השקעה של

ההורים, כספית, בדברים שאולי הם לא

יכולים, זה יוצר לחץ חברתי. ואני חלילה –

לסיום – לא רוצה לחשוב על ילד שיושב

בכיתה ויש לו טאבלט, אל מול ילד שאין לו

טאבלט או על שני ילדים שיש להם טאבלט, אבל

אחד, הטאבלט הזה זה במקום דברים חיוניים

אחרים, ולזה אני אשמח אם המשרד יתייחס.

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן, תודה רבה.

<צביקה כספי:>

רבותיי, גם צריכים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, לא, תסלח לי, לא קיבלת רשות דיבור.

<צביקה כספי:>

גם בת-ימים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא קיבלת רשות דיבור.

<צביקה כספי:>

גם בת-ימים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא קיבלת רשות דיבור.

<יחיאל חיליק בר:>

זה הוד השרון כדוגמה. זה לא קשור.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בבקשה, יושב ראש הנהגת ההורים של הוד

השרון.

<יהודית גידלי:>

תציג את עצמך, בבקשה.

<מירום שיף:>

שמי מירום שיף, אני יושב ראש הנהגת ההורים

בהוד השרון.

<עיסאווי פריג':>

ועד ההורים, אתה מתכוון.

<היו"ר עמרם מצנע:>

הנהגת ההורים.

<מירום שיף:>

הנהגת ההורים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן, בבקשה.

<מירום שיף:>

בהוד השרון הפרויקט הזה נעשה בשיתוף מלא

עם הנהגת ההורים, יחד עם המשרד. אני לא

אחזור פה על הדברים שנאמרו גם על ידי

המשרד וגם על ידי הגברת יפה עזרא. ורק

לעצם העניין: אנחנו מואשמים חדשות לבקרים

שאנשים בהוד השרון קנו טאבלט מלחץ חברתי.

אני רוצה לציין שהטאבלט בהוד השרון בא

במקום ספרי הלימוד. בהוד השרון, כמעט בכל

בתי הספר אין השאלת ספרים. עלות ספרי

הלימוד בכיתה ה' היא מעל 700 שקלים. בכיתה ו'

היא גם כן מעל 700 שקלים. הפרויקט הזה,

הטאבלט אמור לשמש אותנו לשלוש שנים.

אנחנו לא מעמיסים על ההורים מעבר לעלויות

הרגילות שהם היו משלמים עליהן בין כה וכה.

הטאבלט בפרויקט שלנו נפרס ל-36 תשלומים. כך

שאין פה שום העמסה מעבר למצב הסטנדרטי

שאנחנו בתור הורים שילמנו. כמובן שאנחנו

בתור הורים נשמח שמדינת ישראל תקנה לנו

את הספרים, את הטאבלטים וכל דבר ודבר

שבמדינה אפשר לקבל אותו. אבל זו לא

המציאות שלנו.

<עופר רימון:>

לא ריאלי.

<מירום שיף:>

ועדיין חשוב לנו שהילדים שלנו יתקדמו,

יעברו לפרויקט של המאה ה-21, כי אנחנו לא

רוצים שהם ילמדו כמו שהם למדו - - -

<אילן זנו:>

- - -

<מירום שיף:>

ואנחנו רוצים שהילדים שלנו יתקדמו

וילמדו, ולא כמו שאנחנו למדנו לפני 20 ו-30

שנה. זה לגבי ההאשמה שאנחנו - - -

<קריאה:>

יצרת את - - -, יצרת את - - -

<קריאה:>

הם התקדמו לאט - - - עם השני.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אדוני. אני אתחיל להוציא אנשים החוצה. כל

אחד רוצה לדבר, צריך לכבד את האחר.

<מירום שיף:>

עכשיו, אנחנו, הפרויקט הזה עלה להורים 36

שקלים בחודש, מי שפרס את זה. אפשרנו לכל

ההורים להביא גם מכשיר מהבית. לגבי מי

שמדבר על ספרים משומשים אנחנו מאפשרים

להם להביא את הטאבלט מהבית.

<קריאה:>

- - -

<מירום שיף:>

גם להורים שהביאו טאבלט מהבית נתנו,

העירייה נתנה את ספרי הלימוד בחינם. זאת

אומרת, לא היה פה שום איפה ואיפה.

לגבי אותם הורים שמבחינות אידיאולוגיות,

שגם אותם אנחנו מייצגים וגם אותם אנחנו

מחבקים, והילדים שלנו משחקים איתם במגרש

המשחקים גם מעבר לטאבלט, וצריכים להשאיר

את הדברים במקומות הנכונים; בסוף יש פה

ויכוח על טאבלט ולעזוב את הילדים בצד; גם

להם אפשרנו והעמידו עכשיו, אחרי שהמשרד

נדרש, העמיד מחשב נייד לאותם ילדים שבזמן

השיעור יכולים ללמוד, ואין שום איפה

ואיפה גם בזמן השיעור.

אני שואל אתכם, חברי הוועדה: איפה הבעיה

בכלל? עכשיו יש כמה הורים, ואני קראתי את

כל המכתבים שנשלחו, ששואלים למה לא נתנו

מחשב לבית, לילדים, לעשות שיעורים בבית.

האם לאותם ילדים אין מחשב בבית?

<קריאה:>

יש.

<מירום שיף:>

ילד שאין לו מחשב בבית ולא יכול לעשות

שיעורים – אנחנו נקנה לו. אבל זה לא

הסיפור. הסיפור פה הוא אנשים שמבחינות

אידאולוגיות – ואני מכבד אותם דרך אגב.

זה לא דבר רע הסיבות האידיאולוגיות האלה

– החליטו שהם לא קונים טאבלט. אבל האם

בגלל זה הרוב, שהוא 92% מההורים, לא זכאי

ללמוד ולקדם את ילדיו? יש פרויקט במדינת

ישראל של המאה ה-21, שמשרד החינוך לא יודע

לתקצב את כל בתי הספר במדינת ישראל. כמובן

שאני בתור הורה רוצה שיתקצבו את כולנו,

אבל מה לעשות, זה לא קורה. אז אסור לנו

להתקדם בינתיים?

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן. אוקיי. אוקיי. תודה. כן, תודה.

אני אבקש עכשיו, אני רואה שזה רק אימהות,

אז - - -

<קריאה:>

יש גם אבא אחד.

<היו"ר עמרם מצנע:>

מי מדבר בשם הורי בית הספר לפיד?

<הדס תגרי:>

אני אבקש. אני - - - לפיד.

<היו"ר עמרם מצנע:>

את, הגברת הדס תגרי?

<הדס תגרי:>

הדס תגרי.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בבקשה.

<קריאה:>

היא לא מייצגת את הורי - - -

<קריאה:>

היא לא מייצגת את לפיד.

<קריאה:>

היא לא מייצגת - - -

<עיסאווי פריג':>

בסדר. נשמע את דעתה. בסדר. אז מה?

<קריאה:>

יש פה את חברת ההנהגה של לפיד.

<קריאה:>

- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

בסדר. בסדר.

<עיסאווי פריג':>

אז נשמע את דעתה, היא לא מייצגת - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

עכשיו תדבר הגברת הדס תגרי, ואחר כך ידבר

נציג הנהגת ההורים של בית הספר לפיד, ואחר

כך נעבור לבית הספר השני. בבקשה.

<יפעת קריב:>

ובינתיים קצת חברי כנסת - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

תנו, אבל תנו לשמוע. תראו, אתם אולי

מעורבים. תאמינו לי, אני קראתי את כל

החומר שקיבלנו ואני רוצה לשמוע.

<יפעת קריב:>

אנחנו רוצים רק לשמוע.

<עיסאווי פריג':>

יש לך יתרון יחסי עלינו.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אין לי יתרון יחסי עליכם. החוכמה היא

להגיע לסטיספיקציה בסוף הדיון, לא - - -

<משה מזרחי:>

פה מדברים על טאבלטים. אדוני היושב ראש,

הסיפור זה לא הטאבלטים ולא הוד השרון. זה

לא הטאבלטים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן, בבקשה, הגברת הדס תגרי.

<הדס תגרי:>

בוקר טוב. אני ביחד עם קבוצה של אימהות

וגם אבות, אבל נכון שאנחנו מגיעות יותר

אימהות. כי כשזה מגיע לחינוך של הילדים,

בדרך כלל זה הנשים קצת יותר פעילות.

אני מייצגת לא את כל הורי בית הספר לפיד.

אני לא חושבת, דרך אגב, שיש פה מישהו

שמייצג את כל הורי בית הספר לפיד. אני

מייצגת קבוצת הורים בבית הספר שהתנגדה

למהלך, למתווה המסוים הזה של הרכישה של

ההטמעה באמצעות רכישת הטאבלטים על ידי

ההורים, באופן שבו הוא הוצע.

באמת, יש כמה נקודות שאני חייבת להבהיר

מההתחלה: האופן שבו הדברים מוצגים הוא

ממש לא מדויק. כמו שלכל אורך הדרך ממש עשו

לנו ועושים לנו עדיין מסע דה-לגיטימציה.

לא ניתנה הסכמה של 90% מההורים בהוד השרון.

בסופו של דבר, בעקבות ההתנהלות הבאמת

שערורייתית – ומי שמכיר אותי יודע שאני

לא משתמשת במילים כאלה בקלות דעת – נרכשו

טאבלטים על ידי כ-90% מההורים בארבעה בתי

ספר.

אני יכולה להגיד לכם באחריות שלפחות חצי;

אתם יודעים מה, באחריות, לפחות 40% מההורים

שרכשו טאבלטים. אם אתם שואלים אותם עכשיו:

אתם רוצים להחזיר את הטאבלט ולקבל את

הכסף בחזרה, ובואו נעשה את הפיילוט

שאנחנו הצענו? היו חותמים לכם. לפחות, אני

מכירה, אני יכולה לתת שמות.

המון-המון-המון הורים שרכשו למרות שהם

נגד התכנית הזאת וחושבים שהיא גרועה.

התכנית הזאת – נכון שנשלחה לנו בסוף חודש

יוני. שתי מילים על איך הדברים התפתחו.

אני חושבת שזה חשוב להבין את זה: בסוף

חודש יוני נשלח לנו מייל – בשנה הבאה

יהיו טאבלטים. זה נשמע נורא מגניב לכולם.

כולנו הלכנו לנו לעניינינו בקיץ. הקיץ

הזה, כידוע לכולכם, לא היה קיץ מי יודע מה

במדינת ישראל, ולא שמענו יותר מהסיפור

הזה עד השבוע הראשון לתחילת שנת

הלימודים. כשאז כינסו אותנו ואז הציגו

לנו בפעם הראשונה והאחרונה את הפרויקט

הזה, כולל הסכום, 1,300 שקלים, שפה זה מתחיל.

כי זה עוד 220 שקלים ביטוח לשנה. זה לא כולל

שבר – 150 שקלים עד 250 שקלים למסך, שכולנו

יודעים שזה קורה עם הטאבלטים. זה לא כולל

החלפת סוללה אחרי שנה וכולי וכולי. כל

ההצגה על פני שלוש שנים היא: מי יודע איפה

הילדים יהיו בעוד שלוש שנים. אוקיי?

וכשמדובר בסכומים שנכנסים כביכול

לתשלומים מרצון – בסוגריים: לא חושבת שזה

יכול להיכנס, לא מבחינת הסכומים ולא

מבחינת האופי של מה שמדובר עליו, שזה

הליבה של תכנית הלימודים. אבל אם זה

תשלומים מרצון, אנחנו, ההורים, רשאים

להחליט האם אנחנו מעדיפים לקנות טאבלט או

שאנחנו מעדיפים בכסף שלנו לקנות ספרים.

דרך אגב, חבל מאוד שאנחנו לא בפרויקט

השאלת ספרים. זאת שאלה בפני עצמה.

הדברים מעולם לא הוצגו להורים. מעולם לא

נאמר להורים: אנחנו צריכים את ההסכמה

שלכם. בואו, תחתמו שאתם מעוניינים. בואו,

תבינו שאתם גם לא חייבים להסכים. אנחנו

התחננו. אני, באופן אישי, בשיחה למנהלת: את

חייבת להגיד להורים שצריך את ההסכמה

שלהם. כתבנו מכתבים לפני שפנינו הלאה,

לפני שיצאנו לתקשורת. רדפו אחרינו

עיתונאים מהרגע הראשון, אמרנו: אנחנו לא

רוצים לדבר אתכם. תנו לנו לסדר את

העניינים. פנינו, הוציאו חוזר: בואו,

כולכם, ההורים, תקנו. אף מילה שאתם לא

חייבים, אף מילה על חלופות. כלום. לא הציגו

טפסים. במגן ובממלכתי א' אף הורה לא חתם על

טופס, לא הציגו להם טפסים.

<קריאה:>

זה לא נכון.

<הדס תגרי:>

אוקיי? לא הציגו להם טפסים, הם לא חתמו.

אוקיי?

אחרי שאנחנו הגענו עד לדוקטור חגית מאיר

והיא הוציאה לנו את המסמך הזה שאומר

שהוראות חוזר מנכ"ל בעניין תשלומים מרצון

לא קוימו: לא התבקשה ולא התקבלה הסכמה של

ההורים, לא בכלל ולא מיודעת ולא חופשית;

ולא שוריינו חלופות למתנגדים, שאף אחד לא

יודע כמה הם כי לא שאלו; ולכן לא ניתן

להתקדם. אנחנו פנינו לפני שהתחילה המכירה

וצריך לעכב את המכירה.

ואחרי שהיא הוציאה את הדבר הזה עוד יצא

חוזר של הגברת יפה עזרא ביחד עם המפקחת,

דוקטור איילה ניקולא. דרך המנהלות הן

הפיצו את זה אלינו, ההורים: אל תשימו לב

למה שאומרים ההורים המטעים האלה. גשו

לקנות, גשו לקנות. אנשים קנו. ועד הרגע

האחרון, אנשים חיכו אצלנו עד הרגע האחרון

ולא הלכו לקנות כי הם קיוו שתיעצר המכירה,

אבל הם אמרו לנו: טוב, אין מה לעשות, זה מה

שיש והלכו לקנות. זה מהלך שנכפה כאן על

ההורים.

אנחנו הוצאנו מכתב מיד, זמן קצר אחרי

שהוצגו לנו הדברים, עם ההשגות שלנו.

אמרנו: תקשיבו, ביררנו קצת. יש אולי שלושה

בתי ספר יסודיים – אנחנו מדברים על ילדים

בכיתה ה' – אולי שלושה בתי ספר יסודיים, - -

- שהצלחנו לברר. שאלנו, שאלנו את המנהלת,

שאלנו את הנהגת ההורים, שאלנו את כולם:

איפה יש בתי ספר שכבר עשו מהלך כזה? תציגו

לנו, תגידו לנו מה הלקחים. אחד לא הוצג

בפנינו. עד עצם הרגע הזה לא הוצג בפנינו.

אנחנו הבנו שיש אולי שלושה בתי ספר

שבמתווה של ללמוד עם מכשיר מהבית. גם לא,

יותר מ-50%, 60% משעות הלימוד. אמרנו: הדבר

הזה זה משהו סופר ניסיוני. המורים שלנו רק

בסוכות התחילו לעבור את ההכשרה. רגע, רגע,

מה הלחץ? הילדים בכיתה ה'. בואו נחכה עם

הדבר הזה. הסוסים דהרו קדימה, רמסו אותנו

בדרך.

היום באים כולם לפה ומציגים – ובאמת

סליחה אם אנחנו נרגשות או נרגשים – והם

אומרים: זו קבוצה קטנה של הורים שלא רוצה.

באמת שזה מאוד-מאוד מקומם. כשהיועצת

המשפטית של משרד החינוך מקבלת מכתב, אז

היא אומרת: תעצרו את המכירה, והכול ממשיך

והכול ממשיך, ואז מציגים להורים שבאים

לקנות: בואו, תחתמו על טופס הסכמה. וחלק

מההורים אמרו: אבל אני לא מסכים, אני לא

רוצה, בואו תבטלו, הרגע אני חותם. אז חלק

חתמו וחלק לא חתמו. חתמו ולא הבינו למה זה

משנה, הרי הם באים כבר לקנות, ולא הבינו את

כל המהלך הזה. זה הדברים.

והיום אומר על זה שסיפקו לכל האחרים

מחשבים: סיפקו מחשבים אחרי שהילדים שלנו

ישבו שבוע בכיתות כשאין להם מחשבים,

כשהאחרים כבר מתחילים להטעין להם תוכנות

ואנחנו במכתבים נרגשים למי מי שרק מוכן.

בסוף קיבלנו תשובה ממתאמת משרד החינוך אל

מול הכנסת, כי כבר היה קבוע הדיון בכנסת,

שהנה הנה המחשבים מגיעים, ואנחנו עוד לא

יודעים אם מגיעים. יום אחד הגיעו - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן. אוקיי, הגברת הדס תגרי. תודה.

<קריאה:>

אגב, זה לא רק בהוד השרון.

<הדס תגרי:>

אז אנחנו פה, אנחנו פה. לא מספיק לדבר על

הנהלים לשנה הבאה, אלא על מה קורה איתנו

עכשיו בהוד השרון.

<היו"ר עמרם מצנע:>

ראש ארגון או הנהגת ההורים של בית הספר.

מה השם שלך?

<מירי לוי:>

שלום, שמי מירי לוי. אני בהנהגת ההורים,

אני הגזבר של בית הספר לפיד. אני בהנהגת

ההורים הרבה שנים. הייתי גם יושבת ראש

בהנהגת ההורים בלפיד וגם בעיר. יש פה גם

אבא שהוא בעד, ואני אשמח שישמעו גם את הצד

השני.

אני רוצה להעלות כמה דברים שהם לא ברורים

לי מראש: ממתי הורים מתערבים בהחלטות של

משרד החינוך?

<הדס תגרי:>

אתם הורים - - - אתם הורים - - -

<מירי לוי:>

אני מדברת, יש פה - - - אני חברה - - -

<קריאה:>

את כמו נציגת עירייה, לא כהנהגת הורים.

<מירי לוי:>

חבר'ה, אני נציגת הורים, ותיכף אני אסביר

למה אני מתכוונת. אוקיי?

<קריאה:>

את ממש לא נשמעת ככה.

<קריאה:>

למה אתה מפריע פה?

<קריאה:>

למה אתה מפריע באמת?

<מירי לוי:>

אני חברה ב"מהות". אני מאמינה שאתם מכירים.

אני נציגת הורים בדבר שנקרא "מהות", שבטח

אתם מכירים, שהגברת רינה כהן וכל חברי

החינוך נמצאים בו. ששם מדברים על נושא של

מעורבות הורים, ואני בעד, אבל יש גבול

מאוד גדול בין מעורבות להתערבות. ולפי

דעתי, ההורים פה חצו את הגבול. ותיכף אני

אסביר את כל מה שאני אומרת. בהתחלה,

כשמשרד החינוך רוצה לצאת לתכנית – אני

בעד לשתף הורים. לשמוע את ההורים, לראות

את הבעד ואת הנגד. ודרך אגב, זה לא

טאבלטים. זה יכול להיות מחר מחשבון לימוד

לבגרויות במתימטיקה שיש בו פונקציות

חדשות או בדידים או כל דבר אחר שמשרד

החינוך יאמין שהוא יתרום לחינוך של

הילדים שלנו. וחברים, מחשבים זו הקדמה,

טאבלטים זו הקדמה. לא מדובר על לשחק אחר

הצהריים - - -

<קריאות:>

- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

הגברת מירי לוי, אני מבקש שתתמודדי. הדיון

הוא לא אידיאולוגיה על התכנית, הדיון הוא

יותר.

<מירי לוי:>

לא, לא. אני, מבחינתי - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

את מייצגת את הנהגת ההורים של בית הספר.

<מירי לוי:>

אני מייצגת את ההורים שהם - - - בעד. ויש פה -

- -

<קריאה:>

- - -

<מירי לוי:>

את הנהגת ההורים. הנהגת ההורים הייתה בעד.

ראו את זה.

<קריאות:>

- - -

<מירי לוי:>

היה שיתוף.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני רוצה לשאול אותך אבל איזה תהליכים

עברתם עם ההורים בתוך בית הספר?

<מירי לוי:>

אז אנחנו נסביר. אז קודם כל, זה אחד שהוא

דבר שהוא מבחינתי מאוד חשוב, וראוי לציין,

וזו נקודה לשאלה למשרד החינוך. יצאו,

אנחנו ישבנו, יושבים בהנהגת ההורים,

הפרוטוקולים של הנהגת ההורים מפורסמים

בכל מקום ואפשר גם לקרוא אותם. מי

שמתעניין ורוצה לדעת. ביוני יצא מכתב

ראשון, שאחריו יצאו עוד ארבעה מכתבים

בנושא של הטאבלטים, שזה משהו - - -

<הדס תגרי:>

מה פתאום.

<קריאה:>

- - - מכתבים - - -

<הדס תגרי:>

מה פתאום. אף מכתב לא יצא, כל הקיץ. באמת.

<מירי לוי:>

- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן. הגברת הדס תגרי.

<הדס תגרי:>

אי אפשר להגיד דברים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

נו, חברים, זה לא בית משפט פה. נו, באמת.

<הדס תגרי:>

לא, אבל יש איזה מינימום - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

זה לא בית משפט פה.

<הדס תגרי:>

איזה מכתבים? את - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

כל אחד יכול להגיד את מה שהוא רוצה.

<קריאה:>

נעביר לך.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בבקשה.

<מירי לוי:>

המכתבים מוצגים פה.

יצאו מכתבים. רוב ההורים, וגם יש פה הורים

שהם בעד – הם בעד.

עכשיו, מה שהכי מרגיז בכל הנושא הזה; ודרך

אגב, אלה שהם אידיאולוגית לא מוכנים

לפרויקט, אני מעריכה אותם. מעריכה אותם.

<הדס תגרי:>

אנחנו לא אידיאולוגית לא בפרויקט. אנחנו

בעד מינהל תקין.

<קריאה:>

- - -

<מירי לוי:>

אבל אם יקראו את המכתבים שבסופו של דבר מה

שהם דורשים זה: אנחנו מוכנים לפרויקט רק

תנו לנו טאבלט מתנה.

<הדס תגרי:>

אוי, באמת. איזה - - - שערורייה.

<קריאות:>

- - -

<הדס תגרי:>

זו הדה-לגיטימציה שהם עושים לנו.

<מירי לוי:>

ואני חושבת שפה – הנה זה רשום, שחור על

גבי לבן. רשום. זה המכתב שהם הוציאו, שחור

על גבי לבן.

אז בגלל זה אני אומרת: אם הוויכוח הוא

עקרוני – זה סוג אחד; אם הוויכוח: בואו

ותממנו לי את הטאבלט – הוא משהו אחר

לחלוטין.

<קריאה:>

- - -

<הדס תגרי:>

אוי, באמת. באמת

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן. אוקיי. כן. משפט אחרון, בבקשה.

<מירי לוי:>

שוב, אנחנו מאוד בעד. אנחנו חושבים, אנחנו

רואים איך זה מתנהל. אנחנו כבר רואים

מורים, אנחנו רואים איך שזה הולך. אנחנו

מאוד בעד. ויש פה גם הורה שהבת שלו משתמשת

עם הטאבלט, אז אני אשמח אם תוסיף כמה

מילים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

תודה.

מי מייצג את בית הספר רבין? הגברת ברכת

קלימשטיין לוי?

<קריאה:>

לא, מה פתאום.

<קריאה:>

לא.

<קריאה:>

היא מייצגת את - - -

<קריאה:>

היא מייצגת את המתנגדים.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

לא מייצגת אף אחד, - - - עצמי. אז אם אני, יש

לי - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

את חתומה על המכתב, אז אני - - -

<ברכת קלימשטיין לוי:>

לא, לא. בשמחה. אני מייצגת את עצמי, אבל לא

הורי רבין ואני לא בוועד הורים - - -

<ברכת קלימשטיין לוי:>

קוראים לי ברכת קלימשטיין לוי. אני אימא

לשני ילדים בכיתה ה', תאומים, בן ובת, בשתי

כיתות שונות. אני אימא לארבעה ילדים

המערכת החינוך הממלכתית, והנושא פה הוא

ממש-ממש לא טאבלטים. וכל ניסיון לשים את

זה ולצמצם את זה לנושא הטאבלטים או לנושא

הוד השרון הוא ממש חוטא למטרה שלשמה

התכנסנו פה. הנושא העיקרי הוא מי מקבל

החלטות במדינת ישראל בנושאים חינוכיים?

<קריאה:>

בדיוק.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

מי הסמכות השלטונית? אני כהורה יודעת

שאני עד גיל 18 מקבלת החלטות עבור הילדים

שלי, וזה משפט שהם שומעים: כשתהיה בן 18

תקבל החלטות. אני מבקשת שהילדים שלי

יקבלו את הסמכות השלטונית של משרד

החינוך, שיש לו את הכלים הפדגוגיים,

החינוכיים והחברתיים לקבל החלטות. לאף

הורה, יהיה מקצועי ככל שיהיה, כל אחד

בתחומו, ויש פה הורים, באמת מהאליטה של

החברה הישראלית, אין יכולת, גם אם יש רצון,

אין יכולת לקבל החלטות פדגוגיות,

בריאותיות, חברתיות, רגשיות. אין לאף אחד

מההורים יכולת להבין או לנתח את מכלול

השיקולים כדי ללכת לפרויקט מהסוג הזה

שהוא פרויקט שנוגע בליבת הלימודים.

<קריאה:>

טיפה הגזמת, לא?

<היו"ר עמרם מצנע:>

משרד החינוך החליט. זה לא הוויכוח.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

לא, לא, לא. משרד - - -

<קריאה:>

- - -

<ברכת קלימשטיין לוי:>

לא. משרד החינוך שלח את ההורים לריב בינם

לבין עצמם האם הם מעוניינים בטאבלט, כן או

לא.

<היו"ר עמרם מצנע:>

הגברת ברכת קלימשטיין לוי, בואי נחדד רגע:

משרד החינוך החליט על הכיוון - - -

<יפעת קריב:>

למה? דוקטור עופר רימון נמצא כאן והוא - - -

את האוטוריטה המקצועית.

<היו"ר עמרם מצנע:>

הוא החליט.

<הדס תגרי:>

אבל אנחנו - - - אבל הוא לא שלח לנו - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, כי את מעלה שאלה נכונה מאוד, אבל אני

חושב שאת - - -

<הדס תגרי:>

הוא לא החליט שהוד השרון תיכנס לפרויקט

הזה.

<יפעת קריב:>

לא. ממש לא. זה לא נכון.

<היו"ר עמרם מצנע:>

את מעלה שאלה נכונה אבל התשובה עליה היא

ברורה: משרד החינוך החליט. הוא גם הציג את

התכנית הזו אצלנו לפני חצי שנה, משהו כזה.

הוא החליט.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

השאלה אם הוא יכול לכפות. אם כן, בוודאי - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

את בעצמך אמרת - - - יחליט.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

לא. אבל רק רגע, אדוני היושב ראש: אני

מעולם, מעולם לא התערבתי בשיטת הבדידים

ולא עניין אותי אם לומדים חשבון או תורה

כי משרד החינוך החליט והוא מלמד.

<היו"ר עמרם מצנע:>

הגברת ברכת קלימשטיין לוי, אבל את סותרת

את עצמך. כי אילו משרד החינוך היה, במסגרת

ההחלטה הזו, גם מחלק לכולם את כל האמצעים,

אז על מה היה הדיון פה? היה הדיון על

האידיאולוגיה.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

עוד פעם: ברגע שמשרד החינוך מחליט, אני

כאימא יכולה להביע את דעתי על איך לומדים

תורה או חשבון, אבל משרד החינוך הוא

האוטוריטה, הוא הסמכות - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

אז הוא החליט.

<הדס תגרי:>

לא. הוא אמר שההורים החליטו - - -

<ברכת קלימשטיין לוי:>

אז זה מה שאנחנו רוצים לברר. אנחנו לא

הבנו באיזה עולם אנחנו חיים עד רגע זה.

אם משרד החינוך החליט שזה מה שהוא עושה,

אני רוצה לשאול את השאלה, באמת-באמת, היות

ואני לא מבינה – אני אזרח שומר חוק, וכל

מה שמשרד החינוך יעשה ויגיד לי לעשות אני

אעשה גם אם זה לא מוצא חן בעיניי. ויש לי

ביקורת, כזאת או אחרת, ואני שולחת את

הילדים בלב שלם ובנפש חפצה לחינוך

הממלכתי. אני רוצה להבין האם ברגע שמשרד

החינוך החליט, האם כל ראש עיר רשאי לחייב

את כל ההורים להיכנס - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

אז הגעת עכשיו לשאלה העיקרית: זה עניין

הקנייה של המכשיר.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

עוד פעם, זה לא, אני רוצה לחדד: נכפה עלינו

להילחם באמצעים כספיים. היות ושלחו

אלינו: תשלמו, הדבר יכול - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, אבל אם, למשל, משרד החינוך או ראש העיר

היו מחליטים לגבות את התכנית הזו בכך

שהטאבלטים נקנים על ידי הממסד, אז כל

השאלות שלך היו נגמרות?

<ברכת קלימשטיין לוי:>

לא, ממש לא. אבל אז יכולתי – תראו, עוד פעם:

צריך להבין מי מקבל את ההחלטות. אם מי

שרשאי על פי חוק לקבל את ההחלטות זה משרד

החינוך וראש העיר, לי זה פשוט באמת לא

ברור האם ראש עיר יכול לקבל החלטה כל כך

מרחיקת לכת. אם משרד החינוך אומר - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

רגע, רגע. משרד החינוך מקבל החלטה. את

ההחלטה אחר כך מיישמים כלפי מטה.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

אין בעיה. אוקיי.

<היו"ר עמרם מצנע:>

לראש עיר יש סמכות, למנהל בית ספר. אנחנו

הולכים עכשיו לכיוון של עצמאות יותר

גדולה למנהלי בתי ספר - - -

<ברכת קלימשטיין לוי:>

זו אחת הסכנות הכי גדולות.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני לא חושב. אני חושב הפוך ממך.

<יפעת קריב:>

דרך אגב, גם עצמאות יותר גדולה לראשי

הרשויות.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אני חושב הפוך ממך. אני חושב שצריך לתת

עצמאות ויהיו לנו גם מנהלים יותר טובים.

אבל בואי - - -, זה לא הוויכוח כרגע.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

אני מסכימה שכל בית ספר יכול באמת, על ידי

אותם בתי ספר אוטונומיים, לתת את הדגשים

שמיוחדים לחברה הספציפית שבה הוא חי.

ואין ספק שהמנהלות יכולות לנהל יותר טוב

מאשר כל אותם - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

יש להם עצמאות במסגרת קבלת ההחלטות,

במסגרת הדירקטיבות שמקובלות במשרד

החינוך.

<ברכת קלימשטיין לוי:>

אבל ברגע ששולחים החלטה מהסוג הזה

לפתחם של ההורים – אנחנו הגענו, בבית

הספר רבין, אני רוצה להגיד לך שהיינו חברה

לעילא ולעילא. התעסקנו רק במי מביא מה

לל"ג בעומר, ומי עושה טרמפ אחד לשני. הגענו

למצב שבו הורים פתחו קבוצות וואטסאפ עם

איומים איומים ונוראים. אני קיבלתי

איומים גם בחוץ, עכשיו, וגם בקבוצות

הוואטסאפ, איך אני עושה כזה.

עכשיו, אם אתם שולחים את זה לפתחנו

להחלטה, אז תראו לאיזה מצב חברתי אתם

מביאים את ההורים. אתם יודעים שנפתחה

קבוצת וואטסאפ של ילדים עם טאבלטים, והבת

שלי בכתה ואמרה: אני הולכת לפתוח קבוצת

וואטסאפ של ילדים בלי טאבלטים. אמרתי לה:

עמית, אני יודעת כמה זה קשה לך, אבל את לא

תהיי מה שהם. את לא תעשי קבוצה של ילדים עם

טאבלטים ובלי טאבלטים. את לא תפגעי

בילדים אחרים למרות שאת נפגעת.

אני רק רוצה, ברשותכם, רק דבר אחד שביקשה

ממני חברה שנבצר ממנה להגיע, כי רוב

ההורים הם הורים שכירים, הם לא יכולים

לקחת יום חופש מהעבודה ולהגיע. ביקשה

ממני אותה חברה שנמצאת בבית הספר מגן.

ואני מבקשת, הרי כולכם יושבים פה, תרשמו

את השמות ותבדקו איתם אם הם נתנו הסכמה

לאי-מייל שנשלח - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, הגברת ברכת קלימשטיין לוי, זה לא.

עזבי, זה לא.

<הדס תגרי:>

זה חשוב - - -

<ברכת קלימשטיין לוי:>

לא, זה חשוב, זה חשוב מאוד שתשמעו את

האנשים שקנו. כותבים פה לפחות עשרה הורים

שהם קנו את הטאבלט תחת לחץ חברתי כדי

שהילד שלהם לא יהיה שונה, כי הילד בא

הביתה ובכה.

<קריאה:>

אבל - - - שזה עדיין - - -

<קריאות:>

- - -

<ברכת קלימשטיין לוי:>

אני חושבת שלא הוגן, לא הוגן לשים הורים

במצב כזה שבו הם צריכים להילחם אחד עם

השני על החלטה שהיא מהותית – גם כלכלית

אבל גם חברתית ורגשית.

<היו"ר עמרם מצנע:>

הגברת ברכת קלימשטיין לוי, אני מודה לך.

תודה רבה.

יש הנהגת - - -

<אלעד מאירי:>

רבין.

<היו"ר עמרם מצנע:>

רבין. הנהגת ההורים?

<אלעד מאירי:>

אני אלעד מאירי. אני אשתדל לעשות את זה

קצר, כי בעצם כבר פה אמרו את מרבית הדברים,

רק כמה נקודות: קודם כל, בבית הספר רבין

נעשתה הצבעה מיד אחרי ההרצאה של המנהלת,

הצבעה בעל פה, והיה שם רוב של כ-90%. אני לא

רוצה להגיד מספר מדויק אבל כ-90%.

<היו"ר עמרם מצנע:>

90% אמרת.

<אלעד מאירי:>

כ-90%. כן.

<קריאה:>

זה לא נכון.

<אלעד מאירי:>

טוב, לא נכון, אוקיי.

<קריאה:>

לא.

<אלעד מאירי:>

אז אני מוכן שיבדקו את זה.

<יפעת קריב:>

בכל מקרה התבקש רוב של 70%, אז זה בסדר.

<קריאות:>

- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן, בואו. נו, באמת. אי אפשר להתווכח על

העובדות פה.

<קריאה:>

- - -

<אלעד מאירי:>

יש לנו.

<קריאה:>

אז תציג אותן.

<אלעד מאירי:>

אני חושב שיש פה מצד המתנגדים מעשה לא

הוגן. מרביתם מתנגדים מסיבות שבכלל לא

קשורות לכסף. מרביתם. הם מתנגדים מסיבות

של קרינה וכדומה. רק משהם הבינו שאין להם

שום say, כמו שהגברת ברכת קלימשטיין לוי

אמרה, ואני מסכימה איתה בהרבה מאוד

מהדברים, שהדיון פה הוא לא על הטאבלטים,

אלא על מעורבות ההורים במערכת החינוך; אז

משהם הבינו שאין להם שום סיכוי לצאת נגד

העניין הזה של הקרינה אז הם הלכו לעניין

הכספים, ודרך זה מנסים לטרפד את הפרויקט.

דבר אחרון שאני רוצה לשאול פה: איך מנהלת

בית הספר צריכה להתנהג עם ילדים, שבעצם

היא סיפקה להם טאבלט, הן על ידי העירייה

או מתרומות לבית הספר, ואותם ילדים קיבלו

מההורים שלהם הוראה לא להשתמש בטאבלט

בבית הספר? איפה זה נשמע כזה דבר? אני אשאל

אותך שאלה: אם אספיס היה עוכר ישראל, אז

אבא שלי שהוא היה נאמן לארץ ישראל ולא היה

רוצה שאני אלמד באספיס, היה אומר לי: אל

תלמד חשבון? איפה זה נשמע הדבר הזה,

שהורים יגידו לילדים שלהם לא ללמוד עם

טאבלטים בתוך בית ספר? זו שערורייה. זה

סקנדל.

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן.

<אלעד מאירי:>

תודה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אתה רוצה לדבר?

<משה מזרחי:>

בשביל מה באנו? כן, אני רוצה לדבר.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בבקשה, חבר הכנסת משה מזרחי. כן.

<משה מזרחי:>

אני הערתי תוך כדי דיון, גם אמרתי לך את

זה: הדיון פה ממש לא הטאבלטים. ויש פה

איזושהי סוגיה מאוד עקרונית, ואני רוצה

להגיד לכם: זה סוג של סימפטום. לא עכשיו

הוד השרון על המדוכה כי יושבים פה גם מבתי

ספר במקומות אחרים. אני קורא בעיתונים על

מחאות על אייפדים ובבתי ספר אחרים. ואני

תוהה, דרך אגב, מה יקרה, למשל, בקריית

שמונה כש-90% מההורים יגידו: אנחנו רוצים

טאבלטים? מה יגיד משרד החינוך? אתה תיתן

להם את הטאבלטים? בכפר קאסם יצביעו 90%

מההורים. הנהגת ההורים תרצה טאבלטים. מה

אתם עושים? אתם מפריטים את זה? מגלגלים את

זה למי שיש לו?

עכשיו, מה שעולה פה מהדיון הזה זה התהליך.

ואני רוצה להגיד לכם שאני גאה שדווקא

מהוד השרון, אנשים שיש להם, יכולים לקנות

את הטאבלט הזה, מבחינה ערכית ועקרונית

מתנגדים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

חבר הכנסת משה מזרחי, לא שמעתי אותך אף

פעם כך מתרגש.

<משה מזרחי:>

כי זה מכעיס אותי. זה בליבת החינוך שלנו,

ואנחנו התומכים - - -

<קריאות:>

כל הכבוד.

<עיסאווי פריג':>

הם נמצאים במקום אחר והדיון במקום - - -

<משה מזרחי:>

אני אומר לכם ואני שומר את המשפט של מישהי

פה מהנהגת ההורים שאמרה: הם רוצים

טאבלטים בחינם. זה מזעזע לאן הבאתם את

האנשים האלה להגיד דברים כאלה. הם רוצים

טאבלטים בחינם?

<עיסאווי פריג':>

נכון.

<משה מזרחי:>

האנשים האלה יכולים לקנות טאבלטים לכל

בית הספר. הם צריכים להוריד את הכובע שיש

אנשים ערכיים.

<עיסאווי פריג':>

עזוב את זה, תפסיק. נו, די. באמת.

<היו"ר עמרם מצנע:>

חבר הכנסת עיסאווי פריג'.

<עיסאווי פריג':>

לא, - - -

<משה מזרחי:>

אנשים ערכיים שמעלים בעיה עקרונית שהיא

לא נוגעת להוד השרון. חבר'ה, זה משרד

החינוך.

<יפעת קריב:>

אז כאילו אתה נגד - - - במערכת החינוך.

<משה מזרחי:>

דקה ואל תפריעי. - - - דקה.

<עיסאווי פריג':>

זה משהו אחר.

<יפעת קריב:>

לא, כי ככה זה משתמע.

<משה מזרחי:>

סליחה. לא, לא, לא, לא, מה פתאום. התכנית היא

יפה מאוד. ופה החלק של המדינה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

נו, אז מה אתה מציע?

<יפעת קריב:>

אז אני לא מבינה מה אתה אומר.

<משה מזרחי:>

אז תנו לי לסיים.

תראה, אף אחד לא יוצא נגד התכנית, ואני

בטוח שגם ההורים לא נגד הקדמה. למרות שיש

מחקרים שהתפרסמו במשרד החינוך – אני

מחזיק מהאתר – על מידת המשקל של

ההתפתחות, אבל נעזוב את זה. עשיתם דיון פה

וכולי. פה אני חרד, השחרור של הרצועה,

שמשרד החינוך התיר את הרצועה לגמרי, והוא

- - - כרגולטור. תראה, אני אתן לך דוגמה: אתה

שומע פה, בדיון, על העניין הזה של הסכמות

הורים ותחשבו גם על ילדים וגם על הורים

וגם על מי שאין לו, שמאלצים אותו להגיד –

אני מדבר על חסרי היכולת – לא מי שמבחינה

ערכית חושב שהמהלך הזה לא נכון. משרד

החינוך היה צריך להיות צמוד למהלך כזה,

להכין אותו, ולא להביא למצב איום ונורא

כזה שנמצא בבתי ספר אחרים. אמת או לא?

יושבים פה לא רק מהוד השרון.

<קריאה:>

גם מראשון לציון.

<משה מזרחי:>

עכשיו, אני מקריא לכם משהו ממשרד החינוך,

לא אני. משרד החינוך בא ואומר על התהליך,

לא המטרות, התהליך הוא עקום, ומשרד החינוך

משך ידו. אני חושב שלזה התכוונה הגברת

ברכת קלימשטיין לוי כשהיא דיברה. לא מי

קובע. לזה היא אמרה, רבאק. למה לתת לכל

רשות ללכת באיזשהו תהליך שלפעמים הוא

נכפה גם על ההורים? ושאנחנו יודעים את זה

גם מהמסתננים שמגרשים אותם מרצון למדינה

שלישית. כן? אני אומר את זה בצחוק. אבל

תראו מה כותבת מנהלת אגף יישומי חוק

ומדיניות ממשרד החינוך, המינהל הפדגוגי:

שכל התהליך הזה היה לא תקין, לא חוקי,

בניגוד, כן? בניגוד לנהלים של משרד

החינוך. אז זאת השאלה: איפה משרד החינוך?

ואיך הוא הניח לזה שיגיע למצב הנוראי הזה?

אני נגד זה שבתי ספר שיכולים, ביחד עם

ההורים ובהסכמה מוחלטת; לא להגיד להם,

למסכנים, בריש גלי – אתה כבר שם לב לאיזה

מצב מגיע – על הגב של הילדים, להגיד:

חבר'ה, מי שלא יכול שיבוא אלינו, אנחנו

ניתן לו. חישבו, זה הכול.

ולכן אני אומר: משרד החינוך כשל פה בהובלת

התהליך. זה הכול. זה מה שאני אומר. והוא

צריך להתערב התערבות חדה, כי זה קורה

בהרבה מקומות, ולקחת את זה לידיים שלו,

ולוודא שחלילה הדברים האלה לא על גב

ילדים ולא על גב של ילדים שלא יכולים ולא

של ההורים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

חבר הכנסת משה מזרחי, תודה רבה.

<יפעת קריב:>

אבל עם כל הנאום הזה - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

חברת הכנסת יפעת קריב, אני אתן לך לדבר.

<יפעת קריב:>

- - - להגיד דברים.

<היו"ר עמרם מצנע:>

אבל אני אתן לך. שנייה. גם חבר כנסת מותר

לו להשמיע קול, אפילו מרוגש מאוד, וזה עוד

לא אומר שהוא צודק.

<קריאה:>

אגב, אתה צודק.

<היו"ר עמרם מצנע:>

בסדר. נפגשנו פה. כי יש חלק שחושבים ככה

וחלק חושבים אחרת וזה לגיטימי.

<משה מזרחי:>

על הדרך.

<היו"ר עמרם מצנע:>

עזוב את הדרך. אתה לא נתת לי תשובה מה אתה

מציע לעשות.

אני רוצה לספר לך ולמאזינים שכניסת בכלל

מחשבים למערכת החינוך נעשתה בעיקר על ידי

רשויות מקומיות, לא על ידי משרד החינוך.

<קריאה:>

בדיוק.

<יפעת קריב:>

- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

את כל אלפי המחשבים, עם תחילת המערכת לפני

15 שנה, 20 שנה, לא משרד החינוך אלא ההורים,

הרשויות המקומיות החזקות, והחלשות השיגו

גם תרומות. ולכן הוויכוח פה הוא לא על

איזשהם עקרונות פילוסופיים. הוויכוח הוא

מה באמת עושים במציאות הזו, איך מתמודדים

איתה: אל"ף, נכון. ואני גם חושב שתהליכים

צריכים להתבצע נכון. בי"ת, על פי חוק.

<משה מזרחי:>

- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן, רגע, רגע.

<משה מזרחי:>

נו, אז מה?

<היו"ר עמרם מצנע:>

שנייה. בסדר. בסדר.

<משה מזרחי:>

מה לא אמרתי מה לעשות? לעשות כמו שצריך.

<היו"ר עמרם מצנע:>

חברת הכנסת יפעת קריב, מאיפה את? מאיזו

מקום בארץ את?

<יפעת קריב:>

טוב. אז למען הגילוי הנאות אני מהוד

השרון, אבל אף אחד מארבעת ילדיי לא לומדים

בבתי הספר האלה ולא לומדים בתכניות האלה.

בסדר?

<היו"ר עמרם מצנע:>

אבל הם למדו בטח.

<יפעת קריב:>

לא, לא. הם לומדים במערכת חינוך. לא. לא.

אחד בהרצליה ואחד בדמוקרטי. הם לא, לא

בבתי הספר הללו.

אז קודם כל אני רוצה להגיד שאני כאן - - -

אבל מעורבת רגשית, כי דיברתי עם כל ההורים

בכל הצדדים, עם באמת ייצוג מאוד-מאוד גדול

של הורים. ובמהלך השבוע, אני אומרת,

העמדות שלי, ככה השתנו. לא השתנו כמו

ששמעתי והקשבתי וראיתי.

אני רוצה לומר כמה דברים: קודם כל, בהרבה

מאוד דיונים בוועדה הזאת אנחנו דנים

בקדמה ובטכנולוגיה, ואנחנו רוצים שמערכת

החינוך תתקדם ותהיה מותאמת טכנולוגית.

הלוא יצאו מפה כל חברי הכנסת, ורציתי

להראות לכם לפני כמה רגעים איך כולם לא

זזים בלי הדבר הזה. אני הלוא רצה מדיון

לדיון. דמיינו רק היום פה במקביל. אם

הייתי סוחבת ספר על כל דיון שאני נמצאת בו

רק היום, הייתי מסתובבת פה עם קלסרים, שלא

לדבר על תרמיל על הגב או מזוודה. פה יש לי

את כל הדיונים שמתקיימים בכנסת במקביל,

כל יום, כל היום, השבוע, בשנייה. הכול נשלח.

ודרך אגב, גם חוסך נייר, איכות הסביבה,

הכול, אבל אף אחד מאיתנו - - -

<משה מזרחי:>

אף אחד לא מתווכח על זה.

<יפעת קריב:>

שנייה. דקה.

אני אומרת: זו קדמה - - -

<משה מזרחי:>

- - - אף אחד שמתווכח על זה. לא מתווכחים על

זה.

<יפעת קריב:>

על זה אין ויכוח – בסדר. ואני רוצה לחזק

את זה ולהגיד שמערכת החינוך צריכה ללכת

לקדמה ולטכנולוגיה, חד משמעית, ולהתקדם

לזה, ולא לסחוב על הגב - - - כמה דיונים

אנחנו מקדמים, מקיימים בנושא הזה.

אני רוצה להגיד שאני גם מכבדת

אידיאולוגיה. הגברת ברכת קלימשטיין לוי

הציגה כאן אידיאולוגיה, אני מכבדת

אידיאולוגיה. יכול לבוא בן אדם ולהגיד:

אני מטעמים אידיאולוגיים מתנגד לזה. אני,

מטעמים אידיאולוגיים, אחת הבנות שלי

לומדת במערכת החינוך הדמוקרטית, כי זה

הטעמים האידיאולוגיים שלי. לקחתי אותה.

אני לא תוקפת את מערכת החינוך הרגילה, אלא

הזזתי אותה למערכת חינוך שאני חושבת

שמתאימה יותר לטעמים האידיאולוגיים שלי.

מותר לבוא אידיאולוגית ולהגיד: אני לא

מסכים לזה, אני רוצה את זה. דרך אגב, גם

מותר להמשיך ללמוד בבדידים. אם מישהו

רוצה ללמד את הילדים שלו בבית בבדידים –

זכותו המלאה.

אני בעד אידיאולוגיה, אני בעד אנשים

שבאים עם עמדה ועם סדר יום משלהם, וזה

בסדר גמור. אבל אני אומרת שמה שקרה כאן,

בעצם עברנו כאן איזשהו גבול. קודם כל, אני

מסכימה שזה נהיה מכוער בין ההורים וזה

נהיה מכוער ברמה המקומית. וכן ברמה

המקומית ולא הארצית. כי באה עיריית הוד

השרון מטעמים אידיאולוגים, ואני רוצה - - -

<משה מזרחי:>

לא שמעתם את בת ים.

<יפעת קריב:>

על בת ים לא דיברו איתי, אני לא - - -. שם בבת

ים גם - - -

<קריאה:>

גם בראשון לציון.

<משה מזרחי:>

לא, אני רק אומר: זה רק סימפטום. לא הוד

השרון פה על המדוכה. עזבו את הוד השרון.

<קריאות:>

- - -

<יפעת קריב:>

אני רוצה לומר שמה שקרה כאן, ואני רוצה

רגע להחמיא לעיריית הוד השרון שהחליטה

לקחת על עצמה תכנית ולהתקדם קדימה בקדמה,

ובאה ואמרה: אני גם לוקחת את הספרים על

חשבוני, ואני באמת מממנת אותם. אני לא

מטילה עוד עול פרט לעלות. אבל מה שנעשה

כאן לקוי, ופה אני רוצה להעביר ביקורת פעם

אחת על העירייה וגם על משרד החינוך, זה

הנושא של ההורים. אני חושבת שצריכה להיות

הכנה הרבה יותר עמוקה להורים, בעיקר

להורים שהם היום רוצים להיות מעורבים ולא

מתערבים. ההורים אומרים לך: אנחנו לא רצים

להתערב. אנחנו רוצים ללכת ליום העבודה

שלנו. אנחנו לא רוצים לשבת ולהיות כאן.

אנחנו רוצים להיות הורים מעורבים. ההכנה

עם ההורים, גם ברמה המקומית, גם ברמה

הארצית, הייתה הכנה לקויה.

<משה מזרחי:>

- - -

<יפעת קריב:>

גם אני קראתי את החומרים וראיתי, ואני

חושבת שזו המסקנה שצריכה רגע אחד לעצור.

זה לא שמישהו מתנגד לקדמה ולטכנולוגיה.

אני חושבת שבסך הכול הכוונות של כולם היו

כוונות טובות, אבל זה נהיה מכוער.

הידרדרנו למקום לא טוב.

אני מבקשת מהוועדה למצוא פתרון, גם ברמה

הארצית, אבל גם ברמה המקומית. אנחנו בסך

הכול, אני אומרת, רוב ההורים רוצים לתת את

המקסימום לילדים שלהם, לתת להם את הקדמה

ואת הטכנולוגיה, אבל רוצים להבין מה

המשמעות של הקרינה ורוצים להבין מה

המשמעות של הספר הזה מבחינת לשבת

ולהסתכל, והמבנה של הגב והעיניים. יש הרבה

מאוד שאלות, ומותר להורים לקבל תשובה לכל

שאלה שיש להם - - -

בנושא הכספי, אני חושבת שהנושא די הובהר:

מי שאין לו, לא יצטרך לרכוש את זה. אין פה

עול כספי. המערכת נותנת. הספרים ניתנו

בחינם. אבל חד משמעית, אני אומרת: הקדמה

חשובה, הרעיון חשוב. אנחנו דורשים

טכנולוגיה. ברמה הפרטנית אני חושבת שמול

ההורים נעשו הרבה טעויות.

<היו"ר עמרם מצנע:>

תודה רבה.

חבר הכנסת איתן כבל, בבקשה.

<איתן כבל:>

תודה, אדוני היושב ראש.

באופן טבעי, אמנם אני לא גר בהוד השרון, יש

לי שלוש בנות – יש לי ארבע בנות, ברוך השם,

אבל שלוש כבר נמצאות בתוך המסגרות

החינוכיות – ואינני רוצה לעסוק בעניין

של הפוליטיקה של מערכת החינוך בראש העין.

גם יש לי עניין שם – אני מכיר את ראש העיר.

הוא בן משפחה שלי. אני לא רוצה להתעסק בצד

הזה. אני רוצה להתעסק ממקום אחר של הורה

לתוך התהליך הזה. לבוא לכאן מנקודת מבט

אחרת לגמרי. נכון, חברי כנסת הם מלאכים עם

קרניים, אבל כן, הם גם הורים לכל דבר

ועניין, שמתחבטים בשאלות כלכליות

ומתחבטים בבעיות שמונחות לפתחנו כל יום.

אז קודם כל, אני אומר את זה לכם כאן.

השאלה שמונחת לפתחנו בעניין של כן אייפד

או לא היא הפחות חשובה, כי אייפד יהיה,

איתנו או בלעדינו. זה רק שאלה של זמן. אני

חושב שגם התכוון לכך חבר הכנסת - - -

<משה מזרחי:>

ודאי.

<איתן כבל:>

ברור לנו. אף אחד מאיתנו לא מתכוון

שתלמידים יגיעו עם אבני סיתות ופטישים

כדי לסתת את שיעורי הבית. העניין ברור. יש

כאן עניין מרכזי אחד: מה מערכת היחסים

המתקיימת יום-יום, שעה-שעה, בין הורים

לבין בתי הספר, לבין מערכת החינוך

המקומית, לבין מערכת החינוך הארצית? מה

החוט המקשר, המחבר? ואיפה מתחילה חובתו של

ההורה? איפה היא מסתיימת? איפה החובות של

היישוב? איפה החובות והזכויות של ההנהלה

של משרד החינוך?

ולמה אני אומר את זה? כי אני מוצא את עצמי

כהורה, וגם חבר כנסת שמרוויח לא רע, אתה לא

יכול למצוא את עצמך כל הזמן נמצא במצב

שאתה כל הזמן במערכת חינוך שמגדירה את

עצמה חינם, - -

<משה מזרחי:>

שוויונית גם.

<איתן כבל:>

שוויונית.

<משה מזרחי:>

שוויונית יעני.

<איתן כבל:>

- - שרק מה כשאני קורא את הטפסים, ואתה

אומר: ואללה, תשמע, אין ברירה. ואני עכשיו

אומר לכם את זה כך. אינני מסתכל על עצמי

כשאני מקבל את הטפסים האלה. אני הרי מכיר

את השכנים שלי, ואני מכיר את התלמידים,

ואנחנו מכירים את כולם, ואתה אומר לעצמך:

אל אלוהים, מה קורה פה? איזה מין דבר זה?

ולכן, אומר לך את זה כך. אני כבר לא רוצה

לעסוק בשאלה מאיזה גיל צריך להכניס

אייפדים ומחשבים. זה דיון מקצועי לכל דבר

ועניין. אני לא יודע, אני יכול להמליץ,

לפחות, מה שנקרא, מהתחושות שלי כהורה, אבל

אני לא יודע להגיד את זה מעבר לכך.

אבל לי ברור שאין מצב שרשות מקומית, קו

נטוי, מדינה, יכולה להכניס לכיתה או לבקש

מהורים להיות. זה או. זה או. כמו שאתה –

אני בטוח בזה, אדוני היושב ראש – שבית ספר

שרצה לעבור לאייפדים, אין לי ספק שמערכת

החינוך שאתה עמדת בראשה וניהלת את

העירייה שלה, לא אמרת להורים: נראה, שכל

אחד יביא. וישלמו וייקחו ולא יביאו. אין

חיה כזו. זו לא שאלה של יכולת, זו פשוט

מחשבה עקומה. אני לא אומר שלא צריך לעשות

את זה. אני טוען שאין דבר כזה. זה כמו שאני

מקבל כהורה שיעורי בית מבית הספר. לא רוצה

שיעורי בית. אני הורה, אני לא תלמיד בבית

הספר. וכשאני חלק ממערכת החינוך, הורה

לזה, אני לא רוצה שלילד שלי יהיה ולילד

שיושב לידו, אני יודע שבמקרה הטוב יהיה כי

אנחנו נעשה מגבית, ואני אלך. לָמָה? לֵמָה?

למה כל הזמן לגרום לאנשים להיות במצב שבו

הם נעלבים ועלובים? וילדים סוחבים

טראומות מגיל אפס עד גיל, לא יודע מה, על

הדברים הקטנים האלה.

<משה מזרחי:>

ממש.

<איתן כבל:>

על הדברים הקטנים.

<קריאה:>

- - -

<איתן כבל:>

o(tH

摧ٶÏ᠀לכן, אני אומר את זה ככה: אדוני

היושב ראש, הצעתי היא פשוטה. אתה שאלת את

חבר הכנסת משה מזרחי מה הוא מציע. בבית

ספר שאין, העירייה יודעת לספק לכל הכיתה

אייפדים או מחשב או כל דבר אחר, לא יוכנס,

עם כל הכאב והצער שבעניין. זו איננה מטלה

שמונחת לפתחם של ההורים.

<משה מזרחי:>

נקודה.

<איתן כבל:>

נקודה.

<יפעת קריב:>

אבל אתה מפלה בין רשויות חזקות לרשויות

חלשות.

<איתן כבל:>

סליחה. שנייה. אני מדבר שוטף, למה את

מפריעה?

<יפעת קריב:>

לא, אבל בין רשויות - - -

<איתן כבל:>

אבל סליחה, אני מדבר שוטף. ביקשתי עזרה?

<היו"ר עמרם מצנע:>

אפילו בחוק ישראל היום לא התרגשת כל כך.

<יפעת קריב:>

כן. לא, זה חלק כבר - - -

<קריאות:>

- - -

<קריאה:>

חברי הכנסת מתרגשים יותר מההורים היום

פה.

<איתן כבל:>

קודם כל, אני אומר לך את זה כך: כמו בישראל

היום, שגם התראיינתי. אתה יודע שאני לא

לוקח משהו, אני באתי לפה במיוחד. אני לא

חבר ועדת החינוך, התרבות והספורט, ואתה

יודע שאני מגיע מעת לעת לנושאים שאני

חושב שהם בנפשנו. ואני אומר את זה לך כאן:

אנחנו כל הזמן עוסקים בפערים חברתיים. כל

הזמן אנחנו מדברים גבוהה-גבוהה על הפערים

החברתיים. שוכחים שבסוף זה תלמיד בכיתה

שאין לו סנדוויץ', שאין לו תיק, שהוא בא

בלי מגפיים – הדברים הקטנים. אני חווה את

זה. יש לי שלוש בנות, ברוך השם. אני עושה

הכול כדי לתת להן הכול. ואני אומר לך,

אדוני היושב ראש: אני אבקש להצביע על הצעה

שאומרת שבתי ספר – עד כמה שידינו משגת על

פי החוק – שאינם יודעים לספק לכל

התלמידים שלהם מוצר שבו כל הכיתה מתבקשת,

ואיננו נחלת כלל ילדי ישראל או נחלת, שזה

לא יוכנס. עיריית הוד השרון, שאני מכבד

אותה, ובוודאי את ראש העיר שהוא ידיד אישי

שלי – לא רוצה? בבקשה, תוציא את זה. אתה

רוצה? תשלם. תודה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

כן, חבר הכנסת איתן כבל, תודה רבה.

<קריאה:>

- - -

<קריאה:>

ולמה אתה לא מחייב - - -?

<איתן כבל:>

לא, לא, סליחה, בחייאת רבאק, אתה שואל אותי

שאלה כזו?

<קריאה:>

- - -

<איתן כבל:>

תגיד, מה עשית? מה, אני ילד? מה זה, מה, יש

הבדל עצום - - -

<קריאה:>

- - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

חבר הכנסת איתן כבל, חבר הכנסת איתן כבל - -

<איתן כבל:>

לא, לא, סליחה - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>

לא, לא, אבל, אבל - - -

<קריאות:>

- - -

<איתן כבל:>

לא, יש הבדל גדול בין ספרי לימוד - - -

<קריאה:>

אתה טועה.

<קריאה:>

למה?

<קריאה:>

לא, זה לא.

<קריאה:>

אתה טועה.

<קריאות:>

- - -

<יפעת קריב:>

חבר הכנסת איתן כבל, אתה - - -

<קריאה:>

אתה טועה.

<איתן כבל:>

סליחה, תסלח לי, תסלח לי, תסלח לי. קודם כל,

אל תחלק לי ציונים. אל תגדיר מה מנת

האיי-קיו שלי, אם הבנתי או לא הבנתי. יכול

להיות שיש בינינו מחלוקת עקרונית איך

דברים יכולים להיתפס, ויכול להיות שאולי

תשכנע אותי. אל תגיד לי: לא הבנתי. אני לא

אמרתי לך: לא הבנת. אז בוא, קודם כל, נסדר

את העניינים בינינו.

עכשיו, אתה רוצה שאני אסביר, אם היושב ראש

ייתן לי, אומר לך: ידעתי שהשאלה הזו אכן

תגיע, ומבעוד מועד הכנתי אותה בביתי בדרך.

אז אם תרצה, גם אני אגיד לך את ההתייחסות

שלי.

תודה.

<היו"ר עמרם מצנע:>

תודה.

מר דרור אלוני.

<דרור אלוני:>

אני יושב כאן כחבר בוועדת החינוך של מרכז

השלטון המקומי. הנושא של הטכנולוגיה, יש

לו ערך חברתי ממדרגה ראשונה משום שהוא

מקרב פריפריה למרכז באמצעים טכנולוגיים.

זאת אומרת, הוא מנגיש אמצעי למידה ושיטות

למידה למי שנמצא במקומות מרוחקים וגם

בקבוצות קטנות. מי שהתחיל את זה זה דווקא

בבתי חולים, במקומות כאלה שבהם נמנע

מהילדים להגיע לכיתה מסודרת ולמורים

איכותיים.

הנושא הזה של קדמה טכנולוגית בחינוך הוא

ארוך שנים. הוא לא חדש. היישום של המאה ה-21

במופע הקיים שלו, כפי שמשרד החינוך מוביל

אותו, התחיל בתקופתו של מר גדעון סער שקבע

את היעדים וקבע תכנית. וכפי שאני מבין את

זה, ואני תשע שנים חבר בוועדת החינוך של

השלטון המקומי, לא ניתן לתקשב את כל מערכת

החינוך בתקציב הקיים היום. חברי הכנסת,

אגב, ניתן לנייד משאבים. אני חושב שכמה

נמ"רים יכולים לפתור את בעיית התקשוב בכל

מערכת החינוך.

<איתן כבל:>

אני מסכים.

<דרור אלוני:>

ואם יורידו כמה נמ"רים אפשר לצייד את כל

בתי הספר בארץ במחשבים.

<איתן כבל:>

בזה אני איתך.

<דרור אלוני:>

ולכן זה עניין של סדרי עדיפויות.

עכשיו, בנסיבות הקיימות כשסל התקציב

שעומד כרגע לממשלת ישראל, כפי שהוא יאושר

בוודאי גם ב

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]