פרוטוקול הוועדה המיוחדת לזכויות הילד, מספר 9 מתאריך 16/07/2015

כנסת: הכנסת ה-20
קטגוריה: הוועדה המיוחדת לזכויות הילד
תאריך: 16/07/2015
מקור: הקובץ המקורי באתר הכנסת

הכנסת העשרים

מושב ראשון

<פרוטוקול מס' 9>

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום חמישי, כ"ט בתמוז התשע"ה (16 ביולי 2015),

שעה 10:30

<סדר היום:>

<סיור בכפר ילדים ונוער "אהבה" בקרית

ביאליק>

נכחו:

<חברי הוועדה:>

יפעת שאשא ביטון – היו"ר

<מוזמנים:>

ורדה ליבנה – מרכז את הפיקוח על החינוך

המיוחד, מחוז חיפה, משרד החינוך

דליה סיני – מרכז שירות ילד ונוער, משרד

הרווחה והשירותים החברתיים

עידית ארבץ – עו"ד, חברה בוועדה לזכויות

הילד, מחוז ת"א, לשכת עורכי הדין

יואב אפלבוים – מנכ"ל כפר ילדים ונוער

'אהבה'

דני אריאל – מנהל הפנימייה, כפר ילדים

ונוער 'אהבה'

שמוליק כהן – מפקח בפנימייה, עובד השירות

ג'קי אבן – יו"ר הוועד המנהל, כפר ילדים

ונוער 'אהבה'

עדנה זלמנסון – מתנדבת וחברת הוועד

המנהל, כפר הנוער 'אהבה'

טלי יפת – מנהלת בית הספר, כפר ילדים

ונוער 'אהבה'

עינת קפון – מנהלת בית הספר החדשה, כפר

ילדים ונוער 'אהבה'

אפרת אמיר – מנהלת מרכז חירום, כפר ילדים

ונוער 'אהבה'

אתי נחום – מנהלת משפחתון נחום, כפר

ילדים ונוער 'אהבה'

רונית רז – יועצת פרלמנטרית לח"כ יפעת

שאשא ביטון

לירון וייס – דוברת הוועדה

שמואל סגל

תקוה קסש

<מנהלת הוועדה:>

רחל סעדה

<רישום פרלמנטרי:>

ס.ל., חבר המתרגמים

<סיור בכפר ילדים ונוער "אהבה" בקרית

ביאליק>

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

אני נמצאת פה, גם מלאת התפעלות, מהמעט

שראיתי בדרכי לכאן, אבל גם מלאת סקרנות.

(סבב נוכחות)

<יואב אפלבוים:>

יפעת, את רוצה לומר משהו או להתחיל לזרום?

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

אני אשמח יותר לשמוע.

<יואב אפלבוים:>

אז אני מקדים ואומר שאנחנו בכוונה לא

הכנו מצגת, גם הדברים שייאמרו כאן בחדר

כפתיח יהיו די קצרים. אנחנו מאמינים

במראה עיניים, אבל אני אתן בכל זאת איזה

שהיא סקירה קצרה. בסוף היום, אני מאוד

צנטרליסטי אז בסוף היום, כדי שבמהלך תהיו

מרוכזים בדברים שלי תקבלו גם את החוברת

שעליה אני מדבר.

כפר הילדים ונוער 'אהבה' זו מערכת מאוד

ותיקה, למעשה בתוך השירות לילד ונוער

נדמה לי שהיא הכי ותיקה והכי גדולה, אנחנו

בארץ 80 שנה, חוגגים השנה 80 שנה. אני מדגיש

שאנחנו בארץ 80 שנה, כי 'אהבה' התחילה ב-1922

בגרמניה. הקהילה היהודית בברלין נתקלת

בבעיה עם יהודים יוצאי מזרח אירופה שחשבו

שהם באים לברלין לעשות כסף והפכו להיות

משפחות מצוקה תלויות בקהילה ואז הקהילה

ב-1922 הופכת את בית התמחוי, שהיה עד 1914

לשירות העניים בקהילה, לפנימייה. מנהלת

הפנימייה דאז, גב' ביאטה ברגר, אחות ילדים

במקצועה, נענית לדגל, פותחת את הפנימייה

ומהרגע הראשון קוראת למקום 'האבה', בעברית

אבל בלשון הייקים. אם אתם מדברים עם ילדים

בוגרי 'אהבה', אנחנו קוראים להם ילדים עד

היום למרות שהם בני 85, והם נורא נהנים מזה.

אתה שואל אותם 'איפה התחנכת?' אז הוא אומר

'אני התחנכתי ב'האבה', קודם בגרמניה ואחרי

זה בישראל'.

בכל אופן מ-1922 המרכז של העשייה הוא הצרכים

של הילד שזקוק למחסה מחוץ לבית. ב-1933 גב'

ביאטה ברגר מרגישה שהקרקע מתחילה לרעוד

מתחת לרגלי היהודים, הנאצים משתוללים קצת

ברחובות והיא באה הנה, למקום הזה, קונה

כאן את האדמות, אוספת קודם תרומות, זה לא

השתנה עד היום, קונה את האדמות, בונה פה את

'אהבה' ישראל ומ-1935 עד 1939 100 ילדי 'אהבה', את כל אנשי הצוות ועוד כ-300 ילדים מכל רחבי

אירופה והיא למעשה מצילה אותם.

אנחנו ממלאים צו. מאז ועד היום אנחנו

יודעים לעשות רק דבר אחד, לעבוד עם ילדים

שזקוקים לטיפול וקידום, ילדים שנולדו עם

פוטנציאל תקין אבל החיים המרו איתם והם

נפגעו רגשית בעקבות טראומות מאוד קשות

וזקוקים גם לקידום לימודי וגם לקידום

חברתי. אנחנו מערכת טיפולית שכוללת בתוכה

ילדים שמוגדרים על ידי משרד הרווחה

כילדים טיפוליים וילדים פוסט אשפוזיים.

לפני אשפוז ובעקבות אשפוז ומניעת אשפוז,

עם תכניות מאוד מיוחדות אנחנו פיתחנו

כאן. המערכת כוללת 15 בתי משפחתונים, ושאף

אחד לא יתבלבל, אנחנו נמצאים כרגע במגורי

ילדים. זה לא קונבנציונלי בישראל, אבל

'אהבה' שמה לה לדגל להוביל במשך שנים

תפיסות חדשניות, כל פעם בתקופה אחרת.

ב-91' הרסו פה את כל התשתית של בתי המגורים

של הילדים, שהיו בתי מגורים פנימייתיים

רגילים, מסדרון, 6 חדרים, מקלחת, מועדון,

ובניגוד לדעתו של משרד הרווחה והאקדמיה,

עברו לתשתית. כולם אמרו 'חבר'ה, אתם פותחים

משפחתונים לילדים טיפוליים, בהתנהגות

שלהם הם יהרסו משפחה אחרי משפחה שתבוא

לגור כאן'. אתי, כמה שנים את מסיימת אצלנו?

<אתי נחום:>

שבע.

<יואב אפלבוים:>

אתי מנהלת את המשפחתון הזה יחד עם בעלה

והיא לא נראית הרוסה לגמרי. אנחנו מזמן

הצלחנו להוריד את הדעות - - -

<אתי נחום:>

אני הרוסה מהסוף.

<יואב אפלבוים:>

אתי, לצערנו, עוזבת, מסיימת שבע שנות

שירות. אגב, בתוך המערך הפנימייתי

היציבות של הצוות 7 שנים בצוות הדרכה זה

המון המון, ויש לנו אנשים שממשיכים לשרת

אפילו מעבר לזה. הרעיון של משפחתונים

טיפוליים הוא רעיון שלמרות ההתנגדות

'אהבה' רצה איתו.

<רחל סעדה:>

זה בית ילדים שזוג גר פה?

<קריאה:>

בדירה צמודה, הדירה שלהם שמה. את רואה שם

דלת?

<רחל סעדה:>

אנחנו יושבים במשפחתון?

<יואב אפלבוים:>

אנחנו יושבים בסלון של הילדים במשפחתון

נחום.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

שפה יש חדרים שגרים בהם הילדים?

<קריאה:>

אנחנו נראה את החדרים עוד מעט, אני מניחה.

<עידית ארבץ:>

מה התנאים של הילדים במשפחתון הזה?

<יואב אפלבוים:>

אני כבר אומר.

<אתי נחום:>

אנחנו פיזית נמצאים פה כל זמן שהילדים

נמצאים. מעירים אותם בבוקר, שולחים אותם

לבית הספר, הבקרים בדרך כלל קצת פנויים,

ב-12:30 מקבלים אותם. כל היום הוא לנהל את

סדר היום כמו שמנהלים בבית, רק שזה בגדול

יותר, 13 ילדים עם מערך עוטף מסביב של כל

הפנימייה, עם חוגים ופרויקטים ועוד ועוד,

עד שהם הולכים לישון.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

שאלה אישית. הילדים פה, יש פה ילדים שהם גם

שלך, הילדים - - -

<אתי נחום:>

יש לי ילדים משלי, אבל כשאני הגעתי לפה

כבר הילדים שלי התבגרו, הצעיר היה כבר בן

16.

<יואב אפלבוים:>

אבל לשאלתך, יש זוגות שהילדים - - -

<קריאה:>

שגרו עם הילדים שלהם.

<יואב אפלבוים:>

או הילדים נולדו כאן. אנחנו משתדלים לקבל

זוגות שעברו את החוויה ההורית לפחות פעם

אחת ואנחנו מתרשמים שיש להם מיומנויות

הוריות מאוד חזקות. חלק מהתהליך של לחיות

בבית, במודל של בית נורמטיבי, הוא למשל

להיקלע למצב שתינוק נולד. המדריכה, אנחנו

לא קוראים להם הורים אלא מדריכים, כדי

להשאיר מקום להורים הביולוגיים, מדריכה

יולדת והם מגדלים את התינוק יחד עם

ההורים שלו. אתם יכולים לראות פה תופעות

של ילדים בני 3-4 שנולדו למשפחות, בימי שבת,

כשהילדים יוצאים לחופשה פעם בשבועיים,

ומי שלא יוצא לחופשה מתרכז פה בבניין

מיוחד כדי לאפשר לזוגות לנוח, אתם יכולים

לראות את הילדים שלהם, בני 3-4, מסתובבים

בחדרים הריקים ומחפשים כל הזמן את הסו

קולד האחים שלהם.

בכל אופן יש לנו 13 משפחתונים כאלה

מאוישים על ידי משפחות שבאו הנה כשכירים,

אבל גם כשליחות לגדל את הילדים. יש לנו

עוד 2 משפחתונים שהם משפחתוני יום

טיפוליים, היחידים בארץ, אנחנו נחזור

לדבר עליהם בסוף היום. במשפחה, בבניין,

בתוך הבית, עובד הזוג, כאן גם עובדת בת

שירות לאומי ולידם בני שנת שירות,

שינשינים, איכות הנוער בישראל שמתנדבים

לשנה אחת.

אנחנו גאים לומר שאנחנו הקומונה הכי

מבוקשת והכי גדולה בארץ, 21 שינשינים,

פניות 400, אחרי 400 אתה קם וסוגר את המחשבים

ולא נותן יותר לפנות אלינו ואנחנו בוחרים

21. ליד זה בית ספר לחינוך מיוחד שמשרת

בעיקר את ילדי הפנימייה, כתפיסה רק מ-א' עד

ט'. כתפיסה, אני אומר, אנחנו מתעקשים בסוף

כיתה ט' להעביר את כל הילדים ללימודים

בבית ספר רגיל.

גם בין א' ל-ט', למרות שהייתה ועדת השמה

והחליטו שהילד יהיה בחינוך מיוחד, במידה

שהוא מגלה כוחות אנחנו פועלים עם משרד

החינוך ועם הרשות ומעבירים את הילד

לחינוך הרגיל, כי על פי תפיסתנו ילדים

צריכים לסיים 12 שנות לימוד במערכת

נורמטיבית ורגילה. אני תמיד מספר

אנקדוטה, ישב מולי תורם שהיה צריך רק

להוציא את הצ'ק כדי שנבנה בית ספר עד כיתה

י"ב. אני הסברתי לו חזור והסבר שאנחנו על

פי תפיסתנו, אידיאולוגית, לא רוצים

שהילדים ילמדו בבית ספר לחינוך מיוחד עד

י"ב, אלא רוצים שיהיו מעורבים בקהילה

עצמה. נתתי לו 13 אלטרנטיבות אחרות למה

אפשר לעשות טוב עם הכסף אצלנו. הוא סירב,

אבל אנחנו ויתרנו על הכסף ואנחנו שמחים

כי מתחילים פה ילדים בגילאי 6, בוגרי

מערכת לימודים, או נפלטי מערכות לימודים

ומערכות קהילתיות אחרות, מתחילים פה כמעט

אנאלפביתים, עם המון בעיות רגשיות וכולם

מסיימים 12 שנות לימוד, חלק גדול מהם

מסיימים גם עם בגרויות.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

החינוך המיוחד הוא בעצם על בסיס שהוא

רגשי התנהגותי ועיכוב התפתחותי?

<עדנה זלמנסון:>

לא, לא עיכוב התפתחותי. בית הספר מוגדר

כתלמידים עם פוטנציאל תקין עם בעיות

התנהגותיות/רגשיות. אני רוצה, יואב,

ברשותך, להוסיף משהו על מה שאמרת, שזו

תופעה ייחודית, היא ייחודית במחוז, היא

ייחודית גם ברמה הארצית, ש-95% מתלמידי בית

ספר לחינוך מיוחד מסיימים ועוברים

למערכת החינוך הרגילה. זו תופעה שהיא

בהחלט יוצאת דופן, לא עכשיו נדבר על זה,

אבל נגזר מזה שבית הספר עובד בתכניות

לימודים רגילות עם המון המון התאמות.

הליבה היא התכוונות לחינוך הרגיל.

<יואב אפלבוים:>

אז זה בית הספר, ועינת, אתם זוכים לחנוך

אותה. עינת היא מנהלת בית הספר החדשה

שלנו. טלי, אני מניח שנפגוש אותה בסיור,

כשנהיה בבית הספר, פורשת אחרי 12 שנה. בתוך

המסגרות האלה של פנימיית היום והפנימייה

המלאה יש לנו כ-200 ילדים, מתוכם כ-25 ילדים

שמוגדרים כילדים פוסט אשפוזיים, עם

תכניות מיוחדות לילדים הפוסט אשפוזיים,

צוות מיוחד שמתכנן את התכנית הטיפולית

עבורם, ליווי מיוחד. ליד זה פרויקט נוסף - -

<ורדה ליבנה:>

שואלת כאן לירון שאלה, לאן הם עוברים. הם

עוברים או לבתי ספר רגילים באזור, יש כאן

את אורט ביאליק, יש אליאנס, יש כל מיני

מסגרות - - -

<יואב אפלבוים:>

עם כמה בתי ספר אנחנו עובדים, דני?

<דני אריאל:>

23.

<יואב אפלבוים:>

אנחנו עובדים עם 23 בתי ספר תיכון וזה נובע

מהטעם הפשוט, או הלא כל כך פשוט, שכל ילד

יקבל את כתובת הלימודים שהכי הכי מתאימה

לו ומשולבת בין הרצון שלו לבין היכולות,

כי לפעמים לילדים יש רצונות קצת הפוכים

מהמציאות עצמה.

<דני אריאל:>

אני רק אתן דוגמה. בשנה הבאה יש ילד שילמד

בבית ספר טכני של חיל האוויר ברמת דוד,

שזה מאוד רחוק מפה, זה דורש הסעות

מיוחדות, ושני ילדים פעם ראשונה ילמדו

בבית ספר בכרמיאל, בית ספר פרח, משהו

חדשני.

<יואב אפלבוים:>

אני ממשיך. המסגרת הבאה שיש לנו, ואתם

תפגשו אותה, היא מרכז החירום הצפוני

לילדים ונוער בסיכון, מרכז חירום שקולט

ילדים בחירום שמופנים על ידי משרד הרווחה

באמצעות בתי המשפט ומטפל ב-40 משפחות שהן

משפחות מסכנות.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

כשאתה אומר מטפלים ב-40 משפחות זה אומר שיש

טיפול מעבר לילד עצמו?

<יואב אפלבוים:>

כן, יש צוות מיוחד שהוא מטפל רק במשפחות.

משפחה באה לשנה או שנה וחצי, היא מופנית

על ידי משרד הרווחה, העובדים בשירותים

הקהילתיים, ובדרך כלל גם על ידי בית

המשפט.

<עדנה זלמנסון:>

זה אקסטרני, הילדים לא נמצאים שם. הטיפול

הוא גם כדי למנוע שילדים ייצאו למסגרת

חוץ ביתית.

<עידית ארבץ:>

זאת אומרת הם נשארים בתוך המשפחה שלהם

ואתם משגרים אפשרות של מערך תומך

למשפחות?

<עדנה זלמנסון:>

לא משגרים, המשפחות מופנות והן באות לפה.

<עידית ארבץ:>

הן באות לכאן?

<יואב אפלבוים:>

כן.

<עדנה זלמנסון:>

פה יש מרכז טיפולי, לילדי סיכון גבוה. אתם

תראו.

<עידית ארבץ:>

מאיזה גיל אתם קולטים את הילדים?

<יואב אפלבוים:>

אנחנו קולטים את הילדים מגיל 6. משרד

הרווחה מנסה, בתכניות חדשות שלו, להגביל

את גיל הקליטה לגיל 8. אני אתייחס לזה

בדיון הסופי שלנו אחרי הסיור. עד גיל 18.

אני מגיע לפרויקט האחרון שלנו. ב-97'

התחלתי לעבוד כאן, ב-98' כבר שאלתי את עצמי,

'רגע, מה קורה עם הילדים אחרי גיל 18?' אנחנו

השקענו הון, אנרגיה, גם כסף וגם אנרגיות,

קידמנו אותם, אבל המשפחות נשארו באותו

מצב, או שהם היו ללא עורף משפחתי ולא היו

פתרונות. אני מניח שאני לא נראה לכם חשוד

כאיש ש"ס, אז ניצלתי את העובדה שש"ס,

בניזרי היה במשרד הרווחה, ובעידוד של

מרכז המחוז, פתחתי קבוצה של חמש בנות,

י"ג-י"ד, קראתי לזה. וש"ס תמך.

<רחל סעדה:>

בניזרי עשה הרבה דברים טובים. אני יודעת

על כמה דברים טובים ששלמה בניזרי עשה.

<יואב אפלבוים:>

זה מה שקרה אז. לצערי, אני אגיד את זה

בזהירות, כי זה לא כל כך לצערי, הממשל

התחלף ואז נפסקו ההורדות ל-י"ג-י"ד ולפני

כ-10 שנים חניך בוגר שלנו היה כאן 9 שנים,

שירת בצבא כחייל בודד עוד 3 שנים, השאיר

מכתב בשבוע האחרון ש'אהבה' הייתה הבית שלו

ואין לו לאן לחזור. ותאמינו לי, אני מכיר

טוב את הבית שלו, זה היה ארבעה קירות עם

אמא שלא הייתי נותן לה לגדל חתולים

וכלבים. תסלחו לי על ההתבטאות. הבן השני

שלה היה כאן והבן ההוא הגיע הביתה, השאיר

את המכתב ושם קץ לחייו. זה היה הרגע שבו

שכנעתי את חברי הוועד המנהל שאנחנו

חייבים לדאוג לילדים ולחכות עד שמשרד

הרווחה, משרד החינוך וכולם יתעשתו

ויקיימו מסגרת המשך לילדים שלנו.

היום אנחנו עומדים על 4 בתים חמים לבני 18

פלוס ללא עורף משפחתי. התחלנו רק עם

בוגרים שלנו, התבקשנו אחרי זה על ידי

אשלים, והיום עמותת ילדים בסיכוי, לקלוט

גם ילדים בוגרים של מקומות אחרים. יש לנו

כיום נדמה לי כ-50 ילדים שאנחנו בקשר איתם.

חלקם כבר עברו את המגורים שלנו וחיים

כעצמאים, אבל זקוקים עדיין לליווי וארבע

דירות שמאוכלסות כל הזמן. אתם תשמעו יותר

הסבר ותפגשו את החבר'ה בפרויקט.

<עדנה זלמנסון:>

זה 24 ילדים בדירות, נכון?

<יואב אפלבוים:>

24 ילדים. כרגע חלק מהם עוברים לדיור עצמאי

ואנחנו קולטים אחרים.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

זה כפר באמת. אני רואה פה מנעד של גילאים

וזה מצריך היערכויות מיוחדות מבחינת

הילדים?

<יואב אפלבוים:>

כן, זה בהחלט מצריך היערכויות מיוחדות.

אני אתייחס להיערכות אחת שקשורה לישיבה

שהשתתפנו בה בוועדת הרווחה. נושא של

פגיעות פנימיות.

<רחל סעדה:>

שלא הספקתם לדווח שם.

<יואב אפלבוים:>

שאני מאוד כועס ואני מעריך מאוד את אלי,

אבל - - -

<רחל סעדה:>

זו אחת הסיבות שגם באנו.

<יואב אפלבוים:>

אני יודע, רחל. אני מקווה שנקיים ישיבת

ועדה אצלך בירושלים. בכל אופן, אחד

הטריגרים זה הנושא של הפגיעות המיניות.

אנחנו מערכת שבשלב שלפני 6 שנים, נדמה לי,

היינו מוצפים בפגיעות מיניות. אל

תתבלבלו, זה לא שהיו אצלנו יותר פגיעות

מיניות מאשר במקומות אחרים, זה אנחנו

החלטנו שאנחנו נלחמים בתופעה עד הסוף.

משרד הרווחה ברמה ארצית עשה פרויקט שאני

מברך עליו עד היום, החליט לקחת נושא של

הפגיעות המיניות ולדחוף אותו כתהליך של

התמודדות כי לא הייתה ברירה. המאפיין של

הפגיעות המיניות היו לא בנים ובנות, אלא

ילדים בנים מגילאים 10 עד 12 שפגעו אחד

בשני, בדרך כלל שחזרו פגיעות מן הבית.

משרד הרווחה, יחד עם אשלים, מימנו המון

השתלמויות ונעשתה באמת בעניין הזה

פעילות נהדרת. אנחנו לקחנו את הכפפה

והרמנו את זה הלאה ופיתחנו פה תכנית

מוגנות שכל מטרתה להפחית את הנושא של

הפגיעות המיניות ולהגיע למצב שהתכנית

הזאת מוטמעת אצל הילדים ואצל הצוות.

התכנית התפרסמה הלאה, היא תכנית טובה,

הצגנו אותה בכנסת בשדולה של זכויות ילדים

של אורלי לוי, קיבלנו פרס ארצי על העניין

הזה ואנחנו חיים ונושמים אותה. אני לא

יכול לחתום לכם שהכחדנו עד הסוף, אף אחד

לא יכול להכחיד עד הסוף, אני יכול לחתום

לכם שזה לא אישיו היום, שזה לא אישיו, כשמה

שמוביל את זה, חבר'ה, אנחנו נבדוק, נתמודד.

אני מדבר חופשי ליד הילדים, תשאלו אותם,

הם יגידו לכם באיזה שלב מוגנות כל אחד

מהם, זה הקודים שלנו, אבל אנחנו בהחלט

גאים בתכנית הזו.

כמה אני יכול לברבר? אני יכול לספר

סיפורים - - - ביקשנו מילדים להצטרף הנה.

אולי תציגו את עצמכם?

<הודיה-תלמידה:>

אני הודיה, אני בת 15, אני מהמשפחתון הזה

ואני רמת מוגנות 2.

<נטלי-תלמידה:>

אני נטלי, אני בת 16 וחודש ואני מוגנות 2.

<דין ברנס:>

דין ברנס, אני גר קומה למעלה, 13.5, מוגנות 2.

<עידית ארבץ:>

מה זה מוגנות 2?

<דין ברנס:>

מוגנות זה הולך ככה, יש את מוגנות 4, ילדים

שאו פחות סומכים עליהם, או שסומכים עליהם

אבל רוצים לשמור עליהם שלא יקרה להם משהו,

אז נותנים להם ללכת לחצר או לכל מקום ללכת

עם שינשין. שינשין זה מישהו שעושה שנת

שירות פה בפנימייה ותורם מהזמן שלו. תמיד

יש עליהם פיקוח והם לא לבד. יש מוגנות 3,

שזה כבר שלב כזה שסומכים עליך, אבל להראות

שאפשר לסמוך עליך אתה צריך כל חצי שעה

לבוא להגיד שלום, להראות שאתה בסדר. אתה

לא אדון לעצמך. יש את מוגנות 2, שזה אנחנו,

שיש לנו אפשרות לצאת מחוץ לפנימייה, אם זה

ללכת לקריה, לקניון, אפטרים, כל מיני

דברים כאלה, אז אנחנו יכולים, אבל גם, זה

לא על דעת עצמנו. צריכים לבוא, ליידע את

המדריכים, שיידעו ולא ידאגו.

<קריאה:>

ללא ליווי.

<דין ברנס:>

לא, ללא ליווי?

<עידית ארבץ:>

יש גם מוגנות 1 או שהיא בכלל מוסרת?

<דין ברנס:>

1 זה כמו 2, אין כזה הרבה הבדל.

<עידית ארבץ:>

למה התחלתם מ-2 ולא מ-1?

<קריאה:>

- - - כולם עוברים את כל התהליך עד שנבנה

אמון ואז לאט לאט - - -

<עדנה זלמנסון:>

הם מתחילים במוגנות 3, מי שמגיע לפה מגיע

במוגנות 3 כבררת מחדל, אלא אם כן יש משהו

חריג. הם צריכים להוכיח את היכולת שלהם

לרדת מוגנות והם עושים תהליך, זה לא מובן

מאליו. הם צריכים אישור של הרבה גורמים,

בין אם זה בבית הספר, בין אם זה הגורמים

הטיפוליים, מדריכים כמובן, שהם מוכנים

כבר לרדת מוגנות ואז יש ועדה ומאשרים, או

שלא מאשרים, שהם - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

הייתם במוגנות 3?

<דין ברנס:>

אני באתי לפה במוגנות 3.

<נטלי-תלמידה:>

המנחה שלי, שזו אתי, שחררה ממני קצת ונתנה

לי לצאת לבד מהפנימייה, כי ידעו שאפשר

לסמוך עליי למרות שהייתי מוגנות 3.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

זה אישיו ביניכם, הילדים, זה כמו לעלות

בדרגה, שאתם יודעים שאתם עוברים מרמה אחת

של מוגנות לרמה אחרת, זה אישיו?

<דין ברנס:>

זה כאילו אומרים לנו 'יאללה, סומכים עליך,

בוא נשחרר לך עוד חוט'.

<עדנה זלמנסון:>

כן, זה נכון.

<דני אריאל:>

אבל זה לא משהו חברתי, כי התכניות הן מאוד

מאוד פרטניות.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

לא, על חברתי, דווקא ברמה האישית.

<דני אריאל:>

ההתייחסות לכל אחד היא מאוד מאוד פרטנית,

הילדים הם שונים והצרכים שלהם.

<עדנה זלמנסון:>

אבל זה הישג ברמה האישית שהוא יורד

מוגנות.

<יואב אפלבוים:>

דין, כמה שנים אתה כאן?

<דין ברנס:>

עוד מעט אני מתחיל שנה חמישית.

<יואב אפלבוים:>

אני רק אעיר לגבי דין, דין לפני 3 שנים היה

איתנו בביקור ב-MIS, make it simple, זה מפעל

שמתנדב אצלנו וישבנו שם כל הילדים והצוות

- - -

<דני אריאל:>

דין, אתה רוצה שהוא יספר את זה?

<דין ברנס:>

בסדר.

<יואב אפלבוים:>

והצוות המלווה. והגיע סמנכ"ל המפעל ושאל

את הילדים מה אתם רוצים לעשות כשתהיו

גדולים? הוא קיווה שכולם יגידו 'פנינו

לייצור', דין אמר, 'אני רוצה להרביץ את מכת

חיי' והסביר בדיוק מה זה מכה. אני מדבר על

זה חופשי, כי אני מדבר עם דין המון על זה.

<דני אריאל:>

נראה לי הוא הידרדר עוד יותר. תשאל אותו

היום מה הוא רוצה להיות.

<יואב אפלבוים:>

דין הביא את זה כחלק ממשהו שעוד לא הצלחנו

לנתק אותו לגמרי משם. דין יהיה בשבוע הבא

אצל דליה, מרכזת המחוז, ואצל שמוליק

המפקח, כאחד המצטיינים שלנו. אז יש לנו

עוד קצת עימותים, ויכוחים, זה לא עימותים,

ויכוחים, ניסיונות להסביר שאולי כדאי

להחליף עגילים, אבל דין, על מה אתה מדבר

היום? מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול?

<דין ברנס:>

כל פעם זה משתנה.

<יואב אפלבוים:>

מותר לך עוד.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

הוא יכול להביא את מכת חייו בצורה שהיא לא

פלילית.

<דין ברנס:>

כן, כשאני התכוונתי למכת חיי אני לא

התכוונתי שאני אלך - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

כן, אני חשבתי במובן החיובי - - -

<קריאה:>

להיות סטרטאפיסט, לעשות אקזיט.

<יואב אפלבוים:>

הודיה, כמה שנים את כאן?

<הודיה-תלמידה:>

בינואר מתחילה את השישית. הגעתי לפה בגיל

8.5, עכשיו סיימתי ט' בבית הספר פה, אני עולה

לכיתה י' עתיד, במגמת קונדיטוריה, ושואפת

לבגרות מלאה.

<עידית ארבץ:>

כל הכבוד.

<יואב אפלבוים:>

נטלי, את רוצה לספר על עצמך?

<נטלי-תלמידה:>

כמו שאמרתי אני נטלי, אני פה שנה רביעית,

הגעתי מאלוני יצחק, עולה ל-י"א - - -

<קריאה:>

איפה את לומדת?

<נטלי-תלמידה:>

ביעדים. ועושה בגרות - - -

<עדנה זלמנסון:>

איזה מגמה ביעדים את לומדת?

<נטלי-תלמידה:>

קונדיטוריה.

<יואב אפלבוים:>

אתם רוצים לשאול עוד שאלות את הילדים?

<עידית ארבץ:>

איזה פעילות חברתית יש לכם? חוגים או משהו

כזה?

<דין ברנס:>

יש לנו גם חוגים. חוגי מוזיקה, חוגי ספורט,

הכול. יש גם פרויקטים, זה לא נגיד ילדים

קטנים ובוגרים ביחד. אם נגיד לקטנים יש

מועדונצ'יק, שזו הפעילות לילדים, גם

להעביר להם את הזמן, גם לעשות להם כיף, שלא

יהיו כל הזמן כאילו - - - קצת לשחרר אותם. יש

את 'ירוק בכפר'. עדיין יש את זה? יש 'ירוק

בכפר', פעם אחת שילבו את זה עם מדע ירוק - - -

<עידית ארבץ:>

התנדבות במד"א?

<דין ברנס:>

מדע ב-ע'. שם כאילו יותר דואגים לסביבה.

נגיד עושים כל מיני פעילויות לאיכות

הסביבה וזה. למשל אני יודע שהילדים בנו את

פינת העישון מחוץ לפנימייה, לשמור על

סביבה יותר נקייה. יש פרויקט בני מצווה,

כל אלה שמגיעים לגיל 13 ובנות מגיעות לגיל

12, יש את כל התהליך של להגיע לרגע המיוחד

הזה.

<עדנה זלמנסון:>

זה פרויקט של שנה שלמה של פעילויות שהם

עושים כולל הקניית ערכים וטיולים. פרויקט

מהמם פשוט.

<עידית ארבץ:>

יש לכם עזרה בלימודים, סיוע במתמטיקה?

<דין ברנס:>

אלה שלומדים בתוך הפנימייה, המדריכים

והשינשינים עוזרים להם בשיעורי בית. אלה

שלומדים מחוץ לפנימייה, יש להם שיעורי

עזר, יש מורים למתמטיקה ומורים - - -

<עידית ארבץ:>

האם אתם מקבלים תקציב מסוים כשאתם יורדים

ברמה של המוגנות ואתם יוצאים החוצה? יש

לכם חופש לקנייה של דברים?

<דין ברנס:>

יש לנו את דמי הכיס שאנחנו מקבלים כל

חודש.

<עידית ארבץ:>

מה הסכום שאתם מקבלים?

<הודיה-תלמידה:>

55 מגיל 14, מתחת לגיל 14 – 35.

<עידית ארבץ:>

כל חודש? ואיפה אתם שומרים את הכסף?

<הודיה-תלמידה:>

יש בכל משפחתון קלסר של דמי כיס

והמדריכים שומרים על הכסף.

<דין ברנס:>

יש כאלה שעובדים בתוך הפנימייה, יש כאלה

שעובדים מחוץ לפנימייה.

<עידית ארבץ:>

עבור עבודה בתוך הפנימייה אתם מקבלים

שכר?

<יואב אפלבוים:>

לא, מה שהוא מתכוון, אלה שעובדים בתוך

הפנימייה, הסכום הבסיסי זה דמי הכיס שהם

דיברו עליו, חלק מדמי הכיס שהם מקבלים

כתקצוב ממשרד הרווחה אנחנו שומרים בקופה

נפרדת וילדים שרוצים לעבוד ולהשתתף ולתת

שירות בתוך הכפר יכולים, למשל - - -

<דין ברנס:>

לנקות את המדרגות או לנקות איזה משרד. אני

עובד בחוץ.

<יואב אפלבוים:>

כן, אבל יש ילדים שעובדים בפנים ואז את

יתרת דמי הכיס אנחנו משתמשים כתשלום שכר

ואומרים להם, 'בואו תהיו שותפים גם לקבלת

דמי הכיס שלכם וגם לשירות לקהילה'. אבל יש

חבר'ה, כמו דין, שמקבלים אישור לעבוד בחוץ.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

איפה אתה עובד בחוץ?

<דין ברנס:>

קניבר, אבל כרגע אני מחפש עבודה אחרת.

<דליה סיני:>

קניבר זה פאב?

<דין ברנס:>

זו מסעדת המבורגר.

<עידית ארבץ:>

ואת הכסף שאתה מרוויח, מה אתה עושה איתו?

<דין ברנס:>

נהנה איתו.

<עידית ארבץ:>

לא, מה שמעניין אותי, האם מלמדים אתכם

להיות אזרח כלכלי, בוא נאמר, איך להתארגן

עם התקציב, איפה לשים אותו - - - הכנה

לחיים, מה שנקרא.

<דין ברנס:>

עשו את הדברים האלה בבית הספר פה. אם נגיד

אני רוצה לקנות משהו, לפעמים אני גם

מתייעץ עם המדריכים שלי, נגיד אם פתאום הם

שמים לב שנגמרת לי המשכורת צ'יק צ'ק, הם

אומרים לי 'על מה בזבזת את זה', אומרים לי

'אל תבזבז ככה וככה'. מעבר ללבזבז על דברים

שלי, אני לפעמים מממן את הקו הפתוח של

הטלפון, על כל מקרה שאני צריך, דברים

בסיסיים שאני צריך, אחר כך למותרות.

<יואב אפלבוים:>

אבל כשאתה יוצא עם חברה שלך מי משלם?

<עידית ארבץ:>

קו פתוח זה דבר בסיסי.

<דין ברנס:>

זה דבר בסיסי.

<יואב אפלבוים:>

כשאתה יוצא עם חברה שלך מי משלם?

<דין ברנס:>

אני. למה שאני אתן לה לשלם?

<יואב אפלבוים:>

תמיד אתה?

<דין ברנס:>

כן.

<יואב אפלבוים:>

את זה עוד לא לימדתי אותך, לא להיות

פראייר.

<דין ברנס:>

היא רוצה לשלם, אני לא נותן.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

צודק, אתה מאה אחוז. רק תספר לנו, אם כבר

דיברתם על חברה, היא מפה?

<דין ברנס:>

לא.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

היא מבחוץ?

<דין ברנס:>

כן.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

יש לכם גם חברה חיצונית לפנימייה?

<עדנה זלמנסון:>

מבית הספר, מי שלומד בחוץ.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

נכון. ואז הם יכולים להיפגש איתם.

<רחל סעדה:>

איך המשפחות בשכונה?

<יואב אפלבוים:>

לשאלה הזאת, אתם צריכים להבין, זה חלק

מהתפיסה שלנו למעורבות בחוץ וללימודים

בחוץ, אבל אנחנו יותר גרועים מכל אמא

פולנייה, מרוקאית, איך שתרצו, כל בן זוג או

בת זוג של החניכים שלנו עוברת פה סקירה

ובדיקה ברמה של מוסד ושב"כ. החברה של דין

כבר בת בית אצלנו. אני רואה אותה, אני

לפעמים מתבלבל, אני לרגע חושב, 'רגע, היא

בכל זאת שלנו'. אבל כן, אנחנו מעודדים המון

חברויות. אגב, נורא מעניין, בגלל שהמסגרת

היא משפחתונים - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

אז לא נוצרות פה - - -

<יואב אפלבוים:>

החברויות פה הן מאוד מעטות - - -

<דין ברנס:>

זו שאלה. אין מערכת יחסים בתוך הפנימייה,

זה יכול להיות, אבל מאוד קשה לנהל מערכת

יחסים בתוך הפנימייה. כולם אחד בתחת של

השני ויש ריכולים וזה.

<יואב אפלבוים:>

הבנו על מה אנחנו מדברים. אחת התופעות

המדהימות, היא סיימה השנה, ילדה שלנו

שהייתה פה 11 שנה, נדמה לי, היא למדה בבית

ספר שיש בו כיתת חירשים אילמים. היא עצמה

בריאה לחלוטין, היא התאהבה שם בילד,

ברגבים, כבר 4 או 5 שנים שהם חברים. זה היה

מדהים לראות איך היא למדה שפת סימנים, איך

הם ישבו כאן למטה, או במשפחתון, וניהלו

שיחות שלמות. אנחנו מסביב מאוד אוהבים את

הבחור, זה כמו משפחה שמקבלים את החבר

הביתה, למדנו קצת לתקשר איתו גם. אבל כן,

היחסים בתוך המשפחה זה חלק ממה שדין תיאר,

זה יחסים משפחתיים יותר. לכן אני מפרש את

החברויות החוצה, שאנחנו מאוד נהנים מהם,

שהן חברויות כמו ילד שגדל בבית רגיל

ונורמטיבי.

<עידית ארבץ:>

האם יש איזה שהיא תחרות. יש כאן הרבה

משפחתונים, שמענו, איך אתם מסתדרים עם

הקבוצות האחרות בפנים?

<דין ברנס:>

יש לכל מיני ילדים גם חברים במשפחתונים

אחרים, אין תחרות עם מישהו, ריב עם מישהו.

כולם מסתדרים אחד עם השני.

<עדנה זלמנסון:>

הם לומדים יחד בבית הספר ומשחקים ביחד

בחצר, תיקחי בחשבון שזה יוצר - - -

<עידית ארבץ:>

הם מתערבבים בחוץ.

<עדנה זלמנסון:>

כן, לגמרי.

<רחל סעדה:>

אם היו שואלים אתכם מה הייתם רוצים לשפר,

משהו שחסר, משהו שקשה לכם עם זה.

<הודיה-תלמידה:>

האמת ששום דבר. הפנימייה הזאת נתנה לי

הרבה וחינכה אותי ברמה מאוד טובה. אני

זוכרת את עצמי כילדה ממש גרועה, עושה

בלגן, מורדת, אני לא אכנס לזה. לדעתי לא

צריך לשנות פה כלום, המקום הזה תומך ועוזר

וגם מעבר לזה. מה שאני כן חושבת זה שצריך

יותר לשים לב לילדים אחרים שקשה להם

בחברה, לא בצוות. אני מתכוונת לילדים

עצמם, כי ילדים נוטים פה יותר להחרים

ילדים. חוץ מזה הכול בסדר גמור, נורא כיף

פה וזו פנימייה ממש טובה.

<דני אריאל:>

על הטלפונים הניידים הייתה לנו מלחמה

במשך הרבה שנים. לא אישרנו להם. את זה הם

קיבלו. יש עוד דברים ש - - -

<דין ברנס:>

תמיד יש מה לשפר. בינתיים כאילו, נחזור

בתשובה מתי שהוא.

<עידית ארבץ:>

הם צריכים לחשוב על התשובה, לא שולף

מהמותן. הוא איש חושב, כל הכבוד.

<רחל סעדה:>

יושבת פה ראש הוועדה לזכויות הילד בכנסת.

<יואב אפלבוים:>

דין, התורם האמריקאי האחרון שהיה פה היה

בקבוצת סהר. קבוצת סהר זו קבוצה מיוחדת,

משפחתו שמורכבת רק מבנות, והוא שאל אותן

'חסר לכן עוד משהו?' אז נטלי מסהר אמרה 'כן,

מחשב', ואז קיבלנו 20 מחשבים לכל

המשפחתונים. אבל הם לא נותנים.

<דין ברנס:>

האם אתה יכול להגדיל את המקלחת לאיזה

אמבטיה טובה?

<קריאה:>

דין לא רוצה לבקש מיטה גדולה, יש ילדים

שהיו רוצים מיטה גדולה.

<הודיה-תלמידה:>

יואב, שכחת לדבר על חבורת הזמר פה.

<יואב אפלבוים:>

את רוצה לספר על חבורת הזמר?

<הודיה-תלמידה:>

כן.

<יואב אפלבוים:>

אז אני אקדים רק משפט אחד. הילדים באים

הנה, ושוב, אני מדבר באופן חופשי כי אנחנו

מדברים על זה, הם באים הנה עם קשיים. כשאתה

נתקל באוכלוסייה כזאת אתה אומר רגע, רגע,

צריך טיפולים וזה בסדר גמור, וצריך

להשקיע המון בטיפול ובהתייחסות אישית,

אנחנו עושים את זה, אבל יחד עם זה אנחנו

מאמינים מאוד בכוחות של הילדים וביכולות

שלהם. לכן אחת הדוגמאות שהודיה משתתפת,

הודיה משתתפת בחבורת הזמר שלנו וחבורת

הזמר היא חבורה שעובדת פה באמת על המון

כישורים של הילדים, מנוהלת באופן מקצועי.

<דין ברנס:>

את הלהקה שניר מילר - - -

<יואב אפלבוים:>

כן, ויש לנו פה להקה, הרכב כלי, שמי שמנהל

אותה זה ניק מילר. אני לא יודע אם זה אומר

לכם משהו, אבל אחד מהגיטריסטים הטובים

ביותר בארץ. היה הנגן של סטלה מאריס. הוא

עובד פה כמעט בהתנדבות, מוציא תוצרים

נהדרים. התוצר השני זו חבורת הזמר.

<הודיה-תלמידה:>

חבורת הזמר היא להקה, קוראים לה בקצב

הראפ, של ילדים מגיל 12 עד 18, בנים ובנות,

לכל אחד יש סוג קול שונה וביחד נוצרת להקה

ממש מורכבת. בשנה שעברה היינו להקת חימום

של שלום חנוך, מול 1,000 איש. כל שנה יש

מהפנימייה ערב התרמה, כעיקרון, יוצא

לחבורת הזמר להופיע ועם הכסף הזה תורמים

לפנימייה מה שצריך. אני נמצאת בחבורת

הזמר כבר 4 שנים וחוץ משירה יש לזה גם

תרומות וזה מקום שאתה בא לשם ואתה יוצא

משם רגוע ושלו כי זה כיף. זהו בעיקרון.

<עידית ארבץ:>

שמענו דברים מקסימים, אבל מה קורה במצבים

בהם ילדים מגיעים לכל מיני משברים כאלה

ועצובים וכן הלאה?

<דין ברנס:>

תמיד יש אוזן קשבת, מישהו שיקשיב להם. אני

למשל, מאז שהגעתי לפה עד, נראה לי השנה - - -

<דני אריאל:>

היום בבוקר.

<דין ברנס:>

עד היום בבוקר לא הצלחתי באמת להתרגל

שאני בפנימייה. הייתי יכול לעלות במדרגות

ועדיין לא מרגיש לי שאני שייך לזה ולמרוד

במנהלים ובמדריכים ולעשות כל מיני

פירסינג שאני עושה. הייתי יכול לברוח

מהמשפחתון וללכת לישון בספסל ובאמצע

הלילה שיבואו להעיר אותי לעלות למשפחתון.

רמה כזאת. כשיש מישהו שהוא במשבר, בשביל

שהוא ייצא מהמשבר הזה, המדריכים ייתנו

הכול וינסו לעזור, אבל בשביל שהוא ייצא

מהמשבר הזה הוא גם צריך לתת יד. אני נגיד

השנה, אין לי שום בעיות, פה ושם ויכוחים,

אבל אני לא רואה בזה שום דבר רע.

<עידית ארבץ:>

זה חלק מה - - -

<דין ברנס:>

המדריכים פה זה כמו הורים שניים שלנו. אני

מחשיב אותם כהורים לגמרי. גם בבית רגיל

תמיד יש את הוויכוחים והצעקות וזה

נורמלי. זה ממש מרגיש כמו בבית, אז יש פה

מישהו שתמיד יקשיב לך ויעזור לך.

<דני אריאל:>

המשברים הם שגרה, אנחנו מכירים המון - - -

<יואב אפלבוים:>

אבל אם את מחפשת תקנון של התנהגות

ותגובות, הוא לא קיים אצלנו. התפיסה היא

שכל תגובה חינוכית טיפולית מותאמת לילד

ולמאפיינים שלו.

<דין ברנס:>

- - - בצבא זה לעשות את ההכי טוב, להיות קרבי

וזה, אבל יש - - -

<עידית ארבץ:>

הצוות החינוכי בעצם ישן כאן, אני מבינה.

<יואב אפלבוים:>

הוא גר פה.

<עידית ארבץ:>

אז יש נגישות שאם קורה משהו - - -

<יואב אפלבוים:>

קודם כל לצוות החינוכי, יש פה פעמון שמגיע

עד חדר השינה שלהם, אבל זה לא מספיק. יש על

כל בניין כזה איש חינוך שאחראי כל הלילה

ומסתובב. שומר לילה.

<דין ברנס:>

היו לי בעיות עם משטרה בעבר, קרתה לי פה

תאונה שחשבו שזה היה ניסיון לפגוע בעצמי,

אז יצא מצב שהייתי במין אשפוז כאילו, אבל

ברמה כזאת של אם יש סגור/פתוח אני בפתוח,

אם מישהו נמצא שם שנה, אני הייתי שם שבוע

והלכתי. כאילו רק לראות שהכול בסדר. עכשיו

כאילו בצבא זה קצת, 'היית ככה', ו'אתה משתמש

בטיפול תרופתי ככה וככה, ריטלין וזה',

מסתכלים ממש על הקטנות האלה וזה קצת עושה

לך בעיות.

<עידית ארבץ:>

אנחנו לוקחים לתשומת לבנו את מה שאתה

אומר, מאוד. אני נציגה של לשכת עורכי הדין,

אנחנו עושים כל מיני הצעות חקיקה, הרבה

פעמים, אני לוקחת לתשומת לבי את מה שאתה

אומר.

<דליה סיני:>

הצבא מאוד נוקשה עם טיפול תרופתי. זה דבר

ידוע, טיפול תרופתי באשר הוא מאוד מפריע

<דין ברנס:>

נגיד יש ריספרדל, יש פה הרבה ילדים

בפנימייה שלוקחים את זה.

<קריאה:>

זה עניין של אחריות. זו בעיה.

<דין ברנס:>

אני לא חושב שזה כדור של משהו של אנשים עם

בעיות, כאילו הפרעות ו - - - לי זה אמור

לעזור לריטלין וטיפה למתן אותי, שאני

אהיה טיפה, גם יותר מרוכז וגם יותר מפוקס.

לא ישר כאילו לברוח.

<יואב אפלבוים:>

אגב, עם התרופות, אנחנו אל"ף, משתדלים

להמעיט, אבל אנחנו גם משתדלים החל מגיל 16

לגרום לזה שתהיה הפסקה מוחלטת של - - -

כמובן שמי שיכול הרבה יותר מוקדם אנחנו

שואפים שזה יהיה יותר מוקדם. ככל שעולה

הגיל והילדים ממשיכים לשהות פה רמת

השימוש בתרופות קטנה.

<עדנה זלמנסון:>

אם למישהו זה מה שעוזר לתפקד, זה מה שמאזן

וזה - - -

<קריאה:>

בדיוק, זה חשוב.

<יואב אפלבוים:>

הוא אמר בקשר לריטלין. חבר'ה, תודה רבה.

<עידית ארבץ:>

כל הכבוד לכם, תודה רבה.

<קריאה:>

עבודת קודש, רבותיי.

<יואב אפלבוים:>

אנחנו לא משתמשים במושגים עבודת קודש,

אנחנו בחרנו לעשות את העבודה, אבל אנחנו

באמת אוהבים אותם מאוד.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

המסגרת הזו, אתה יכול לבוא כאיש מקצוע,

אבל אם אין לך משהו בתוך הנשמה אז זה אי

אפשר.

<יואב אפלבוים:>

אז בואו נמשיך.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

יש לי שתי שאלות ממש קטנות. האחת, הילדים

יש להם צרכים מעבר לדמי הכיס שהם מקבלים,

אם זה ביגוד ו - - - איך אתם מטפלים בזה?

<יואב אפלבוים:>

הם באים עם ביגוד מהבית, אבל זה אף פעם לא

מספיק.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

הם מבלים פה, אתה מספר על ילדה שהייתה פה 11

שנים, אז - - -

<יואב אפלבוים:>

אנחנו רוכשים ביגוד. קודם כל אנחנו

מתוקצבים דרך משרד הרווחה, אבל זה לא

מספיק, אנחנו רוכשים ביגוד, אנחנו מקבלים

המון תרופות של ביגוד.

<עידית ארבץ:>

גם ביגוד יד שנייה? אפשר לשלוח לכם?

<יואב אפלבוים:>

אבל רק ביגוד טוב. את שואלת על ביגוד יד

שנייה, אז יש פה פעמיים בשנה, חוויה לראות

את זה, יש לנו פרויקט שלם חברתי, דין הזכיר

את הפרויקטים החברתיים שלנו, שהוא פרויקט

להעצמת בנות. רק הבנות שותפות לפרויקט

הזה, כי למדנו במשך השנים שהראש היה מכוון

יותר לבנים, חוג ספורט, כדורגל, זה דבר

אחד. דבר שני, הרקע שממנו מגיעות הבנות

שלנו הוא רקע כזה ששמו אותן תמיד בצד

ושלחו אותן למטבח ולמיטה ואנחנו מאוד

עוסקים בהעצמה של בנות. אז בנושא הביגוד,

יש פה פעמיים בשנה בזאר שבו אנחנו לא

רוצים שהבנות ירגישו שהן מקבלות כל הזמן,

הן רוכשות באגורות בגדים שחלקם ישנים

במצב טוב וחלקם נתרמים לנו על ידי

סוכנויות ביגוד.

<עדנה זלמנסון:>

הן עושות את זה לא בכסף אמיתי, זה בכסף

כאילו. הן לא באמת משלמות.

<יואב אפלבוים:>

כן, הן עושות את זה בתלושים כאלה. אז

ביגוד, טיפול רפואי. הכול מכוסה. כמו

שאמרתי, חלק גדול מתקצוב משרד הרווחה, אבל

זה לא מספיק. התקציב שלנו הכולל, התזרים

הוא 26 מיליון ₪, מתוכם כ-3 מיליון ₪

תרומות, 90% זה משרד הרווחה ועוד 10% משרד

החינוך, 3 מיליון, לבית הספר. אנחנו נתייחס

לדברים האלה בשיחת הסיכום.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

זו הייתה השאלה הקלה, השאלה היותר מורכבת

היא זאת, ההורים שלהם, איך הם יוצרים איתם

קשר, אם הם בכלל נמצאים איתם בקשר. אני

מניחה שזה שונה וזה ייחודי לכל אחד, אבל

המגמות העיקריות.

<יואב אפלבוים:>

אני אתן לך תשובה כי גם בזה אנחנו מאוד

גאים. אני הגעתי הנה לפני 17 שנה, אני עובד

רק בנושא של ילדים בסיכון מחוץ לבית מ-72',

הייתה לי קריירה של 25 שנה בחינוך

ההתיישבותי בעליית הנוער, חייתי

בפנימייה, נישאתי, ילדיי נולדו שם. בין

היתר, לפני שהגעתי הנה, עבדתי עם ילדים

בסיכוי, המועצה לילד החוסה בפרויקט מיוחד

מאוד, בחופשת הקיץ היינו מפגישים לעשרה

ימים אמהות לילדים צעירים בפנימיות,

בתנאי פנימייה. כל התכנית היה קשר עם

האמא, בניית הקשר, חיזוק הקשר בין האמא

לילד. עם הראש הזה של לא להזניח את הילדים

הביולוגיים הגעתי הנה. בחפיפה הציגו לי

את תכניות הפעילות ובין היתר הציגו לי את

תכנית הבר מצווה. תכנית מאוד מעניינת,

פרושה על שנה שלמה, ושאלתי פתאום 'כן, אבל

איפה ההורים משתלבים?' אז אמרו לי 'מה זאת

אומרת? הם לאורך כל הדרך', אמרתי, 'מה זאת

אומרת לאורך כל הדרך?' ואז תפסתי שהם

מתכוונים למדריכים.

עם התפיסה שלי ועם ההתחברות הנפלאה של

הצוות, עם חששות בהתחלה, הפכנו את הקערה

על פיה. אל"ף, יש לנו היום שבע קבוצות

הורים שפועלות פה, עם ילדים ובלי ילדים.

יש פה קבוצת כדורגל של אבות ביולוגיים

והילדים, יש פה קבוצות של אמהות, יש פה

אמהות שלא מוותרות, כשאנחנו רוצים לעשות

קצת רכבת ולהחליף, כי כוח האדם שעומד

לרשותנו, הן לא מוותרות וממשיכות כבר שנה

חמישית, שישית, שביעית בקבוצת האמהות, עם

המחנכים והעובדים הסוציאליים. המקום

פתוח 24 שעות לביקור של ההורים, אנחנו כבר

מזמן עברנו את התחושה של מדריכים שההורים

הם גורם מפריע או סו קולד מתחרה, לכן,

למשל, אנחנו קוראים למדריכים מדריכים, לא

הורים ולא הורי בית ולא סיפורים כאלה.

מגיעים הנה שמנה וסלתה של החברה

הישראלית, אתם יכולים לתאר לעצמכם, הם

מתקבלים פה בהמון כבוד. המון פעמים אנחנו

הגשר שמקשר ביניהם לבין לשכת הרווחה

שמזמן מזמן הם בעטו בה.

יש הורים שמגיעים הנה עם כל מיני צווים

שאיתם אנחנו צריכים ללכת, כמו מרכז קשר,

אז יש לנו את מרכז הקשר שלנו ואנחנו

מקפידים מאוד על זה. הורה יודע ש - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

יש מרכז קשר כאן?

<יואב אפלבוים:>

מאולתר, זה לא - - - ברגע שיש לנו דבר כזה - - -

<עדנה זלמנסון:>

יש לנו מרכז קשר שנמצא בנוכחות של מישהו.

<יואב אפלבוים:>

ברגע שיש דבר כזה אנחנו ממלאים מיד אחרי

הצו. יש לנו הסכם שהוא בלתי כתוב, אבל הוא

ברור לכל ההורים, אנחנו מדברים על זה, שגם

אם אתה משתמש או גם אם אתה שותה כרוני, כמה

שעות לפני הביקור כאן אתה לא שותה ולא

נוטל את הסמים כי אחרת אתה לא תהיה פה.

הדבר העצוב הוא שקשה, איך אמא אמרה לי? אמא

שהיו לה פה 4 ילדים, כל ילד מאב אחר, והיא

עוד הסתובבה עם תינוק בעגלה ותפסה אותי

יום אחד, חיבקה אותי ואמרה לי 'יואב, אתה

אחלה מנהל, באמת, והצוות שלך אחלה, אל

תדאג, גם הילד הקטן יהיה אצלך'. אז זה

מצחיק, אבל זה עצוב.

<עדנה זלמנסון:>

צריך לציין שהם יוצאים פעם בשבועיים

הביתה, רובם. מי שיש לו - - -

<קריאה:>

יש לו לאן להגיע.

<יואב אפלבוים:>

אבל זה לא תמיד לבית הביולוגי, זה המון

למשפחות מלוות שאנחנו משלמים להם. אנחנו

פתוחים 365 יום בשנה, זאת אומרת יש קבוצה

שתמיד תמיד נשארת ולא יוצאת. אחד הילדים

שהיה פה, למשל, בקבוצה הזו, היא מעט מאוד

נוסעת לבקר את אמא שלה, אנחנו משתדלים לא

להיכנס ממש לרקע של הילדים - - -

<דני אריאל:>

- - - לא היה בבית איזה 3 שנים.

<יואב אפלבוים:>

נכון.

התכנית שלנו הלאה זה לעשות את הסיור. זה

בסדר שאנחנו הולכים ברגל?

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

ברור.

<יואב אפלבוים:>

ואחר כך נתכנס לסיכום.

(הסיור)

<יואב אפלבוים:>

לשאלה של מי שהוטרד מהבניין הזה, אל"ף, הוא

נראה חדש בשנים האחרונות, הוא משנת 33'. היה

פעם חדר האוכל של ילדי 'אהבה'. ב-91' כשבנו

את המשפחתונים והרסו את התשתיות של

הקבוצות הקונבנציונליות הוא הפך להיות

אולם התרבות. שנים הוא היה מאוד ישן, עד

שהגיע הנה בוגר שלנו, שחי בלום אנג'לס.

חלקכם אולי שמעתם על האתר שלו, ג'יי דייט.

הוא הקים את ג'יי דייט ואני לא נתתי לגעת

באולם, תמיד אמרתי, יגיע מישהו שזה ייגע

לליבו שזה אולם התרבות הישן שלנו והוא

יעזור לנו, ואלון כרמל, יחד עם ארגון

שנקרא בני ציון, מארצות הברית, עזרו לנו

לשפץ את האולם. היום הוא אולם התרבות.

אנחנו לא נכנסים כי זה כיסאות ותאורה. ליד

זה המטבח המרכזי שמבשל רק ארוחות צהריים,

אבל מעביר אותן יחד עם אספקה טרייה כל יום

למשפחתונים.

אגב, כששאלת אם יש הבדל בין המשפחתונים,

אחד ההבדלים המהותיים ביותר, אבל זה חלק

מהתפיסה שלנו, זה טביעת היד של הזוג שחי

שם ואנחנו יודעים שבני אדם הם שונים.

כשהגעתי הנה ועשיתי חפיפה התיישבתי

במשפחתון והזוג, היא מרוקאית והוא רומני,

הוא אומר לי 'למה אתה בא עכשיו? תבוא תראה

את אחד מפלאי הטבע, תבוא ביום רביעי',

אמרתי 'למה?' הוא אמר, 'תבוא לארוחת ערב

ביום רביעי'. חבר'ה, 13 חבר'ה, 2 רוסים,

אתיופי אחד וכל היתר חבר'ה יוצאי עדות

המזרח, כולם יושבים ואוכלים ממליגה, שזה

מאכל רומני. הוא היה בשלן, הוא רומני, גדל

על ממליגה, הוא אמר 'אם אני לא עושה ביום

רביעי בערב ממליגה במשפחתון אין לי מה

להיכנס למשפחתון'. משפחתון ליד זה, ואנחנו

מדברים לילדים דרך הבטן, משפחתון צמחוני.

ילדים צמחוניים, כי ההורים, המדריכים, היו

צמחוניים.

חצר בית הספר. תשימו לב, קודם כל, שיש גדר

שמקיפה את בית הספר. למרות שזה באותו

מתחם, המטרה היא שהילדים יבינו שיש מקום

שהוא תחום ללימודים בשעות הבוקר. בשעות

הצהריים זה נפתח. הסיבה השנייה היא, לא

לאפשר לילד שקשה לו בכיתה לשוטט ולרוץ

למשפחתון, למשל. אז השערים נעולים.

כל עבודות המוזאיקה שאתם רואים כאן הן

עבודות שנעשו על ידי הילדים, מתנדבים,

ובהנחיה של אמן שקוראים לו יואב. עברנו

שם, יש שם בניינים שלמים שהוא עבד עליהם

יחד עם הילדים ועשה מוזאיקה.

אנחנו ניכנס, נעשה סיור בזק בבית הספר,

למרות שהוא בשיפוצים כרגע.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

- - - הם ממש מזמינים, בעיצוב שלהם, בקישוט

שלהם. ממש ככה מאוד מחמם.

<יואב אפלבוים:>

תודה. מי שלא מבין לחלוטין, לא

בפסיכולוגיה ולא בציורי ילדים, מספיק

שיסתכל לפורטרטים שתלויים כאן, אין מבע

על הפנים, שלא לדבר על התוקפנות. יש גם

תקווה, אבל הציורים האלה מדברים.

טלי היא מנהלת בית הספר. הסיור שלנו הוא

קצר, אבל ממצה. טלי, אפשר לראות כיתה?

<טלי יפת:>

כן, אפשר לראות כיתה. לפני כן אני אראה

לכם, אנחנו עומדים ליד הלוח הזה אז אני

אומר לכם שזה חלק מזכויות הילדים שלהם, זה

מה שהם למדו בבית, שאנחנו נלמד. תל"י זה

בית ספר תגבור לימודי יהדות, זה נושא

מרכזי בבית הספר.

<רחל סעדה:>

זה בית ספר תל"י?

<קריאה:>

זה בית ספר תל"י היחיד שהוא חינוך מיוחד

בארץ.

<טלי יפת:>

- - - לפחות אנחנו נעשה את מה ש - - - 'אני גדל ב'אהבה' להיות אדם חושב ואוהב ארצו ועמו

ישראל'. זה חלק שהיה מאוד חשוב לנו להכניס,

את אהבת הארץ. אני חושבת שזו זכות גדולה

ללמוד יהדות וכל מה שקשור לארץ ישראל. יש

לנו שנת בר מצווה פה, סיפרת על זה בטח, וכל

פרשת השבוע, בני מצווה. להפוך את הערכים

לחיי יום יום. מעגל ההפנמה לב 21, זה הלב של

החינוך המיוחד. אנחנו בנינו ביום

העצמאות, כיוון שמה שנשאר לילדים מיום

העצמאות? - - - זה לא חוגגים כי זה צמוד

תמיד ליום הזיכרון, שלושה ימים קודם

אנחנו עושים סדר יום העצמאות, כמו סדר

פסח, עם שולחן, עם צלחת יום העצמאות עם

המאכלים של מדינת ישראל, ארבע כוסות, עם

הגדה ליום העצמאות. כל הסיפור של ארץ

ישראל ואהבת הארץ בא דרך מעגל העצמה, ברך

את מדינת ישראל. תגיד אתה, שלא אני אתגאה,

שקיבלנו על התכנית הזאת פרס ארצי של קרן

תל"י על התכנית הייחודית הזאת של בית

הספר.

<ורדה ליבנה:>

טלי, בחלק הקודם הדגשנו את זה שרוב רובם

של התלמידים בעצם מסיימים פה בית ספר

לחינוך מיוחד ועוברים לחינוך הרגיל.

<טלי יפת:>

נכון, זה היה החלום שלנו. יכולנו להיות עד

גיל 21, כי בתי הספר של החינוך המיוחד הם עד

גיל 21, אבל מראש בתפיסת העולם אין שום

סיבה שילד כל חייו יהיה בחינוך המיוחד.

זכותו לחזור לקהילה ולהיות חלק מה - - -

<רחל סעדה:>

כולם צריכים להיות בחינוך המיוחד? ואם יש

ילד שלא צריך?

<טלי יפת:>

בפנימייה יש 200 ילדים שמתוכם בבית הספר 120,

ה-80 האחרים לא צריכים חינוך מיוחד, אבל

הילדים מגיעים אליי לבית הספר לא רק דרך

ועדות הרווחה, אלא ועדות השמה של משרד

החינוך שמפנים אותם אלינו כי יש להם - - -

<רחל סעדה:>

אז יש כיתות רגילות?

<טלי יפת:>

פה לא, זה בית ספר לחינוך מיוחד - - -

<ורדה ליבנה:>

רגע, עוד פעם, יש פה בתוך בית הספר הזה שתי

אוכלוסיות, יש אוכלוסייה אחת שהיא תלמידי

הפנימייה, ילדים שגרים בפנימייה והוחלט

לגביהם שהם צריכים בית ספר לחינוך מיוחד

בפרופיל הזה. יש ילדים אחרים שגרים

בפנימייה, שצריכים כיתה רגילה או כיתת

לקויי למידה בחינוך הרגיל והם לומדים

באזור.

<קריאה:>

נכון, אנחנו משבצים אותם.

<ורדה ליבנה:>

אם צריך, אז בטח. יש ילדים נוספים שלומדים

פה בבית הספר כבית ספר לחינוך מיוחד

שנותן חינוך במחוז, ילדים שגרים בחיפה או

בקרית ים, שלנים בבית וזה בית הספר שלהם.

<טלי יפת:>

זאת אומרת גם מחוץ למקום, באים הנה ילדים

מקרית שמונה, מחדרה עד - - -

<ורדה ליבנה:>

אבל אלה פנימייה.

<טלי יפת:>

אבל הם גם בבית ספר. לשאלתך, לעשות סדר, יש

פה 120 תלמידים מתוך ה-200 של הפנימייה. מ-א'

עד ט'. ב-ט' הם הולכים החוצה. אנחנו עובדים

לפי תכניות הלימודים הרגילות ומאפשרים

להם להשתבץ בתיכון רגיל, כמו הילדים

הפרטיים שלנו.

<עידית ארבץ:>

רוב התלמידים בחינוך מיוחד?

<יואב אפלבוים:>

פה כולם.

<טלי יפת:>

פה כולם, הפרעות התנהגות וקשיים ב - - -

<עידית ארבץ:>

למה פנימייה?

<יואב אפלבוים:>

מתחילים בחינוך מיוחד.

<טלי יפת:>

לצערנו, אני אסביר. פעם שאלתי את השאלה

הזאת. תראו, ילד מגיע עם חור בלב. כמה שאתה

אוסף את זה פנימה, מאחורה זה יוצא החוצה.

אנחנו יודעים, כל המחקרים אומרים, שככל

שילד צעיר יותר לא מקבל חיבוק וחום ואהבה

ומה שהוא צריך לקבל אז הנזק הוא נזק

מצטבר. הבעיות הרגשיות הן כתוצאה מכל

אורח החיים הקשה שלהם והמסגרות הקשות

בבית. פה אנחנו משתדלים לעשות 'והיית אך

שמח'. זה לא פשוט. 'והיית אך שמח' כשקשה

מאוד מאוד להיות שמח זה לא פשוט, אבל זו

המטרה שלנו, לעשות את זה טוב, לשמח, את

העוצמות שלהם להעצים, לתת להם אפשרות

לצאת החוצה. שמעתם כבר את הילדות והילדים,

הודיה דיברה?

<קריאה:>

כן, מאוד מרשימה.

<טלי יפת:>

אז מה אתם אומרים? כי הודיה בוגרת שלי

מכיתה ב' עד כיתה ט' והיא הולכת החוצה

לתיכון שהיא רצתה, לעשות בגרויות וללכת

לצבא. זאת המטרה. אז כל אחד שמצליח, אין

אפס.

<יואב אפלבוים:>

אם הזכירו אותה, בלי להיכנס עמוק לרקע

שלה, אם היא הייתה ממשיכה להסתובב בחוץ

בסביבה הביולוגית, גם מנטלית וגם חברתית

היא הייתה בביבי השופכין של החברה

הישראלית. צריך להיות ברור, גם היא, גם

אחיה שנמצא כאן ותראו את אחותה הגדולה, אז

היא בכלל פורחת. בכלל לא הבאנו ילדים שהם

הכי מוצלחים אצלנו, אלא ילדים ממוצעים,

אבל היא דוגמה לילדה שאתה אף פעם לא יכול

להבחין האם זה מולד, כשזה ברור לך שחלק

גדול הוא הבסיס הביולוגי שהיא גדלה בו,

המשפחתי, אבל אנחנו לא מוותרים ואנחנו

איתה מתקדמים.

<טלי יפת:>

בואו ניכנס, תראו כיתה. להיות בין הילדים,

להיות יכול להגיד מה אני רוצה, מורה,

סייעת בכיתה. הנושא של הזכויות, לא מתחיל

בזכויות אלא הוא נגמר באחריות. לי יש זכות

לקבל, אבל גם יש לי אחריות לתת לשני. כל

הנושא הזה, חשוב לי לספר לכם עליו, דברו על

אלימות בבית הספר, על כן 'שומר אחי אנוכי'

מהסיפור של קין והבל, שהוא היתמם לפני ה'

ושאל 'מה, שומר אחי אנוכי?' כן, שומר אחי

אנוכי.

תכנית המעגלים. הודיה באה אליי בבוקר

להגיד, 'נכון שיש דברים שאני לא אגיד אותם,

אישיים שלי?' אמרתי, 'לפי מה שישאלו אותך',

כי אנחנו הולכים על תכנית המעגלים, למי

אני אומר מה ומתי. לא כל דבר אני מספר לכל

אחד. זה מאוד חשוב. הילדים שלנו באופן

אינסטינקטיבי, או אנחנו מקנים להם את זה,

פה אין בית שיקנה את זה, אז אנחנו אלה

שצריכים - - -

אתם יכולים לראות את 'האחר הוא אני', אתם

יכולים לראות כמובן ארץ ישראל, תכניות

עיצוב התנהגות, מערכות טיפוליות, כי בעצם,

אמנם אנחנו עובדים לפי תכנית הלימודים

הרגילה כי זו זכותם של הילדים לעלות ל-י'

רגילה ולדעת את החומר במתמטיקה. אני לא

יודעת אם סיפרתם מה הם למדו ומה הם

יודעים, איך הם יכולים להיכנס למערכת

הרגילה ולהצליח. אז מעבר לזה, כמובן

שהמערכת הטיפולית והמערכת - - - הן מערכות

מאוד מאוד חשובות.

אפרופו זכויות בנושא אלימות, בטח דיברתם,

אבל יש תקנון לבית הספר שהוא תקנון רמזור.

מה האדום ומה הצהוב ומה הירוק, כל

החיזוקים הניתנים. האדום זה מה אסור

וכמובן שמיד יש מול כל מה שאסור את מערכת

האכיפה של מה שעושים. כל תכנית המוגנות,

דיברתם עליה?

<יואב אפלבוים:>

המוגנות כן.

<טלי יפת:>

אנחנו יחד, הפנימייה ובית הספר, זו שפה

אחת. אני לא יודעת אם אמרת שקיבלנו את פרס

אשלים על תכנית המוגנות שלנו? לא אמרת את

זה?

<יואב אפלבוים:>

הייתי צנוע במיוחד.

<טלי יפת:>

אז כן, אז אני אומרת שתכנית המוגנות היא

בנפשנו, גם בבית הספר. ההפסקות מחולקות

בין קטנים לגדולים, יש שבעה - - - כל ילד

צבוע מ-1 עד 4, יש ליווי צמוד לילדים שהם 4,

צמוד, כדי שלא יהיו - - - אני הבנתי שהיה לכם

בוועדה דיון על פגיעות מיניות.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

תהיה.

<טלי יפת:>

תהיה. בינתיים דיברתם רק על הסעות - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

אנחנו נדבר על פגיעות מיניות השבוע או

בשבוע הבא.

<רחל סעדה:>

לא, הייתה לנו ישיבה, יואב היה, בוועדת

העבודה והרווחה ודיברו על זה שאין מדריכי

לילה. אין מספיק מדריכים בלילה.

<טלי יפת:>

אבל אתם ישבתם בוועדה בנושא - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

בוועדה לזכויות הילד יהיה לנו הנושא של

פגיעות מיניות ו - - -

<טלי יפת:>

הנושא הזה הוא מאוד רגיש אצלנו. לשמור שלא

יהיה, כשנמצאים בבית, כשהם מחוץ לבית,

פנימיית 'אהבה' ובית הספר זה לשמור שלא

יקרה. אני רוצה לציין, לא יודעת אם אתה

אמרת שיש לנו אחוז גבוה מאוד של ילדים

שנפגעו, היו קורבנות, ואז גם מטבע הדברים

גם חלק, לא מזה, לא מטבע, לצערי, מטבע

הדברים זה מה שקורה, המון פעמים ילד שהוא

קורבן הופך - - - אז הצד החינוכי יחד עם הצד

הטיפולי, יחד, זה מאסט.

<ורדה ליבנה:>

אבל לפני הכול זה בית ספר לכל דבר.

<קריאה:>

הכול פתוח, כלכלת בית, סדנאות.

<טלי יפת:>

לי חשוב כשילד בא הביתה, אם אין כמעט כלום,

אז מכמעט כלום הזה הוא יוכל להכין לעצמו

אוכל ושהוא יוכל להיות ה-handy man של עצמו

ולא יצטרך להזמין בעלי מקצוע, בשביל זה יש

סדנת עץ וסדנת מתכת וחשמל וכמובן סדנה של

היזמים הצעירים - - - כי הילדים מאוד מאוד

מוכשרים וצריך לפתח בהם את הכישרון הזה

שלהם.

ניכנס לכלכלת בית. העבודה הזאת נמצאת

אצלי בכלכלת בית, הנושא של האינטליגנציות

המרובות בכלכלת בית. יש איתם מורה מאוד

ייחודית, דרך אגב, כי אין היום מורים

לכלכלת בית ואין הכשרה למורים לכלכלת בית

וזה נורא נורא חשוב כי הילדים צריכים

להגיע הביתה, הם באים אחרי - - - כי לא היה

לנו, אין אוכל במקרר, עם מה שיש במקרר לדעת

להכין. וגם לדעת מה בריא ומה צריך להכניס

ל - - - אם תראו בכניסה, גם צרכנות נבונה

נכנס לתוך זה, כולל הקיץ, איך אני צורך

בקיץ את כל מה שיש בחוץ בלי שיסדרו אותי

וירמו אותי ומה אני עושה אם כן סידרו

אותי וכן רימו אותי, למי אני פונה? מה

שנקרא התחלה לחיים של כישורי חיים.

אפשר לראות פה בתמונות את הילדים שעוברים

את כל התהליך, מתכנון ארוחה עד רחיצת

כלים, ההכנה של זה. פה, שתדעי, אי אפשר

לעשות דיאטות, כי כל מה שהם מכינים הם

יודעים שהם גם נותנים. הילדים כאן לומדים

שזה 'לא רק אני מקבל, אלא אני גם נותן', לא

רק מגיע לי.

<ורדה ליבנה:>

- - - בעצם כל תכניות ההכנה לחיים משולב בהם

גם כל תכניות הליבה של בית הספר. זאת

אומרת אם זה בישול ואפייה וכו' ייכנס פה

מתמטיקה או טקסט שפה כמתכון - - -

<טלי יפת:>

”

’

†

o(tH

摧沲åጀ את זה אפילו, את כל הרציונל של

התכנית של קפיטריה למעשים טובים.

<יואב אפלבוים:>

טלי.

<טלי יפת:>

תן לי חמש דקות. אתם יכולים לראות פה, זה

מסע ספרותי, שזו מסורת - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

לי כיף פה. אני לא יודעת מה איתכם, אני

נהנית פה.

<טלי יפת:>

10 שנים קיבלנו 10,000 שקל על המסע הספרותי.

את יודעת מה זה ללכת עם כל הצוות

לסטימצקי, כל אחד לוקח עגלה ויכול לשים

ספרים ב-10,000 שקל? זה היה חלום. אני לא

יודעת כמה אנשים קראו את פוליאנה, אבל

המסע הספרותי אל עצמי, אל הבעיות שלי

והקשיים שלי דרך ספרי הילדים, זה הרעיון.

אז יש פה את כל ספרי הילדים של - - -

<יואב אפלבוים:>

טלי, אני אקטע אותך רגע, יפעת העירה הערה

שאני מוכרח להתייחס אליה. אמרת שכיף לך

ואת מרגישה כאן כיף. כך אמרת, לא?

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

לגמרי.

<יואב אפלבוים:>

אז את מצטרפת לחברה מאוד טובה. לא רק שכל

מי שמבקר אצלנו - - - אני בין היתר אחראי

בעמותה לגיוס תרומות ואנחנו עושים ערבי

התרמה בארצות הברית. בכל ערב כזה יש את מה

שנקרא honor, האיש המכובד, לפני 4 שנים ה-honor הייתה גב' ד"ר לורטה ג'ונסון מבולטימור.

לורטה היא כושית שלפני 15 שנה הייתה מגישת

תה בחדר מורים בבולטימור והיא אמרה לצוות

שם שהיא תהיה פעם מורה. יכול להיות שהיום

היא כבר בראש, אבל כשהיא באה הנה היא

הייתה סגנית ראש הארגון הפדרלי של המורים

בארצות הברית. אתם מבינים איזה כברת דרך

היא עשתה.

היא אמרה שהיא מוכנה להיות honor, פנו אליה,

אבל היא מוכרחה לראות את המקום, היא באה

לישראל והיא מקדישה שעתיים בלוח הזמנים

לבקר ב'אהבה'. השעתיים הפכו להיות 6 שעות,

ולא באשמתי, אני לא הייתי פה, אבל הצוות

סייר איתה. היא ביקשה להישאר כדי לראות

עוד ועוד. לא נחזיק אותך פה מעבר ל-8 שעות.

וכשהיא עמדה על הבמה בערב עצמו, היו שם

כ-800 אנשים שחלקם הגדול אמריקאים עוסקים

בחינוך וחלקם מממנים חינוך. היא אמרה,

'חבר'ה, אנחנו האמריקאים עושים דברים מאוד

גדולים, אבל כדאי לנו גם ללמוד מאחרים, מי

שרוצה ללמוד מה זה ילד עם צרכים והתשובות

להם כדאי שיעשה מה שאני עשיתי, רק מראש

יתכנן 12 שעות'. אז את בחברה טובה, כי

הסלוגן שלנו אומר 'אם את הולכת בעקבות הלב

תגיעי לאהבה'.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

יפה.

<טלי יפת:>

שם על הקיר למעלה, עברנו בצ'יק ולא נחזור,

יש לנו פעילויות עם המשטרה, כי מאוד חשוב

לנו שהקשר עם המשטרה יהיה קשר חיובי ולא

רק סביב האירועים שהילדים חווים חשיפה

שלהם.

הנגרות, הייתה לנו תחרות תערוכה - - - עד

המוצר. התכנון, השרטוט, הסבלנות, כי זה לא

לוקח שיעור אחד או שניים, ההתמדה לילדים

עם הפרעות קשב וריכוז והפרעות אחרות,

הרצון לעשות. ביקשתי מהמורה שאת הדברים

שנשארו היא תוציא החוצה.

<יואב אפלבוים:>

אחד הכעסים שלי על משרד החינוך ש - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

- - - למשל אתמול היה לנו דיון בנושא הזה - - -

<ורדה ליבנה:>

למעשה מנהל בית ספר היום, נגיד כמו טלי,

שרוצה להכניס עוד שעות צריך לעשות את זה

בכל מיני - - - של שעות.

<טלי יפת:>

תדעו לכם שלזכותו של יואב, אני אומר את זה

כי זה חובה לומר, אין מורים, אם לא היו

הפורשים לפנסיה מוכנים לבוא לעבוד

בתשלום של יואב לא היו לנו הסדנאות האלה

והן כל כך חשובות.

אני רוצה להיכנס לשם, בואו לשם איתי. בדרך

אני אגיד לכם, בשקט בשקט - - - יש לכם פה את

ה - - - יש פה את החשמל ויש את המשחקים, יש

גם אביזרים שלוקחים הביתה. עוד פעם,

לתכנן, כל מערכת קושי, המכונות של

הכיפופים ולצבוע את זה, תסתכלו את הצביעה

של הילדים, זה שילוב עם חשמל, זו מנורת

לילה, שילוב מתכת עם למידה של חשמל.

<ורדה ליבנה:>

טלי, היה טבעי שילדים עם בעיות התנהגות

קשות לעיתים נגיד שזה מסוכן. בואי תסבירי

על החיבור בין חינוך לדברים האלה.

<טלי יפת:>

אני רוצה לומר לכם, שהכללים האלה, לפני

שנכנסים בכלל, של מה מותר ואסור והבטיחות

והגהות וההסתכלות של המורה, מורה וסייעת

תמיד, והכיתות שנכנסות לכאן הן קטנות, אני

מחלקת אותם, כדי שבאמת לא תהיה בעיה של זה.

אני פורשת בסוף החודש הבא ואני יכולה

להגיד לכם שב-12 שנה שלי פה אף ילד פה לא

נפצע. הם נפצעים במקומות אחרים ובדברים

אחרים - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

- - - וזה מה שאומרת לכם המדינה, אי אפשר

להחזיק אותם, לא עם עוד מורים בתוך הכיתה

ולא - - - ממש לא.

<טלי יפת:>

זו המצאה של הילדים. זו הדמקה, תסתכלו,

קופסה שנלווית וכל החיילים.

<יואב אפלבוים:>

אבל יש התייחסות יותר רחבה לעניין הזה,

כי, ורדה, ילדים עם בעיות התנהגות ותפקוד

כזה - - -

<ורדה ליבנה:>

אתם הבנתם שאני שאלתי את זה בהפוך, נכון?

או שאני צריכה להסביר את עצמי?

<יואב אפלבוים:>

לא, לא, ילדים עם בעיות התנהגות ותפקוד

כמו הילדים שאנחנו קולטים, מצופה

בקונבנציה שיהיו גדרות מסביב עם שומרים

שידליקו אלף פנסים. למרות שילדים מעל גיל

12 אצלנו באישור המדריך יכולים לצאת החוצה

ולחזור והשומר לא יעצור אותם, מתחת לגיל 12

הוא יעצור תמיד וידאג שיהיה להם מלווה, יש

לנו, אני לא יודע אם הכי מעט, אבל אין לנו

בריחות מפה, כמעט שלא. ילדים חדשים לפעמים

לוקחים את הרגליים ואנחנו מוצאים אותם

אחרי שעתיים. התחושה שאנחנו סומכים עליך

או עלייך שכשתלמד את הכללים אנחנו נסמוך

עליך יותר היא תחושה שמלווה את החצר שלנו,

את הסדנאות כאן והתוצאות מדברות עד עצמן.

אנחנו מתמודדים הרבה פחות עם בריחות,

כמעט ללא תאונות.

<טלי יפת:>

אנחנו הולכים ליזמים הצעירים באהבה. זו

תכנית החינוך הרגיל. אנחנו עושים אותה פה

אני חושבת שכבר 15 שנה. זה מה שנקרא הכנה

לחיי עבודה. תסתכלו על הקירות ואני אומר

שכשיש לך מורה יצירתי אז השמים הם הגבול

עם הילדים. בזה אין ספק. חוץ מזה שהיא עושה

את כל האמנויות, המורה זיו תיכף תיכנס,

ליזמים הצעירים יש לוח עבודה, הם מדביקים

את שעות העבודה שלהם, את היצירות אנחנו

מוכרים. אני הלכתי לסוף התהליך. כל התהליך

של מה הצורך, סקר כדאיות, סקר שווקים,

עלויות, תכנון וכמובן המכירה והם נורא

אוהבים ויש לנו קבלות כדי לספור את הכסף

כי בסוף השנה הם גם מקבלים את השכר שלהם

על עבודתם, כל אחד לפי מה שהוא השקיע. ואתם

רואים, אין הרבה מה להראות כי זה סוף השנה,

חילקנו את הכול, אבל אתם קצת רואים. מי

מזהה את זה? אלה הם לוחות השראה. למעלה זה

תמונות, מוביילים. יש אחד נשאר, שבשבת,

הכול עבודת יד של הילדים. הקטנים יותר, כל

הרקמה וכל - - - יש תכנית ספירלית מתפתחת.

זיו, רוצה כמה מילים? לוחות עד, לוחות שנה,

יפעת, כאלה עם כל האירועים, השמחים והפחות

שמחים. אין אחד זהה לשני, הכול עבודת יד של

הילדים. איפה השעונים? נשאר מהשעונים?

<זיו-מורה:>

לא, לקחו הכול. היה פה מלאי עצום, אבל

הילדים לא ויתרו וגם קנו את רוב העבודות,

שזאת המטרה, ליצור את הפרויקט המיוחד.

מעבר לזה שכל הכיתות כמעט מגיעות לכאן

והילדים מתנסים במיומנויות שונות שחלק

מהילדים שלנו בחינוך הרגיל היום לא מתנסה

בהם, מפגש עם חומרים שונים, כלי עבודה

שונים. הפרויקט של היזמים הוא באמת

פרויקט שמדמה בנייה של עסק. לא סתם נבחרים

ילדים, לפני שנה עבדנו עם 6 ילדים, השנה עם

8, כי פשוט כמויות של ילדים כל השנה רודפים

אחריי, 'אני רוצה רוצה רוצה'. הילדים מאוד

רוצים להשתתף בפרויקט הזה, זה לא פרויקט

פשוט, אני אומרת להם 'אתם זכיתם'. מי

שמוכיח את עצמו בתחילת השנה, גם מבחינת

משמעת וגם מבחינת יכולות מתקבל לפרויקט

הזה. זה פרויקט של חטיבת ביניים, ז', ח', ט',

לא של צעירים.

<טלי יפת:>

אני אעצור אותך לשנייה ואני אומר, כי יואב

- - -

<יואב אפלבוים:>

זה המשפט האחרון.

<טלי יפת:>

בכל בתי הספר הרגילים, שיש בהם יזמים

צעירים, יוזמים ומוציאים החוצה לביצוע

אצל מישהו שמכין להם ועושה להם. פה כל

הליין של העשייה, לא רק היוזמה וכל מה

שמסביב אלא באמת גם לייצר את זה ואז למכור

את מה שאתה בעצמך ייצרת. זה החלק הייחודי

של הילדים פה.

<זיו-מורה:>

משפט אחרון שלי, כי אני לא סיפרתי. אני

מאוד גאה בפרויקט הזה, אני רק רוצה להוסיף

שהשנה הילדים היו שותפים גם בבניית

המטרות של הפרויקט, כל תהליך האימוני

והתהליך המעשי, ורק שימו לב שהשנה

הפרויקט המרכזי היה לוחות השראה שמה

שעומד מאחוריהם זה חשיבה חיובית. הילדים

היו צריכים להוציא משירים ומהעולם שלהם

מילים שהן בעצם מילות השראה, רק דברים

חיוביים.

<טלי יפת:>

הם גם בנו אתר. הם הכינו אתר והם בנו אותו,

היזמים הצעירים, כל בית הספר, הכול מרושת

באינטרנט, הכול - - -

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

מבחינתי ה-home sweet home - - -

<טלי יפת:>

זה מוצא חן בעינייך? לכתוב את זה, לבחור את

זה. ראית איזה טעם טוב?

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

ילדים שיצאו מהבית - - - זה אומר, ה- home sweet home- - - מדהים.

<טלי יפת:>

המקום הזה, פעם היינו נוסעים החוצה לחווה

חקלאית, אתם זוכרים את הזמנים האלה? פה זה

החווה החקלאית שלנו. יש ערוגה לכל כיתה,

הילדים מגדלים את כל הצמחים, משולב

בלימודי מדעים. יש פה צמחי תבלין - - -

<יואב אפלבוים:>

עכשיו אני אספר לכם סיפור. אנחנו נמצאים

בממלכה של דוד, אבל דוד זה השם הרשמי, זה

דוד המלך. דוד הוא סייר בבית הספר, עד לפני

כמה שנים - - - בואו נתקדם.

<טלי יפת:>

איזה כיף פה לבוא. היה לי ילד שבנה לעצמו

בית כאן וכל פעם שהוא היה סוער הוא היה

מתיישב למעלה, אמרתי 'מה אתה עושה פה?' 'אני

משקיף על הכול, יש לי שקט'. הלב שלי דפק כל

פעם שהוא טיפס לשם, אבל...

<יואב אפלבוים:>

עד לפני כמה שנים ילדים שהיה קשה להם

בכיתה היו יוצאים לדוד המלך ופה היה

שולחן, שולחן אחר, אבל במקום הזה הוא היה

שותל איתם שתילים ומגדל אותם והם היו

נרגעים. יום אחד הופיע השכן מכפר ביאליק,

יש לנו כפר חקלאי שכן, שאגב, אחד התושבים

שלו, בעל משק, הוא האלוף אורי שגיא, שהוא

הנשיא שלנו, העצים מאחורה זו תרומה של

אורי שגיא, גם שבעת המינים, הוא תרם כאן את

כל שבעת המינים, והגיע בעל משק אחר אליי

למשרד, אמר 'תקשיב, אני בעל משתלות שפר,

משתלות הסחלבים הכי גדולה בארץ, 'עשיתי

לביתי ואני אמשיך לעשות, אני רוצה לעשות

עכשיו לילדי 'אהבה'.' אני חובב סוסים והוא

הקים לנו בתוך פינת החי אורווה, תיכף נראה

אותה, והעביר לנו סוסים.

<טלי יפת:>

לרכיבה טיפולית.

<יואב אפלבוים:>

כמובן לרכיבה טיפולית. עכשיו לא רק שהוא

נתן כסף, אלא הוא עבד פה פיזית עם הפועלים

התאילנדים שלו. תפסתי אותו, אמרתי לו,

'תקשיב, בוזי, יש לי פה את דוד המלך, הוא

עובד פה מתחת לעצים עם ילדים, עושה עבודת

קודש, אבל אני רוצה לתחום לו את זה קצת'.

אני התכוונתי שהוא ישים פה ארבעה ברזלי

זווית עם איזה מחסום, עכשיו בואו נראה מה

הוא התכוון. החום הוא חום אימים, אני

התכוונתי למשהו אחד, הוא התכוון למשהו

אחר.

<טלי יפת:>

הכול ממוחשב, כל ההשקיה ממוחשבת. כל

השולחנות האלה מלאים במשך השנה, הילדים

מגדלים אותם מהניצנים הקטנים, מהזרע עד

העציצים הגדולים. פה זה לא סחלבים, אנחנו

לא מגדלים סחלבים, אנחנו לא מתחרים איתו.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

מה מגדלים?

<טלי יפת:>

כל מיני צמחים אחרים ואנחנו מוכרים אותם

למי שמעוניין.שוב, הכסף רק לילדים. הם

אוהבים את זה.

<יואב אפלבוים:>

הפרק האחרון כאן קשור לתרומה של אותו

בועז. פינת החי כוללת סוסים לרכיבה

טיפולית, כוללת כלבים - - -

<טלי יפת:>

לגידול אישי.

<יואב אפלבוים:>

לא רק כלבים אלא גם מכרסמים למיניהם

ונחשים. אתם יכולים לראות פה בשעות אחר

הצהריים ילד הולך עם נחש כרוך סביב

צווארו, לא ארסי.

<קריאה:>

גם ארסיים היו לנו, תפסנו ב-10 הימים

האחרונים שניים.

<יואב אפלבוים:>

יש ילדים שמגדלים כלבים. פינת החי הזאת

קולטת כל יום בשנת הלימודים כ-70 ילדים

בתהליכים טיפוליים, גם לרכיבה ולהנאה.

<טלי יפת:>

כשאני הגעתי ל'אהבה' היו רק שני חמורים. הם

עוד פה. אני לא יודעת אם זה אותם שניים.

<יואב אפלבוים:>

היו רק שני חמורים, אבל כמובן פיתחנו

ובוזי עזר לנו מאוד. אגב, אנחנו נעבור

בדרך למרכז החירום, פה מעבר לגדר יש נחל

פוארה, שכמו במדינת ישראל בחלק מהנחלים

הוא מאוד מוזנח עד עוד שנה. הולכים לפתח

פה טיילת מאוד יפה והמועצה האזורית הלכה

איתנו, אנחנו משנים את התכנית של הרכיבה,

מקבלים מהמועצה האזורית עוד קצת אדמה והם

גם ישפצו לנו את פינת החי.

<עידית ארבץ:>

רק שלא יצמצמו את המרחב ואז זה יסגור לכם

את ה - - -

<יואב אפלבוים:>

לא, להיפך, הם הולכים איתנו.

<טלי יפת:>

אותו בוזי, אותו בועז ישב אצלי יום אחד

ואמר לי 'תגידי מה עוד את רוצה?', 'תשמע,

החזית של בית הספר נראית נורא, הייתי

בברצלונה, ראיתי את הבתים של גאודי', מה,

רק הוא יכול? גם הילדים שלנו יכולים.

השגתי ממשרד החינוך אמן מורה, במשך

שנתיים הוא הגיע לכאן, הוא עשה עם הילדים

את עבודת הפסיפס הענקית שאם לא ראיתם,

תיכף תראו אותה בכניסה לבית הספר - - -

<יואב אפלבוים:>

הם ראו.

<טלי יפת:>

בועז, הוא עם המכנסיים הקצרים

והתאילנדים, עשה את כל הפיתוח הסביבתי

מסביב שם, כולל העצים לגובה שייתנו הצללה

לשטח, שיהיה יותר נעים לילדים. זהו.

אני אומַר שמי שעובד ב'אהבה' זוכה לפגוש

את האנשים הטובים באמצע הדרך, כדברי

המשורר. יש לנו סוללות של מתנדבים פה,

ביניהם רפאל שאימץ אותנו, סיפרת על זה

קצת, יואב? רוח ההתנדבות, זה פשוט לא

יאומן.

הפינה הזאת, שאלתי פעם את בוזי 'תגיד, מה

אנחנו יכולים לעשות למענך? כל כך הרבה

עשית למען 'אהבה'.' הוא אומר, 'יש לי שלושה

חברים טובים ואני רוצה להנציח אותם במקום

שמח' - - -

<רחל סעדה:>

תודה רבה.

<טלי יפת:>

תודה רבה שבאתם, זה כל כך חשוב.

<עידית ארבץ:>

כל מה שאתם עושים למען הילדים האלה זה - - -

<טלי יפת:>

אני אפרד מכם, אתם ממשיכים.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

תודה רבה, טלי.

(המשך הסיור).

<יואב אפלבוים:>

נשאלתי מה זה פה. הבניין הזה, יש בו 8

דירות, ב-2 דירות מתגוררים השינשינים

שלנו, מה שהם קוראים הקומונה, 4 הדירות

האחרות זה רכזים שעובדים פה סביב השעון

ואנחנו מעוניינים שהם יגורו כאן, כי

אנחנו צריכים אותם ביום ובלילה, ו-2 דירות

שייכות ל-18 פלוס. אנחנו הולכים לבקר באחת

הדירות. יש לנו עוד 2 דירות במרכז החירום

שנמצא פה ממול, של 18 פלוס. שני החבר'ה האלה,

ההורים שלהם עובדים במספנות ישראל,

מספנות ישראל בניסוי מוצלח איתנו קלטו

שני 18 פלוס שהגיעו לרמה של מנהלי משמרות.

יכול להיות שאחד מהם פה, מגזר פרטי, ואז

אנחנו הסכמנו לקבל כמה חבר'ה של מספנות

ישראל, ילדים של עובדים בקיץ, שהם משלמים

להם את השכר, אבל אנחנו מעסיקים אותם.

<היו"ר יפעת שאשא ביטון:>

כל הכבוד.

<יואב אפלבוים:>

אני אתן שתי מילות מפתח ואחר כך החבר'ה

ייתנו את שלהם. על ההחלטה להקים את פרויקט

18 פלוס סיפרתי לכם, אנחנו נמצאים באחת

הדירות. שלושת הנשים שההבדל ביניהם לבין

מלאכים בשמים זה שאין להן כנפיים, רונית,

עובדת סוציאלית שמרכזת את הפרויקט, אילנה

ואתי, הן מלוות את הפרויקט, כשאתי גרה כאן.

אין לי יותר מה להוסיף. חבר'ה, כשאתם

מדברים ומספרים על עצמכם, בטח ירצו לשאול

אתכם שאלות, אז תעשו את זה בקצרה, אבל

תספרו מאיפה הגעתם, אם הייתם ב'אהבה' כמה

זמן הייתם ב'אהבה' ומה אתם עושים היום. מי

רוצה להתחיל?

<ניר-דייר:>

אני הייתי בפנימייה מגיל 8 וחצי עד 13. אחר

כך יצאתי מהפנימייה ועברתי לפרויקט לפני

הצבא. יואב עזר לי להתגייס לצבא, בהתחלה

לא רצו לקבל אותי לצבא. בסוף הייתי בקבע,

הייתי 4 שנים בצבא, השתחררתי, נפצעתי,

עברתי שיקום והתחלתי לעבוד במספנות

ישראל, חודשיים אחרי ניתוח. היום אני

אחראי רציף שם, זה אומר אחראי משמרת,

אחראי על כל מה שקשור בתפעול של הרציף,

בדיקה של האוניות, ניקיון, ציוד הרמה. יש

לי צוות של עוד 3 חבר'ה, פלוס צוות של חברת

עובדי קבלן שנותנים שירותים לנמל.

<עידית ארבץ:>

כל הכבוד.

<יואב אפלבוים:>

ניר שוכח פרט אחד מזערי, קטן, שאנחנו

ישבנו פה לפני שלושה שבועות, יחד עם מנהלת

משאבי אנוש של מספנות ישראל וניר אמר

שהוא רוצה להמשיך וללמוד ואז הוא אמר 'אני

רוצה ללמוד הנדסאי', לפני שהספקתי לשאול

למה לא מהנדסים ניר נתן את התשובה ואמר

'אני מפחד שלימודי הנדסה בטכניון יגזלו

ממני את כל הזמן ואני לא אוכל לעבוד

ולהתפרנס'. ניר קיבל מאיתנו הבטחה אישית

שאם הוא יעשה מאמץ וישלים את הבגרויות

ויתקבל לטכניון אנחנו, יחד עם מספנות

ישראל, נדאג לזה שהוא ילמד הנדסה וגם יוכל

להתפרנס ולפרנס את עצמו בכבוד.

<רונית עו"ס:>

ושהוא השיג לנו תרומה. הוא השיג אותה,

לדירות, של סלון ומכונת כביסה ומייבש

כביסה. הוא בא עכשיו כמישהו שתורם למקום

שבו הוא גדל. זה מקסים.

<עידית ארבץ:>

כל הכבוד, תענוג לשמוע את הדברים.

<יואב אפלבוים:>

בגלל שהתחלנו עם ניר אני רק אשלים ואני

אומר לכם שאחרי פרויקט 18 פלוס יש לנו

פרויקט שנקרא 'משפחה צומחת'. על פי כל

המחקרים והספרות ילדים עד גיל 3, למעשה

מתעצבת האישיות שלהם, מ-0 עד 3. אנחנו מנחים

חבר'ה צעירים שלנו, שגמרו כבר את הפרויקט,

שמתחילים מסלול של זוגיות ומשפחה ועד

מלאת לילד 3 יש לנו כרגע שלושה בתהליך

ואנחנו נמשיך ונפתח אותו.

<אילן-דייר:>

שלום, אני אילן, משרת בחיל האוויר. קודם כל

לפני שאני מספר על חיל האוויר, אני עליתי

מאוקראינה לבד, מכל מיני סיבות אישיות

עליתי לבד, הייתי גר בתל אביב ובאתי לפה

כי סיפרו לי שיש כאן 18 פלוס. אני דיברתי עם

רונית והסברתי לה שאני צריך את המקום

ואני מוכן הכול כדי לעבור מתל אביב לפה

ואני צריך את העזרה וקיבלתי את העזרה פה.

אני משרת שירות לא קל בחיל האוויר, ברמת

דוד, ואני מאוד גאה בעצמי, כי פעם לא הייתי

חושב על זה, הייתי חושב איך לשלם שכר דירה,

איך לגמור את החודש, כך הייתי חושב. היום

המקום הזה נתן לי הרבה כלים ואני עדיין

לוקח הרבה כלים שאני צריך ויש לי פה צוות

שאני חושב שבאף מקום אני לא אקבל אותו

ותודה לכל מי שעוזר לי בתהליך הזה. אני

רוצה רק להצליח - - -

<עידית ארבץ:>

אתה תצליח.

<אילן-דייר:>

כן, ברור.

<עדנה זלמנסון:>

באיזה גיל עלית?

<אילן-דייר:>

אני עליתי בגיל כמעט 18, לבד.

<רונית עו"ס:>

לא, הוא גדל כאן.

<אילן-דייר:>

הייתי בפנימייה, אבל - - -

<יואב אפלבוים:>

כמה שנים היית בפנימייה?

<אילן-דייר:>

הייתי כמעט 5 שנים ב'אהבה'. הייתי בהתחלה

אצל עליזה ואז עברתי לרותי משה, היום אני

גר בפנימייה - - - אבל בסופו של דבר המקום

הזה נתן לי הרבה כלים.

<יואב אפלבוים:>

תודה.

<אלכס-דייר:>

אני אלכס, בגיל 6.5 נכנסתי לפנימייה. הייתי

בה 10 שנים. תקופה לא פשוטה הייתה לי, אבל

עזרו לי הרבה, נתנו לי הרבה

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]