פרוטוקול מספר 113, הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, 27/10/2016

הכנסת העשרים

מושב שני

<פרוטוקול מס' 113>

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה

ולשוויון מגדרי

יום חמישי, כ"ה בתשרי התשע"ז (27 באוקטובר

2016), שעה 11:00

<סדר היום:>

<סיור הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון

מגדרי, בכפרים הבלתי מוכרים בנגב- פעילות

ניידת שירותי הרווחה בכפרים הבלתי

מוכרים>

נכחו:

<חברי הוועדה:>

עאידה תומא סלימאן – היו"ר

<מוזמנים:>

חגי מויאל – מפקח ארצי לטיפול באלימות

במשפחה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

תמר אזולאי – מפקחת בשירות פרט ומשפחה,

משרד הרווחה והשירותים החברתיים

ח'אלד אזברגה – מפקח מחוז הדרום, משרד

הרווחה והשירותים החברתיים

מרים בן עטר – מרכזת שירות פרט ומשפחה,

מחוז דרום, משרד הרווחה והשירותים

החברתיים

רחמים יונה – ראש המועצה האזורית אבו

בסמה

טובה רון – מנהלת לשכת יו"ר המועצה

ויועצת לקידום מעמד האישה, מועצה אזורית

אבו בסמה

מרוה חג'אב חליחל – מנהלת יחידת התפתחות

הילד, מועצה אזורית נווה מדבר

יעקוב אבו בטאט – מועצה אזורית נווה מדבר

מגיד אלעטאונה – מנהל אגף רווחה, מועצה

אזורית נווה מדבר

אורנה אפרים-אגם – עו"ס מדריכה באגף

הרווחה, מועצת נווה מדבר

מהא אחמידי – מחלקת הרווחה, מועצה אזורית

נווה מדבר

מרינט וקנין – מנהלת מועדוניות אבו

קרינאת

אמל אלנסאסרה – עמותת סדרה

לילה אלהוזייל – עמותת סדרה

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו ב

HYPERLINK

"http://main.knesset.gov.il/Activity/committees/Women/Pages/CommitteeAge nda.aspx?Tab=3" קישור זה.

<מנהלת הוועדה:>

דלית אזולאי

<רישום פרלמנטרי:>

ס.ל., חבר המתרגמים

<סיור הוועדה לקידום מעמד האישה

ולשוויון מגדרי, בכפרים הבלתי מוכרים

בנגב- פעילות ניידת שירותי הרווחה בכפרים

הבלתי מוכרים>

<מגיד אלעטאונה:>

בוקר טוב לכולם, בשם המועצה האזורית נווה

מדבר, אני מברך את חברת הכנסת עאידה תומא

ואת כל האורחים, כל אחד בכבודו ובשמו. אני

מתנצל בשם ראש המועצה, פשוט לקראת

הבחירות יש בלגן, גם הריסת בתים, הוא יושב

עם פורום של נשים, אז ואני מתנצל בשמו.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

ביר הדאג' שייכת לכם?

<מגיד אלעטאונה:>

כן, בהחלט. תיכף אני אגיד. בסדר היום נעשה

קצת סקירה על המועצה, כדי להכניס אתכם

לתמונה, אחר כך ניכנס לנושא של האגף שלנו,

מה הוא עושה, ואחר כך נצא לשני מקומות,

לשירות הסוציאלי ליד משאית, איך הגענו

למחשבה הזו ואחר כך נבקר במועדוניות

ונדבר על - - -

<טובה רון:>

רגע, ראש המועצה מגיע גם. מגיד, אולי נחכה

דקה?

<מגיד אלעטאונה:>

כן, אין בעיה. אם ככה, הוא ידבר על החלק של

המועצה והיישובים ואני אמשיך לדבר על

האגף, על החזון שלו, על המדיניות, מה הוא

עושה בכלל. אז בוא נמתין לראש הרשות.

<דלית אזולאי:>

אולי נעשה היכרות? תדעו שמבחינת הכנסת - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

ברשותך, הייתי רוצה להגיד כמה מילים

בהתחלה.

<טובה רון:>

רגע, אפשר לחכות לראש המועצה?

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה לא ממש פתיחה, אני רק רוצה שיידעו שזה

מתנהל כישיבת ועדה בכנסת, כי זה סיור רשמי

של הוועדה ויהיה לנו פרוטוקול והכול יהיה

רשום והכול יהיה מסודר לפי הנהלים של

ניהול ישיבה בכנסת. היה חשוב לי להזכיר את

זה בהתחלה ואנחנו נחכה ליושב ראש שיגיע.

<טובה רון:>

אולי נעשה היכרות. בכל זאת הוועדה זה לא

אירוע שגרתי פה.

<מגיד אלעטאונה:>

טוב, שמי ד"ר מגיד, אני מנהל האגף כאן. אם

אפשר להשוויץ בעדינות, אני אגיד הראשון

שלמד עבודה סוציאלית, שלושת התארים, בוגר

בר אילן וגם כותב על מעמד האישה הרבה, זו

ההתמחות. לא נעים להגיד, עכשיו אני שוקד

על ספר 'נשים פורצות דרך' לקראת אולי

פרופסורה. אז זה אני.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

נעים מאוד.

<טובה רון:>

שמי טובה רון, אני מנהלת לשכת ראש המועצה.

אני מהיום הראשון שהוקמה המועצה, משנת 2004

אני פה. בשלוש השנים האחרונות אני גם

יועצת לקידום מעמד האישה ברשות.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

נפגשנו, לא?

<טובה רון:>

לא. אני לא הייתי, כשהבנות היו בירושלים

אצלך לא הייתי.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כן, אבל הייתי גם באירוע באוניברסיטה פה,

כשאת היית.

<טובה רון:>

יכול להיות. גם על העשייה שלנו אני אגזול

איזה חמש דקות אחר כך מזמנכם ונספר על

הדברים שאנחנו עושים עם הנשים, באיזה

קשיים אנחנו נתקלים ומה שהצלחנו לעשות

פה.

<אורנה אפרים-אגם:>

אני מדריכה, ראש צוות פה באגף הרווחה, ויש

עוד כמה תפקידים כי העובדים הסוציאליים

תמיד מתפרשים על המון תפקידים אבל זה

בעיקר.

<מרוה חג'אב חליחל:>

מרוה חג'אב חליחל, אני מנהלת היחידה

להתפתחות הילד ורכזת מעגלי נשים.

<מרים בן עטר:>

אני מרכזת את השירות לפרט ומשפחה במחוז

הדרום. אני ותיקה במחוז, אני בוגרת חוק

נוער הרבה שנים, עסקתי בנושא של טיפול

בילדים בסיכון הרבה מאוד בחברה הבדואית,

פיתוח המודעות, איך מדברים עם נשים - - -

<רחמים יונה:>

שלום.

<מרים בן עטר:>

הרבה שנים הייתי פקידת סעד יחידה למרות

שהייתי - - - בחברה הבדואית ודרך זה הכרתי

מאוד מקרוב ומבפנים את הנושא של החברה

עצמה וההתנהלות שלה והצרכים שלה והפערים

בהם עמדנו. אני מוכרחה להגיד שיש לנו כברת

דרך לעשות, אבל נעשתה כבר, חלק משמעותי,

לפחות בתודעה של האנשים ושאנחנו מחויבים

וחייבים לדאוג בצורה רגישת תרבות, אבל גם

שווה לשאר האזרחים, בכל מה שקורה בחברה,

לא רק בנושא של נשים, בוודאי של ילדים, אבל

יש הרבה נושאים אחרים שמצריכים איזה שהיא

התייחסות. אנחנו עובדים קשה בנושא - - -

<ח'אלד אזברגה:>

אני מפקח מחוזי בשירות פרט ומשפחה. אני

אגיד ככה בקצרה, התחלתי את דרכי ב-99'

במחלקה אז במועצה האזורית שגב שלום

והייתי עובד סוציאלי בתוך המחלקה, אחר כך

עבדתי בשירות מבחן והיום אני נמצא כמעט

שלוש שנים בפיקוח. חלק מהאחריות שלי זה

לפקח על היישובים הבדואיים שנמצאים

באחריות שלי. אני גם מרכז את הנושא של

התכנית 'נושמים לרווחה', כל היישובים

הבדואיים נמצאים בתכנית הזאת ומלווים

דברים נוספים בתוך השירות.

<תמר אזולאי:>

אני גם מפקחת בשירות לפרט ולמשפחה ועתידה

בהמשך להיקלט לפיקוח על - - -

<יעקוב אבו בטאט:>

אני יעקוב, קיבלתי מינוי חדש, מדריך וראש

צוות ואני ממלא מקום של ד"ר מגיד בתחום

החירום. עברתי שורה של תפקידים מעו"ס

משפחה ורכז כל מיני תחומים ואני גם עו"ס

חוק נוער.

<מהא אחמידי:>

אני מהא אחמידי, בוגרת תואר ראשון במדע

המדינה ואני עובדת במחלקת רווחה - - -

<לילה אלהוזייל:>

אני אלהוזייל לילה מעמותת סדרה, אני

עובדת בתור רכזת תכנית של זכויות האישה

וגם מנהלת את החינוך למבוגרים בכפרים הלא

מוכרים.

<קריאה:>

ורד, בין השאר מרכזת נושא טיפול ומניעת

אלימות במשפחה.

<קריאה:>

היא זו שיוצאת בחירום למשטרה ומטפלת ב - - -

<אמל אלנסאסרה:>

אני מנהלת - - - עמותת סדרה, אני עבדתי

כשנתיים מנהלת פרויקט פיתוח כלכלי והיום

אני מסיימת בערך שנה וחצי מנהלת של - - -

בעמותת סדרה. עמותת סדרה עוסקת בטיפול,

בתמיכה, בכל ענייני הנשים, בעיקר העניין

התרבותי, חינוכי, כלכלי ובשנה האחרונה

אנחנו לומדים ביחד איך לנהל את הפרויקטים

שלנו במקום של להכניס את הנשים למרחב

הפוליטי ובמקומות של קבלת החלטות.

<חגי מויאל:>

חגי, משרד הרווחה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

ואני משערת שכבר יודעים מי אני, לא? חברת

הכנסת תומא סלימאן, יושבת ראש הוועדה

לקידום מעמד האישה.

<רחמים יונה:>

אני רחמים יונה, ראש המועצה.

<מגיד אלעטאונה:>

טוב, ברוכים הבאים לכולנו, תיכף אני אאפשר

לראש הרשות שייתן לנו סקירה ויברך אותנו

על - - - בסדר היום אחר כך אני אתן סקירה על

האגף שלנו, יהיו נתונים על האגף, בפרק

השני אני אספר לכם קצת על השירות הנייד

הסוציאלי איך זה צמח, ואחרון, כמובן לא

נוותר על התחום שלך גם, מעמד האישה, מה

אנחנו חושבים, איפה זה עומד היום, ואחר כך

יוצאים לשטח למשאית בוואדי אנ-נעם, נראה

שם את העובדת הסוציאלית שמקבלת קהל שם

ולאחר מכן ניסע משם לאבו קרינאת, נראה את

המודל של מועדוניות משולבות, שזה קשור גם

למעמד האישה וקצת גם עובדים עם אימהות,

כעבודה משלימה לנושא של ילדים בסיכון.

בבקשה, ידידי.

<רחמים יונה:>

קודם כל ברוכים הבאים. באמת מבחינה זאת

אני חושב שהנושא של מעמד האישה דווקא

במגזר שלנו הוא דבר חשוב וחיוני, אני חושב

שצריך לעשות הכול לחזק ולראות איך אנחנו

מקדמים את הנושא.

מועצה מקומית נווה מדבר היא מועצה שהוקמה

לפני ארבע שנים, ב-5.11.2012 בעקבות ביטול

מועצה אזורית אבו בסמה והוקמו שתי מועצות

אזוריות, אל קסום ונווה מדבר. המועצה

למעשה חולשת ויושבת על כביש מבאר שבע

לכיוון דימונה, כביש 25, יש לנו שם שלושה

יישובים, וכביש 40, באר שבע, רביבים, משאבי

שדה בואכה אפילו ירוחם ומצפה. יש לנו שם

עוד יישוב, ביר הדאג', והפזורה הבדואית

כולה, אל עזאזמה, אבו גווידר, ביר אל משאש.

סך הכול אנחנו מטפלים באוכלוסייה של

כ-35,000 עד 40,000 תושבים. יש לנו 22 בתי ספר, מתוכם אחד לחינוך מיוחד, 4 בתי ספר

תיכוניים ו-85 גני ילדים.

אנחנו במועצה למעשה מסיעים כל יום כ-17,000

תלמידים למוסדות החינוך. איך אומרים?

אנחנו מתחרים באגד. המועצה השנייה גם

אותו דבר. רוב ההסעות הן בדרכים לא דרכים,

350 קילומטרים דרכי עפר, הרריות, מדבריות,

וכשתלכי לראות את תראי באיזה מצבים אנחנו

מתמודדים, מצבים יומיומיים קשים, שאם היה

במקום אחר במדינת ישראל אני בטוח שהדברים

האלה היו מקבלים אוזן קשבת. למרות

שניסינו להעלות את זה במשרד החינוך

ובמשרד התחבורה, פתרון אין. כל עוד יש

פזורה ויושבים איפה שיושבים אז הבעיה

הזאת לא תיפתר. גם עכשיו גמרתי ישיבה,

ביקשתי לפחות להחזיק קצת את הדרכים,

ואדיות, בימים גשומים מוסדות החינוך שלנו

סגורים, לא לומדים בכלל, אין הסעות, אי

אפשר לנסוע. זו בעיה קשה מאוד.

המועצה מחלקת 12,000 מנות חמות כל יום

לילדים ואנחנו גובים כמעט אפס מהתלמידים.

ניסינו לגבות בעידוד ולחזק את מנהלי בתי

הספר לגבות חצי שקל לתלמיד, הצלחנו בשנה

שעברה אולי לגבות כ-20% מהסכום שביקשנו,

חצי שקל, לא הצלחנו. חלקם, לצערי, של

הילדים, אולי זו המנה היחידה שהם מקבלים

בכלל. עד לפני אנחנו היינו מודעים שלחלק

מהילדים אפילו המורים היו צריכים להכין

סנדוויצ'ים בבוקר. יש מצב קשה מאוד של

ילדים באמת מבחינת מצב סוציו אקונומי.

אנחנו מדברים על דירוג 1 ואבטלה של נשים,

אני חושב שאנחנו מדברים על לפחות 70%-80%,

דבר שהוא לא נמדד כי אנחנו בפיזור של בין

שירות התעסוקה - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה יותר מ-70%. ארצית זה 70%.

<רחמים יונה:>

כן, אני אומר, 70%-80%, אני אומר - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

בטוח משהו כמו 85-90.

<רחמים יונה:>

יש פה בעיה קשה מאוד. כל עוד הנושא של

ההתיישבות לא הוסדר יהיה לנו קשה מאוד

להתמודד עם הדברים האלה. מעבר לזה, אני

מתרעם גם על המדינה, אפילו ביישובים

שהכירו במדינה עדיין אין תשתיות. אין

כבישים, אין חשמל, אין מים. את הזעקה שלנו

הבאנו בפני כל הגורמים, בינתיים עדיין

ללא תשובות משמעותיות. היום קיבלנו

תשובות - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

איך מסבירים את זה?

<רחמים יונה:>

איך מסבירים את זה? שאלה קשה. אני חושב ש - -

- אני גם בזמנו כתבתי לראש הממשלה, לפני

חמש שנים, שלהקים יישוב במדינת ישראל זה

לא רק הכרה ביישוב, אלא לתקצב אותו, ותוך

חמש שנים בתכנית חומש להעמיד אותו על

הרגליים. לא יכול להיות יישוב שהוא 12 שנה

שהמדינה הכירה בו ואין תשתיות מינימליות.

האנרגיה הירוקה בכל העולם, אנחנו היחידים

שמשתמשים בזה, כל הבדואים מתרגלים היום

לאנרגיה סולרית, לפחות זה אנחנו בקדמה של

מדינת ישראל. לפחות בזה, שיש אנרגיה

ירוקה, אבל חשמל אין. גם משפחות ברוכות

ילדים, מקררים, עניינים וזה, קשה מאוד

לשמר דברים. יכול להיות שחלק מהתחלואה,

חלק מהמחלות, זה בגלל הנושא של המזון.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

בטוח.

<רחמים יונה:>

יש פה הרבה בעיות, אנחנו מתמודדים עם

העניינים האלה וחיזוק מעמד האישה, אני

חושב שמבחינה זו אני חושב שזה דבר שיביא

לשיפור. הדוקטור הוא דוקטור למעמד האישה,

הוא יסביר לכם. גם הנושא של ריבוי נשים לא

תורם לנושא הזה ואם אנחנו מדברים במשפחות

של 30 ו-40 ילדים, לגדל בבית, גם הבית הכי

עשיר במדינת ישראל, יהיה לו קשה מאוד

להחזיק את הילדים האלה ואז הם נופלים לנו

בשולחנות של הרווחה וכל זה והנושא הזה של

מעמד האישה צריך לקבל מקום.

פה מבחינת המועצה, היא מטפלת בנושא הזה,

אבל תקציבים אין. איך אנחנו מתמודדים עם

הבעיות, איך מוציאים מהבית, איך מוציאים

להשתלמויות, איך מוציאים לטיול. איזה 40

בנות הלכו ליפו, נהנו, קודם כל הוצאנו

אותן מהבית, עשינו פעולה וכבר להוציא

בחורה כזאת מהבית, מאחורי ה - - - אולי היא

חולבת, להוציא אותה לשם ולהביא אותה - - -

<קריאה:>

זה טיפה בים.

<רחמים יונה:>

בשבילם זה משהו. הנושא הזה, החשיפה הזאת

הציבורית גם חשובה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

מה מספר התושבים שאתם אחראים עליהם

במועצה?

<רחמים יונה:>

אני, כ-40,000 תושבים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה במקומות המוכרים?

<רחמים יונה:>

לא, במוכרים אנחנו מדברים באוכלוסייה

בערך 23,000, השאר זה פזורה.

<מגיד אלעטאונה:>

כמעט 50%.

<רחמים יונה:>

אנחנו לא עושים הפרדה מבחינתנו. גם

מבחינת החינוך והרווחה אין הבדל בין אלה

שביישובי קבע לאלה שבפזורה, אין הבדל,

השירות ניתן לכל השטחים שאנחנו אחראים

עליהם. אפילו בשעת חירום, שמבחינת החוק

שטחים גליליים, זה לא בתפקיד שלנו, אבל

אנחנו לא מפרידים.

<מרים בן עטר:>

- - - כשאת בזמן חירום - - -

<רחמים יונה:>

הבחור שנהרג לנו ליד דימונה הוא בשטח

שהוא בכלל גלילי, לא בשטח של - - - ואנחנו

טיפלנו במשפחה ומלווים אותה. זאת אומרת

מבחינה זאת אין הבדל, אבל הבעיה שתקציבים

אין. לחזק את המעמד הזה ולראות איך אנחנו

מקדמים.

אחד הדברים שלי באמת - - - הייתי בסיור לפני

כמה שנים באבו גווידר, הנושא של תרבות

והשכלה למבוגרים, אז פתאום בחורה בת 45

התחילה לקרוא ולכתוב. אני חושב שעשינו

צעד שם והפסקנו מחוסר תקציבים, אז 'איך

הגעת לזה?' היא אומרת, 'תשמע, נתנו לי תרופה

בבית מרקחת', בטעות לקחה תרופה אחרת, נתנה

לילד, כמעט הרעילה אותו, הלכו לבית חולים

וזה, היא אמרה 'מאז החלטתי ללמוד לקרוא

ולכתוב'. צריך הרבה מאוד תשומת לב,

תקציבים ולראות איך מתמודדים עם הנושא

הזה של מעמד האישה. לעשות את הנושא של

הביקורים ולראות ולעשות, אני מצפה מהסיור

הזה לפחות שייצא משהו. אנחנו מתחייבים

כמועצה ללוות את הנושא, יחד עם הרווחה,

הנושא של השכלת מבוגרים הוא מרכיב חשוב

ובעיקר לנשים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

יש לכם תכניות להשכלת מבוגרים.

<מרים בן עטר:>

אני מבקשת לציין משהו, כשאנחנו מדברים על

המועצה, גם המועצה הזאת וגם האחות התאומה

שלה, אל קסום, הן שתי מועצות ללא הכנסות,

הן חיות מ-100% תקציב מדינה, אין להם ארנונה,

מסים, מפעלים שאפשר לגבות מהם. זאת אומרת

מה שהם מקבלים מהמדינה זה מה שיש.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כן, אבל ברגע שאת אומרת, למשל, שיש לכם

אוכלוסייה שהיא בלי מעמד, כלומר אלה גם לא

נחשבים בקפיטה שהמשרד נותן.

<רחמים יונה:>

לא, יש פה בעיה מול משרד הפנים. אנחנו לא

מתוקצבים גם לפי המספרים שלנו, אפילו

בתוך היישוב שלנו. יש לי אישור מהמשרד של

הממונה, 23,000 תושבים מטופלים אצלנו, אנחנו

מתוקצבים לפי 4,000 תושבים שרשומים במשרד

הפנים ששינו כתובת. מי שלא שינה כתובת

במשרד הפנים לא מופיע.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

שינה כתובת ממה למה?

<רחמים יונה:>

כל מרשם התושבים שלנו הוא שבטי. מוחמד אבו

קרינאת, כתוב יישוב, ברובריקה של היישוב

בספח שלך כתוב יישוב, כתוב שם שבט אבו

קרינאת. כל עוד הוא בשבט אבו קרינאת ולא

ביישוב אבו קרינאת, הוא לא נספר אצלנו.

בקסר א-סיר. יש יישוב, יישוב קסר א-סיר, אם

הוא מופיע שם, כתוב מוחמד הוואשלה, מקום

יישוב כתוב: שבט הוואשלה. שבט הוואשלה לא

מופיע אצלנו במרשם בכלל, רק אם ישנה לקסר

א-סיר. אם אנחנו מדברים היום על בחירות,

הכריז שר הפנים שאנחנו הולכים לבחירות

ב-29 בחודש, מתוך אוכלוסייה של 23,000 תושבים

שגרים בתחומי הקו הכחול, שיש להם 2,112 בעלי

זכות בחירה בלבד, בלבד, והם צריכים להחליט

מחר בחירות והם צריכים ללכת לבחירות,

להכריע גורלם של 40,000 תושבים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

השאלה היא מה מונע את העברת הרישום? כלומר

התושבים עצמם לא רוצים? האם זה כרוך באיזה

שהוא מעבר אמיתי מבחינת מגורים?

<רחמים יונה:>

זה כרוך בנושא של ההסדרה, זה נושא של

תביעות בעלות, זה נושא של איפה ייקחו

אותם, אלף ואחד דברים אחרים, זה נושא של

הארנונה. לצערי, חלק שלא סיפרו להם, בשביל

שהדואר לא יגיע אליהם בכלל.

<מגיד אלעטאונה:>

יש עוד משהו מרכזי, ברשותך, יש חוסר אמון

בין המדינה לבין האזרח. חלק מהמתנגדים

להיכנס ליישוב הוא על הגבולות במיוחד.

לדוגמה, הם צופים מה שהולך ביישובים

אחרים, כמו חורה, אם אני רוצה להגדיל את

בית הקברות אני לא יכול, אז אומרים מראש,

במקום 5,000 אני רוצה 20,000 או 15, לכן זה עוד דבר שמקשה על הכניסה לדברים האלה. אבל זה

מורכב, לא כדאי להיכנס לזה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

למה לא כדאי? אי אפשר להבין איך התושבים

חיים אם אני לא מבינה את הקרקע שעליה

צומחות כל הבעיות.

<מגיד אלעטאונה:>

לא, לא התכוונתי - - -

<רחמים יונה:>

יש יישוב, אבו טלול, אתם תראו אותו בהמשך

בדרך, היישוב הוא היישוב הכי גדול שלנו,

11,500 דונם, גדול. 6,000 תושבים אמורים להיות

בפנים, שינו כתובת בערך 250, הולכים להצביע

124 מתוך 6,000. הם צריכים לבחור נציג ליישוב,

את ראש המועצה וועד היישוב, וזה ייצוג שלא

מייצג.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה לא ייצוג, אבל כשהם יודעים שזה עלול

לעלות להם גם בהקשרים שקשורים לאדמה

וקשורים למקום המחיה, אז זה לא יפתור את

הבעיה, בשבילם זה לא מעניין, הם לא רוצים

לאבד את האדמה, הם לא רוצים לאבד את הבית.

<רחמים יונה:>

אז זה בדיוק הנקודה, את נותנת את התשובה

לבד.

<מרים בן עטר:>

זה ברור, אבל יחד עם זאת זה ייצור בעיות

חדשות, של עימותים אחר כך בין השבטים, כי

המיעוט הזה הולך לקבוע את גורל המועצה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

ברור, מי אחראי על כל זה?

<מגיד אלעטאונה:>

ההערה שלך היא במקום, אני לא התכוונתי,

רציתי למקד אתכם - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אתה יודע, אני רק רוצה להגיד לפני שאתה

עוזב. אני מבינה שאתה מסיים את התפקיד לפי

המצופה.

<רחמים יונה:>

כן, ב-29 בחודש.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אז כנראה נצטרך עוד פעם לחכות לראות מי

יהיה ראש המועצה החדש כדי להגיד שאני

בעצם מוכנה לעזור בכל דבר. אני לא רק

עוסקת בעניין של נשים, אני חברת כנסת.

<רחמים יונה:>

קודם כל את הסיור שלך, תוציאי דוח, אחרי

שישבנו ותשמעי את הכול, כי אני חושב

שמחלקת הרווחה עושה עבודה יפה. הנושא של

המשאית בכלל ושני ג'יפים שמסתובבים בשטח,

המטרה שלנו, יש הרבה אנשים שלא מודעים

לזכויות שלהם ואליהם אני רוצה להגיע. מה

שקרה בשני המקרים, דווקא באל פורעה

ובחורה, שני האנשים שסגרו אותם עם

שלשלאות ברזל, כמו אסירים שם, אני חושב

שהרבה אנשים לא מודעים לשירותים שנותנת

הרווחה ודווקא כלי הרכב הניידים האלה

באים לתת מענה, אפילו חלקי, להגיע לפתחם.

אני ביקשתי מד"ר מגיד, ישבתי גם עם מנהל

המחוז ויש לנו תמיכה מלאה גם מהמחוז באמת

מהבחינה הזאת, להגיע לכל אוהל ואוהל,

להגיד להם מה עושים, אם זה בהסברה וזה וזה,

להיחשף.

אנחנו היום מדברים כמעט על 10,000 תושבים

שמקבלים שירות מהרווחה, זה לא דבר של מה

בכך. ועם כל חוסר ההכנסה של המועצה באמת

מהבחינה הזאת מנהל המחוז וצוות העובדים

שלו עושים עבודה יפה, אנחנו מתוקצבים

נאות בעניין הזה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כדאי שתדע, וגם שהמחלקה תדע, חגי מלווה את

העשייה שלנו, אני לקחתי על עצמי את כל

הנושא הזה של גם שירותי הרווחה וגם

הנושאים האחרים שקשורים בנשים בדואיות,

את המשאית ואת הרכבים, אני שומעת עליהם

מאז שנכנסתי לכנסת ואני ביקשתי את הסיור

הזה כבר לפני כמה חודשים ועד שקיבלתי את

התשובה, אבל עוד המשאית לא התחילה. אני

שמחה קודם כל שהמשאית התחילה, אני שמחה על

זה, אני מוכנה לסייע בכל דרך אחרת כדי

שהתושבים, האזרחים יקבלו את השירותים

שמגיעים להם. אני מקווה שהיום באמת נלמד

יותר על איך מנגישים את שירותי הרווחה

לאזרחים, כי אחד הדברים שהדאיגו אותי

מאוד, שאין תשתיות, אני יודעת, כבר ביקרתי

ואני מכירה את זה, אבל איך מנגישים את

השירותים, אני יודעת שצריך מאמץ מיוחד.

אבל כל עוד שהמדינה יוצרת את הקונפליקט

הזה בין זה שאני יושב בביתי ויש לי זכות

לקבל את השירותים לבין אם אני רוצה לקבל

את השירות אז אני צריך להירשם אחרת או

צריך לוותר על דברים כדי לקבל, זה לא.

<רחמים יונה:>

לא, לא קשור. ממש לא קשור, אין קשר בין

הדברים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זו תפיסת העולם שלי.

<רחמים יונה:>

לא, אין קשר.

<קריאה:>

לי לא משנה - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אני לא מדברת על מה שאתם עושים, כשאמרתי,

למה אנשים לא מעתיקים את הכתובת שלהם, חלק

מהדברים זה הפחד שהם יאבדו את המקום שלהם.

בעיניי זה המדינה בצורה עקיפה עושה משא

ומתן פה, רוצים? תוותרו, תקבלו. זה מה שאני

תופסת.

<טובה רון:>

נכון, אבל ברווחה זה לא עובד.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אני לא דיברתי על ה - - -

<מגיד אלעטאונה:>

בסדר, ברור. מובן. בואו נתקדם.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

שתדעו, אני אף פעם לא נגד השירותים. תודה.

<טובה רון:>

אני רוצה שהיא תשמע את מעמד האישה.

<מגיד אלעטאונה:>

היא תחליט, את רוצה על כל הרווחה לדעת או

על מעמד האישה בלבד?

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אנחנו - - -

<טובה רון:>

על הרווחה תשמעו אחר כך, אחרי שאנחנו חמש

דקות על העשייה עם הנשים - - -

<מגיד אלעטאונה:>

לא, לא. לדעתי אנחנו בקיצור של זמן, אנחנו

צריכים להוביל את הנושא של הרווחה, מעמד

האישה משתלב בתוכו כי זה - - -

<טובה רון:>

לא, על הרווחה היא תשמע אחר כך בזמן הסיור.

<מגיד אלעטאונה:>

לא, זה יהיה פגום, לא. זה לא ככה. חבר'ה,

בואו נתקדם. הערתך היא במקום, שאמרת, אני

לא התכוונתי, הנושא חשוב, זה חלק מהנוף,

אבל אני מתכוון שהדברים האלה צריכים

למצוא ממקבלי ההחלטות נוסחה שמקובלת על

שני הצדדים. אבל לא להיכנס, הכוונה לדעתי

שזה תהליך מתיש וכל עוד אין אמון בין

האזרח למדינה זה לא יתקיים גם.

לעניין שלנו, האגף של שירותים חברתיים

חולש על שטח - - - מה קרה פה? אני לא יודע.

מעמד האישה הוא חלק קטן מהדבר הזה.

<טובה רון:>

אין בעיה, אבל אתם יוצאים לסיור ותוך כדי

סיור אתה יכול גם להסביר על הנושא של

הרווחה.

<מגיד אלעטאונה:>

לא, יש לי הרצאה מובנית, אני מצטער מאוד.

<טובה רון:>

סליחה, ד"ר מגיד.

<מרים בן עטר:>

סליחה, יש מקום לכולם, כולם ידברו ולכולם

יש חשיבות לדבר. בבקשה, תתחיל, וטובה - - -

<מגיד אלעטאונה:>

כן, תשתלבי, מה הבעיה?

<טובה רון:>

לא, אתם פשוט צריכים גם לצאת.

<מגיד אלעטאונה:>

תצאי ותחזרי, מה הבעיה?

<טובה רון:>

לא אני.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

לא, אנחנו לא נצא עכשיו.

<מרים בן עטר:>

לא יוצאים מפה מבלי - - -

<מגיד אלעטאונה:>

דקה. לא מקובל עליי שיש הזכרה של האגף,

שמעמד האישה חלק ממנו.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

טוב, תנו לי לנהל את הישיבה של הוועדה

לקידום מעמד האישה. אני עד עכשיו הייתי

אורחת, בכל זאת זו ישיבה של הוועדה לקידום

מעמד האישה. אנחנו באנו כדי לעשות את

הסיור וכדי ללמוד על העשייה בתחום של

שירותים לנשים בדואיות שהן תחת האזור.

אני מבינה שגם העשייה בתחום מעמד האישה

היא חלק מהעשייה הכללית שנעשית גם עם

הנשים.

אני מציעה ככה, התחלנו באיחור, ב-12 וחצי

נצא מפה. היינו אמורים לצאת. מבחינתי זה

בסדר, האיחור, שזה יתווסף לסוף היום. אז

עכשיו נשמע על הפעילות, בסוף את גם תיתני

סקירה על העשייה שלכם לפני שאנחנו

יוצאות. בסדר? יופי.

<מגיד אלעטאונה:>

אוקיי, אני אעשה את זה בקצרה, גם בהתחשבות

בזמן.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

בבקשה.

<מגיד אלעטאונה:>

השירות שלנו חולש על אזור רחב, מחבל לכיש

עד מעטפת אילת ואני לא סתם אמרתי חבל לכיש

כי בתקופת אפריל עד הקיץ נודדים בדואים

ליד עוטף עזה, חבל לכיש, ולא מזמן במלחמה

האחרונה טיפלנו באישה שנפגעה ליד אשקלון,

יד מרדכי יותר נכון, נפל עליה טיל, היא

נפגעה ישירות.

לגבי מעטפת אילת, יש 20 משפחות בדואיות

שמטפלים בהם, שבשנות ה-50 חדרו מירדן עקב

נקמת דם, גם מגיעים אליהם שם, לכן השטח הוא

מאוד, חוץ מהמורדות של מצפה רמון, ירוחם

וכל אלה, לכן האזור הוא כל כך רחב.

כמובן המדיניות שלנו, מטרת העל, החזון של

האגף הוא להנגיש את השירות, לתת אותו

לאזרח ואז המדיניות של ראש המועצה ואז

קודמו הייתה ראייה נכונה, איך להנגיש

קודם כל בארבעת היישובים שיש לנו, יש לנו

תחנה בכל אזור, מקבלים קהל פעם בשבוע.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

מה זאת אומרת בכל אזור?

<מגיד אלעטאונה:>

בארבעת היישובים יש שלוחת רווחה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

יש לכם ארבעה יישובים.

<מגיד אלעטאונה:>

שלושה, יותר נכון, בשלושה מתוך ארבעה,

איפה שיש שם בניין רב תכליתי, העובד

הסוציאלי מגיע יום בשבוע, מקבל קהל ויום

אחר ביקורי בית.

<קריאה:>

ברביעי אין עדיין מבנה רב תכליתי, אז הוא

מקבל ב - - -

<מגיד אלעטאונה:>

כן, והשאר באים ללשכת האם כאן, כי יש כל

המוסדות הממשלתיים, משרד הרווחה, ביטוח

לאומי, בית דין שרעי, מס הכנסה, כל זה נמצא

כאן. לגבי שאר השבטים, בהחלטת ממשלה מעבר

לזה ליישובים, החלטנו גם לטפל בחינוך

ורווחה כקבלן משנה של המדינה ואז באמת

כדי להיטיב עם האוכלוסייה הזו חשבתי על

רעיון איך להנגיש את השירות, ואז בעת

שהגיתי את הרעיון נזכרתי במורה בשם רבי

עקיבא, שנכנס יום אחד לכיתה, הוא הרגיש

בתלמיד מצטיין, כמו חגי חבר שלי, אז הוא

אמר 'למה הוא חסר, הילד הזה?', אמרו 'הוא

חולה', עזב את הכיתה, הלך לבקר אותו ואז

השקה אותו, על הפנים וכו', והוא אמר לו 'רבי

עקיבא, החייתני', אז הוא אמר לו 'כל מי

שמבקר חולים כאילו עושה חסד מרים'. אז אני

אמרתי, כל מה שמגיע לנכים האלה, למעמד

האישה וכל זה, הוא עושה חסד גדול, אז כאן

בא הרעיון של המשאית שתבוא שחשבתי עליו.

נכון להיום, מטופלים באגף הרווחה - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

רק אפשר, כדי שאני אבין קצת, הנקודה הכי

רחוקה שנמצאים בה אזרחים או תושבים, שאתם

אחראים עליה זה אילת? כמה זה קילומטרים?

<מגיד אלעטאונה:>

בערך 200 קילומטר מכאן, קו ישר.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אז כל מי שרוצה לקבל איזה שהוא שירות

ממשלתי צריך לנסוע 200 קילומטרים? זה נסיעה

יותר מעכו לירושלים.

<מגיד אלעטאונה:>

אני מאוד מודה לך ששאלת את זה, דקה. מצפה,

למשל, 100 קילומטר, ירוחם אותו דבר. וזה

הוויכוח שלי באמת עם מקבלי ההחלטות, כי

תיק אצלי להגיע למצפה רמון הוא כמו עשרים

ברהט או בנצרת או בבאר שבע, כי יום שלם

לוקח לבקר את אותו אדם ולחזור. ואז

ביחידות של זמן שאני נותן לאקס תיק, תמיד

הוויכוח שלי, כי מי שעושה את הנוסחאות,

לצערי איננו מתחשב בדבר הזה, הפיזור

הגיאוגרפי.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אין לכם שום אקסטרה לפיזור הגיאוגרפי

מבחינת תקצוב?

<חגי מויאל:>

אין מימון דיפרנציאלי - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כלומר אין דבר כזה דיפרנציאלי שנכנס

לתקצוב.

<מרים בן עטר:>

לא רק זה, אנחנו גם אומרים שמבחינת

הרכבים, יש להם שני ג'יפים ומשאית, על

הפיזור הגדול הזה, כשהג'יפ הזה גם משמש, או

יעקוב, שהוא פקיד סעד לחוק נוער, כל הנושא

של החירום, וורד פה, כשיש מקרה חירום - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

מה זה חירום? מתקשרים מ-150 קילומטר, עד

שמגיעים איזה חירום קיים?

<אורנה אפרים-אגם:>

המשטרה, סורוקה - - -

<מגיד אלעטאונה:>

לוקח שעות לפעמים, זה נכון.

<אורנה אפרים-אגם:>

השאלה היא כזאת, יוצא עובד סוציאלי כרגע

עם הג'יפ, הוא מוחזר כי יש מקרה חירום

שצריך לטפל בו כרגע.

<מגיד אלעטאונה:>

אבל היא צודקת, היא אומרת ש - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אני לא מדברת על סורוקה, זה הקפצת חירום,

אבל אם יש מקרה חירום בתוך היישוב - - -

<קריאה:>

אבל אם זה באזור מצפה לא יבואו מ - - -

<מגיד אלעטאונה:>

הוא צריך להגיע למצפה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

עד שמגיעים אליו זה כבר לא חירום, זה כבר -

- -

<מגיד אלעטאונה:>

נכון. משטרת דימונה בלילה, זה נכון, זה

מרחק של זמן, אין פה - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

רק שתבינו, אני שואלת את השאלות כדי

להבין, לא כדי להאשים חס וחלילה, כדי

להבין עם איזה קשיים אתם מתמודדים.

<מגיד אלעטאונה:>

את צודקת, בהחלט.

<חגי מויאל:>

רק נוסיף לזה שה-250 קילומטר זה כשאנחנו

נוסעים על כביש הערבה. כשאנחנו יורדים

לשטח, למקומות שהם נהיים צרים, כשאין

נתיבי תחבורה ישירים ליישוב זה גם מכפיל

את הזמן וגם את ה - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה לוקח פי שניים.

<אורנה אפרים-אגם:>

אני רוצה גם להוסיף עוד משפט. יש תקנון של

כמה עובדים סוציאליים צריכים להיות פר

אוכלוסייה, התקנון שאנחנו נמצאים בו הוא

אפילו לא קרוב למשהו שהוא צריך להיות

קיים במציאות. שוב, בגלל המספרים השונים -

- -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אז אתם, לא סתם אני בחרתי את הנושא הזה,

ביקשתי ל - - -

<מגיד אלעטאונה:>

למרות כל הקשיים - - -

<יעקוב אבו בטאט:>

זה לא מסודר להגיע לבן אדם שלא יודעים את

הכתובת שלו, זה לוקח לנו זמן עד ש - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

ברור, הווייז לא מכיר אותם.

<מגיד אלעטאונה:>

נכון ואין איתורן לזה. מספר התיקים נכון

להיום באגף זה 2,573, מספר הנפשות המטופלים

הוא 10,760, לפי מאגר המידע של משרד הרווחה.

מספר התקנים שיש לנו הוא 16 בערך ושלושה

נהגים, אחד נהג משאית ושני ג'יפים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

16 תקנים או עובדים?

<מגיד אלעטאונה:>

תקנים, שכמובן אצלי אין חלקיות, כל תקן

הוא עובד אצלי. אני לא מאמין בחצאים, שזה

לא נותן עבודה, תקן זה תקן.

מבין הדברים שהצלחנו לפתח מעבר לתחום

הפרטני, זה קשור גם למעמד האישה, הצלחנו

לפתח 37 משפחתונים, שמקבלים שירות 190

ילדים. כל משפחתון, מגיל אפס עד שלוש,

ילדים בסיכון - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

חמישה ילדים.

<מגיד אלעטאונה:>

חמישה ילדים. אם אני אגיד לך, כבוד חברת

הכנסת, זה לא במובן נעלב, אלא הנשים האלה,

איתרנו אותן, בחרנו ביניהן בסינון, את

הטובות, ועברו הכשרה כמו כל עיר וכדומה,

לא עשו - - - זאת אומרת זו לא הייתה עבודה

קלה.

יש לנו 13 מועדוניות ביתיות גם, בתוך הבית,

ויש לנו שש מועדוניות משולבות, באחת מהן

תבקרו, בעצם שלוש תראו בבת אחת, בתוך

בניין רב תכליתי, כל אחת 15 ילדים, זה כולל

מנה עיקרית, טיפול אינטנסיבי וכדומה

בילדים.

יש לנו תשעה מוקדים של אופנים. מה זה

אופנים? אופן ביהדות זה מלאך, מאיפה זה

צמח? יש את האוטובוסים הצהובים האלה, פעם

אחת היה - - - קצת היסטוריה, שתי מילים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

לא, אני צוחקת, כי נראה לי שמושפעים

מההיסטוריה והדת היהודית בכל דבר.

<מגיד אלעטאונה:>

כן, זה חלק מהנוף וזה בסדר, לגיטימי. היה

אחד עם בן גוריון בהסתדרות, אשכנזי, הוא

חנך תלמיד מרוקאי והשקיע בו. הבחור הזה

הגיע להיות דוקטור במחשבים, הוא הגיע

לארצות הברית והוא אמר 'אני רוצה לחזור

לעזור למולדת ולאנשים, מאיפה שצמחתי' ואז

הוא העלה את הרעיון של אוטובוס צהוב,

מגלחים אותו, שמים אותו שם כל מיני כלים,

מחשבים, מתמטיקה וזה, ואני בין הבודדים

בדרום, היישוב היחידי שניצלתי את השירות

הזה, הוא מגיע לתשעה מוקדים, שם את זה

בחשמל והילדים לומדים בחוגים השונים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה מין ניידת כזו.

<מגיד אלעטאונה:>

כן, ניידת כזו. אבל זה שירות ייחודי

שאנחנו מאוד - - -

<חגי מויאל:>

מגיד, רק נתון אחד שלי חסר פה, זה החלוקה

באחוזים של האוכלוסייה, כמה מתחת לגיל 18

וכמה מעל גיל 18.

<מגיד אלעטאונה:>

60% כמעט מכל הבדואים הם מתחת לגיל 18 והשאר,

40% בקירוב, הם בוגרים. מבין הבעיות שיש

לנו, שהן בולטות, כמובן בעיית התעסוקה,

כולכם יודעים. לפי החוקר - - - הקיצור שלו,

מעל 50% האוכלוסייה הזו סובלת מאבטלה,

בתחום הנשים לדעתי מעל 90% וזה משפיע המון

על התא המשפחתי. יש לנו תופעה שאין לאף

אחד, זה תושבים חסרי מעמד שהם במקור שלהם

מעזה, אין תעודת זהות, ואם אין תעודת זהות,

מי כמוך יודעת, אתה לא יכול לתת לו לא

ביטוח לאומי, לא קופת חולים. מיצוי זכויות

במובן של כל אזרח, הוא לא יכול ליהנות

אפילו מטיפול רפואי.

<מרים בן עטר:>

בעניין הזה אני מוכרחה להגיד שהדבר הקשה

ביותר בעיניי זה שאבות שהם ישראלים, בעת

לידת הילדים שלהם, לא ממהרים לרשום את

הילדים שלהם ואז כשהם מתעוררים צריך

לעשות תהליך של הכרת אבהות ובדיקות, זה

מסובך וזה ארוך - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אני חושבת שהבעיה היא הרבה יותר מסובכת,

אני גם עקבתי אחרי הנושא הזה. יש בעיה

נוספת, שעכשיו משנים את הסטטוס של חלק

מהתושבים. אני מגיעה לעוד סיור בעוד

שבועיים בנושא הזה, אני גיליתי שמשנים את

הסטטוס. כאשר הולך הצעיר כדי להוציא את

תעודת זהות, משנים לו את הסטטוס שלו,

כלומר שוללים לו את האזרחות שלו. זה סיפור

שעוד תשמעו עליו, אבל בעניין האבהות, יש

מקרים שכאשר האבא מגיע ורוצה לרשום את

הילד והאבא הוא אזרח, לא מובן לי לפי החוק

איך יכול להיות שמבקשים ממנו בדיקת

אבהות. לפי החוק אסור להם. ברגע שאבא מגיע

והוא אזרח והוא אומר 'זה הילד שלי', צריך

לרשום אותו, לפי החוק.

<ח'אלד אזברגה:>

הטענה שהוא לא היה במעמד הלידה, זו הטענה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

לא, לא רק במעמד הלידה.

<מגיד אלעטאונה:>

בואו נתקדם. ריבוי ילדים בסיכון, כתוצאה

מנישואי ביגמיה וחלק בגלל הנושא הכספי.

<קריאה:>

פוליגמיה, לא ביגמיה.

<מגיד אלעטאונה:>

פוליגמיה. אני פשוט טענתי פעם, אם היה כמו

אצל היהודים, הרב גרשום, הם עשו היתר, יכול

להיות שהיינו חוסכים היום. הרי ביהדות על

פי דת משה - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אתה מדבר איתי כאילו אני בוגרת תלמוד

ותורה, מאיפה אני מבינה מה אתה אומר?

<מגיד אלעטאונה:>

הכוונה היא חיובית, דקה. אני לא אעמיס

עלייך, זה בסדר. אני מתכוון שעל פי דת משה

גם ליהודים מותר שתיים, מה הם עשו בהבדל

מהמוסלמים? הם עשו היתר, רבנים חתמו, אמרו

אסור ועשו. עכשיו אני אומר, הביגמיה אצלנו

והפוליגמיה, אם היו בשנות ה-50 מוציאים

פתווה, אומרים שאסור להתחתן עם האישה,

למרות שהדת כן מאפשרת, יכול להיות שהמצב

שלנו היה אחרת. לזו הכוונה שהשתמשתי

בהשוואה הזו.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

מה עם הניידת?

<מגיד אלעטאונה:>

עכשיו ניכנס לעניין של שני נושאים - - -

<מרים בן עטר:>

אני אהיה רעה, סליחה, יש לך חמש דקות, כדי

לתת קצת זמן לטובה.

<מגיד אלעטאונה:>

מאה אחוז, אוקיי. מעמד האישה. אני אתן לך

להתחיל ואני אשלים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כל מה שאמרת עד עכשיו זה גם מעמד האישה.

<טובה רון:>

אני אפתח, אבל אחריי אני רוצה את מרוה - - -

<מגיד אלעטאונה:>

אם ככה תני לי לגמור חמש דקות. מעמד האישה,

אני צריך להגיד דבר אחד, שהאישה היא מרכז

החברה ואני לא אומר את זה באמירה, אלא גם

במחקרים שלי, אם את עוקבת אחריהם וגם

במציאות היומיומית. מצאתי לכבד אותך

בערבית בשני פתגמים ואת תתרגמי, אני חלש

בזה. (ערבית).

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

(מתרגמת): אם האישה לא הייתה נולדת היו כל

הגברים חיים כפליטים.

<מגיד אלעטאונה:>

כן. ׁ(ערבית).

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

(מתרגמת): האישה היא חצי חברה, היא שיולדת

ומגדלת, ואני מוסיפה, גם היא מהנדסת, היא

רופאה, היא עורכת דין והיא גם חברת כנסת.

<מגיד אלעטאונה:>

כן. מה שרציתי להגיד, כל מי שחשקה נפשו

לדבר על מעמד האישה עליו להיזכר תמיד

בתרגיל המפורסם, בפסיכולוגיה חברתית

אומרים, כיצד הקיפודים מקיימים יחסי מין?

בזהירות ובאיטיות. כל מי שלא רגיש תרבות

וידבר על מעמד האישה הוא מחטיא את המטרה,

ומה הכוונה כאן? אני חושב שהאישה חשובה

מאוד לנו ואחד הדברים שאני אמרתי, על מנת

לקדם את מעמד האישה, צריך לתפוס את החסם

שהוא הגבר, ואז אני במחקר שלי אמרתי

שהופכים אותם לסוכני שינוי. זאת אומרת

צריך לגייס את הגבר כסוכן שינוי ולערב

אותו בתהליך ההסברתי ולהגיד לו כמה אתה

מפסיד שאתה לא מתייעץ עם האישה.

<מרים בן עטר:>

הוא אומר שהבעיה היא לא האישה, הבעיה היא

הגבר.

<מגיד אלעטאונה:>

אני בא ואומר, אני שמח שיש כאן גם נשים, כל

עמותה שתקום למען נשים בלי לשלב גברים

היא מחטיאה את המטרה, כי אנחנו יודעים מה

החסם שם, צריך לגייס אותו ולעבוד עליו

ולרסן אותו. אני חושב ש - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

בסדר, איך מתרגמים את החזון הזה?

<מגיד אלעטאונה:>

צריכה להיות רשת רחבה מאוד ובזה אני

מסיים. קודם כל בטיפות חלב, צריך לעשות שם

הרבה הרצאות בנושא של ילודה, צמצום. אפילו

אני חשבתי פעם אולי לתקציב, אני אשמח מאוד

אם תעזרי לי, בטיפת חלב לעשות חדר כושר

לאישה אחרי לידה, שתבוא לשם לתת הדרכה

כשהיא ממתינה. הדבר השני, כל אנשי הדת

והאנשים המתונים, לדבר על נושא צמצום

הביגמיה. מצד שלישי, האישה לומדת, ובצדק,

היא שואפת להגשים את החלומות וכדומה,

והקונפליקט בינה לבין הגבר על רקע המסורת

מול מודרניזציה.

אחד הדברים שאני מצאתי בהפוך מכל העולם

בסקירה, איפה שאומרים שהמסורת והדת

מגבילה, דווקא הפוך מצאתי. עצם זה שהיא

לובשת גילבאב, שזה דומה באופיו ללבוש

המודרני ומתנהגת דתית, אפילו אם היא לא

דתית, כי היא הצליחה להגיע לאוניברסיטה,

לקמפוס של הסמינר וכדומה והוא נותן בה

אמון. אני קורא לזה מכשיר התאמה, שזה בעצם

שכנע את ראשי הציבור המקומי הערבי לתת בה

אמון ולצאת. לכן אני אומר, הרשת לטפל

צריכה להיות מאוד רחבה, להכיר, היום

במיוחד בעניין כלכלה, במיוחד ברהט, עוד

הכנסה זה מאוד חשוב, ללמוד זה מאוד חשוב,

אבל שוב, מה שרציתי להגיד, לא רק להסתכל

במשקפת של מישהו מהמערב, אלא גם להסתכל על

המסורת, איך התהליך.

לדוגמה, אמא שלי היום בת 90, תבוא אחת כמוך

ותגיד לה 'תשמעי, גברת, המודרניזציה

מתבטאת בשורט וללכת לים', היא תיתן לך

סכין, לא כמו הצעירה. לכן אני אומר, יש - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אני לא תופסת למה השיח הזה מתקיים, אני אף

פעם לא אגיע, לא אמא שלך ולא לאף אחד,

להגיד לה שהשורט הוא התוצאה.

<מגיד אלעטאונה:>

לא, אני אומר כדוגמה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

לא, אני רוצה לכוון את זה יותר לדברים

שמעניינים אותי ושהם מדידים.

<מגיד אלעטאונה:>

כן. הדבר האחרון הוא העניין של אלימות

במשפחה. לצערי הרב בשנים האחרונות התופעה

הולכת, ומרים תעיד על זה, היא פרטנר לכל

דבר, הולכת וגדלה. הבעיה שיש לנו, כשאתה

לוקח אישה למקלט בצפון, תסכימי איתי שאתה

לא יכול לדבר בשפה טיפולית בערוץ של

הידברות - - - אתה מאבד הרבה דברים. יש

נתונים, תיכף היא תגיד, האישה הזאת, חלק

מהם מצליחים להחזיר אותן, חלק מסדרים

אותן אצל שייח', בהתחלה, לא מגיעות למקלט,

וחלק מסתובבות בארץ מבלי לדעת איפה היא.

לכן אני בא ואומר, צריך לחשוב על שני

דברים, ובזה אני מסיים. קמפוס שיעסוק בכל

מה שקשור לאישה, כולל צד מחקרי, ומצד שני

להקים איזה מסגרת בדרום, מיועדת לבדואים

בנגב, כשיש מקרה חירום, לאפשר גם טיפול

מקרוב, גם לאפשר למשפחה תיווך וגישור וכל

הדברים האלה. המקרים הקשים ביותר, מצדי

תיקח המדינה לאן שהיא רוצה. אנחנו חושבים

על הדבר הזה, כי לא יכול להיות כמעט היום

300,000 בדואים, כולל רהט, ואין מסגרת אחת.

ואני בלילה, כשאני שולח אותה בג'יפ - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

בכל הארץ יש רק שתי מסגרות לנשים ערביות.

<קריאה:>

כן, אבל כשקורה פה מקרה באמצע הלילה

ואנחנו צריכים להסיע אישה צפונה - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אפשר להשאיר אותה בלילה ואחר כך להסיע. זה

לא הוויכוח שלי - - -

<קריאה:>

זה לא נקרא לטפל בה כמו שצריך.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה לא האחריות של הלשכה כשהיא נמצאת

במשרד שהלשכה תטפל.

<מרים בן עטר:>

סליחה, יש תכנית מיוחדת במקלט פה בבאר

שבע, שאפשר להשאיר פה אישה, יש היערכות - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

בטח, לקליטת חירום.

<מרים בן עטר:>

לקליטת חירום ומעבר לקליטת חירום, לכמה

ימים, כדי לאפשר על פי בקשת כל המנהלים פה,

או רוב המנהלים, כדי לאפשר להם להתחיל

לעשות את העבודה של הערכת סיכון והערכת

סיכוי להשאיר אותה בחברה שלה בצורה כזו

או אחרת. הסיכוי של פישור, של מאסר של

הבעל, לא חשוב, כל מיני דברים. זה הסיכום

שקיים והמקום פה מוכן, רק אם יש סכנה

מובהקת וגבוהה, האישה לא נשארת פה וצריך

להסיע אותה.

<מגיד אלעטאונה:>

מילה אחרונה. אני מסיים, ברשותכם. בעיית

הנשים מאוד כאובה, אני לא יודע לאן ממדיה

יילכו, אבל היא קיימת ואף אחד לא מתעלם

ממנה. גם התא המשפחתי משתנה, לטוב ולרע.

פעם אם בא לשייח', הוא נותן מילה, אף אחד לא

מתקרב, היום זה לא ככה, הכול מתפורר. וגם

עניין החוק שיאפשר לאדם שיעשה מה שהוא

רוצה מול מערכת חוקים נוקשה של מסורת, אלה

הדברים שאנחנו נתקלים בהם.

הבעיה האחרונה שאנחנו נתקלים בה, גם בתור

פקידי סעד, זה עניין הריסת בתים. אין לנו

יד בזה. פשוט מאוד באים אנשים לפעמים,

אנחנו חסרי אונים, לא יודעים לאן יילך,

לבית מלון, כמה ייקח. אם אני רוצה לתת לו

פחונים, המצב לא מאפשר כי המדינה תגיד

'תשמע, אנחנו הורסים מצד אחד ואתה בונה?'

זאת אומרת יש דילמה שאף עובד סוציאלי

בארץ - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

המועצה המקומית חותמת על צו ההריסה.

<מגיד אלעטאונה:>

גרוע מאוד. פה סיימתי ותודה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

צו הריסה, חותמת עליו מועצה מקומית, אז

בטוח שהמועצה המקומית לא תפתור את הבעיה.

צריך לא ליצור את הבעיה כדי לא לנסות

לפתור אותה.

<מגיד אלעטאונה:>

אני סיימתי בקצרה. יש הרבה מה להגיד, אבל

לאפשר לאחרים.

<יעקוב אבו בטאט:>

רק להגיד מילה, בהקשר למה שאמר מגיד.

אנחנו פתחנו שתי קבוצות של נשים, בתחום

החירום. שילבנו אותן בתחום החירום, הן

הולכות לעבור הכשרה, ביישוב אסר א-סיר 30

נשים וביישוב אבו - - - עוד 30 נשים. אנחנו גם

נתחזק אותם בהמשך.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

מה הכוונה, מה הקבוצה - - -

<יעקוב אבו בטאט:>

הקבוצה הזאת תעבור הכשרה, הם יידעו

להתמודד עם כל אירוע, למשל נפילת טיל, אז

הן יכולות ל - - -

<קריאה:>

מה, דרך נט"ל?

<מגיד אלעטאונה:>

לא, צח"י, צוותי חירום.

<מרים בן עטר:>

למעשה לוקחים כל נושא שאפשר לקחת אותו

כדי להשתמש בו, כדי לתת חינוך, הדרכה

והכשרה לנשים. בעצם אלה תכניות העצמה, לא

בצורה מוצהרת, אבל שמכשירות את הנשים

להיות עצמאיות, מתפקדות ומסוגלות לסייע

ולהתערב בזמן הצורך ובכלל להתנהג בצורה

קצת אחרת בחיים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אהה, למרות שתאמיני לי, מהניסיון שלי,

במקרה חירום מי שיודע לתפקד זה רק הנשים,

לא צריך אפילו להכשיר אותן.

<מרים בן עטר:>

אבל זאת הזדמנות לא רק להכיר וזה, להשתמש

ב - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

לבנות על זה כדי למקם אותה בתוך החברה.

<מרים בן עטר:>

ולעשות את כל הנושא - - - זה המשותף בינינו

לבין טובה, לוקחים כל נושא אפשרי ולוקחים

אותו כהזדמנות לעשות העצמת נשים, בלי

לקרוא לזה העצמת נשים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אנחנו נשמע, אבל יש לי עוד כמה שאלות.

<טובה רון:>

כן, אני ממש אקח שתי דקות ואני אתן למרוה

שלוש-ארבע דקות כי היא יותר תרחיב באמת על

העשייה שלנו. אז כמו שאמרתי, אנחנו מטפלים

ב - - - לדעתי זה משהו כמו - - - קשה לי

המספרים, כי זה הרי משהו שהוא לא נתון

מדויק, אבל בין 15,000 ל-20,000, נראה לי, נשים יש באזור שלנו.

אני, האמת, מאוד חששתי להיכנס לתפקיד, כי

זה היה נראה לי כאילו מה אני הולכת לעשות

עם כל הנשים האלה, זה היה נראה לי מטורף,

גם אין לי תקציבים. בשנה הראשונה הגזבר

נתן לי 10,000 שקל, תחשבי, 10,000 שקל, אם אני

אעשה שתי פעילות ל-40 נשים, נגמר לי התקציב.

הנה עכשיו ביום שלישי אני לוקחת אותם

לסרט 'סופה במדבר' שבטח שמעת עליו. העניין

הוא לא רק הסרט, כמו בכלל היציאה שלהן, את

יודעת, יש בעיה של יציאה מהיישובים, גם

הנגישות, אם אנחנו עושים להן, מרוה עוד

תדבר על זה, אבל אם אנחנו עושים להן כל

מיני קבוצות ומעגלי נשים וחוגים וללמוד

עברית או חוגי תפירה, הכול נעשה, הן

נוסעות ביחד עם ההסעה של הילדים שלהן

בבוקר, כי אין אוטובוסים, אין תחבורה, אז

הן נוסעות עם ההסעה של הילדים, שלוקחת את

הילדים לגן ולבית ספר, נשארות שם שש-שמונה

שעות וחוזרות בהסעה הזאת.

אז גם כן, אין לצאת מהיישוב בשעות הערב, יש

הרבה מגבלות שאנחנו באמת מנסים ב - - - אבל

עושים, כל פעם עושים משהו. לקחנו אותן

לטיול ביפו, אבל זה הכול מאוד מאוד קשה.

מסתמכים, מנסים לאגם תקציבים גם עם משרד

הרווחה, שעשינו כמה דברים ביחד, קבוצות

נשים, תפירה. אבל, שוב, מאוד מאוד קשה וזה

גם טיפה בים. אבל עדיין אנחנו לא מרימים

ידיים ואנחנו מנסים כמה שיותר לגעת בכמה

שיותר נשים והן צמאות לזה, הן פשוט צמאות

לזה. אם אנחנו לומדות עברית, צריך לראות

את האור בעיניים שלהן. זה לא רק הקטע של

העברית, זה גם העניין הזה שהנשים

הבדואיות בסביבה שלהן זה האמא, האחות, עוד

אחות והדודה, אין להן את העניין של

חברותא, כמו שאני חברה שלך, יש לנו חברות,

אנחנו נפגשות, מתכתבות בווטסאפ, זה פשוטו

המשפחה המצומצמת שלהן, אז המפגשים האלה

גורמים להן גם להיפתח, גם להעצים את עצמן,

גם לשאוב דברים של מנהיגות וכל מיני

דברים כאלה. זה מאוד מאוד חשוב.

העניין הוא, המפגש הראשוני, בוא נגיד

שקיבלנו מהרווחה קורס עברית. סתם דוגמה.

אז יפה, קיבלנו ל-20 נשים קורס עברית, מה

הלאה? הן רוצות להמשיך, הן רוצות ללמוד

עוד טיפה יותר ופה אנחנו נתקעים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אמל, מי העמותה שעשתה - - - זה אתם שעשיתם,

היו לכם כיתות למידה שסגרו לכם?

<אמל אלנסאסרה:>

נכון, חינוך מבוגרות.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה הפך ללהיט בשלב מסוים.

<אמל אלנסאסרה:>

בדיוק, נכון. אנחנו מתקשרים מול עלי

הוואשלה, שאתם בטח מכירים.

<טובה רון:>

כן, עלי הוואשלה עובד כאן, אנחנו מנסים

לאגם יחד תקציבים, אבל - - -

<אמל אלנסאסרה:>

אבל העניין הוא לא המשך. אני חייבת להבהיר

משהו, אין לי נגד אף אחד שיושב פה, זה פשוט

מאוד, אני רוצה להגיע לעשייה ביחד, שנביא

את המקצועיות שלנו, המקצועיות של שירותי

הרווחה וגם המועצה, להנגיש את השירותים

לקהילה הבדואית, בעיקר הנשים והילדים.

איך שאנחנו רוצים להתחיל את העשייה הזאת

זה צריך פרוצדורה אינטנסיבית שהיא מאוד

מאוד קשה לתקשר מול המועצה האזורית,

במיוחד נווה מדבר. אגב אל קסום בכלל לא

ירצו לתקשר מולי. בכלל.

<טובה רון:>

למה? אנחנו נשמח, אנחנו לא ידענו - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה חלק מההתעקשות שלי להזמין אתכם לישיבה

הזו. אני רוצה לפתוח ערוצי תקשורת.

<טובה רון:>

אין בעיה. אנחנו נקבע ישיבה, נשב ביחד,

נראה איפה כן אפשר.

<אמל אלנסאסרה:>

לא, אבל העניין - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

תנו לה רק להגיד.

<אמל אלנסאסרה:>

אני צריכה להגיד משהו. איך שרצינו לתקשר

מולכם, אנחנו בדרך כלל מגיעים, אנחנו לא

רוצים את התקציבים, פשוט מאוד להנגיש את

השירותים. ברגע שאנחנו רוצים, אנחנו

אומרים לכם, אנחנו יכולים לאתר לכם את

המקום המתאים, אנחנו גם יכולים לגייס את

האנשים ממקום ואת העשייה שלנו וההתנסות

שלנו, שאנחנו מתקשרים מול הקהילה ישירות,

אנחנו נמצאים בכפרים הבלתי מוכרים.

<טובה רון:>

אז איפה הבעיה?

<אמל אלנסאסרה:>

בדיוק. ברגע שאנחנו רוצים לעשות את זה

בדרך כלל נתקעים על העניין התקציבי.

אנחנו פנינו, עשינו עבודה כזו וטוב מאוד,

ותודה לעאידה תומא, שהיא לוקחת את זה בסדר

העדיפויות שלה, אנחנו כשהתחלנו רצינו

לבדוק את זה מול משרד החינוך, אמרו לנו

'אמל, אנחנו הפסקנו להעביר את התקציבים

לחברת המתנ"סים, אנחנו מעבירים ישירות

לרשויות המקומיות'. כשאנחנו ניגשנו לעלי

הוואשלה, הוא אמר, 'אמל, אנחנו כבר ניצלנו

חלק מהתקציב ולא לענייני חינוך, אנחנו

הוצאנו את זה עבור משהו אחר', וחבל שהוא לא

נמצא פה, 'התקציב שנשאר לי הוא תקציב מאוד

מאוד מצומצם, אני לא יכול להתנהל מולכם'.

<טובה רון:>

טוב, יש לנו תקציב של שנה הבאה, אנחנו נשב

ונדבר על זה.

<אמל אלנסאסרה:>

שאלתי אותו, 'כמה תקציב יש לך? שאני אעזור

לך'.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

קיבלתם תקציב?

<טובה רון:>

עכשיו כאילו - - -

<אמל אלנסאסרה:>

כי אני מקבלת מימון מקרן ספדי. אמרתי לו,

בוא נקדם את זה, גייסנו את הקבוצה, ארגנו

את הקבוצה, ארגנו את המקום. אגב, גם המקום

צריך לענות על קריטריונים של משרד חינוך,

את יודעת מה המצב בכפרים הבלתי מוכרים,

אני רוצה להנגיש את השירות, תעזרו לי

להנגיש את השירות, למה צריכים קריטריונים

שלא מתאימים בכלל ל - - -

<טובה רון:>

אמל, בואי נעשה ישיבה - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אמל, אני שמחה קודם כל שדיברת, כי זה אומר

שאנחנו צריכים, אני ואת, אולי, ואם אתם

רוצים - - -

<אמל אלנסאסרה:>

אני לא רוצה להשליך את הכעס עליהם, זה

פשוט - - -

<טובה רון:>

לא, זה בסדר.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

שנייה, זה לא עניין של כעס, אנחנו פה כדי

לנסות ולבדוק איך לקדם את הדברים ולהיעזר

בי ולהיעזר במועצה כדי לקדם את הדברים.

אני חושבת, העלית את הנושא של קריטריונים

לכיתות הלימוד, שבעצם זה כמו לתקוע את

הסוס לפני העגלה.

<טובה רון:>

גם בעניין הזה מרוה תגיד את הבעייתיות

בזה, כי זה לא כל כך פשוט. להביא, אוקיי,

שאתם תבואו, אבל יש לנו גם בעיה של מיקום,

של מיקום פיזי.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

בסדר, אנחנו מדברים על זה. אני ניסיתי

להגיד משפט פה ושתיכן לא הקשבתן. אני

אומרת, אתם העליתם את הבעייתיות הקיימת

בקריטריונים למבנים או למקומות שאפשר

לקיים בהם את הלימוד. הרי הם צריכים לענות

על קריטריונים של משרד החינוך. צריך

לבדוק אם יש אפשרות להגמשת הקריטריונים

בגלל המציאות העקומה, כלומר אם הכפרים

הבלתי מוכרים, קודם כל אין בהם כמובן

מבנים ציבוריים, אין בהם אפשרות, אין

חשמל, אין זה, אז או שמגמישים את

הקריטריונים, או שיוצרים פקטור מסוים

דיפרנציאלי בתקצוב ללימוד כדי להוציא

להם הצעה, להנגיש את המקום. אז צריך לחשוב

פה על פתרון, זה אחד הנושאים שאפשר

להעלות.

השאלה אם קיבלתם כבר, כי אני יודעת שחילקו

את התקציבים לחינוך מבוגרים רק לפני חודש

או חודשיים. האם קיבלתם תקציב, לא קיבלתם

תקציב? זאת השאלה.

<טובה רון:>

אנחנו נבדוק. אני רוצה לסיים כי אני ממש

רוצה שמרוה תיתן כמה מילים על העשייה

שלנו. מרוה.

<מרוה חג'אב חליחל:>

דבר ראשון, היא כמעט אמרה הכול, אבל אני

אגיד דווקא את הצד החיובי, שאנחנו השנה,

יחסית לשנים קודמות אנחנו מתקדמים בצד של

מעמד האישה, כשהתחלתי, אני קלינאית

תקשורת, אני בכלל לא בקטע של הנשים

וכשנכנסתי אני נכנסתי עם אימהות ולא עם

נשים, בתור אמא, כאילו אני מדריכה גם

ומנחת קבוצות ונכנסנו לגנים וגייסנו את

רוב האימהות, שזה לא קל לגייס קבוצת נשים,

תגידי להם 'תגיעו, יש לנו קבוצת מנהיגות

והעצמה, או ללמוד, ותגיעו', לא משנה לאיפה,

לכל מבנה, 'בשעה תשע, זה בחינם', זה לא קל.

הגיוס היה ארוך, דרך הגנים, שהם יגיעו

לנושא של התפתחות הילד, ואחר כך אנחנו

גייסנו קבוצות למנהיגות והעצמה נשית.

והצלחנו, נראה לי שזו שנה ראשונה שאנחנו

עושים שלוש קבוצות של מנהיגות, שזה היה גם

בתקציב של מעמד האישה קבוצה ושתי קבוצות

דרך הרווחה. עשינו את זה, אני כצפונית

ואני כעובדת גם במגזר היהודי וגם במגזר

הבדואי, אני רואה את זה ממש ברמה הבסיסית,

אבל כל כך משמח שאנחנו רואים את הנשים שהן

יוצאות.

גם כל הקטע של הנשים הבודדות, שהיא התחתנה

מירדן, ואני רואה שהיא יוצאת, היא רק רוצה

לדבר. מספיק שאנחנו יושבים ומקשיבים להם,

כל הפעילות שעשינו להם, אני כל כך הייתי

שמחה, כל פעם מתרגשת.

יש לנו גם את קורסי העברית, כל כך בסיסית,

אנחנו התחלנו בהם. נכון, אני מבינה כל מה

שאמרה אמל, גם אני ישבתי עם עלי ואני

מקווה שהשנה יהיה שינוי בזה, גם אפילו שיש

בעיית מקומות. אני אראה לך סרטון שהם למדו

בגנים, אני יודעת שמשרד החינוך עושה - - -

ואני ביקשתי גם ממנהל מחלקת החינוך שיביא

קרוואן רק לעבודה עם נשים. יש מקומות שכן

אפשר, יישובים שכן אפשר, למשל בביר הדאג'

יש לנו כבר כיתות ריקות שאפשר להשתמש בהן

לפחות השנה. באל עזאזמה, אפילו להביא

קרוואן אין מקום, הם ישבו בכיסאות של

הגנים והם לומדים עברית. וזה משמח אותי.

הם בסדר ומרוצים, למרות שלצערי זה לא קל

ללמוד שלוש-ארבע שעות, אבל יש התקדמות.

אנחנו בצעד קדימה, מתקדמים בכל העניינים

של הלימודים, בכל העניינים של הקבוצות.

השנה חגגנו ביחד גם איתן את יום האישה,

הוצאנו אותן לטיול והן היו גם בהרצאות.

היום את שומעת את הנשים מדברות אחרת, הן

רוצות לצאת, לראות את העולם אחרת. אנחנו

מתכננים פורום נשים מהמגזר, מהפזורה

ומהכפרים של המועצה, שזה קל מאוד לשבת

מסביב לשולחן ולדבר ולשבת פה במועצה, כמו

שאנחנו יושבים פה, אני אשת שטח, אני גם לא

יושבת במועצה, אני יושבת גם באחד

היישובים - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כן, אבל צריך גם לעצור לרגע ולחשוב ואני

מדברת גם כמי שעסקה בנושא זכויות נשים,

לעצור רגע ולחשוב מה הלאה. עושים קבוצות

העצמה לנשים, מרחיקים אותן מהמציאות ולא

משנים את המציאות. כל עוד המציאות תישאר

ככה הנשים האלה ימשיכו לחיות בתוך זה, זה

להרחיב את הדיסוננס. זה לא אומר שאני לא

רוצה שיעצימו את הנשים, אני רוצה שיעצימו

את הנשים, שיידעו איך לשנות את המקום שלהן

ולהפוך לחלק מהמאבק על לשנות את הדרך. כל

הכבוד על מה שאתן עושות, אני אומרת רק - - -

<מרוה חג'אב חליחל:>

אני מבינה, אבל אישה, אבל אישה היא אמא,

היא מגדלת ילדים - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אישה היא אישה. לא כולנו אימהות ולא כולנו

יולדות, בעיקר אנחנו נשים ומגיע לנו כי

אנחנו נשים, מגיע לנו כבני אדם, כבנות חוה.

אם אני לא אמא, אז לא משקיעים בי? כי אני לא

אחנך דור חדש? אני חושבת שזה חלק מהשיח.

אבל, תעזבי אני לא באתי עכשיו כדי לשנות

את ה - - - אני חושבת שמאוד טוב שעושים, אבל

לפעמים אחרי תקופה מסוימת, אם לנשים האלה

לא יהיה מה לעשות אחרי שפתחו את העיניים,

זה יהיה תסכול גדול, זה מה שמפחיד אותי. זה

מעצים את הבעיה, אבל זה אומר שצריך להשקיע

בשינוי התשתית.

<חגי מויאל:>

עאידה, אני חושבת שמה שעלה כאן זה באמת

כשיש תקציב קצת, כשיש אפשרות עושים פעולה

כזאת ופעולה אחרת, אין פה תכנון.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אני יודעת, זה בגלל החוסר.

<חגי מויאל:>

זה לא באשמתנו, לא מחלקת רווחה כמובן ולא

מועצה מקומית, אני חושב שצריכה להיות

תפיסה לאומית שיש צורך לבנות כאן תכנית

שעושה רצף, את אמרת את זה יפה, שכשאתה עושה

העצמה אתה חייב לעשות איזה שהוא רצף של

תהליך. אנחנו רואים את זה גם באלימות, כי

באלימות, כשאישה נחשפת לעבודה עם מטפל יש

העצמה בסיפור הזה, אבל היא חוזרת בסופו של

דבר לקהילה שלא יודעת לקבל את ההעצמה

הזאת ואז רמת הסיכון או המסוכנות שהאישה

הזו עוברת היא הרבה יותר גבוהה. כאן אני

חושב שיש צורך לעשות איזה שהיא חשיבה

לחברה הבדואית באופן מאוד ספציפי, חשיבה

יותר רחבה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אבל אני חשבתי שאני אלמד היום יותר על - - -

<מגיד אלעטאונה:>

אני מציע שנצא.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אנחנו נצא תיכף. אני לא הבנתי עד עכשיו מה

התשומות שמושקעות בנושא של אלימות נגד

נשים, למשל, מבחינת הלשכה, האם יש עבודה

מעבר לטיפול האקוטי בנשים, האם יש קבוצות,

האם יש העלאת מודעות, האם יש מניעה. מה

המדיניות בעניין הגנה על נשים שעוברות

אלימות.

<מגיד אלעטאונה:>

אלה שעברו מקרים ויש להם תיקים בלשכה,

העו"ס של המשפחה עושה פעולת ריצ'ינג, הוא

מטפל ועוקב וכדומה. אני למשל, פשוט לא יצא,

בגלל מה שהיא אמרה, המרחקים וזה וזה, פה

יזמתי ואושר 300,000 שקל לתחנת טיפול וייעוץ

משפחתי, פשוט אחרי שמונה חודשים לא

יכולנו לפתוח את העסק הזה, למה? כי קשה לנו

להביא את הנשים לכאן. כמו שהיא אמרה, אחרי

הצהריים, כשהילדים חוזרים מבית הספר,

לדבר, להזמין את הזוג, פשוט בגלל הפזורה,

הפיזור, לא יכולתי ליישם, סגרתי את

התקציב. 300,000 עמדו ומשרד העבודה בא

לקראתי, תחנת ייעוץ, אמרתי, אני אהיה

המודל הראשון, היישוב הראשון, וחשבתי

בתפיסתי. זאת אומרת יש עכבות וחסמים

שקיימים, אם נתעלם מהם פשוט - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

R

V

j

l

n

p

Þ

â

ú

ü

þ

h/5

-

T

X

h

j

l

n

ú

þ

h/5

nH

o(tH

nH

tH

nH

tH

h/5

h

nH

o(tH

nH

tH

nH

tH

h

nH

o(tH

h

nH

tH

h

nH

tH

h

nH

tH

nH

tH

h/5

h

h/5

nH

tH

nH

tH

nH

o(tH

h

h

h

8

:

j

l

î

ð

ü

þ

h

h/5

6

8

n

p

ì

î

¬

®

ä

æ

®

°

à

â

h/5

h/5

8 כמה מהעובדים של הלשכה, למשל, עוברים את

ההכשרה שאתם מתכננים או התחלתם לאחר

שסגרתם את האלוואחה?

<חגי מויאל:>

אני אמשיך את הקו של מה שמג'יד אמר. גם

התקציב של אלימות במשפחה שהוקצה למגזר

הבדואי בשנת 2016, חלק לא מבוטל ממנו יצטרך

לחזור למדינה, יצטרך לחזור אלינו, בגלל

שלא הצליחו לאייש את כוח האדם הנדרש

לצורך הטיפול באלימות. בחודשים הקרובים

תהיה הכשרה לכל מחלקות הרווחה, לכלל

העובדים, הכשרה בנושא של אלמ"ב, שמתוקצבת

כבר על ידינו, אנחנו רק ממתינים לקליטת

כוח האדם, שגם כוח האדם שעוסק באלימות

במשפחה יוכל להיחשף לזה. אנחנו כבר, כמו

שאת יודעת סגרנו את אלוואחה לפני משהו

כמו שבעה חודשים או משהו כזה, נכון?

<מגיד אלעטאונה:>

שנה.

<חגי מויאל:>

והקצינו תקציבים והכפלנו את התקציבים

בנושא של אלמ"ב בתוך הרשויות המקומיות

ויש - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כאשר אין כוח אדם וכאשר אין כוח אדם

מוכשר. הזהרתי מזה.

<חגי מויאל:>

לא, נכון שזה עלה, אבל הסגירה של אלוואחה

הייתה בגלל הנזקים שקרו בתוך התהליכים

שקרו שם היו הרבה יותר גדולים מהתועלת.

המחלקות בכל מקרה היו מעורבות והן

מעורבות גם היום בטיפול הזה. אני חושב

שכדאי שהמחלקה - - -

<מרים בן עטר:>

אני יכולה להגיד שלפי הנתונים, רואים את

זה על הנייר. המחלקות לוקחות אחריות

ומטפלות בכל מה שאקוטי ופחות מאקוטי. הן

לוקחות אחריות מלאה וזה מטופל, אני יכולה

להגיד לך, הרבה יותר טוב ממה שטופל בזמנו

על ידי אלוואחה. באמת קורה פה איזה שהוא

תהליך אחר. הבעיה של גיוס כוח אדם היא

בעיה קשה של הדרום בכלל ושל החברה

הבדואית בפרט, ושל האלימות במשפחה עוד

יותר. זאת אומרת כל הנושאים שעוסקים

בתחומים כמו אלימות במשפחה, ילדים

בסיכון, בתחום השיקום, מפגרים, או כדי

לשנות עמדות של אנשים, עוד יותר קשה.

<קריאה:>

אף אחד לא רוצה לגעת בזה.

<מרים בן עטר:>

אנשים מפחדים לגעת בתחומים האלה. גם פה

אולי צריך איזה שהיא הגמשה של המשרד שלנו,

חשבנו לקחת עובדים ותיקים של המחלקה

ולהעביר אותם לתפקידים האלה, אבל אז

מתברר שהם מאבדים מהזכויות שלהם, כי הם

עוברים לתקציבי פעולה, שזה מה שיש לנו

לעובדים החדשים להיכנס כרגע.

<מגיד אלעטאונה:>

יתרה מזו, מרים, יש בעיה אובייקטיבית, זה

לא מתוקנן, למה? הם נותנים לי 60,000, למשל,

אומרים לי 'מה אני אעסיק אותו? עובד

סוציאלי מגיע ל-170,000-180,000 בממוצע, בחישוב כלכלי.

<מרים בן עטר:>

לא, זה חצי משרה.

<מגיד אלעטאונה:>

אז זה כאילו תקציב פעולה, לכן אני אומר,

כדי שהעסק ירוץ צריך לתקנן את זה.

<חגי מויאל:>

יש תהליך עכשיו עם משרד האוצר לתקנן את

תקציבי הפעולה כשבסדרי עדיפויות זה

החברה הבדואית. זה אומר שברגע שהאוצר

יאשר להפוך את כל תקציבי הפעולה של משרד

הרווחה לתקנים, מה ששנים שר הרווחה נלחם

ולא הצליח, זה יהפוך ואז יהיו להם תקנים

בתוך המחלקה. זה יקל - - -

<מרים בן עטר:>

ואז נוכל לקחת את העובדים המנוסים יותר

בתוך המחלקה והעבודה תהיה יותר טובה.

<חגי מויאל:>

זה עכשיו - - - מקומי ברגע זה.

<מרים בן עטר:>

אבל כל הזמן אנחנו בתהליך של להתמודד עם

המציאות.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

מתוך 16 התקנים למשל, פה, כמה תקנים יש

לנושא אלמ"ב?

<מרים בן עטר:>

באופן רשמי אין תקן, באופן מעשי הבחורה

הזאת, ורד - - -

<מגיד אלעטאונה:>

אני הקדשתי תקן למטרה, זה לא מתוקנן.

<מרים בן עטר:>

היא עושה את כל העבודה, היא כוננית ללא

כוננויות, היא עושה שעות נוספות על שעות

נוספות.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כן, אבל את יודעת מה זה אומר, זה אומר רק

להגיב למקרי חירום, זה לא לתכנן, לא ליזום,

לא לפעול.

<טובה רון:>

נכון. היא עושה את זה על חשבון זמנה הפנוי.

<מרים בן עטר:>

זה באמת לקחת את הנתונים הקשים של

המציאות ולעשות כל הזמן - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כמו שהיא יועצת בלי תקן.

<מרים בן עטר:>

גם לשפר וגם להתמודד במיידי.

(בסיור)

<מרינט וקנין:>

צהריים טובים, חיכיתי לכם, ברוכים הבאים.

אני מתכבדת לקבל בברכה את חברת הכנסת,

יושבת ראש הוועדה למעמד האישה, עאידה

תומא. אני מאוד שמחה שאת כאן, שמעתי עלייך

הרבה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

תודה.

<מרינט וקנין:>

אני מנהלת שש מועדוניות של ילדים בסיכון,

יש לנו שלוש מועדוניות שאתם תיכף תעברו

ותסתכלו, יש לנו 12 עובדות, יש לנו 2 עובדים

סוציאליים, יש לי מורה לאמנות, יש לי מורה

להוראה מתקנת, יש לי מורה לטיפול בתרפיה

על ידי בעלי חיים, יש לנו מורה למחזור, יש

מורה להכנת שיעורי בית. אנחנו מוציאים

אותם כמובן טיולים, ימית 2000, עד כה עשיתי

להם ביקור בכנסת, מיני ישראל, שיט ביפו,

אנחנו חוגגים להם את החגים שלהם.

כעיקרון הם מגיעים אחרי שעות בית הספר, יש

הסעה שמביאה אותם ומחזירים אותם בשש בערב

על ידי הסעה. הם מכינים כאן שיעורים, יש

מורה לספורט גם, שהוא מאמן אותם. אנחנו

עובדים בשיתוף פעולה מלא עם המועצה,

כמובן בראשותו של ד"ר מגיד והעובדים

הסוציאליים שלו. באמת יש שיתוף פעולה

מאוד פורה ובגלל זה ברגע שיש שיתוף פעולה

אני מאמינה שההצלחה מאוד גדולה ואנחנו

מצליחים. זו שנה שלישית. אנחנו לוקחים את

הילדים לספרייה פעם בשבוע, הם מקבלים

טיפולי שיניים כאן במרפאה.

בסך הכול הילדים מאוד מרוצים, זו השנה

השנייה שאנחנו משתפים פעולה עם הקהילה,

עם הנשים, עם האימהות של הילדים. פתחתי 12

חוגי תפירה עם אימהות, התחלנו בשתיים וזה

התפתח, גם בקסר א-סיר וגם כאן, בביר הדאג'

עדיין לא, כי זה יישוב מאוד מרוחק. חגגנו

להם יום האם, הוצאנו 130 אימהות לתל אביב,

משמונה בבוקר עד שבע בערב. זו פעם ראשונה

שהן יצאו מהבית כי, אתם יודעים, בכל זאת

הנשים במגזר, זו לא המנטליות שלהן לצאת,

עשינו להן שיט, קיבלו הרצאה, סיירנו בתל

אביב, אכלו במסעדת 'הדייג והים', כל אמא

קיבלה שי וחזרנו.

ביום שלישי הקרוב, ב-1 בחודש, אני לוקחת

קרוב ל-80 אימהות לסרט החדש 'סופת חול',

שהוא סרט ערבי, יש עליו ביקורות מאוד מאוד

טובות.

<קריאה:>

מדהים.

<מרינט וקנין:>

נכון, אני ראיתי רק את הפרומו, הן מקבלות

אירוח וי.איי.פי, אנחנו אוספים אותן בתשע

באוטובוסים מקסר א-סיר ומכאן, מקבלים

מאפה וכוס קפה בתשע וחצי, נכנסים לסרט - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אני מציעה לך לשנות לתה. בדרך כלל הן

אוהבות תה יותר מקפה.

<מרינט וקנין:>

הם שואלים, שמה הן מקבלות מה שהן רוצות, או

תה או קפה, אין בעיה. אחרי הסרט הן נכנסות

לארוחת צהריים, בים פלנט בבאר שבע ואנחנו

מחזירים אותן.

היום יש דרישה מהאימהות. עשיתי פחות או

יותר סקר לקראת הביקור שלך והן רוצות

קורס של אפייה ותכשיטנות ואיפור. שאלנו

פחות או יותר - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

מה יעשו עם זה אחר כך?

<מרינט וקנין:>

הם עובדים עם זה. אני רוצה להגיד לך, בשלוש

השנים האלה אני הייתי בלא מעט אירועים

שלהן, את העובדות שלי, שהן עובדות איתי

שלוש שנים, אני לא הצלחתי לזהות כשהן היו

מאופרות ולבושות כל כך יפה.

<מגיד אלעטאונה:>

אני חייב להפסיק אותך, אחד הדברים, אני - - -

מתעסקת באיפור, הנשים - - - בשיחות כשאנחנו

מדברים על זה - - - לכן אם תהיה בכפר מישהי

זמינה, כולם יגיעו אליה, זה בדוק, במיוחד

בחתונות וזה. הן אוהבות להתגנדר.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אוהבות להתגנדר, כי מלמדים אותנו מאז

שאנחנו קטנות שכדאי להתגנדר, אחרת את לא

אישה. זה לא בגלל שזה בגנים שלנו.

<מגיד אלעטאונה:>

אין זכות לגבר בלי אישה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

זה לא בגנים שלנו כנשים שאנחנו חייבות

להתגנדר.

<מרינט וקנין:>

אני חייבת לציין את שיתוף הפעולה של

האימהות, בגלל של ההורים, במועדונית, כי

זה לא פשוט בכלל. זה לא קורה בכל מקום, וגם

במגזר, הייתי פעם סגנית ראש עיריית

דימונה, של מאיר כהן, ניהלתי גם שם 12

מועדוניות ואני יודעת, כשהיינו מזמינים

לאסיפת הורים, מתוך 20 ילדים היו מגיעים 5,

וכשאני עושה כאן אסיפת הורים ומגיעים

יותר מ-50%, אז אני אומרת להם שאפו.

<מגיד אלעטאונה:>

כשרשמנו את הילדים, הבאתי את כל העובדים

הסוציאליים עם שולחנות בשטח ורשמנו

באותו יום, מבצע, הביאו אותם במכוניות.

<מרינט וקנין:>

המועצה, בראשותו של ד"ר מגיד, חילקנו 100

תיקי קל גב, כשכל תיק עולה 200 שקלים, עם

ציוד, לכל הילדים. אמת?

<מגיד אלעטאונה:>

כן.

<מרינט וקנין:>

בזכותו, באמת. אני לא יודעת מאיפה הוא

השיג את התקציב - - -

<מגיד אלעטאונה:>

משרד הרווחה.

<מרים בן עטר:>

כספי ממשלה.

<מרינט וקנין:>

הילדים קיבלו את התיקים בשמחה רבה. תשמעו,

לקבל פידבק ומשוב מהורים, שאמא מרימה

טלפון ואומרת לי 'מרינט, את אישה טובה,

הילדים שלי - - -

<מגיד אלעטאונה:>

כולם ילדים בסיכון.

<מרינט וקנין:>

אנחנו מתקשרים לשאול, לקבל משוב והם כל כך

מבסוטים שהם כאן. וכשיש לנו פעילות הם

מגיעים. עשינו מסיבת סיום, ב-10 באוגוסט,

היו קרוב ל-80 הורים כאן. זה לא מובן מאליו

במגזר, שיהיה ברור, חד וחלק.

אני מאוד גאה לעבוד כאן. אני הייתי בעבר

שלי יושבת ראש מעמד מחוז נגב חמש קדנציות

והייתי אחר כך קדנציה סגנית ראש עיר, אני

חמש קדנציות חברת מועצת עיר, אישה מאוד

פעילה, וראש העיר מאוד מחזר אחריי לחזור,

להיות סגנית ממלאת מקום. טוב לי כאן, זו

עבודה מאתגרת. תאמינו לי, החגים האלה כל

כך ארוכים ועבדתי בחול המועד כי הם חסרים

לי, אני כל כך נהנית.

תיכף תראו על מה אני מדברת, תיכנסו

למועדוניות, עם כל הצניעות, אין בכל הארץ

מועדוניות כמו שלנו. הילדים כל כך פעילים,

את לא שומעת צרחות, אין קללות, אין אלימות.

כמובן שאני נעזרת בהרבה אנשים מבחוץ, אם

יש את יום הניקיון הבינלאומי, שותפים, ואם

יש את שבוע הבטיחות בדרכים. יש לי מצגת

שהיא מאוד ארוכה ואני אשמח מאוד אם יהיה

לכם כמה דקות להביט בה.

<מגיד אלעטאונה:>

צמרת המשרד היו פה.

<מרינט וקנין:>

היו 34 מפקחים של כל משרד הרווחה לפני שנה

וועדת ההיגוי, מאוד התלהבו.

<מגיד אלעטאונה:>

כן, והם אמרו מפורשות, גם בכתב,

שהמועדוניות הכי טובות.

<מרינט וקנין:>

הם נתקלים בנו בכל הארץ.

<מגיד אלעטאונה:>

לא מובן מאליו. ייאמר לזכותם שאמרו את זה.

<קריאה:>

אבל זה בזכות זה שיש מבנה - - -

<מגיד אלעטאונה:>

דרך אגב המבנה הזה היה שומם ובתקופת

בוז'י, שהיה שר הרווחה, הכרזתי באופן

עצמאי על שלוחת רווחה. נטעתי עץ, תראי

אותו, נטעתי אותו קטן - - -

<מרינט וקנין:>

הוא ענק היום.

<מגיד אלעטאונה:>

ואחר כך פיתחנו את המועדוניות. זאת אומרת

השתלטנו בעקיף, לא השתלטות, זה לא שלי

אישית.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

מה היה הבניין אמור להיות?

<מגיד אלעטאונה:>

היה מיועד לכל מיני דברים, אבל אנשים לא - -

- אפשר להגיד פעילות לוועד - - -

<קריאה:>

- - - של מתנ"סים.

<מגיד אלעטאונה:>

ועד וזה, אבל אנשים לא ישבו ואני - - -

<מרינט וקנין:>

כשבאתי מצאתי מבנה נטוש, העשבים בחוץ

הגיעו אליי, ובאמת שאני קצת גבוהה, הגיעו

אליי עד לגובה כזה. התחלנו פשוט מאפס.

<מגיד אלעטאונה:>

וניצלנו אותו למטרה הזו.

<מרינט וקנין:>

יש לי עובדות מאוד טובות ובשבילי הן כמו

אחיות.

<מגיד אלעטאונה:>

כל כוח האדם הן בדואיות מהאזור.

<מרינט וקנין:>

כולן. בקסר א-סיר זה מהיישוב קסר א-סיר,

מביר הדאג', הן מהיישוב, מאבו קרינאת, הן

מהיישוב.

<מגיד אלעטאונה:>

והייתה תחרות, בחרנו את הטובות.

<מרינט וקנין:>

באמת עובדות קבועות - - -

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כמה ילדים סך הכול?

<מרינט וקנין:>

45, יש לנו 15 בכל מועדונית. בקסר א-סיר יש 32, בביר הדאג' יש 15, ובעוד שבועיים אנחנו

פותחים עוד מועדונית חדשה ויש לנו כבר

רישום, 15 ילדים.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

והרישום הוא באופן וולונטרי או ממשפחות

שמאותרות - - -

<מגיד אלעטאונה:>

אנחנו שולטים בנתונים, לכל עובד יש מאגר,

במאגר המידע שיש לנו בוחרים, כל עובד

סוציאלי 5-6 מקרים, הקשים ביותר, שהם עונים

לקריטריונים של ילדים בסיכון ואז עוברים

ועדת רישום והכול.

<מרינט וקנין:>

לא אני קובעת את הרישום, אני מקבלת את

הרשימה.

<חגי מויאל:>

יש המתנה? יש יותר ילדים מ - - -

<מרינט וקנין:>

כן, יש. יש המון. השנה יכולנו לפתוח עוד 4

מועדוניות.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

60% מהילדים בחברה יכולים לענות על ילדים

בסיכון.

<מגיד אלעטאונה:>

כן, 60% מהם מגיל אפס עד 18.

<מרינט וקנין:>

הגילאים כאן זה מכיתה א' עד כיתה ו'.

<מרים בן עטר:>

אבל זה כבר נותן חשק. כשהיא באה, כשילד לא

מוגדר בסיכון או בסיכון קטן יחסית, היא

רואה שילד נכנס לפה מסודר, מקבל חוגים,

מקבל ציוד, מקבל ארוחה, מעקבים, טיפולי

שיניים - - -

<מרינט וקנין:>

ספרייה - - -

<מרים בן עטר:>

'למה לילד שלי לא מגיע אותו דבר?' וצריך.

זאת אומרת שיש פה משפחות אולי קצת יותר

אמידות מאחרות, אבל יש פה הרבה עוני.

<חגי מויאל:>

אבל מה שאתם אומרים, שיש כאן ילדים בסיכון

שלא מקבלים את השירות, שידועים לנו - - -

<מגיד אלעטאונה:>

כן, עושים סינון, מי יותר קשה.

<מרים בן עטר:>

יש תור המתנה, גם כאן וגם בביר הדאג'.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

השאלה היא כמה תקציב, זה תקציב שמוקצה מ - -

-

<מרינט וקנין:>

ממשרד הרווחה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

וכמובן זה לא עונה על ה - - -

<מגיד אלעטאונה:>

תשמעי, איפה שאת מסתובבת בנגב, תזרקי אבן,

תיתקלי בבעיה. זאת אומרת הצרכים הם כאן,

אבל בוא נגיד זה הרע במיעוטו, יחסית, זה

הסנונית שמבשרת על בוא האביב ונקווה

שבהמשך הדרך - - -

<מרים בן עטר:>

אבל גם זה, אני יכולה לספר, אני 16 שנה

במחוז, כשהגעתי לא היה כלום. זו מלחמה של

כמה אנשים כדי לשנות איזה שהיא תפיסה

במשרד על הצרכים של המגזר.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

אני אתמול דיברתי בכנס, דיברתי לקבוצת

נשים שעוברות הכשרה להיות

בדירקטוריונים, ואז כשדיברתי על מצב

הנשים בארץ, מישהי אמרה לי, 'בכל זאת, זה לא

כל כך כמו שאת אומרת, בכל זאת תסתכלי על

חצי הכוס המלאה', אמרתי לה 'אני עשיתי

קריירה מלהסתכל על חצי הכוס הריקה ולדרוש

למלא אותה'. אז אני מסוג האנשים שתמיד אני

- - - אני שמחה על ה-45 וישר הראש שלי עובד על

המאות שחייבים להיות פה.

<מרינט וקנין:>

אני רוצה להגיד לך שאני מוצפת בטלפונים,

'אני רוצה להביא את הילדים שלי', או שאבא

אחד בא ואומר לי 'יש לי כאן שניים' ומביא

אותם. הרבה פעמים אני מכניסה אותם לאותו

יום, כי באמת כואב לי הלב. אנחנו מוצפים

בטלפונים של הורים שרוצים להכניס ילדים,

אבל קטונתי.

<מרים בן עטר:>

אבל זה קורה כי השירות הוא טוב.

<חגי מויאל:>

אין פשרה בשירות.

<מרים בן עטר:>

אין פשרה והשירות הזה עומד בכל סטנדרט

מקצועי בכלל, לא רגיש תרבות. לא קיים פה.

<אורנה אפרים-אגם:>

צריך להגיד שזה לא סתם שכל העובדים

הסוציאליים באו לעשות רישום, כי בהתחלה

ההורים לא רצו לרשום ילדים. הם צריכים

להגיע לבתים ולשכנע, כי הם לא הבינו את

השירות הזה.

<היו"ר עאידה תומא סלימאן:>

כן, אנחנו בדיוק דיברנו עכשיו על המשאית.

<אורנה אפרים-אגם:>

ברגע שהם ראו שזה טוב יש תור המתנה.

<מגיד אלעטאונה:>

לפעמים דרך הילד, אפשר כסוכן שינוי להגיע

גם לעוד בעיות, להרבה.

<מרינט וקנין:>

אני רוצה גם להגיד שיש לנו לפחות

שלוש-ארבע אימהות שכל יום, בשלוש וחצי,

כשהם יודעים שיש ארוחת צהריים, הם באים

ועומדים, אני מכניסה אותם והם יושבים

ואוכלים איתם.

<מגיד אלעטאונה:>

קרן ידידות, למשל, לא עוזרים באוכל, רק

בציוד. יום אחד אמרתי למנכ"

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]