פרוטוקול מספר 219, הוועדה לענייני ביקורת המדינה, 06/03/2017

הכנסת העשרים

מושב שלישי

<פרוטוקול מס' 219>

מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה

יום שני, ח' באדר התשע"ז (06 במרץ 2017), שעה 10:30

<סדר היום:>

<הטיפול בהפרעות אכילה - דוח מבקר המדינה

63ג>

נכחו:

<חברי הוועדה:>

קארין אלהרר – היו"ר

חברי הכנסת:

שרן השכל

עאידה תומא סלימאן

יפעת שאשא ביטון

<מוזמנים:>

דן מיכאל בנטל – מנהל אגף ביקורת בריאות,

משרד מבקר המדינה

דנה לוי וטשטיין – עורכת ביקורת בכירה,

משרד מבקר המדינה

אריאל לוי – סמנכ"ל בכיר ומנהל המינהל

הפדגוגי, משרד החינוך

גיא דגן – מפמ"ר וממונה על החינוך הגופני,

משרד החינוך

נורית רון רונקין – מפמ"ר מחול, משרד

החינוך

עירית ליבנה – מפקחת על תחום הבריאות,

משרד החינוך

חיים הלפרין – מנהל היחידה לתכניות

משלימות למידה, משרד החינוך

איריס מנדה בן יעקב – ממונה על החינוך

למיניות ומניעת פגיעה, משרד החינוך

ד"ר אהוד ססר – ראש המערך הקליני בריאות

הנפש, משרד הבריאות

דני בודובסקי – מנהל תחום מערך

אמבולטורי, משרד הבריאות

אורן פרלסמן – רפרנט בתחום תכנון, משרד

הבריאות

מסגנאו יסני – רפרנט תקציבים, משרד

הבריאות

יאיר וולף – המפקח הכללי, משרד ראש

הממשלה, אגף הפיקוח הכללי

בטי מנדלסון – רפרנט, משרד ראש הממשלה,

אגף הפיקוח הכללי

קרן כרמל – מנהלת המחלקה למחול, משרד

התרבות והספורט

ד"ר ניב גולד – רמ"ד פסיכיאטריה, משרד

הביטחון וצה"ל

יפעת בן חי שגב – יו"ר המועצה לשידורי

כבלים ולווין, משרד התקשורת

ד"ר יוסף בר-אל – ראש מערך בריאות הנפש,

שירותי בריאות כללית

חני סקאל – דיאטנית ראשית, קופ"ח לאומית

ד"ר איל פרוכטר – מנהל האגף הפסיכיאטרי,

בית חולים רמב"ם

ד"ר איתן גור – מנהל המחלקה להפרעות

אכילה, בית החולים תל השומר

ד"ר אבינעם פירוגובסקי – סגן מנהל בית

חולים שניידר לילדים

ד"ר סילבנה נייסברג פניג – מנהלת המערך

הפסיכיאטרי, מבית חולים שניידר לילדים

ד"ר מרסלו חורחרה שלו-שפיץ – מנהל מחלקה,

בית חולים רבקה זיו בצפת

ד"ר הלין שר גולד – אחראית יחידה, מרכז

לטיפול בהפרעות אכילה, בית החולים סורוקה

אינה זברובסקי – אחות אחראית, מרכז

לטיפול בהפרעות אכילה, בית החולים סורוקה

רחלי הכהן – עורכת דין, המועצה הלאומית

לשלום הילד

מאירה בסוק – עורכת דין, לשכה משפטית,

נעמ"ת

אופיר יקיר – נציגת מועצת התלמידים

והנוער הארצית

שימי תבורי – זמר

יהודית באומן – רעייתו של שימי תבורי

עדי ברקן – צלם, מתנדב

עידית שבתאי סידיס – שדלן/ית (פוליסי

בע"מ), מייצג/ת את מכבי שירותי בריאות

<ייעוץ משפטי: >

תומר רוזנר

<מנהלת הוועדה:>

חנה פריידין

<רישום פרלמנטרי:>

ר.כ., חבר תרגומים

<הטיפול בהפרעות אכילה - דוח מבקר המדינה

63ג>

<היו"ר קארין אלהרר:>

בוקר טוב לכולם. אני מתכבדת לפתוח ישיבה

נוספת של הוועדה הבוקר. היום ה-6 במרס 2017,

ח' באדר התשע"ז. הנושא – הטיפול בהפרעות

אכילה – דו"ח מבקר המדינה 63ג'.

סמנכ"ל משרד החינוך, בוקר טוב. צוות מבקר

המדינה. אורחים נכבדים. אני מתנצלת על

הקול הלא מוצלח. לפני כמה שבועות פנה אלי

עדי ברקן והציג בפני נתונים מאד מאד קשים.

תראו, זה לא שלא ידעתי על קיומן של הפרעות

אכילה ואני אומר שזה נושא שמדובר אפילו

אצלי בלשכה. זה משהו שהוא מוכר וברור, אבל

לא ידעתי עד כמה מדובר בנתונים קשים. עדי

הביא לידיעתי נתונים ממחקר שעשתה חברת

הכנסת לשעבר, ד"ר רחל אדטו, בשיתוף עם

פרופסור יעל לצר, מאוניברסיטת חיפה,

שמנהלת את המחלקה להפרעות אכילה ברמב"ם.

שם נקבע כי גורם התמותה מספר אחת בגילאי 15

עד 24 הוא אנורקסיה, שזה לא יאומן. זה גורם

מספר אחת.

הדבר לא מפורסם, למה? בגלל חוסר הפילוח

מהאגף הפסיכיאטרי. זה לא חלק מהעניין.

מהנתונים בעולם, בין 20% ל-30% מההתאבדויות

בקרב בני נוער, מקורן בהפרעות אכילה

ובעיות דימוי הגוף. זה לא רשום, זה לא

מתועד, לא מטופל ולא נמנע באף מקום בארץ.

וככה אנחנו מאבדים בעיקר ילדות, אבל גם

ילדים.

פניתי לממצאים בדו"ח מבקר המדינה והתברר

לי שהמדינה לא מטפלת בנושא הזה כמו שצריך.

שמתעסקים רק בטיפול ולא במניעה, הרבה

פעמים אנחנו יכולים לפספס וגם מה

שמטפלים, לא התרשמתי שהטיפול יותר מדי

טוב. אין קישור בין כל הגורמים. מחסור

במיטות אשפוז, אין מסגרות פוסט אשפוזיות

טובות. תורים מאד ארוכים.

כמו שאנחנו יודעים, לפני הבריאות יש את

עניין החינוך. אני בעצמי צפיתי בעשרות

כתבות שמדברות על זה שגם החינוך מהבית

מסייע מאד לעניין וגם בבית הספר. ילדות

שמגיעות לבית הספר וצמות כל היום, כי מה?

כי החברות שלהן רזות והן רוצות להיות גם.

מי מדבר איתן על זה?

אני אבקש להבין בדיון היום האם הגורמים

פועלים בתיאום, כשלהבנתי - ואני אשמח מאד

להתבדות - אין קישור בין הגורמים, בין בית

הספר למרפאה, להורים. וכך הילד או הילדה

יכולים ליפול בין הכיסאות. יש גם מחסור

במסגרות אשפוז דיברנו, גוזר תורים ארוכים

מאד בעיקר בפריפריה. כמו תמיד הפריפריה

ראשונה ליפול.

הנתונים בדו"ח מצביעים על כך שלמחלקה

הייעודית לבוגרות היחידה בארץ בתל השומר,

ההמתנה ממושכת. חודשיים עד ארבעה חודשים.

תבינו, מי שמופנה ליחידה זה בן אדם שהוא

במצב לא פשוט בכלל, שזה באמת לא סביר. מספר

הממתינות לאשפוז הוא בין 10 ל-30, בין חולות

בכל זמן נתון. זה על פי דו"ח מבקר המדינה

משנת 2012. מה שברור שבטח המצב רק הלך

והחמיר.

אנחנו נבדוק היום האם יש מודל טיפולי

מסודר. אני הבנתי שלא. בבקשה תספרו לי

אחרת. הפעילויות בטיפול בהפרעות אכילה לא

מוסדרות ולא מפוקחות ולכן יש מצב של תת

אבחון. אין מדיניות והבעיה הולכת וגדלה.

נבקש לשמוע גם את צה"ל – עוד חולייה

בשרשרת שיכולה מאד לעזור, ואם היא לא

פעילה בנושא, זה עוד תרומה להרס.

תראו, זה מסביבנו כל הזמן. אנחנו רואים כל

הזמן מודלים של יופי. מתי אנחנו רואים

יופי אחר? מלא? טבעי? בריא? כשזה איזה דיון

של משהו יוצא דופן. נכון? מה הכלל אומר?

רזה, דקיקה, שהמגזינים עושים לה פוטושופ,

ואז מה הפלא שכל הנערות והנערים רוצים

להראות אותו דבר. אני מאד מקווה שאנחנו

נוכל לראות פה איזו שהיא התקדמות בנושא.

משרד מבקר המדינה, תרצו לומר משהו?

<דן מיכאל בנטל:>

כן, אני אפתח בכמה מילים ואם תרצי אחרי זה

דנה תוכל לפרט ממש את עיקרי הדו"ח.

אז כפי שאמרה יושבת הראש, מדובר בספקטרום

רחב של בעיות, שנקרא הפרעות אכילה. זה

מתחיל מבעיות קלות ונגמר באנורקסיה

ובמוות. הרבה בני נוער סובלים מזה, כפי

שאמרת.

מבקר המדינה בדק את הנושא לעומק בשנת 2012,

ולא סתם אני אומר 2012, כי היום אנחנו בשנת

2017 וכנראה שכלום לא נעשה. מדובר בנושא

מערכתי ואולי בגלל זה הקושי פה לטיפול.

מדובר במשרדים רבים. זה משרד הבריאות,

משרד החינוך, משרד הספורט, קופות חולים,

צה"ל, משרד המשפטים. זה כל הגורמים יחד

צריכים לבוא ולטפל בבעיה. כנראה שבגלל זה

שאין אף אחד שמרים את הכל יחד בצורה

מאוחדת, כנראה שלא נעשה הרבה מאד ועד

היום. מאז שנת 2012 וחבל. ממש חבל.

היה דו"ח, זה היה צ'ק ליסט, לכל הגורמים

לבוא ולהרים את הכפפה ולתקן את המערך הזה.

כאשר אני אדגיש באמת רק ארבע נקודות שהן

הכי חשובות שראינו. הנושא הראשון הוא רצף

טיפולי, שהוא מאד חשוב. ראינו שהוא לא

מתקיים. נושא התורים הממושכים, שזה לא

הגיוני. ילדה או ילד שיש להם את זה צריכים

מיד להגיע לטיפול. מיד. לא תוך

שלושה-ארבעה חודשים ולא יותר.

הנושא השלישי הוא נושא עלויות ותמחור

שהצגנו את זה. הנושא מתומחר כמו בריאות

הנפש הרגילה וכנראה שזה עולה הרבה יותר.

משרד הבריאות לא הרים את הכפפה עד היום

לסיים את התמחור. חמש שנים. מה הבעיה?

והנושא הרביעי והכאוב הוא אשפוז נערים

ונערות במחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים

פסיכיאטריים. למה לא לקחת אותם לבתי

חולים כלליים או לבתי חולים ייעודיים

למחלקות ייעודיות. זה נושא כאוב שמבקר

המדינה כבר פעמיים כתב על זה וגם לא הרימו

לצערי את הכפפה.

אם תרצי אז דנה תפרט יותר.

<היו"ר קארין אלהרר:>

כן, בבקשה.

<דנה לוי וטשטיין:>

אוקיי. ההמלצות עיקריות היו בנושא מסגרות

לאשפוז ייעודי. נמצא כי קיימות מעט

מחלקות ייעודיות להפרעות אכילה או

מחלקות פסיכיאטריות שבהן פועלת יחידה

ייעודית להפרעות אכילה. בצפון הארץ

ובדרומה אין מסגרות אשפוז ייעודיות

לחולות בוגרות, אשר נאלצות להתאשפז רחוק

ממשפחתן.

בנושא אשפוז חולות בבתי חולים

פסיכיאטריים, מתחילת שנת 2010 עד אמצע שנת

2012 אושפזו בבתי החולים הפסיכיאטרים כ-130

חולות. האשפוז לא מתאים ברובם של המקרים

לחולות וראוי שהן יאושפזו במחלקות

ייעודיות או במחלקות פסיכיאטריות במקרים

של תחלואה פסיכיאטרית קשה נוספת.

בתורים, באמת אמרנו שבשיבא, בתל השומר,

שזו בעצם המחלקה העיקרית, תור ההמתנה הוא

חודשיים עד ארבעה חודשים. גם למחלקה

הייעודית לנערות משהו דומה.

בנושא עמדות לאשפוז יום וטיפול יום – אין

הערכה כמה עמדות נוספות חסרות. נמסר לנו

כי חסם כלכלי של תעריף נמוך שקבע המשרד

לאשפוז יום וטיפול יום, מונע מבתי החולים

לפתוח עמדות נוספות שמאפשרות בעצם

לחולות לקבל טיפול ולצמצם את מספר

האשפוזים.

בנושא טיפול מרפאתי קיים מחסור ניכר

במסגרות בקהילה, שכוללות ייעוד רב

מקצועי, פסיכיאטר, פסיכו-תרפיסט, תזונאי

ורופא – טיפול שהוא חשוב בשלב ההתחלתי של

המחלה. גם במסגרות שיקום, למעט בית שיקומי

בדרום הארץ ובצפון, אין בארץ מסגרות

שיקומיות בירושלים ובדרום, שעשויות

להגדיל את סיכויי ההחלמה.

בנושא התמחור, אז כמו שאמרנו, עלויות

אשפוז טיפול היום והמימון המרפאתי לא

תואמות את העלויות בפועל. המשרד לא קבע

סטנדרט לטיפול המומלץ ולא בחן אם תמחור

האשפוז הפסיכיאטרי מספיק לנושא הזה.

בעצם אין תכנית לאומית לשיפור הטיפול

בהפרעות אכילה. המשרד לא גיבש תוכנית

לטיפול ולמניעה שתכלול פרישה ראויה של

המסגרות – אשפוז, טיפול יום, טיפול

מרפאתי ושיקום. אין טיפול רב מקצועי של

מטפלים והעברת מידע ביניהם. אין מודל

טיפולי רפואי שבמסגרתו אמור היה המשרד

להנחות בשילוב בין טיפול תזונתי,

פסיכיאטרי ורפואי.

אין בסיס מידע במשרד ובקופות ואין מחקר

כבסיס לקבלת החלטות. המשרד לא העריך את

העלות הכלכלית הישירה והעקיפה שכרוכות

בהפרעות אכילה. אין פעולות בקרה מצד

המשרד. אין מנגנון פיקוח ובקרה למעט שתי

בקרות בשיבא בתל השומר, ובתקופת הביקורת

לא היו בקרות.

מידע נאסף במוסדות החינוך על ידי האגודה

לבריאות הציבור לגבי תלמידות בעלות BMI

נמוך, המעורר חשד להפרעות אכילה, אינו

מועבר לקופות. קיימת גם תת תקינה של כוח

אדם בבתי החולים הממשלתיים. קיים חשש

מפערים בטיפול הרפואי. קיים גם מחסור

באנשי מקצוע בכלל, המתמחים בטיפול

בהפרעות אכילה, בפסיכיאטרים לילדים,

למבוגרים ובתזונאים.

במערכת החינוך, משרד החינוך לא קבע אלו

גורמים מוסמכים לשוחח עם התלמידות על

נושא תזונה, לא הנחה את צוותי המורים,

לרבות בחטיבות העליונות כיצד לנהוג

במקרים של חשד להפרעות אכילה.

נושא של רקדניות שמועדות לתחום, משרד

החינוך אחראי בעצם על החינוך הפורמאלי

למחול. במסגרת מגמות המחול כ-3,200 תלמידות

לומדות שם. קיימים מחקרים על הדחף לרזון

באוכלוסייה הזו, אבל למרות זו אין כללים

במשרד החינוך, המחייבים ביצוע בדיקות

גופניות במגמות המחול. אין חובה לקיים

ייעוץ תזונתי סדיר ואין הנחיות שאוסרות

העברת מסדרים המעודדים רזון בקרב

הרקדניות.

בנושא ספורטאים, הפרעות אכילה שכיחות אצל

ספורטאיות בענפים שנדרש משקל נמוך,

ובענפים בהם מתחרים על פי קטגוריה של

משקל. עידוד רזון בקרב מתעמלות צעירות

עלה בשלוש ועדות שהקים משרד הספורט.

מהמסקנות שלהם עולה חשש כי התופעות

חוזרות על עצמן.

בנושא אשפוז כפוי של קטינות הסובלות

מהפרעות אכילה, שני חוקים שעוסקים בנושא

– חוק הנוער, טיפול והשגחה וחוק הטיפול

בחולי נפש – יוצרים קשיים באשפוז

פסיכיאטרי של קטינות. ועדה משותפת שקמה

בשנת 2009 שואפת לחוקק חוק אחד, לרבות בנושא

הזה, טרם השלימה עבודתה.

בנושא אשפוז בכפייה של בוגרות, פסיקת בית

המשפט משנת 2003 הגבילה את היכולת לאשפז

בוגרות במצב מסכן חיים. נוצר צורך בשינוי

חקיקה והצעת חוק בנושא לא קודמה. צוות בין

משרדי שהוקם בנושא לא סיים את עבודתו.

בנושא אבחון הפרעות אכילה בקרב מועמדות

לשירות ביטחון בצה"ל, חיילות שחולות

בהפרעות אכילה יכולות לשרת בצה"ל אם

ההפרעה אינה חמורה. עם זאת, מלשב"יות

פעמים רבות מסתירות את הפרעות האכילה

בבדיקתן בלשכת הגיוס, לא ממציאות שאלון

בריאות חתום על ידי רופא קופת החולים,

ומתגייסות גם ללא שאלון זה. אשפוזים

פסיכיאטריים של מלשב"יות קטינות אינן

מתועדים במשרד הבריאות במאגר המידע ולכן

הן לא מועברות לצה"ל.

אי ידיעתו של צה"ל עלולה לגרום לשיבוץ לא

מתאים ומניעת נגישות לטיפול. במועד

הביקורת שירתו 170 חיילות החולות בהפרעות

אכילה. זה מספר נמוך מהמספר המשוער

באוכלוסייה.

בצה"ל גם קיים מחסור בכוח אדם ייעודי

לאבחון וטיפול בהפרעות אכילה. הטיפול הוא

על ידי קב"נים ופסיכולוגים ופסיכיאטרים ו

- - - שאינם מתמחים בתחום ואינם בעלי

ניסיון הפרעה בתחום וקיים מחסור גם

במרפאות ייעודיות מחוץ לצה"ל, אשר יהיו

נגישות לחיילות.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה רבה. מר עדי ברקן, בבקשה.

<עדי ברקן:>

בוקר טוב. אני בשנת 1996 הכרתי את העולם

האפל של הפרעות אכילה, בימים הראשונים,

כשהקימה את המחלקה ד"ר עידית מטירני עם 8

מיטות, ואני ראיתי וחוויתי את שרשרת

החיול, איך משינוי מודל היופי מרזה

לשדופה, התחילה להתפתח מגיפה של דימוי

גוף. אנשים לא אוהבים את עצמם. אם פעם

בחורה הייתה עומדת מול המראה ואומרת אני

רוצה לרדת שני קילוגרם, אז היא הייתה

יוצאת לארוחת ערב ומוותרת על המנה

האחרונה. הגענו למצב שהיום מוותרים על

הארוחה.

אני התרעתי בפני משרד הבריאות לפני 15 שנה

שאנחנו בעיצומה של מגפה לדימוי גוף.

הציניקנים אמרו תיזהרו לא להידבק. אני

ראיתי את כל מה שקורה, אבל בואו ניגש

לתכל'ס, לא נתחיל מה היה, מה אנחנו צריכים

לעשות.

לפי מה שאת הקראת עכשיו, זה אומר שאנחנו 20

שנה האוט-סיידרים לגמרי. לא נעשה שום דבר.

אני לא רואה משנת 1996 שום דבר שנעשה בתחום

הפסיכיאטריה. לא עדכון. פה ושם מוסיפים

כמה מיטות לד"ר איתן גור ולדני שטיין

וסותמים את הפה.

כרגע מה שנותר, יש מגיפה של מיליון וחצי,

שני מיליון אנשים. אני מוכן להתווכח עם כל

אחד. לי יש את הדברים מוכחים. אני נמצא עם

5,000 בני נוער כל חודש, פעמיים בשבוע בבתי

ספר, פעמיים בשבוע בצבא. אני הזמנתי את כל

המומחים למיניהם – בואו תצטרפו להרצאה.

בואו תראו שיש פה מגיפה מעבר למה שאתם

מכירים בספרי ה-DSM. 20 פעמים הבטיחו לי

שיגיעו, אף אחד לא הגיע.

בפועל מה שקורה היום, יש מנכ"ל למשרד

הבריאות שגם איתו ישבתי. קשה לי לצפות

ממנכ"ל משרד, שהוא קופאי, שיעשה משהו

בנידון. כבוד השר ליצמן, שגם איתו נפגשתי

פעמיים, עד אתמול בבוקר אני חושב שהוא

עדיין חשב שדימוי גוף והפרעות אכילה זה

מחלה של דוגמניות.

השאלה מה אנחנו עושים. יש מחלקות ויש

מחלקות טובות. הן עונות על הצורך, לדעתי

על 20%. רוב הקהל החדש שהתחיל לזלוג

מהמגיפה החברתית מגיע למחלקות ופה הבעיה.

פסיכיאטר שיהיה הכי טוב בעולם לא יבין מה

זה ילדה בת 14 שאומרת אני רוצה רווח בין

הרגליים. לא יבין. ואני נוכחתי לדעת,

מהמקום שלי, מהמקום שאני מלווה בנות

שמגיעות אלינו לעזרה, שלא כל דבר יושב על

מקום רגשי.

כשאתה נמצא בתוך המחלקה ואתה מקבל רק את

הקצה ואתה לא פותח לרגע את התריס לראות

אולי באמת משהו גדל ברחוב שאני לא מכיר

אותו ואתה הולך על פי אותה סכמה במשך 25

שנה. אז גם אלה שמגיעים לשם, מקבלים את

הטיפול הלא נכון ברובם. יש כאלה שעושים –

ואין לי שום דבר עם המטפלים. נוצרה פה

איזו שהיא סיטואציה. אין לי שום דבר עם

המטפלים. הם מטפלים נהדרים בתחום שלהם,

אבל נולד פה משהו לפני 25 שנה, שהוא לא

במגרש שלהם. זה כמו שאני אין לי את הידע,

אין לי את הסמכות להיכנס לחדר של

הפסיכיאטר ולהגיד – תן לה ציפרלקס.

לפסיכיאטר אין שום Say אצלי בסטודיו, וצריך

לדעת להפריד בין שני הקהלים האלה.

היום במדינת ישראל 96% מהבנות בגילאי 12-18

לא אוהבות את עצמן. 3% מתוכן, כשאוהבות את

עצמן, היו מחליפות. אבל בואו תשמעו את

הנתונים שמדאיגים שיתפרסמו עוד מעט

במדיה. 68% מבנות ישראל בגיל 12-18 לא מכניסות

כלום לפה עד השעה שתיים בצהריים. 38%

מהבנים. אז אני רואה את השר, מר בנט, מדבר

על 5 יחידות. בואו נשמע את השר בנט עובד על

קיבה ריקה על שלוש יחידות. וכשאני מגיע

לבתי הספר אני שומע את הקיבה שלהם מקרקרת.

אם יש בעיה שמשרד הבריאות אי אפשר, במשרד

החינוך יש עדיין איסור, עד היום בבוקר,

לדבר על הפרעות אכילה ודימוי גוף. אני

מגיע לבתי ספר לא בגלל מערכת החינוך, אני

מגיע לבית הספר בגלל מצוקה של בתי הספר.

מצוקה של המנהלים. יש לי בתור עוד 150 בתי

ספר שאני לא יודע אם אגיע אליהם. אני מגיע

לצבא ולמזלנו, אני אומר לכם את האמת,

למזלנו בצה"ל יושבים האנשים הנכונים. יש

שם קבוצה של פסיכיאטרים - - - שעושים עבודה

ועובדה שיש לי שיתוף מאד מדהים.

הגיע הזמן לשים את האגו בצד ואת כל זה. ויש

לנו פה מטרה, לכולנו, לכל היושבים פה מטרה

אחת, לעשות את השינוי. אני מהמקום שלי

יכול לבוא עם הניסיון שלי. אתם

הפסיכיאטרים והרפואה יכולים לבוא עם

הניסיון שלכם וביחד נגיע למצב שלמשרד

הבריאות לא תהיה ברירה והוא יפתח את הכיס.

אין ברירה אחרת. ילדות בנות 12 עומדות

במחלקת ילדים עם מוניטור, מחכות לעמוד

בתור אצל דני שטיין. שבועות. וכשמגיעות

לשם יש ערבוב של אוכלוסייה. יש בחורות

שהוטרדו מינית. אלוהים ישמור איזה עולם

אפל. את האמת, בשנתיים האחרונות נכנסתי

לעולם הכי אפל. חשבתי שאני בעולם ההפרעות.

גיהינום.

אבל בחורה שהגיעה בגלל הטרדה מינית והיא

מאושפזת פעם רביעית, את לא יכולה לשים

אותה עם ילדה בת 11 שעמדה מול המראה ורצתה

להוריד 2 קילוגרמים והורידה 14. ובדקתי. זה

רק שם. אי אפשר להגיע לבית ספר ולראות

מידה 38 ולחזור הביתה בשלום. זה בלתי

אפשרי. הלחץ החברתי. ומה עוד, זה כבר דור

שני ושלישי. אז אם אני ככה, איך אומרת לי

ילדה בת 12? עדי, אני מקיאה פעמיים בשבוע,

זה בולימיה? אמרתי לה כן. שאלתי אותה ומי

יודע מזה, היא אומרת לי מי צריכה לדעת מזה?

אמא. היא אומרת לי באמת, היא תיקח אותי כמו

של סיוון לפסיכיאטר וייתן לי כדור

פסיכיאטרי. אני לא פסיכית, עדי. אני בסך

הכל רציתי ללכת לבית ספר, לאכול את

הסנדביץ' ולחזור הביתה בשלום. זה רוב

האוכלוסייה.

עכשיו, אם עם האמא היא לא יכולה לדבר, כי

איך היא אומרת לי? אני חוזרת בשתיים

בצהריים הביתה, אני מחממת את השניצל של

אמא שלי במיקרו. ואז אמא שלי מגיעה בשתיים

בצהריים מהקניון, היא אפילו לפני שהיא

נותנת לי נשיקה, אוי מאמי, בואי תראי איזה

יופי של ג'ינס קניתי. מוציאה את השקית של

חברת האופנה, שמה מידה 24. היא אומרת מה

לעשות, אמא שלי מאד רזה. עומדת מול המראה

ואומרת – איזה יופי יושב על הטוסיק של

אמא. מה אני עושה עם השניצל?

כמה מהסנדביצ'ים שאתם חושבים שאתם מכינים

בבוקר באמת מגיעים לקיבה של הילדים שלכם

ונשארים שם? תצאו מהנאיביות הזאת. הילדים

שונאים את עצמם. זה כבר לא משנה בנים או

בנות. אני נמצא ביחידה צבאית, ביחידה של

קרביים ואני שואל את הגברים – מי קם

בבוקר, עומד מול המראה ואני לא אומר עף על

עצמו, אוהב את עצמו? אף גבר לא קם. ואני

תופס איזה בחור, 1.87 מטרים, יניב, אוכל

ארבעה חמסניקים לארוחת בוקר, עומד לידי

אני אומר לו יניב, מה הבעיה? הוא אומר לי

אני אגיד לך מה הבעיה עדי, ראיתי פוסטר של

עברי לידר שצילמתי לקסטרו. אני אומר לו

נו? עשיתם לו קוביות בבטן. אמרתי לו מה

הקשר? הוא אומר לי מה הקשר? אני מאותו יום

יוצא מהחטיבה שלי עם טישרט שחור כי יש לי

את זה. ואין לו כלום.

דפקנו להם את הצורה. בשני הדורות

האחרונים דפקנו להם את הצורה, שלא רק שהם

לא אוהבים את עצמם, התחילו להכביד. ועכשיו

אני מדבר על לחתוך עת הידיים. דרך אגב,

מישהו יכול להגיד לי באמת כמה מתים

בהפרעות אכילה פה? מי פה יכול להגיד לי

כמה באמת כמה מתים מהפרעות אכילה? ד"ר גור?

<איתן גור:>

אני יכול להגיד, עדי, שהמקצוע שלך הוא צלם

אופנה ואין לך שום הבנה בתחום של הפרעות

אכילה. יש לך הרבה הד תקשורתי, אבל כל הדבר

הזה הוא לא מבוסס על שום דבר ואתה אין לך

מושג במה שאתה מדובר.

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע, רגע.

<עדי ברקן:>

איתן גור, תקשיב טוב. כשאתה הגעת למחלקה

ושאלתי מה-. שנייה, שנייה, ד"ר גור, בוא,

בוא, אני אכנס. אתה הגעת, היית בכלל מומחה

להרזיה. אז שאלתי את כבוד השר – מה פתאום

מומחה להרזיה הולך למחלקה להפרעות אכילה?

הוא אומר לי עדי, זו מחלקה קשה. קשה שמישהו

ייקח את המחלקה. לי יש קצת יותר מושג ממך

על דימוי גוף. אתה מקבל את הקצה, איתן,

ואתה יודע רק שיטה אחת. הגיע הזמן שתוציא

את האגו מהתחת ותצא החוצה ותראה שיש פה

בעיה חברתית. בעיה חברתית שאתה לא יודע

להתמודד איתה.

<איתן גור:>

אני מבקש ממך שתקראי לו לסדר. אי אפשר

לדבר ככה.

<עדי ברקן:>

אתה קראת לסדר.

<איתן גור:>

זו ועדה בכנסת.

<עדי ברקן:>

אני באתי לדבר ולהציל את הנוער ואתה באת

להגן על הכיסא שלך. אתה יודע מה ההבדל

בינינו?

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא. סליחה, סליחה - - -

<עדי ברקן:>

זה ההבדל. לי יש 1,642 מקרים, שבעובדה עוד

מעט תראה אותם. ומה תגיד לי, אני קוסם? מה

תגיד לי, אני האוט-סיידר? אתה תראה את

התמונות ותשב מול המסך ותגיד איפה טעיתי.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי - - -

<עדי ברקן:>

כי אתה יודע רק שיטה אחת. וברגע שתבין שיש

פה משהו חברתי שלא כתוב בספר שלך, נתמודד.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי - - -

<עדי ברקן:>

אני באתי לפה לעשות איתכם שלום ואתה

מתנהג ככה? אנחנו נצא למלחמה ואנחנו ננצח.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי.

<עדי ברקן:>

כי אתה מדבר על 20% ואני מדבר על 80%. אני

רואה את הנוער הזה. לא אתה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי, עדי - - -

<עדי ברקן:>

אתה במחלקה. אני בצבא ובבתי הספר. אל תספר

לי סיפורים מי יודע או לא יודע.

<קריאה:>

המיקרופון שלך כבוי.

<היו"ר קארין אלהרר:>

המיקרופון לא כבוי, אין לי קול. תודה.

<עדי ברקן:>

בבקשה.

<קריאה:>

לא באנו למלחמה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

טוב, תודה. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן.

<עדי ברקן:>

בגלל אגו מתים פה מיליון וחצי איש.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי.

<עדי ברקן:>

רק אגו.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

טוב, אני לא רוצה להיכנס לוויכוחים על

הגדרות מה זה הפרעות אכילה, כי אני חושבת

שאף אחד עוד לא החליט סופית מה זה הפרעות

אכילה באמת, כל עוד שמשרד הבריאות – וזה

נכון שצריך סנכרון עם כל המאמצים של

המשרדים האחרים, אבל אני אומרת שזה בעיקר

אחריות של משרד הבריאות. האחריות הבסיסית

נמצאת אצל משרד הבריאות.

אני כבר קיימתי יותר מדיון אחד בוועדה

לקידום מעמד האישה בנושא של הפרעות

אכילה, והאחרון ביניהם התקיים ב-31 בינואר

השנה הזו. הוזמנו גם משרד הבריאות וגם

משרדים אחרים וגם כמובן האנשים שמטפלים.

אחד הדברים המדהימים שאף אחד לא הצליח

לענות עליהם, הוא עד כמה התופעה קיימת

בתוך מדינת ישראל. אין אפילו סקר אחד

שמשרד הבריאות קיים כדי לבדוק מה

המימדים. על איזו בעיה אנחנו בכלל מדברים.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

עאידה, כולם מופרעי אכילה אצלנו.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

על איזו בעיה אנחנו מדברים? אנחנו מדברות

על בעיה שהיא קיימת רק כאשר מגיעים

לאשפוז או אנחנו מקיימים על מרווח שהוא

הרבה יותר גדול, קיים בשטח ואף אחד - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, צריך על כל הספקטרום.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

האם ההגדרה של הפרעות אכילה היא רק מגיעה

עד כדי כך שמגיעים לקצה הרצף, או אפשר

להרחיב את זה שיכלול עוד התחלות?

כשאני ישבתי בדיון הזה, גברתי, וישבה מולי

בחורה מדהימה, שמתנסחת כל כך יפה ומדברת

כל כך יפה ויכולה לייצג את כלל הנשים

שסובלות, או הנערות והנערים שסובלים והיא

אומרת לי – אני גרה באילת וכדי לקבל את

הטיפול היא צריכה - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

שיהיה לה בהצלחה באילת.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

להגיע למרכז. משרד הבריאות לא מוכן לממן

לה אפילו מלווה, כדי שתגיע לקבל את הטיפול

שלה ולחזור. כאשר אני מדברת עם פרופסור

גור והוא אומר לי שיש לו 38 נשים שמחכות

בתור, אנחנו רק מדברים על הקצה קצה שברצף.

אנחנו לא מדברים על התחלת טיפולים. כאשר

אנחנו בודקים איפה יש בכלל מרפאות

ויושבים ונותנים לי מספרים על מרפאות

שקיימות, כאשר אני שואלת במרפאה הזו

קיימים שלושה אנשי המקצוע המחויבים כדי

לטפל בהפרעות אכילה – לא. פעם חסר זה, פעם

חסר זה.

גולת הכותרת הייתה כששאלתי את משרד

הבריאות על 10 מיליון שקלים שהתבשרתי

עליהם בשנה שעברה, בשנת 2016, שהם כסף

תוספתי המיועד לטפל ולהרחיב את הטיפולים

בהפרעות אכילה. שאלתי מה נעשה עם ה-10

מיליון שקלים? נאמר לי שהשנה הזו יש 10

מיליון תוספתיים. כאשר בררתי יותר, גברתי,

יצא שזה אותם 10 מיליון שקלים. גוררים אותם

משנה לשנה ולא עושים איתם כלום.

שתבינו, למשרד הבריאות היה בשנה שעברה 10

מיליון שקלים להוציא על הקמת תשתית

לטיפול בהפרעות אכילה. לא נעשה איתם כלום,

כי החליטו שהם רוצים לעשות את זה דרך

העלאת תעריפים. מאז הישיבה הזו אני מנסה

לקבל מכם תשובה. אני מנסה לקבל. פניתי לשר,

פניתי למנכ"ל משרד הבריאות, דיברתי עם

האנשים במשרד, ביקשתי תשובה אחת ברורה. 10

מיליון שקלים שהוקדשו בשנה שעברה

תוספתיים לבניית תשתית, לבניית מרכזי יום

– למה לא עשיתם איתם כלום?

איך יכול להיות שאתם לא יודעים את התופעה,

לא את ממדיה, לא את גודל הסבל ובכל זאת

מחליטים. קיבלנו כסף תוספתי, משאירים

אותו לשנה הבאה. האנשים האלה, הנערות האלה

יוכלו לסבול בשקט ואתה תוכל להמשיך לעשות

את העבודה שלך ונשים יכולות למות בדרך

ומי שישבה מולי ואמרה לי בחודש יולי יש לי

בר מצווה של הבן שלי, אני רוצה שתבטיחי

שאני אשרוד עד אז ואשתתף בבר המצווה של

הבן שלי. אני לא יכולה להבטיח וזה לא

תפקידי להבטיח לה. תפקידי לעשות את המאבק

הזה ותפקידי לקבל מכם תשובות ואתם לא

נתתם לי תשובות. ועדיין לא נתתם תשובות.

שתביני, כבוד יושבת הראש, יש מרכזים

שעומדים להיסגר בגלל שלא קיבלו תקציבים

ועל אותם מרכזים. אני פניתי בשנה שעברה

והתחננתי – תעשו איזה שהוא מאמץ ותעבירו

להם כספים. הם עלולים ליפול. הם עלולים

להיסגר. שום תשובה. אז אני חושבת שהגיע

הזמן - - -

<עדי ברקן:>

איתם אין בעיה, פה יושבים אנשי מקצוע

ממשרד הבריאות, בריאות הנפש, הם יודעים

לעשות עבודות טובות, אבל לא נותנים להם.

כשיושב המנכ"ל למעלה והוא קופאי, הוא לא

ייתן להם.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

אי אפשר להתייחס לזה על אותו תמחיר של

בריאות הנפש.

<עדי ברקן:>

את מדברת על 10 מיליון שקלים? כמה עולה

מיטה אצל איתן גור? מה זה 10 מיליון שקלים?

זה 4-5 מיטות לשנה. 6 מיטות.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

לא. ב-10 מיליון היה אפשר לפתוח מעל ל-60

מרכזים לטיפול.

<היו"ר קארין אלהרר:>

סליחה, תודה. אני מנהלת את הדיון.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

היה אפשר לפתוח. מעל ל-60.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה. חברת הכנסת יפעת שאשא-ביטון.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

תודה רבה גברתי יושבת הראש. אני ראשית

מתחברת לכל מילה של עאידה ואני לא אוסיף.

אבל עאידה מדברת על השלב של הטיפול. אני

כמי שקיימה מספר דיונים בוועדה לזכויות

הילד, רוצה לדבר על הנושא של המניעה. אני

חושבת שאת נושא הפרעות האכילה, ואגב, אחוז

גדול מאד של הציבור – אני לא אגיד כולו –

כי אולי יש איזה יוצאים מן הכלל אי שם.

אחוז גדול של הציבור הוא מופרע אכילה

במציאות שזה אנחנו חיים ואנחנו מחדירים

את זה גם לילדים שלנו.

אגב, גם הכנסת הנוכחית, במעשים הכביכול

ראויים שלה לקרוא לאורח חיים בריא, גורמת

לילדים להבין שאורח חיים בריא זה לאכול

מעט, זה לאכול רזה, זה לאכול רק דברים

מסוימים ופה אנחנו כושלים כלפיהם. כל

השיח הזה במערכת החינוך, שמכניסים רק

מאכלים של גבינה 9%, לא משקאות כאלה, כן

משקאות אחרים, כן אוכלים סופגנייה, לא

שותים שוקו. כל השיח הזה הוא שיח מובהק

שגורם להפרעות אכילה, במקום שאנחנו נבוא

ונלמד את הילדים שלנו לאכול את הדברים

במינונים הנכונים, נלמד אותם על אבות

המזון, נלמד אותם לצרוך אותם איך שהם

רוצים, בבחירה שלהם מכל מה שמציע לנו

העולם, אבל לעשות את זה בצורה הנכונה.

ספרי לימוד שיש בהם תכנים שקשורים

להפרעות אכילה, אמא שעושה דיאטה. כתוב

באנגלית משפט וצריך להשלים אם זה Is, Are כל

זה בתחביר. אמא של נועה עושה דיאטה. יופי.

מה אנחנו מצפים שילד בכיתה ד' ילמד מזה? או

שדני השמנמן לא מקשיב לאמא שלו, זולל

ממתקים ובגלל זה הוא שמן וקשה לו ללכת,

במקום לאכול ירקות ואוכל בריא. בושה

וחרפה שזה מה שיש במערכת.

את יודעת מה, עאידה, אנחנו יכולים למנוע

את השלבים שעליהם את מדברת אם אנחנו

נתחיל במערכת החינוך לעשות את זה בצורה

נכונה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

נכון.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

רק עוד משפט אחד קטן. כל הנושא הזה של

שקילה בתוך בתי הספר, במיוחד בגיל

ההתבגרות, גם זה חטא גדול שאנחנו עושים

בתוך המערכת. לא שוקלים אותם בצורה

דיסקרטית. הם נכנסים פנימה ומשווים. הם

מתביישים. ואם אנחנו שואלים לגבי

הסנדביצ'ים, אז נכון שבדיון שקיימתי

בוועדה סיפרו ילדים שהם באמת לא אוכלים

כי הם מתביישים, אבל לא הייתי צריכה ללכת

רחוק.

ליד הבית שלי פגשתי בנות בחטיבה ושאלתי

אותן לגבי האוכל. אף אחת מהן לא אוכלת את

הסנדביץ' של הבוקר. אתם יודעים למה? כי הם

מתביישים לאכול אחד ליד השני. ואז הם

יוצאים עם כריכים עסיסיים, בריאים, שיש

בהם את הכל וחוזרים יחד איתם הביתה. למה?

כי אנחנו לא מספיק פוקחים עיניים. ואם פעם

היו יורדים לעשן בשירותים, אז היום

יורדים להקיא בשירותים ועל כל הדברים

האלה אנחנו צריכים לשים את האצבע ולהתחיל

כבר שם בתוך מערכת החינוך. תודה רבה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה. חברת הכנסת שרן השכל.

<עדי ברקן:>

סוף סוף זה לא מהפה שלי.

<שרן השכל (הליכוד):>

תודה רבה. כמה דברים. קודם כל אני רוצה

לחזק פה את חברותי, חברות הכנסת עאידה

ויפעת, שבאמת פועלות כבר הרבה מאד זמן

בתחום. לומר את האמת, אני לא הכרתי כל כך

את התחום הזה ולא פעלתי הרבה בנושא הזה,

עד שיהודית פנתה אלי והתחילה לספר לי על

בעיות שיש להורים היום. וככל שאני חפרתי

יותר ובדקתי יותר וקראתי יותר, לא הבנתי

איפה תחתית הבור הזה. איפה נגמר הכישלון

הזה, של האם זה ממשרד הבריאות ואם זה

ממשרד החינוך ואם זה היום בטיפול. אנחנו

מדברים על הקטינים ומשם זה מתחיל. יהודית

גם כן תוכל לספר לכם.

ההורים היום, נערות שהתמודדו או גם נערים

שהתמודדו עם זה במשך שנים, מגיעים היום.

הן מגיעות לטיפול של יומיים אולי ואחר כך

עוזבות. וההורים, שרואים את הבנות או את

הבנים שלהם גוססים להם מול העיניים,

עומדים למות ואף אחד לא יכול לעשות כלום.

אי אפשר לאשפז ואין איפה לאשפז ואיפה

ממתינים וכתוב פה – 50,000 אנשים שסובלים

מזה. אולי 6,000 מקבלים טיפול. אולי.

עכשיו יושבת הראש קארין, נותנת לנו את

הנתון הזה, שזה גורם מספר אחת למוות, עם כל

מה שקראתי והבנתי בתקופה הראשונה, אני לא

מתפלאת וזה דבר נורא ואנחנו צריכים לבוא

ולקבל תשובות היום איפה זה נמצא. ואם לא,

אנחנו צריכות לעבוד פה ביחד, כל חברות

הכנסת בשיתוף פעולה לכיוון חקיקה. כי אם

לא טיפלו בזה בוועדה בין משרדית שהוקמה

ולא יצא מזה כלום ותקציב שניתן ומעולם לא

השתמשו בו. מה נסגר?

אז או שנקבל תשובות היום או שנתחיל ונראה

איך אנחנו פועלים גם מבחינה חקיקתית.

וזהו.

<עדי ברקן:>

תשובות לא תקבלו, כי אין תשובות פה.

<שרן השכל (הליכוד):>

אז בואו נראה. בואו נמתין.

<היו"ר קארין אלהרר:>

גברת באומן, בבקשה.

<יהודית באומן:>

שלום לכל חברי הכנסת. אני מאד שמחה שיש לי

את הכבוד היום להופיע לא בתור רופאה, לא

בתור שופטת – מי יותר טוב ומי פחות טוב

ומי עשה פה טעות ומי לא עשה את הטעות. אני

באה ממקום של באמת כאב נוראי שאני חווה

אותו במשך 7 שנות עבדות. בפני ילדה בת 28,

ששבע שנים חולה. מתמודדת עם אנורקסיה

פרג'ינג, שזה חלק הקאה, חלק צום ומעבר למסך

התקשורתי שקרה לי ולשימי, אף אחד לא יודע

באמת מה הולך בבית.

סיפור עצוב. התמודדות עם מחלה שבאמת לא

ראיתי ולא חלמתי שיש דבר כזה. ילדה שעומדת

בפני ומתחננת – אמא, שיאשרו לתל השומר,

להפרעות אכילה, אגף שהוא בכפייה, כי אין

לי שליטה. וכשאני עושה במשקל, אני מעדיפה

למות ולא לעלות במשקל ושאני באמת מבקשת

ממך אמא, תיגשי לאנשי, תבקשי מה שממש לא

היה לי קל במשך כל השבע שנים להגיע, לכתוב

מכתבים, לבקש שבהפרעות אכילה בתל השומר

ייפתח אגף שהוא גם לכאלה, לבנות שלא

רוצות, או שרוצות ולא יכולות. ולבנות חצי

ולבנות שיכולות וחזקות עם עצמן ונחושות

לצאת מהמחלה.

קארין שלי, הבת היקרה שלי, נכנסה להפרעות

אכילה בתל השומר אולי 20 פעם, In & Out. הצוות

הרפואי לא היה אשם בכך שאין בידו את

הכוחות ואת החוק להחזיק אותן בכפייה. לא

פעם אחת התחננתי בפניו של ד"ר איתן גור,

והוא ענה לי – מה אני יכול לעשות? אסור

לנו להחזיק אותן בכפייה. לו היה לי את

החוק הזה בידיים, ללא ספק הייתי מחזיק את

קארין שם בכפייה.

לבנות כאלה לדעתי, לא מתאימה מחלקה

פסיכיאטרית. הן מגיעות למחלקה

פסיכיאטרית רגילה, הן מקבלות שיחות אבל

את הדבר הכי חשוב, כמו הזנה בכפייה, כמו

זונדה, שהן חייבות להכניס לגוף ולחיות

וקצת להעלות, לשמור על ערכים בגוף, שכבר

אצל הבת שלי כמעט אבדו – כמו אי ספיקת

כליות. פעם בשלושה שבועות מגיעים

לאיכילוב ושם יכולים לתת לה רק נוזלים,

מנות דם. שיניים שנושרות ומול אמא כמוני

– עומדת למות לי ילדה – שאני שבע שנים לא

רק שחייתי את המחלה, אלא ללא שום

אינפורמציה רפואית, ידעתי איך להתנהל

מולה.

אז כן, נתתי לה לאכול, כי חשבתי שאם היא

אוכלת, אז בתוך התת מודע, משהו נספג בתוך

הדם וככה חשבתי שאני בעצם מצילה אותה. ואז

מגיעים רגעים מאד קשים, שאנחנו מטלפנים

להפרעות אכילה, שולחים פקס ומודיעים שהיא

יכולה לבוא לאשפוז ביום זה או אחר. היא

מגיעה לאשפוז ואני כל כך שמחה שאני צועדת

בבית כמו שנולדתי כבר עכשיו. יומיים אחרי

זה, שלושה ימים אחרי זה, גג שבועיים, הילדה

מטלפנת באיומים – אם אתם לא באים להוציא

אותי, אני ככה וככה. כל הצוות חסרי אונים,

עושים כל מה שביכולתם, אבל אין את החוק

הזה.

אני מבקשת מחברי הכנסת וכשאני אצא מפה

אני כנראה אחשוב שאולי זה כבר קרה, אבל

אני מאד פוחדת שאולי זה יהיה מאוחר לגבי

הבת שלי, אני מבקשת שיחוקקו את החוק הזה,

של בנות סרבניות שישאירו אותן בניגוד

לרצונן. כי ברגע שהן רוצות לברוח, ושמתי

לב בשבע שנים, הן לא חושבות מה יהיה מחר,

שהן תחזורנה לאותו כאב ולאותה הקאה. הן

חושבות אוי ואבוי, אני בורחת מעלייה

במשקל. אני חיה את זה.

נותקנו מכל הסביבה, משפחה, חברים, כי אף

אחד לא היה יכול לסבול שקארין שותה 30

בקבוקי שתייה ואוכלת כמו גדוד צבא, ואני

לא יכולה להחזיק אותה בכוח. אני לא יכולה

לסגור את הדלת. לא יכולה לקשור אותה, כי

אין בידי את החוק ואין בידי את

האינפורמציה ואת הנוכחים של רופאים

מומחים, פסיכיאטרים שיכולים לדבר לליבה

וגם לא לאשר לה לקום.

דוגמא קטנה מאד אולי. היינו בלונדון

בהופעה של שימי. יום לפני שאני חוזרת לארץ

מטלפנת אלי אחות המחלקה ואומרת לי שקארין

לא רוצה להישאר, ואני אמא, מתחננת, בבקשה,

אנחנו חוזרים מחר. אל תאשרי לה. אין אף אחד

בבית. אף אחד לא יכול לשמור עליה, שאם חס

וחלילה היא תיכנס להיפוקלמיה, שזה אחרי

הקאה נכנסים למצב של חוסר הכרה חלקי. אבל

לא היו בידי את הכלים להחזיק אותה בכוח.

הייתי צריכה להתקשר ל-1,000 אנשים שירוצו

הביתה. היא הגיעה הביתה, היא הגיעה סך הכל

לאכול ולהקיא. ההתמכרות להקאה, ההרגל.

אני כל כך מבקשת מחברי הכנסת להסב תשומת

לב למה שאני מדברת ממקום של אמא. לא מקום

של רופא, לא מקום של פסיכיאטרי, לא מקום

שלא אלה שמקשיבים ואולי אין להם את זה

בבית. יש לי את זה כבר 7 שנים.

עכשיו גם רציתי להקריא, אני לא יודעת אם

זה מותר, אין לי ניסיון בזה. הבאתי את שופט

בית המשפט עד למיטה של הילדה באיכילוב,

כדי לנסות לשכנע את הרופאים כן להשאיר

אותה. אני לא יודעת אם ניתן לי להקריא את

הקטע.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אני מתנצלת. אנחנו פשוט חייבים לעבור.

<יהודית באומן:>

אוקיי.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אני רוצה לשמוע את נציגי הממשלה, כדי לדעת

מה נעשה בעניין. המטרה פה בדיון היא לקבל

תשובות ואם לא נקבל תשובות מספקות, אנחנו,

חברי וחברות הכנסת, זה לא מאבק רק של נשים.

לצערי ההיקף גדול מאד בקרב נערות, אבל יש

גם נערים ובוגרים בעניין הזה.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

וזה הולך ומתרחב.

<היו"ר קארין אלהרר:>

זה הולך ומתרחב ואנחנו מחויבים לעניין

הזה כי הוא חשוב מדי.

<יהודית באומן:>

אני מאד מקווה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה גברתי. משרד החינוך. אריאל, אתה תענה?

<אריאל לוי:>

כן.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אז אני אשמח לדעת על פי הנתונים שלכם, מה

היקף התופעה.

<אריאל לוי:>

אנחנו לא יודעים את היקף התופעה. כמו שגם

נאמר פה, אנחנו מכירים חומרים כתובים, אלה

ואחרים. אנחנו פשוט מפנים או מלווים גם

מקרים וגם מאתרים. אין לנו היום רישום על

היקף התופעה.

אני כן אתייחס ספציפית למה שעלה בדיון.

<היו"ר קארין אלהרר:>

מקרים שאתם מכירים, כמה יש?

<אריאל לוי:>

אין לנו מידע ספציפי. אני אגיד רגע איך

אנחנו מתמודדים עם העניין. קודם כל גם

לשאלת דו"ח מבקר המדינה. הדמות שמלווה

ומפנה, הרשמית, כי שאלתם מי הדמות המרכזית

בבית הספר, צריכה להיות היועצת החינוכית.

היא הדמות שמלווה ומפנה. היא לא יכולה

לטפל. דמויות האיתור – וזה מאד מאד חשוב

– הן סך הכל כלל הצוות החינוכי, בדרך כלל

מחנכים, מורים לחינוך גופני שמקבלים

הכשרה בתחום התזונה, ואני אדגיש שההיבט

הטיפולי לא נעשה במסגרת בית הספר, הוא

נעשה במסגרת פסיכיאטריה, פסיכולוגיה,

תזונאים.

אנחנו כן נחדד את ההנחיות וננגיש את

המידע. אנחנו מתייחסים ברצינות לדו"ח

ואנחנו נעביר כמה שיותר מידע שיש לנו

אודות ההתמודדות, אודות האיתור, אודות

הפתולוגיות האפשריות בעיקר לנושא

ההורים.

<היו"ר קארין אלהרר:>

מורים כלליים לא מקבלים הכשרה?

<אריאל לוי:>

מורים כלליים במסגרת ההכשרה שלהם להוראה,

מקבלים קורסים בסיסיים שקשורים באורח

חיים בריא, עוסקים בדברים כלליים. הם לא

נכנסים לכל הפתולוגיות. הכשרה ספציפית

שיש היא בעיקר ליועצות, שעוסקות ומקבלות

הכשרה בתחום דימוי גוף, בתחום אורח חיים

בריא והחינוך הגופני.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עד כמה - - -

<אריאל לוי:>

שנייה, אני אענה.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

צריך לבחון את אורח החיים הבריא הזה מחדש

ומה המסרים האמיתיים שמועברים בו.

<אריאל לוי:>

אני אתייחס.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

בסמוי ובגלוי.

<אריאל לוי:>

אז אני אתייחס גם לזה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עד כמה היועצות גם נפגשות עם הילדים, אלא

אם כן הילדים באים אליה.

<אריאל לוי:>

קודם כל ליועצות יש תפקיד שהוא עובד

בעיקר עם צוות המחנכים וגם פוגש את

הילדים. אגב, צוות המחנכים הוא

הקיים-מנג'ר לדבר הזה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

נכון, אבל אתה אומר שהם לא מקבלים הכשרה

בסיסית.

<אריאל לוי:>

לא, לא, הן מכשירות. רגע, אני אסביר איך זה

נעשה. אז אולי אני לא מסביר את כל השרשרת.

מחנך לא מוסמך להפנות לטיפול פסיכיאטרי,

אוקיי? או לטיפול אחר. אם יש חשד גם כמחנך,

גם כהורים, אנחנו דורשים מהמחנכים להפנות

את זה ליועצת. היועצת מכשירה את המחנכים

וגם נכנסת בעצמה. היא גם מורה - צריך לזכור

את זה – וגם פוגשת ילדים במקרים של One On One.

אני כן אגיד שהמחנכים עושים את זה

במסגרות ההוראה והלימוד וגם מתייחסים

לשאלות של דימוי גוף, תזונה בריאה. אנחנו

מדגישים את החלק האוניברסאלי של

ההתערבות, שלא תמיד העיסוק בפתולוגיה זה

העיסוק דווקא באופן הבריא של העניין.

אני רגע רוצה להתייחס לאמירתה של חברת

הכנסת שאשא-ביטון. אני רוצה להגיד שגם 30% -

ובואי, תסתכלי רגע ותהיה אמפאטית לצד שלי,

שלנו – 30% מהילדים בהשמנת יתר. זאת אומרת

חלק מהתופעה היא לא רק תופעה של מה שאמרת

אולי חצי ב - - -

<עדי ברקן:>

אתה מדבר על הבעיה?

<היו"ר קארין אלהרר:>

אבל זה גם הפרעה נפשית - - -

<אריאל לוי:>

אני לא אומר שאין קשר בין הדברים. תקשיבו

רגע. תראו, אני אתייחס כך לאמירתך. התפיסה

של להכניס אוכל בריא לבית הספר אינה

אומרת לא לאכול ואינה אומרת לא לאכול

סופגנייה. אני גם אומר את זה. היא אומרת

מינונים סבירים. היא אומרת שמכירה בבתי

ספר תהיה ללא שומן טראנס או דברים אחרים.

זה לא אומר שמישהו שהוא שמן לא יכול להיות

בולמי, בסדר? אנחנו ערים בהחלט לעניין

הזה. אנחנו רק אומרים שאורח החיים הבריא

איזן את הדבר השני, של חומר ממותק - - -

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

יש פה איזו שהיא כפייתיות. אגב, גבינה

צהובה 9%, שבעיני היא פלסטיק, לא בטוח שהיא

יותר בריאה מהגבינה - - -

<אריאל לוי:>

הבעיה היא לא ב - - -

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

אבל זה המסר שאנחנו מעבירים. חברים, זה

המסר. זה מה ששומעים הילדים שלנו.

<אריאל לוי:>

תנו לי לסיים.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

עם זה הם באים הביתה.

<אריאל לוי:>

גברתי יושבת הראש, אני אשמח לסיים.

<עדי ברקן:>

אני חייב לעצור אותו.

<אריאל לוי:>

לא, לא, סליחה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, לא. אני עוצרת רגע.

<אריאל לוי:>

אני מבקש, תנו לי לסיים.

<היו"ר קארין אלהרר:>

הוא ברשות דיבור. הוא יסיים לדבר, אתם

תשאלו.

<אריאל לוי:>

בדיוק. אני כן אתייחס לכך שאנחנו מתחילים

פרויקט מאד יפה של ארוחות בוקר בבתי הספר

היסודיים. אנחנו מעודדים את זה ויש בתי

ספר רבים שנרשמו, שבשעה שמונה בבוקר, אותם

ילדים שלא אוכלים בבית, יפרשו עוד מוצר

מזון אחד. אגב, הם מחלקים את ארוחת העשר

לשניים, שיראו גם וגם תהיה עין שרואה מה

הוא אוכל או לא אוכל. ההמלצה היא להביא

אוכל בריא, אבל אם מישהו יביא לחם עם

שוקולד, לא יגידו לו לא. אני אומר את זה,

אבל בקפיטריה לא נמכור בורקסים.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

אם אוכלים לחם עם שוקולד פעם ביום, חברים.

<אריאל לוי:>

אני לא אומר משהו - - -

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

בואו נכניס את הדברים לפרופורציה.

<אריאל לוי:>

אני אומר את מה את אומרת.

<היו"ר קארין אלהרר:>

יפעת, תתני לו לסיים.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

אני בכוונה מתעקשת, אנחנו יוצאים

מפרופורציות. בדיוק כמו השיח אתמול של

משרד הבריאות להתחיל לרשום קלוריות על כל

דבר. חברים, אנחנו מאבדים את המהות של

השיח.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אפשר לתת לו להשלים?

<אריאל לוי:>

לגבי תכניות התערבות. קודם כל אני אגיד

ככה – שלב המניעה כולל מספר תכניות

שאנחנו נציג בכמה מילים, אם תרצו. הלוואי

ויכולנו לחשוף לתכניות מניעה בתחום

הסמים, אלכוהול, השמנת יתר, התנהגות

בריאה, איך עובדים ונמצאים בשמש.

<שרן השכל (הליכוד):>

אבל אם זה הגורם מספר אחת למוות, בטח שזה -

- -

<אריאל לוי:>

אני אגב שומע את הנתון הזה פעם ראשונה

היום.

<עדי ברקן:>

שנייה, אני חייב - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע, עדי. רק לחברי כנסת מותר להתפרץ.

<אריאל לוי:>

עדי, ברשותך, אני לא רגיל לשיח לוחמני.

רגע, שנייה.

<עדי ברקן:>

לא, אני פשוט רוצה גם להיכנס לסרט שאתה חי

בו. אני מת לראות אותו.

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, לא, רגע, סליחה.

<אריאל לוי:>

בוא לא נדבר על סרטים.

<עדי ברקן:>

טוב.

<אריאל לוי:>

אני מציע. אני חושב שאנחנו לא מנותקים,

אבל אתה תחליט מה שאתה תחליט. אני רוצה

להגיד שתכניות ההתערבות שאנחנו עושים

יכולות להתמודד עם היקף מסוים. אנחנו

תיכף נדבר על תכנית שעוסקת בדימוי גוף

ספציפית והכשרה של יועצות בתחום שנקרא

בעד עצמי, אבל אני אגיד שאנחנו עוסקים

בחלק הפוזיטיבי, כאשר כשיש בעיה קשה

אנחנו מטפלים ומפנים.

לגבי השקילה, אני רק מתייחס לכל ההערות.

בזה צריך לשאול גם את ההתייחסות של משרד

הבריאות. אנחנו מדברים על שירותי הבריאות

לתלמיד. לדעתי הפסקנו לשקול בחלק גדול

מהגילאים, אם אני לא טועה, אבל אם אתם

רוצים משרד הבריאות יתייחס לשאלת השקילה

ומתי שוקלים ואיזה אינפורמציה מעבירים.

היבט נוסף שעלה בדו"ח זה האם מותר להעביר

אינפורמציה של BMI או של חשד לקשיי אכילה.

אנחנו לא מורשים להעביר אינפורמציה כזאת

לקופות החולים, בשם החוק אגב. אנחנו כן

מבקשים מתלמידים ומההורים לחתום על

הצהרת בריאות.

בהתייחס ספציפית לשאלת הרקדניות במגמות

מחול, שזכתה לפרק מיוחד ונפרד, אנחנו כן

שוקלים אולי לעשות בדיקות רפואיות -

אנחנו כרגע בודקים את הדבר הזה גם בזכות

הדו"ח - לעשות בדיקות רפואיות במהלך שהותן

של התלמידות, כמו שתלמידים שיוצאים

לתחרות ספורט צריכים להביא אישור רפואי.

כי ילד או ילדה בשלב אנורקטי - - -

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

כמה היא צריכה להישקל? צריכה שאני שואלת.

<קריאה:>

לא להישקל. לשקול את.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

אה, סליחה. אתה אמרת לשקול. אתה דיברת על

זה בהקשר של השקילה. מחילה.

<קריאה:>

נשקול להמליץ להורים על כך.

<אריאל לוי:>

אנחנו נשקול להמליץ. אנחנו בודקים

ובוחנים את האפשרות שיהיה אישור רפואי של

רופא בזמן הנוכחות של תלמידים ותלמידות

– זה גם תלמידים אגב – במגמות המחול,

בדומה לספורטאים שיוצאים למשלחות או

לתחרויות שצריכים להביא אישורים

רפואיים.

<היו"ר קארין אלהרר:>

טוב, אריאל, כמה שאלות.

<אריאל לוי:>

בבקשה. ואם תרצי נפרט את התכניות.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אז אני אשמח כמה שאלות. שאלה ראשונה, האם

אתם מתכוונים לאסוף מידע.

<אריאל לוי:>

אני לא יודע איך אנחנו יכולים לאסוף מידע.

הרי ההחלטה מתי ילדה נמצאת במצב, לצורך

העניין, של הפרעת אכילה ואנורקסיה, היא לא

בתחום החינוך. אז אם - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, אני אגיד לך מה כן.

<אריאל לוי:>

איזה סוג מידע?

<היו"ר קארין אלהרר:>

המידע שאתם רואים, שמים לב. מורה מחנכת

שכפי שאתה מציין מקבלת הכשרה, גם אם

בסיסית, היא רואה שהילדה לא אוכלת, היא

רואה שהיא מתקשה פתאום בלימודים, ירידה.

כל מיני סממנים שמורה יודעת לזהות. לא

חייבים מישהי שהיא במקרה הקיצוני ביותר.

זה למשל מידע שניתן לאסוף. וכמובן המקרים

הקיצוניים, על אחת כמה וכמה.

<אריאל לוי:>

את מדברת על חשש, על הפניות ודברים מהסוג

הזה?

<היו"ר קארין אלהרר:>

כן, כן, כן. האם יש בכוונתם לעשות את זה?

<אריאל לוי:>

אוקיי. אנחנו נבחן את זה, בסדר?

<היו"ר קארין אלהרר:>

דבר שני – כמה כסף מוקצה בכלל לטיפול

בהפרעות אכילה או מניעה במסגרת משרד

החינוך.

<אריאל לוי:>

אנחנו לא מטפלים בהפרעות אכילה. אנחנו

עוסקים בתוכניות מניעה. אני אדגיש, ה - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

כמה כסף יש במניעה?

<אריאל לוי:>

את יכולה להגיד בערך, הערכה?

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא בערך, במדויק.

<קריאה:>

לא, הם לא יכולים.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תראו, ידעתם על הדיון הזה.

<אריאל לוי:>

לא, לא, רגע, שנייה.

<קריאה:>

יש חינוך לתזונה נכונה. זה לא מניעה של

הפרעות אכילה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

חינוך לתזונה נכונה זה לא מניעה.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

אז אין להם.

<קריאה:>

למה לא?

<אריאל לוי:>

חינוך לאורח חיים בריא זה לא מניעה?

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, זה לא מניעה.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

זה מניעה, אבל השאלה איך זה נעשה. צריך

לשאול איזה אופי יש לתכניות האלה.

<קריאה:>

דימוי גוף זה מניעה.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

הם לא יודעים מה זה מניעה.

<איריס מנדה בן יעקב:>

אני רוצה להגיד ככה. מה שמוקצה - - -

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

לא מוגדר אצלכם מה זה מניעה להפרעות

אכילה. יש לכם הגדרה ברורה במשרד החינוך

או במשרד הבריאות? לא. אז איך יכול להקצות?

אין להם הגדרה.

<עדי ברקן:>

אני אגיד את מה שאני רואה והם יתקנו אותי.

<איריס מנדה בן יעקב:>

לא, לא, רגע, סליחה. אני רוצה לענות.

<היו"ר קארין אלהרר:>

בבקשה.

<איריס מנדה בן יעקב:>

קודם כל אני איריס מנדה בן יעקב, מנהלת

היחידה למיניות ומניעת פגיעה. הסכום

שמוקצה – קודם כל יש לנו 64 מדריכים

ביחידה למיניות ומניעת פגיעה, שהם - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

למה זה קשור למיניות?

<אריאל לוי:>

לא, זה פשוט אותה - - -

<איריס מנדה בן יעקב:>

זה קשור למיניות, בוודאי. דימוי גוף קשור

בקשר ישיר למיניות. זה משפיע על כל התפיסה

המגדרית, זה משפיע על משטור הגוף. זה

משפיע על הרבה דברים. זה משפיע גם על

התנהגויות סיכון. זה סכום שמוקצה על ידי

משרד החינוך ליחידה שלי.

בנוסף, אנחנו מפתחים חומרים בנושא של

דימוי גוף, דימוי עצמי ודימוי גוף. אנחנו

משתדלים להתייחס בהיבט הרחב יותר, כי

התכנית היא תכנית אוניברסאלית במטרה

בעצם לצמצם התנהגויות סיכון מכל סוג

שהוא. וכשאנחנו מדברים על התנהגויות

סיכון זה רזון מוגזם, זה השמנת יתר וזה

עוד דברים שאנחנו מוצאים היום אצל בני

נוער.

בנוסף לזה יש לנו תכנית של בעד עצמי, שעד

היום היא עבדה בתיכונים. אנחנו הורדנו

אותה. ב-15 במרס אנחנו נשיק את התכנית

ביסודי, בחטיבת הביניים ובתיכונים. הושקע

כסף בנושא. זאת אומרת אני מדברת על מדריכי

היחידה - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

כמה?

<איריס מנדה בן יעקב:>

אני לא יודעת להגיד, כי זה סכום בעצם ש - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

גברתי, הועבר אליכם מכתב עם כל השאלות

הספציפיות.

<איריס מנדה בן יעקב:>

אבל נורא קשה - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא קיבלתי מענה, אבל לפחות כאן בדיון.

<איריס מנדה בן יעקב:>

אבל אני אומרת לך שמדריכה יחידה עם 45,000,

זה להחזיק כל מדריך ביחידה. זה בערך 23.5

מיליון שקלים.

<אריאל לוי:>

כ-2.5 מיליון שקלים זה רק ההדרכה.

<איריס מנדה בן יעקב:>

זה רק ההדרכה. ההדרכה הזאת כוללת קשת של

דברים ובין היתר אנחנו מדברים על כך

שמתוך מחקרים אנחנו יודעים שככל שאנחנו

נחזק את הסלף-קרינג של הילדים, ככה אנחנו

נקטין התנהגויות סיכון. וכשאני מדברת על

התנהגויות סיכון אני מדברת על דיאטות

קיצוניות. אני לא מדברת על הפרעות אכילה,

כי אני לא יודעת אם באמת יש קשר ישיר –

ופה המומחים יגידו אם אנחנו באמת יכולים

למנוע הפרעות אכילה. אבל אנחנו כן יכולים

להעלות את המודעות של הילדים למסרים של

התקשורת ולאיך זה משפיע גם על תפיסת

המגדר וגם על התזונה הנכונה וגם בכלל, על

דימוי גוף.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אתם מעדכנים את ההורים?

<איריס מנדה בן יעקב:>

זה משהו שדיברנו ולקחנו על עצמנו לראות

איך אנחנו גם בנוסף מערבים את ההורים בכל

הסיפור הזה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע, עד עכשיו זה לא קרה?

<אריאל לוי:>

לא, השאלה היא במה.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

מערבים את ההורים אחרי בדיקות רפואיות,

אבל אני רוצה לומר שדווקא במקרה הזה, עם

המכתב שהם שולחים, עדיף שלא יעשו. צריך

לדווח רק במקרי קיצון שבהם עולה איזה

שהוא חשש ולעשות את זה בצורה דיסקרטית

מול אותם הורים ספציפיים.

<אריאל לוי:>

רגע, רגע, בואו נבחין את השאלה. נבחין בין

הנגשת מידע לדיווח. כשיש חשד לגבי תלמיד

או תלמידה, בוודאי שמערבים את ההורים.

איזו שאלה בכלל? אני לא יכול להפנות,

מערכת החינוך לא יכולה להפנות לטיפול או

לשום דבר שמחוץ למערכת החינוך ללא הסכמת

ההורים. אוקיי? זה ברור.

עכשיו לגבי הנגשת מידע, מה שאיריס

התכוונה, אנחנו צריכים בהחלט לעשות עבודה

נוספת לגבי הנגשת מידע על הפתולוגיות

האפשרויות, על הסממנים ועל המאפיינים.

למה אגב אין לנו תשובה ספציפית על כסף? כי

אני כן רואה את התכנית שלנו עם משרד

הבריאות לאורח חיים בריא, כחלק מחולייה

של זה. את יכולה להגיד שזה לא קשור, כי זה

לא ספציפית במניעה. כן, יש קומה

אוניברסאלית. הקומה האוניברסאלית היא כן

לצרוך נכון את - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

יש שיח מפורש בנושא של הפרעות אכילה?

<אריאל לוי:>

רק One On One. שיח מפורש על בעיות של הפרעות

אכילה מול כיתה שלמה – אנחנו לא עושים.

<היו"ר קארין אלהרר:>

למה?

<איריס מנדה בן יעקב:>

זה כתוב בדו"ח. יש את הדו"ח.

<איתן גור:>

כל המחקרים מראים שזה מגביר את התחלואה.

<איריס מנדה בן יעקב:>

זה כתוב בדו"ח מבקר המדינה.

<איתן גור:>

כל המחקרים מראים שדיבור ישיר על הפרעת

האכילה, מגביר את התחלואה והדרך שמשרד

החינוך פועל היא הדרך ה - - -

<עדי ברקן:>

הנה הבעיה. הנה הבעיה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע, רגע.

<עדי ברקן:>

אתה המחקרים. הנה הבעיה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע, רגע. מי אדוני?

<איתן גור:>

אני ד"ר גור.

<עדי ברקן:>

הנה הבעיה. אני חייב.

<אריאל לוי:>

אני עובד עם משרדי ממשלה, אני מצטער - - -

<עדי ברקן:>

לא, מעולה, מעולה שאתה עובד איתו, מעולה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי לא בצעקות.

<עדי ברקן:>

הנה, בשקט. אבל אני לא איש ממשלה ועלי אתה

לא יכול לעבוד. אז בוא ניקח את הדברים

מדויקים. אני הייתי בעשור האחרון 8 פעמים

בפגישות אצלכם במשרד. הפעם האחרונה הייתה

בהמלצת כבוד השר שי פירון. נכנסתי אליכם

למשרד, ישבו כולכם. יש פה את גברת ליבנה,

אישה מדהימה. כולם ישבו שם ואז עמדה הגברת

שוש צימרמן ואמרה לי אני לא מבינה – עדי

ברקן – אתה פה כבר פעם עשירית בעשר השנים

האחרונות, אני לא מדברת על הפרעות אכילה

בבית ספר.

אמרתי לה תשמעי, המחקר באוסטרליה משנת 1981

הוא כבר לא רלבנטי. יש בעיה אחרת של דימוי

גוף. לי נראה כל פעם שנכנסתי כאילו

שעישנתי לה מתחת לאף. עשתה לי פרצוף כזה.

אני בא לצאת מהחדר, היא זורקת לי

דיסק-און-קי על השולחן. אני אומר לה גברת

שוש צימרמן, מה זה? היא אומרת לי זה תכנית

המניעה להפרעות אכילה. אז שאלתי אותה, אבל

לפני שתי דקות אמרת שאת לא רוצה לדבר על

זה. היא אומרת לי – זה זה. נכנסתי.

השותף שלי - - - הוא סטראטפיסט. זה תכנית של

בעד עצמי משנת 2007 של יונילבר. אני נמצא

בבתי ספר, מצולמים לי 385,000 תלמידים

בגילאים 12 עד 18. אף אחד לא שמע על התכנית

הזאת בעשור האחרון, נקודה. אל תמציא לי

שהתכנית הזאת קיימת.

<אריאל לוי:>

- - -

<עדי ברקן:>

שנייה, שנייה. אתה דיברת, אני סתמתי. היא

לא קיימת.

<סילבנה נייסברג פניג:>

אפשר לדבר מבחינה מקצועית?

<עדי ברקן:>

שנייה, שנייה. אני מדבר על עובדות.

<היו"ר קארין אלהרר:>

גברתי, אני אתן לך.

<עדי ברקן:>

אני נמצא בבתי הספר יותר מאשר המורים. אני

נפגש עם 100,000 בשנה. לי אי אפשר לספר

סיפורים. אני גם צלם, אז תיקחו בחשבון

שצילמתי טוב. כשילדים אומרים שלא מקבלים

שום חומר, ויש פה עדויות חותכות, יש פה את

מועצת התלמידים, יש פה בנות שגדלו בכל

המחלקות. הם יתנו את כל העדויות שלהם.

יש איסור מוחלט בבתי הספר לדבר על הפרעות

אכילה. כשאני ביקשתי מהם שיגיעו להרצאה

שלי, 30 פעם קבעו, 30 פעם הבריזו. האגו צריך

לצאת מהחור של התחת - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי, עדי, זה לא מתאים.

<עדי ברקן:>

ולהבין שנייה שזה לא הכיסא ולא הכסף. ברגע

שיהיה פה שיתוף פעולה וכל אחד ישים את

האגו שלו בבוידם, כמו שאני השארתי לפני 17

שנה, נוכל לעשות שינוי.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי - - -

<עדי ברקן:>

כי כרגע אנחנו רואים רק סיפורים, רק

שקרים, אין פה שום דבר אמיתי. הכל מציצות

והכל שקרים. זה הכל.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה עדי.

<עדי ברקן:>

בבקשה.

<איתן גור:>

תוכלו לבקש ממשרד החינוך שלא יתנו לו

להיכנס לבתי ספר?

<עדי ברקן:>

מה אתה אומר איתן, ואתה תפסיק להרוג. אני

אתבע אותך על פשע נגד האנושות, מה שאתה

עושה לילדות האלה.

<קריאה:>

סליחה, מה זה צריך להיות?

<עדי ברקן:>

אלה אנשים של אגו.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי, תודה.

<עדי ברקן:>

הם לא יכולים לבוא להגיד רק רגע, טעינו,

טעינו, לא ראינו.

<שרן השכל (הליכוד):>

עדי, עדי, אנחנו מבינים שאתה מדבר מדם

ליבך, אבל זו לא צורה לנהל דיון. זה לא

צורה לנהל דיון.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה.

<עדי ברקן:>

אבל אי אפשר לשמוע פה שקרים.

<שרן השכל (הליכוד):>

אבל זו לא צורה לנהל דיון. באמת.

<היו"ר קארין אלהרר:>

הסמנכ"ל לא סיים.

<אריאל לוי:>

אני רק אסיים. אני רק אגיד שההנחיות לגבי

איך לנהוג, האם לדבר באופן ישיר או לא

ישיר, אנחנו עובדים עם משרד הבריאות על

התפיסה הזאת. אתה יכול לזלזל בזה, סליחה

ואתה יכול - - -

<עדי ברקן:>

עם מי במשרד אתה עובד על זה? על מי אתה

משקר? אני ממשרד הבריאות, עם מה אתה עובד

על זה? בוא תספר לי. עם פרופסור גור או עם

הרגולטור?

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

מה זה? סליחה.

<עדי ברקן:>

אי אפשר לשבת פה ולשמוע רק שקרים והילדות

האלה מתות - - - אני אצא מפה – על איזה

שינוי אני יכול להגיד? יש לי 148 ילדות

בעמותה. איזה מסר אני יכול להגיד? שמחר

יהיה יותר טוב? לא. שמשרד החינוך מספר

סיפורים. זה מה שאני - - -

<שימי תבורי:>

לפי דעתי הוא צודק במאה אחוז במה שהוא

אומר. הוא מדבר מהלב ואין להם פה תשובות.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה.

<שימי תבורי:>

פשוט אין לו תשובות.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

סליחה, - - - אני מאד מצטערת.

<שימי תבורי:>

אבל אין לו תשובות.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

אבל יש דרך ל - - -

<אריאל לוי:>

סליחה, על מה אין תשובות?

<שימי תבורי:>

על מה ששואלים אותך.

<אריאל לוי:>

J

N

`

b

d

€

À

Ä

Ò

Ô

Ö

Ø

d

h

Œ

Ž

’

À

Ú

ô

º

¼

Ú

Ü

>

@

T

V

<

>

X

Z

ఀܪ栖簉

摧簉

摧簉

摧簉

摧簉

nH

tH

h§

h§

h§

h§

h§

h§

h§

h§

摧๖(᠀ ככה, קודם כל יושבת הראש שאלה אותי

שאלות ואני חושב שנתתי תשובות.

<שימי תבורי:>

עזוב אותך, זה תשובות?

<אריאל לוי:>

סליחה רגע, ומי שמך להגיד לי אם אני נותן

תשובות? זה שאני מדבר בשקט ובנועם זה לא

אומר שזה לא מהלב ושהנושא הזה לא חשוב. יש

מה להשתפר לכל המשרדים ויחד עם זאת, עניתי

אחד לאחד על הדברים שכתובים בדו"ח. איפה

שאנחנו צריכים לשפר אנחנו נשפר. תודה.

<שימי תבורי:>

בוא נראה מה נקבל אחרי כל הוועדה הזאת.

<היו"ר קארין אלהרר:>

כן, גברתי.

<סילבנה נייסברג פניג:>

שמי ד"ר פניג ואני מנהלת המערך

הפסיכיאטרי בבית החולים שניידר ואני גם

מומחית להפרעות אכילה. אז אני קודם כל

שמחה שהנושא הזה עולה, בגלל שיש חסר מאד

גדול גם במניעה, גם בטיפול וגם אחר כך

הרצף הטיפולי במניעה של עוד פעם התקף

חוזר של הפרעת אכילה, על כל הרצף, מגיל

הילדות עד גיל הבוגרות.

אז הדבר הראשון, את שאלת, חברת הכנסת, איפה

הגבול ומה ההגדרות של הפרעות אכילה.

לצערי היום הגבול בין פתולוגיה לנורמה

הוא מטושטש מאד.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

ברור.

<סילבנה נייסברג פניג:>

ונכון גם מאד לדבר על אפידמיה ואפידמיה

שלנו פה בארץ. זה אפידמיה של השמנה.

הילדים שלנו – 30% מהילדים סובלים מעודף

משקל והשמנה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אבל זה גם הפרעת אכילה.

<סילבנה נייסברג פניג:>

לא, זה לא הפרעת אכילה. זה אפידמיה. זה

הפרעה גנטית, ביולוגית, מחלה כרונית

שאנחנו נלחמים. תשימו לב איזו כמות יש לנו

של ניתוחים לקיצור קיבה. אז מי שלא מסתכל

על שני הצדדים של המטוטלת, אז הוא לא

מסתכל נכון, כי הפרעות אכילה קיצוניות זה

אחד אחוז. אחד אחוז מול ה30% ילדים שסובלים

מהשמנת יתר.

אז מאד נכון כאשר הולכים לתכנית מניעה

להסתכל על שני הצדדים והמניעה היחידה

שהוכיחה את עצמה מבחינת הפרעות אכילה

בילדים, זה טיפוח של ערך עצמי של הילד.

<היו"ר קארין אלהרר:>

איך עושים את זה הכי טוב?

<סילבנה נייסברג פניג:>

בזה צריכים להיכנס גם לתכניות עם

המשפחות, תכניות לאומית על החינוך הנכון

של הילדים וגם בחינוך, אבל בערך העצמי של

הילד. כאשר אנחנו מדברים על תזונה בלבד,

אנחנו רק יכולים לחזק הפרעות אכילה ובגלל

זה ההרצאות הפרונטאליות - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

מה גברתי הייתה מציעה?

<סילבנה נייסברג פניג:>

סליחה?

<היו"ר קארין אלהרר:>

מה את היית מציעה במסגרת החינוך?

<סילבנה נייסברג פניג:>

קודם כליש תכנית מאד יפה שעכשיו משרד

החינוך מפעיל במניעת אובדנות ואני חושבת

שכדאי ללמוד מהתכנית היפה הזאת, המעורבת

גם של החינוך וגם של בריאות הנפש – איך

אנחנו מכינים את המחנכים, את היועצים ואת

המחנכים. הם הקו הראשון ואנחנו צריכים

ללכת ולתת להם כלים כדי לטפל בקו הראשון.

ככה אנחנו נתפוס יותר ויותר ילדים.

מה שמגיע אלינו זה כבר בקצה, לצערי הרב.

אנחנו מטפלים גם כבר בחולים ואז אנחנו

מדברים על טיפול. בחינוך לא מדברים על

טיפול, מדברים על מניעה. ואז אם אנחנו

ניתן כלים גם למחנכים, גם ליועצות – היום

זה קורה באובדנות, אז למה לא לקחת את

המודל הזה?

<אריאל לוי:>

אני רוצה לתת דוגמא שאולי תמחיש. מבחינתי

השיחה של מחנכת, שגם אם היא לא הוכשרה

ספציפית מיליון שעות בנושא האובדנות, אבל

עצם הידיעה שהילדים יודעים שהיא מכירה

בתופעה הזאת ושהיא נמצאת שם, מסמנת את

התלמידים, את היכולת לפנות אליה בשעת

מצוקה וזה חלק מהדבר שאנחנו עושים גם

לגבי הפרעות אכילה, גם לגבי בעיית דימוי

גוף או בעיות חברתיות אחרות.

אני חושב שהגישה שאת מדברת היא הגישה

ולכן קשה לאמוד את זה בכסף, כי יש הרבה מאד

תכניות. הן לא ספציפית על הפרעות אכילה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אני מבינה, אריאל, אני לגמרי מבינה מה אתה

אומר. מצד שני, אני אתן לך את הסיטואציה.

יש ילדה/נערה שראתה איזה מודל יופי

בעיניה והיא החליטה ימות העולם אני ארזה

את ה-10 קילו כי אני רוצה להיראות בדיוק

כמוה. לא משנה שמי שהיא ראתה כמודל עברה

1,000 ריטושים והיא ממש לא נראית ככה

במציאות. עכשיו היא מבחינתה לא מרגישה

מצוקה. היא מרגישה - - -

<אריאל לוי:>

אבל יש לה שומרי סף.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אז זה בדיוק העניין.

<אריאל לוי:>

יש לה שומרי סף.

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, אריאל, שנייה. זה בדיוק העניין. האם

כשאתם רואים מישהי שרזתה קיצונית בתקופה

קצרה, האם אתם מזמנים אותה?

<אריאל לוי:>

בוודאי.

<איריס מנדה בן יעקב:>

כן.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אוקיי. האם אתם - - -

<אריאל לוי:>

היועצת מפנה, מודיעים להורים ומפנים

לטיפול במידת הצורך. בוודאי.

<היו"ר קארין אלהרר:>

ואתם מפנים לטיפול?

<אריאל לוי:>

איזו שאלה?

<היו"ר קארין אלהרר:>

כמה מקרים כאלה כבר קיימים?

<אריאל לוי:>

אין לי את הנתונים. את ביקשת. אין לי את

הנתונים - - -

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

את חושבת שתשובה כזו, בפשטות, אתם יודעים

שזה לא קורה בכל בתי הספר ואתם יודעים שיש

בתי ספר שיש בהם יועצת בחצי משרה ואתם

יודעים שיש לכם תכניות העלאת מודעות

שכולן, 32 תכניות, שעות בכלל כל השנה,

שמוקדשים ל-12 תכניות על העלאת מודעות. אז

תגידו גם את זה. אתם לא יכולים לכסות את

זה.

<אריאל לוי:>

אני אגיד. לא, לא, לא - - -

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

לבוא ולהגיד בצורה חותכת כזו – כמובן, או

בוודאי - - -

<אריאל לוי:>

לא, אני לא אמרתי שזה מושלם, גברתי.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

אני חושבת שזה הגזמה. אתם יודעים את זה

וכבר ניהלנו את השיחה הזו מאה אלף פעמים.

<אריאל לוי:>

לא, לא, אנחנו לא מכסים. לא הכל הוא

בכישורי חיים ולא הכל בשיעורי חינוך. חלק

מהיכולת לתקשר עם ילד היא גם בהפסקה. לא

צריך את הכל בתוך שיעורים. אני רגע אומר,

בשעה פרטנית, יש לנו היום 5 שעות, כמעט לכל

מורה שעה פרטנית. חברה, יש משאבים שהם לא

המפגש הפרונטאלי שמדברים על הדבר הזה.

חלק מעבודת החינוך היא לאתר. זה לא רק

אותן 15 שעות או 30 שעות בתיכון במסגרת

כישורי חיים. ואני אומר, אנחנו מאתרים,

אנחנו מפנים.

להגיד לך שזה בכל בתי הספר? את צודקת. זה

לא. להגיד לך שזה מושלם? זה לא מושלם.

<היו"ר קארין אלהרר:>

מה נעשה כדי שזה יהיה?

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

אז אוקיי, אז תגיד את זה.

<אריאל לוי:>

אמרתי.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

כי אמרת בוודאי ואמרת כמובן.

<אריאל לוי:>

קודם כל אנחנו נבהיר גם בעקבות הדו"ח ואני

חוזר על עצמי, שאנחנו נגיד שהיועצת היא

הדמות המוסכמת ללוות ולהפנות. היא יודעת

לדבר על הדברים האלה. היא לא מטפלת, אבל

היא יודעת לדבר. שתיים, אנחנו נבליט את

מקומם של המורים לחינוך גופני. חברים

יקרים, ההתחככות - ויש פה גם את המפמ"ר

לחינוך גופני - של התלמידים והתלמידות

במורים לחינוך גופני, יוצרת סיטואציות

אינטימיות שמאפשרות גם לדבר – מה שלומך

היום? האם אתה אוכל כמו שצריך ולהפנות.

בתחום הנגשת המידע אמרתי לגבי ההורים.

נצטרך לחדד יותר הנגשות מידע בצורה יותר

אגרסיבית. כמובן שנשמח לעוד משאבים

לתכניות התערבות. אין אחד שלא ישמח

לדברים האלה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה.

<דן מיכאל בנטל:>

אני רוצה להגיד שכבר בשנת 2012 התכנית בעד

עצמי, שאומרים שהיא מתחילה עוד מעט, כתב - -

-

<אריאל לוי:>

לא. היא מתחילה עוד מעט בחטיבות ביניים

וביסודי. הורדנו את הגיל. חברה, הסיפור

יורד בגיל. גם עדי אמר את זה. זה יורד בגיל.

<איריס מנדה בן יעקב:>

והיא עודכנה.

<אריאל לוי:>

יורד בגיל.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

צריך להוריד את זה ליסודי בכלל.

<אריאל לוי:>

אנחנו מורידים.

<איריס מנדה בן יעקב:>

אנחנו מורידים. זה מה שאמרנו.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אוקיי, תודה. אופיר, מועצת התלמידים.

<אופיר יקיר:>

אוקיי, שלום לכולם. אני אופיר יקיר, כיתה

י"ב, בית ספר תיכון חוף השרון, המועצה

האזורית חוף השרון ממושב אודים. אני

מצטערת, אריאל, אני כרגע היום אין לי מושג

מי היועצת שלי בבית הספר. יותר מזה, אני

אגיד לכם עוד משהו. אני כיתת מב"ר. שלושה

רבעים מהכיתה שלי הם תלמידי קונצרטה

ריטלין. היום ספציפית אני בלי. אם תיכנסו

לכיתה שלי – כולם זומבים. אף אחד לא אוכל.

לא נכנס אוכל לכיתה. עכשיו לך תבדיל מי פה

עם הפרעת אכילה ומי סתם, פשוט תלמיד עם

הפרעת קשב וריכוז שצריך קונצרטה ריטלין.

<אריאל לוי:>

איפה המחנך?

<אופיר יקיר:>

והמחנך גם, הוא לא יודע להבדיל את זה. אני

גם לא אוכלת כי אני על קונצרטה. באים אלי,

תגידי, למה את לא אוכלת? אני אומרת להם אני

על קונצרטה. אה, אוקיי. איך הוא יידע

להעמיק בזה? אי אפשר.

<אריאל לוי:>

את יודעת על החברים שלך?

<אופיר יקיר:>

כן, אני יודעת על חברה שיצאה מזה. הייתה

ויצאה מזה והיא יצאה מזה בזכות החברות

שלה, שלקחו אותה לאכול. בית הספר לא מודע

למה שקורה. זה נשמע מצחיק, אבל מערכת

החינוך, שזה המקום שאני נמצאת בו הכי

הרבה, לא יודע באמת מי אני ולא יודע מה

עובר עלי ביום יום.

<קריאה:>

אז אני חולקת עלייך. אני כבר 25 שנה אחות

במחלקה להפרעות אכילה ואני יכולה להגיד

לך ולכל הנוכחים כאן, שהרבה מקרים

שמגיעים אלינו ואומנם אנחנו בקצה, מופנים

על ידי בית הספר. והסיפור חוזר ונשנה - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

אבל למה את חולקת עליה?

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

כן, אבל יש גם וגם.

<אריאל לוי:>

היא אמרה שבית הספר לא מודע.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

בתי הספר לא יודעים להתמודד עם הרבה מאד

מהדברים שקורים פה וגם את זה צריך לשים על

השולחן.

<קריאה:>

רגע, תתני לי לסיים. אני אומרת, אני חולקת

מכיוון שמי שמפנה אותם ומפנה את תשומת

הלב של ההורים לחומרת הבעיה של אותם

ילדים זה בית הספר.

<עדי ברקן:>

כי היא התעלפה במקלחת.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

תבקשי מספרים.

<קריאה:>

זה היועצות. זה החברות שמספרות ליועצות.

<היו"ר קארין אלהרר:>

כמה מקרים שהגיעו?

<אופיר יקיר:>

זה החברות שמספרות ליועצות.

<קריאה:>

הרבה.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

לא, לא, הרבה זה עניין יחסי.

<אריאל לוי:>

זה חלק מהתפקיד.

<היו"ר קארין אלהרר:>

כמה? מספר.

<קריאה:>

אז אני יכולה להגיד לך שנכון לעכשיו, מתוך

מחלקה של 21 ילדים, יש לנו לפחות 3 מקרים

כאלה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

שלושה, וואו.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

שלושה מקרים שהגיעו ממערכת החינוך, של

בואו נגיד כמה תלמידים יש שם.

<היו"ר קארין אלהרר:>

טוב, תודה.

<קריאה:>

רגע סליחה, אבל אתלם לא מבינים מה אני

אומרת.

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

חברה, יושבת כאן תלמידה ואומרת אני

מרגישה שלא רואים אותי ואנחנו צריכים

להתייחס לזה ברצינות. אז נכון שיש בתי ספר

שרואים את זה - - -

<עדי ברקן:>

תמשיכו עם הסיפורים שלכם. תמשיכו שאתם

מחוברים ויודעים והכל.

<היו"ר קארין אלהרר:>

עדי, תודה.

<קריאה:>

בית ספר רואה. ילדות בבית הספר הולכות ל - -

-

<יפעת שאשא ביטון (כולנו):>

לא בכל המקומות, גברתי.

<קריאה:>

בסדר.

<היו"ר קארין אלהרר:>

סליחה, סליחה.

<עדי ברקן:>

את בקצה של הקצה. תישארי בקצה של האחוז. פה

99% מדברים.

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע. עדי, תודה. גברתי, התלמידה דיברה על

בית הספר שלה. אם הגיעו אלייך מקרים מבית

הספר שלה זה יקנה לך את הזכות לחלוק עליה.

היא לא דיברה על כלל בתי הספר. היא נתנה את

המקרה שלה.

<קריאה:>

מקבלת.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה.

<קריאה:>

אבל היה חשוב לי להגיד גם את - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

בסדר. אבל אני רק רוצה לומר שחשוב להסתכל

על הכלל זה בסדר, אבל אם בא מקרה ספציפי,

בעיני זה דורש התייחסות.

משרד הבריאות.

<שימי תבורי:>

אני יכול לשאול איזו שאלה את משרד

הבריאות?

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע, קודם אני.

<שימי תבורי:>

סליחה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

בכל זאת נבחרתי, לא?

<שימי תבורי:>

כן, סליחה.

<היו"ר קארין אלהרר:>

תודה. אני רוצה לדבר על האם יש מודל

טיפולי מוסדר. ממה שהבנו אין. מי משרד

הבריאות? מה השם והתפקיד?

<אהוד ססר:>

ד"ר אודי ססר, מנהל המערך הקליני באגף

לבריאות הנפש.

<היו"ר קארין אלהרר:>

קודם כל נתחיל משאלת התקציבים. אמרה

חברתי, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, 10

מיליון שקלים שכאילו הוסיפו גם השנה, אבל

למעשה זה אותם 10 מיליון שקלים. תסביר לנו.

<אהוד ססר:>

אני אנסה להבהיר את זה קצת. יש כאן גם את

אגף התקציבים שיוכלו להוסיף. ה-10 מיליון

שקלים האלה נועדו לתמרוץ קופות החולים

למגוון בעיות, ביניהן גם הפרעות האכילה.

אנחנו לקחנו מתוך ה-10 מיליון כדי לתמחר

מחדש, שזה מהלך מהפכני, שלא נעשה עד כה

בפסיכיאטריה בכלל. בפסיכיאטריה הכל - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

רק זה אותם 10 מיליון?

<אהוד ססר:>

כן, אבל נכנס לבסיס - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

למה?

<אהוד ססר:>

הכל מתומחר אותו דבר בפסיכיאטריה, אם זה

הפרעת חרדה, דיכאון, סכיזופרניה, בי-פולר -

- -

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע, אבל שנייה, אדוני, סליחה. אם זה אותם 10

מיליון שקלים, זאת אומרת שבשנה הקודמת לא

השתמשו בכסף.

<אהוד ססר:>

השתמשנו בכסף גם כדי להקים מרפאת טיפול

יום - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, לא הבנתי, רגע.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

מרפאת טיפול יום עלתה לכם 750,000 שקלים.

<אהוד ססר:>

כן.

<עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת):>

נכון?

<היו"ר קארין אלהרר:>

אז איפה עוד 9,250,000 שקלים?

<אהוד ססר:>

בעיקרון - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, אבל תקשיבו - - -

<אהוד ססר:>

אז עוד פעם - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, אל תבואו לעבוד עלינו.

<שימי תבורי:>

אין תשובה, אה?

<אהוד ססר:>

שנייה, לא, לא.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אל תבואו לעבוד עלינו. אני רוצה הסבר.

<שימי תבורי:>

בדיוק.

<היו"ר קארין אלהרר:>

אני רוצה לדעת איפה עוד 9,250,000 שקלים משנה

שעברה. תן לי פירוט.

<שימי תבורי:>

הוא חושב. תני לו לחשוב.

<היו"ר קארין אלהרר:>

לא, תבורי. יש לי הערכה גדולה אליך. בוא

ניתן לו לענות.

<אהוד ססר:>

שוב, אני מנהל מערך הקליני, אני יכול

לענות על הסוגיות הקליניות. מהבחינה הזאת

הכסף מיועד לתמחור מחדש של טיפול יום,

מהלך מהפכני. מה קרה ל-10 המיליון הקודמים,

יענה אדון אורן פרלסמן.

<היו"ר קארין אלהרר:>

מי זה אורן? תענה לי.

<אורן פרלסמן:>

הכסף שהוא אומר היה מיועד לטיפול בהפרעות

אכילה. אנחנו מייעדים אותו לתיקון

התמחור. אנחנו מחכים לתשובה על התמחור של

ה - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

רגע, חשבת שאם נעבור אליך ותיתן לי את

אותה תשובה זה יספק אותי?

<אורן פרלסמן:>

לא, לא, אנחנו - - -

<היו"ר קארין אלהרר:>

מה עשיתם עם 10 מיליון שקלים בשנת 2016?

עכשיו זה ברור?

<אורן פרלסמן:>

כיוון שאישור התמחור החדש לא הסתיים בשנת

2016, התקציב עבר לשנת 2017.

<היו"ר קארין אלהרר:>

מה זה אומר אישור התמחור?

<אורן פרלסמן:>

כמו שנאמר, בוצע תמחור מחדש לנושא הפרעות

אכילה, כדי

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]