פרוטוקול ישיבת ועדת חוקה מספר 295, בתאריך 09/02/1995

הכנסת השלוש עשוה

מושב רביעי

נוסח לא מתוקן

פרוטוקול מס' 295

מישיבת ועדת החוקה חוק ומשפט

שהתקיימה ביום הי, ט' באדר א' התשנ"ה, 9.2.1995, בשעה 10:30

נפחו;

חברי הוועדה; היו"ר ד. צוקר

מוזמנים; א. זיסבלט, עו"ד, משרד המשפטים

ע. שכטר, עו"ד, יועץ משפטי, רשות השידור

י. אבישי, מפיק ראשי, חברת החדשות, הרשת השנייה

לטלוויזיה ורדיו

א. גלעדי, מנכי'ל "קשת", הרשת השנייה לטלוויזיה

ורדיו

ה. פלד, היועצת המשפטית, "רשת", הרשת השנייה

לטלוויזיה ורדיו

י. קרניאל, יועץ משפטי, הרשות השנייה לטלוויזיה

ורדיו

ר. קלינגר, יועצת משפטית, "קשת", הרשת השנייה

לטלוויזיה ורדיו

ד. קמחי, יועצת משפטית, הטלוויזיה הלימודית

ע. אוחנה, התאחדות חברות הכבלים

ר. בכר, עו"ד, התאחדות חברות הכבלים

מ. שלונסקי, מפקד גלי צה"ל

מ. גבאי, לשכת עורכי הדין

מזכירת הוועדה; ד. ואג

יועצים משפטיים; ד. לחמן-מטר

ש. שהם

נרשם ע"י: חבר המתרגמים בע"מ

סדר היום:

הצעת חוק זכויות מבצעים (תיקון) (זכויות משדרים). התשנ"ד-1994

הצעת חוק זכויות מבצעים (תיקון) (זכויות משדרים). התשנ"ד-1994

היו"ר ד. צוקי: על סדר חיום הצעת חוק זכויות מבצעים, (תיקון)

(זכויות משדרים) התשני'ד-1994. רוב חחברים

שנוכחים כאן, נדמה לי שזו פעם ראשונה שלהם לפחות בתקופה האחרונה.

סדר הדיון יהיה כדלקמן. אנחנו מקיימים היום את שלב הדיון הכללי. בשלב

הדיון הכללי כל אחד מן הגורמים רשאי להביע את עמדתו גם באופן כללי וגם

אם יש לו רעיונות לתיקונים, להצעות, לשינויים או לתמורות.

כל אחד מהצדדים, שאינם ממשלה במובן הישיר, שאינם רשות ציבורית, אחרי

הישיבה הזאת יוכל לשלוח לנו את עמדתו בכתב, אם הוא אכן יבקש איזה שהוא

שינוי מהותי. גם מי שנמצא כאן היום, גם מי שאיננו נמצא כאן היום יוכל

לשלוח אלינו בכתב את עמדתו, כדי שכאשר נגיע לשלב בי, ותיכף אני אומר

מהו, עמדתו תעמוד נגד עינינו.

בשלב השני, אחרי שאנחנו מסיימים את הדיון הכללי, (אני מקווה שאנו נסיים

אותו היום) אנחנו עוברים לדיון בסעיפי החוק. בשלב הזה נוכחים נציגי

ממשלה בלבד.

כאשר אנחנו נסיים לגבש את הצעת החוק לקראת קריאה שנייה, הגורמים שלא

יהיו מיוצגים במהלך הדיונים, גורמים שאינם ממשלה, יקבלו לעיונם את

הטיוטה, לפני שהיא תגיע למליאה. אנחנו עוסקים פה גם בכסף גדול וגם

בזכויות וגם בדברים רגישים. אקח לדוגמה את הזכיינים, אם כי יש עוד

גורמים אחרים. אתם מקבלים ליעד את הטיוטה אחרי שנסיים לגבש אותה, תוכלו

להביע את הערותיכם. אם נרצה, נשנה את עמדתנו. אם לא נרצה, לא נשנה את

עמדתנו, והדבר יגיע למליאה.

זה סדר הדברים הכללי. היום אנחנו בשלב הדיון הכללי, שבו נשמע את עמדות

כל מי שמיוצג כאן היום.

א, זיסבלט: כפי שניתן להבין מדברי ההסבר, בתחום הספרות,

האומנות והיצירות הדרמטיות והמוסיקליות מקובל

לדבר לא רק על זכויות יוצרים, אלא על מספר זכויות נלוות לזכות

היוצרים. דהיינו, זכות המבצע של היצירה, זכות חברות התקליטים, ובנוסף

זכויות המשדרים. אני אומר שזה מקובל, ואני אומר את זה מבחינת עצם

התפיסה המקובלת בכל העולם.

האמנה הבינלאומית מ-1961 כוללת יותר מארבעים מדינות. אנחנו בעצם רוצים

להצטרף למדינות המתקדמות, הנאורות שנותנות גם הגנה לזכויות של המשדר.

ההצעה שאני חושב שהיא די ברורה, ובהונאם למקובל בעולם, היא פרי עבודתה

של הוועדה המיוחדת, ועדת המומחים לעניין יצירת זכויות וזכויות נלוות.

היו"ר שלה הוא מאיר גבאי, שיושב איתנו. מאוד יכול להיות שמר גבאי ירצה

להוסיף מספר דברים.

מ. גבאי; כפי שנאמר, בראשית שנות השמונים יזמנו את הקמתה

של אמנת רומא. התיקון החשוב היה בשנת 84'. הוא

הרחיב את ההגנה על מבצעים. ישראל חתמה על אמנת רומא, אבל לא הצטרפה

אליה. בשנת 61י היא חייבה הענקת הגנה בתחום המבצעים, בתחום המשדרים

ובתחום יוצרי התקליטים.

התברר שהחקיקה שלנו, למעשה, יצאה לקויה. והמבצעים, שהם גורם מאוד מאוד

מרכזי בחשיבותה הכספית או הכלכלית של יצירת האומנויות, לא היו מוגנים.

ולכן אנחנו ניסחנו בראשית שנות השמונים, וחוק זכויות מבצעים הוחק בשנת

84'. זה הנדבך הראשון

אנחנו סברנו שלאחר מכן נשלים את שני השלבים האחרים, את הנושא של יצרני

התקליטים והמשדרים. הנושא של יצרני התקליטים מוסדר בחוק זכויות יוצרים

עצמו, ואמנה נוספת בינתיים אושרה במערכת הבינונית, אמנת ז'נבה על הגנת

יצרני תקליטים, כך שהם מכוסים. ולמעשה התחום השלישי, שאיננו מקבל כל

כיסוי עד היום, הוא התחום של המשדרים.

כלומר, עצם העובדה שהשידור עצמו איננו מוגן הייתה לקונה. אני רוצה

להסביר מה פירוש "מוגן". אם השדר משדר באמצעות הקלטה, או אם היצירה

מוגנת על ידי חוק זכויות יוצרים או על יד חוק זכויות מבצעים, המבצע או

היוצרים מוגנים. אבל השידור עצמו, אם הוא שידור מקורי, שהוא למשל שידור

של הופעה או שידור של הופעת ספורט או כל הופעה אחרת, המשדר עצמו, שגם

הוא תורם לחשיבותה של היצירה למעשה לא עוגן. זה הגיע לדיונים בבתי

משפט, ולכן הגענו למסקנה, שכדי לאפשר לישראל להצטרף לאמנת רומא חשוב

שנשלים את הצלע השלישית, וזאת הצלע של ההגנה על המשדרים.

היו"ר ר. צוקי: נניח שהערוץ השני משדר משחק של הליגה הלאומית.

הערוץ הראשון יכול לקחת את השידור הזה היום

ולשדר אותו כמו שהוא.

מ. גנאי; כמו שהוא. השידור עצמו איננו מוגן. אלא אם כן,

זה מצב אבסורדי, הקליטו.

משפטית, מבחינת חוק יוצרים וחוק זכויות מבצעים, אין היום הגנה לשדר

עצמו. השידור עצמו איננו מוגן. ברור שאם יש זכות ביצירה עצמה מכוח חוזה

או מכוח חוק, למשל חוק זכויות יוצרים, שמגן על מי שמחבר את המוסיקה או

מחבר את התמליל, אז הוא יכול לתבוע על כך שמפרים את זכותו על ידי

השידור. אבל למשדר עצמו אין זכות.

היו"ר ד. צוקי; אם ערוץ אחד קובל על כך שערוץ 2 קטף לו שידור

מבית ליד, הוא לא יכול לבוא בשום תלונה

משפטית?

מ. גנאי; לכן אנחנו לא אישרנו את אמנת רומא, למרות שכפי

שנאמר, יש כארבעים מדינות שהצטרפו אליה. היו גם

סיבות אחרות, סיבות כלכליות. אבל הסיבה המרכזית היא שלא השלמנו את

החקיקה שלנו. אנחנו חייבים להשלים את החקיקה בהגנת המשדרים, כדי שנוכל

להרנאים לדרישות של אמנת רומא. כלומר, יש כאן גם מחויבות בינלאומית,

שדורשת את השלמת החקיקה.

היו"ר ד, צוקי; מה המעמד שלה בישראל, היא אושרה, אושררה?

מ. גנאי: לא אושררה עוד.

אמנת רומא מגנה. כאמור, על מבצעים, על משדרים

ועל יצרני תקליטים. המבצעים ויצרני התקליטים מוגנים בחקיקה שלנו.

המשדרים אינם מוגנים.

היו"ר ד. צוקר: האם הצעת ההוק שמונחת לפנינו מותאמת לאמנת

רומאז

מ. גבאי; כן.

היו"ר ד. צוקי: יש לך אותה? כן. אני מייעץ ליועץ המשפטי לעקוב

אחרי מידת ההתאמה שבין שני המסמכים הללו.

ד. לחמן: אני רוצה לומר, שההצעה הזאת גם על בסיס אמנת

רומא הותאמה למצב בישראל. המצב בישראל הוא

מורכב יותר. המצב בישראל הוא מצב מאוד מיוחד בתחום מסוים אחד, שבו

זכייני הכבלים על פי הוראה חוקית בחוק חייבים להעביר את שידורי רשות

השידור ואת שידורי הערוץ השני. ואנחנו גם הבאנו את סעיפי החוק

המתאימים. כך שהחוק הזה, שיוצא מאמנת רומא, התאים את עצמו למציאות

הישראלית המיוחדת בתחום שידורי הכבלים. יש מספר הערות בניסוח, שאנחנו

צריכים לתקן ולהבהיר, אבל בעיקרון החוק הזה לא נועד לפתור את הבעיה

שמטפל בה תיקון 11 לחוק הבזק. ואת זה אני רוצה להבהיר כדי למנוע

ויכוחים או הערות.

תיקון מספר 11 לחוק הבזק בא להסדיר את נטילת הזכויות לשידורים באמצעות

לוויין, והפצתן במערכות כבלים. זה מאוד מורכב מבחינה בינלאומית ומבחינה

משפית, ונידון משום מה בחוק הבזק, בחוק ועדת הכלכלה.

תיקון מספר 11 לחוק הבזק עוסק בנושא של כבלים ולוויינים. יכולות להיות

סיטואציות שלא לערוץ אחד ולא לערוץ 2 יהיו זכויות. יש מלחמות עם הכבלים

כתוצאה מזה, שהכבלים מעבירים אל הכבלים והלוויינים. החוק הזה לא בא

להתייחס לסוגיה הזאת. הוא לא אמור, והוא לא צריך להתייחס לסוגיה הזאת,

כי אז אנחנו נעקוף את הוראות חוק הבזק. החוק הזה מתייחס אך ורק לזכותו

של המשדר מישראל, ולא של המשדר מחוי'ל לישראל. אני רוצה להבהיר את זה,

כי אולי הערות של החברים התייחסו גם לסוגיה הזאת.

ע. שכטר: כמובן שרשות השידור לא מתנגדת לרעיון שעומד

מאחורי החוק הזה. היא תומכת בו מאוד. אני חושב

שהגיע הזמן, ואנחנו שמחים על הדיון הזה.

יש לנו כמה הצעות לשפר אותו מתוך בעיות, שרשות השידור נתקלת בהן ביום-

יום. חלקן נוגעות לחלקים מתיקון 11 לחוק הבזק, לסיטואציה ספיציפית שבו.

ואני אסביר אותה תכף.

אבל אני רוצה להתחיל בדבר אחד, שלא קשור לשום דבר שיש בו איזה שהיא

בעיה שתתעורר כאן, זה לנושא תביעת השידורים בסעיף 4 רבתי, 4(1) לחוק.

אנחנו מאמינים שיש מקום להוסיף למילים "טביעה של שידוריו", גם את

המילים "לרבות בכתב". ואני אסביר מדוע.

כיום יש חברות מסחריות, שמעתיקות את השידורים שלנו מהאוויר ככל הנראה

על גבי קלטות. את זה אנהנו לא יודעים, כי אין לנו אפשרות לדעת. הן

מוכרות אחר כך את התמליל לכל מיני גופים, ומרוויחות כסף מזה. אנחנו לא

רוצים למנוע את זה מהן. אנחנו כמובן לא מתנגדים שהן יעשו את זה, ידפיסו

את הדבר הזה. אנחנו רוצים שישלמו בשביל זה. כי זאת עבודה שלנו שבאיזה

שהוא מקום מישהו אחר מרוויח עליה.

לצערנו, יש בחוק גם נושא המס קרי, מה שעו"ד לחמן תיארה בתחום הכבלים.

לצערנו יש גם מס קרי של שידורי החדשות שלנו, מעין מזכיר של שידורי

החדשות ברדיו האזורי, שהם רשאים לקחת מהאוויר את השידורים שלנו ולשדר

אותם כאוות רוחם, וגם זה פרי עבודה ויצירה של רשות השידור. זה סעיף 76

לרשות השנייה. רשות השידור מייצרת את השידור, וזכייני הרדיו האזוריים

שמו פרסומת לפני ואחרי החדשות, כדי שישדרו אותן אצלם.

היו"ר ד. צוקי; הם לא משלמים לכם היום?

ע. שנסי: ודאי שלא. בחוק כתוב, שחם רשאים להעביר שידורי

חדשות הנקלטים מהאוויר.

גם בסוגיה הזאת אני רוצה להעיר, שאנחנו לא רוצים למנוע מהם לשדר את

שידורי החדשות שלנו. אבל אנחנו רוצים שהם ישלמו, כמובן. כי יש לזה ערך.

הבעיה הכלכלית, שנוצרת לרשות השידור, כתוצאה משידור המשנה הזה היא,

שאנחנו מפיקים את החדשות. אנחנו גם מוכרים פרסומת סביב החדשות, כי רשות

השידור משדרת פרסומת ברדיו מכוח רשות השידור; ויש סאן ירידה בערך.

היו"ר ד. צוקר: מוסיקת הרקע שלכם זה גל"צ, גם בתכנית של הכבלים

גל"צ משדר. אתם משלמים על זה?

ע, שפטי; לא.

אני רוצה להגיד עוד דגר. אנחנו לא מתנגדים

שתקום עוד חברה, ושתשדר עוד חדשות במסגרת הרשות השנייה. לא אכפת לנו.

אבל שהכול יהיה מוסדר בחוק.

עד היום לקחו דבר בעל ערך כלכלי, ונתנו אותו במתנה לזה שמשדר מסחרי. זה

נראה לנו על פניו לא חכם בלשון המעסה.

היו"ר ד, צזקר; אתם ניסיתם פעם לתבוע את הזכויות שלכם?

ע. שכטר; אנחנו פנינו בנושא הזה לשרת התקשורת. הבאנו לה

הצעה לתיקון סעיף 76 לחוק הרשות השנייה. אנחנו

לא תובעים זכויות יוצרים בחדשות. אנחנו תובעים זכויות משדרים. אצל

אייבי נתן היה סיפור אחר. כי לעתים אין זכויות יוצרים.

אנחנו מדברים על שני דברים: הטביעה בכתב של חשידורים והעברת שידורים

ברדיו לפי סעיף 76 לחוק הרשות השנייה. אני לא נכנס לתיקון 11 וגם לא

לסעיפי חוק הבזק, שעוסקים במס קרי שלנו. אם מישהו יחייב את הכבלים לשלם

לנו בעד המס קרי כמו שקובע החוק, אנחנו נשמח. אנחנו לא מתכוונים כרגע

לנהל את המאבק הזה.

אבל יש עוד נושא אחד, שכן שלוב בתיקון 11, ושאני רוצה להסביר אותו.

בהמרצת פתיחת 931/92 תלאבינט נגד ערוצי זהב עלה לדיון הנושא של העברה

באמצעות רשתות הכבלים של שידורי ספורט, שעליהם נרכשו זכויות על ידי

חברת תלאבינט, תכניות שידור בלעדיות במדינת ישראל.

אני רוצה לתקן את מאיר גבאי כאן, כי אני חושב שבית המשפט שינה את המצב

ממה שמתאר מאיר גבאי, בעיקר בזכויות יוצרים בתכנית טלוויזיה. כלומר, גם

באירועי ספורט קבע בית המשפט שיש זכויות יוצרים על אירוע הספורט הזה.

זכויות היוצרים האלה נתונות כמובן למי שרכש אותן.

כאן יש בעיה, שהיא בעיקרון כלכלית. בפסק הדין של השופט אורי גורן בבית

המשפט המחוזי הוא קבע הלכה מאוד מאוד חשובה. הוא קבע, שבהעברת שידורי

הלוויין על ידי חברות הכבלים לבתי המנויים יש משום שידור. כלומר, כל

שידור שאיננו מיועד במקור לתושבי מדינת ישראל, שמועבר על ידי רשת

הכבלים ובכלל זה הטלוויזיה הירדנית, שנקלטת פה באנטנות, והטלוויזיה

הלבנונית, הרי הוא שידור שרשתות הכבלים משדרות לקהל בבית. זו הפסיקה

שלו.

הוא בחן האם רשת הכבלים היא אנטנה משוכללת. כלומר, האם פשוט מאוד

העמידו כאן אנטנה, שקולטת את כל העולם, והתושבים מתחברים אליה, או

שחברות הכבלים הם בעצם גופים שמשדרים. והוא קבע, שהם גופים שמשרדים, כי

הם קרובים יותר למשדרים מאשר לאנטנה משוכללת בסוג השירות שהם נותנים.

כי מי שמכיר את הבניינים, יודע שאת הצלחות האלה לא כל אחד יכול להעמיד

על ביתו. ואנחנו לא נלחמים נגד הצלחות. אין לנו בעיה עם הצלחות. כל אחד

ישים בביתו צלחת, אין לנו שום בעיה עם זה, גם אם השידור לא מיועד

לקליטה בישראל. לא זה הוא הוויכוח שלנו. הוויכוח שלנו הוא בשידור

המשנה, שמועבר ברשת הכבלים על ידי חברות הכבלים, משום שזה הוגדר בבית

המשפט כשידור.

עכשיו אני מגיע לאיך זה מתחבר לסוגיה שלנו כאן. קורה שנרכשות זכויות

שידור בלעדיות בטריטוריה של מדינת ישראל. הם עושים את זה, אנחנו עושים

את זה. למשל, משחקי הגביע בכדורגל. זו הדוגמה הטובה ביותר, שעליה

התכתבתי עם רובי בכר במשך חודשים ארוכים. משחקי הגביע בכדורגל - לרשות

השידור נתונות מלוא הזכויות, כולל הקופירייט. כלומר, בסיפה נתנו לנו גם

את הקופירייט על השידור, כי הארגון שאנחנו חברים בו הוא זה שמפיק את

השידורים, ולנו יש את זכויות היוצרים ביצירה. השידור הזה משודר לכל

הבתים במדינת ישראל, בטריטוריה של מדינת ישראל.

לשידורים האלה יש ערך כלכלי. נעזוב את הוויכוח שיש לנו עם החבורה הזאת

פה לגבי הזכות שלנו לתת חסויות או לא לתת חסויות. לא זה כרגע הוויכוח.

אבל לפחות אנחנו עוד מסתירים את זה קצת.

הסוגיה היא שכשאנחנו רוכשים את הזכויות האלה, אנחנו משלמים כסף רב.

זכויות השידור של משחקי הגביע העולמי - אם מרשות השידור לא קיבלו

מיליון דולר, אז מחפשים. אפילו הרשות השנייה, שזה הערוץ השני,

הזכיינים, קונים את הזכויות, שעולות איקס מאות אלפי דולרים. זמן

הפרסומת זה כמובן הרייטניג של הצפייה בתכנית. חלק גדול מהרייטניג של

הצפייה בתכנית מבוסס על הבלעדיות. באותו זמן רצים בערוצי הכבלים, שאותם

על פי הפסיקה משדרות חברות הכבלים ממרכזיהן בכל מיני מקומות בארץ, אותם

המשחקים שמשודרים בעצם עבור הטריטוריה של רוסיה, ועבור הטריטוריה של

טורקיה, עבור כל מיני טריטוריות, שלא עליהן זה חל.

אין לנו בעיה עם שידורי יורוספורט. יורוספורט הוא ערוץ כל-אירופאי,

שרשות השידור חברה בו. והוא לא משדר את המשחקים היותר יוקרתיים בכוונה,

משום שהוא לא רוצה להתחרות עם אותן רשויות שידור שחברות בו. אם כולם

קנו את המשחק של בלגיה-רומניה, אז הוא משדר את סעודיה נגד מרוקו.

היו"ר ד. צ1 קר; הבעיה כן תיווצר, כאשר תשדר את ישראל נגד

טורקיה, וגם הלוויין הטורקי ישדר את אותו

משחק.

ע. שפטר; כן.

א. גלעדי: בוא ניקח אירוע אחר, לא אירוע כל כך חשוב

בעולם. ניקח את פרס האוסקר. גם הכבלים, גם רשות

השידור וגם אנחנו התמודדנו באיזה שהוא מקום על מי ישדר את האוסקר. הם

שידרו פעם, עכשיו אנחנו. ב-21.3 מתקיים טקס האוסקר, בזמן שהשעון במדינת

ישראל מראה על השעה 4 בבוקר. הוא משודר חי לכמה מדינות בעולם, הם

מיירטים את השידור הזה, ומעבירים אותו חי. אנחנו לא מעבירים בארבע

בבוקר חי, כי, לדעתנו, אין שיעור צפייה.

יתרה מזאת, אר.טי.אל. גם הוא לא רוצה לשדר בארבע או שלוש לפנות בוקר.

הוא ישדר בשמונה בערב. אבל אני, שקניתי זכויות בלעדיות בטריטוריה של

מדינת ישראל, משדר בשעה תשע בערב. עד אז מי שרוצה יכול לראות ב-15

ערוצים אחרים.

היו"ר ד, צוקר; אז למה אתה קונה?

ע. שנטר: אני רוצה להשיב. הסיבה היא שגם השידורים של

אלכס גלעדי במסגרת הרשות השנייה וגם השידורים

שלנו ניתנים לציבור בחינם. ואנחנו עושים מאמץ גדול בשידורי החינם,

שניתנים לציבור, להביא עד כמה שאפשר שידור מגוון. על פי התפיסה שאתה

אומר - למה תקנה? - תישאר למדינת ישראל רק בררה אחת, להתחבר לטלוויזיה

בכבלים. וזאת בררה יקרה מאוד לחלקים גדולים בציבור. חלק מהציבור עדיין

לא נפרץ אצלנו, וחוץ מזה הציבור לא רוצה להיות על מסך מחויב. אני משלם

בשנה לפי חשבון שלי למעלה מ-1,200 שקלים לכבלים בשביל לראות את טקס

האוסקר. אבל אם אלכס גלעדי חושב, שיש לזה ערך, ואני רוצה לראות את זה,

אני מוכן לתת את זה בחינם. למה צריך לשלם כסף בשביל זה?

הסיטואציה היא שאנחנו רוצים, שבסעיף 4(א) יתווסף סעיף קטן נוסף, שאומר,

שהדבר שאסור לבצע אותו הוא שידור משנה של שידורים, שלגביהם נרכשו

זכויות שידור בלעדיות בטריטוריה של מדינת ישראל, לרבות שידור משנה

מלוויינים, שאינם מיועדים במקור לשידור או לקליטה בישראל.

אני רוצה להסביר כדי להקל מהדילמה למה זה לא סותר את תיקון 11. בתיקון

11 ישנו הסבר איך הדברים האלה יוסדרו בין הכבלים ובינינו. יש שם עניין

עם בוררויות ועם כל מיני דברים. וחוץ מזה, תיקון 11 רץ. הוא עכשיו

בוועדת הכלכלה. מפיצי הסרטים מתנגדים לו, הכבלים מתנגדים לו, כולם

מתנגדים לו. שמחה וששון.

כשאנחנו רוכשים זכויות שידור במדינת ישראל, הן נשארות זכויות השידור

הבלעדיות של מי שרכש אותן. זה חייב להיות מוגדר בחוק הזכויות, לא

בהסדרים של שידורי לוויינים כאלה ואחרים. זאת סוגיה של זכויות. כלומר,

החוק הזה בא להכיר בזכויות שידור.

היו"ר ד, צוקי; יכול להיווצר מצב, כמו שנוצר במחלקת הספורט

בטלוויזיה לפני שנתיים, שבו אתם תרכשו זכויות

על מפעל מסוים, ולא תשדרו אותו, ולאף אחד לא יהיה מותר לשדר אותו?

ע. שכטר; לא זאת הבעיה. רוב הזכויות הספורט שאנחנו

רוכשים הן משידורי הספורט האירופאי. באיגוד

השידור האירופאי אנחנו לא מוציאים כסף על דבר, שאנחנו לא מעוניינים

לשדר. זה צריך להיות ברור.

היו"ר ד. צוקר! אם אתה מחליט לשדר את האוסקר בשמונה בערב, אז

מה, אסור לשדר לכבלים את אר.טי.איי?

ע. שנטר; כן.

העניין של העברית, אני מבקש, הוא בכלל לא

רלוונטי.

היו"ר ד. צוקר; הוא משנה את המוצר במידה מסוימת.

ע. שכטר; במידה מסוימת. ספורט הוא שפה בינלאומית. לא

התיאור של אבי רצון ומאיר איינשטיין הוא שמשנה

את אופי המשחק. יש בו קצת יתרון, אבל המשחק משותק על המגרש. גם טקס

האוסקר והתודות לששת המיליונים זה לא משנה. הוא נאמר באנגלית בכל מקרה,

עם הכיתוביות, כן או לא. אם הוא משודר בשידור חי, בכלל אין כיתוביות.

אז זה לא משנה אם זה באר.טי.איי. או בשידור טורקי.

הנקודות האלה, שאנחנו מבקשים שיועגנו בחוק, הן לא המצאה שלנו. הן

מקובלות גם במקומות אחרים. אמנת רומא נכתבה לפני שנולדתי. מ-61י החוק

לא השתנה. הוא מתאים לאמנת רומא. אני השוויתי את הנוסח באנגלית, והם

מאוד דומים. בזכויות הבסיסיות הם דומים. אבל עברנו תקופה. ולא רק זה;

לא רק שהשתנתה הטכנולוגיה, אלא שאנחנו עדים יותר ויותר לזה שהמשפט מפגר

בעקבות הטכנולוגיה. ואז יש תמיד פריצות. אנחנו מחפשים פה דבר, שהוא כמה

שיותר כללי. הטריטוריה של מדינת ישראל, אגב, גם היא משתנה כל הזמן, אבל

תמיד היא הטריטוריה של מדינת ישראל.

אני אגדיר איפה קיימים דברים דומים. מודל דומה קיים בארצות הברית.

בארצות הברית קיימים חוקים, שנקראים הבלקאאוטרוס. הבלקאאוטרוס קיימים

לגבי שידורי ספורט, שלמשדר מקומי אין זכויות שידור עליהם.

אני אסביר, אם הניו יורק ג'יינטס משחקים נגד אריזונה קרדינס משחק

פוטבול, ולא נמכרו מספיק כרטיסים למשחק של הג'יינט, באזור ניו יורק, אז

למרות שרשת פוקס משדרת את המשחק הזה בכל תחנות פוקס, באזור ניו יורק או

שתהיה שיקופית על המסך, שתאמר - לפי חוקי האנ.סי.סי. אין לנו זכויות

לשידור הזה עכשיו-, או שתופיע על המסך תכנית אחרת. זה קורה לעתים

קרובות מאוד. מי שמכיר את שידורי הספורט בארצות הברית יודע, שביום

ראשון בבוקר המסך יתחלק לארבעה. אומרים לך - בשעה הזאת אנחנו משדרים את

הארבעה-. טי.בי.אס. מודיע לך, ופתאום אתה רואת רק משחק אחד, וזה בדיוק

מה שאתה רוצה לראות. למה? כי זה משוחק באזור שלך, ושם לא משדרים אותו.

שם משודר משהו אחר במקומו. זה כי הטכנולוגיה משדרת את זה. אני לא מצפה

שהם ישדרו משהו אחר. אני רק רוצה שהם לא ישדרו את זה.

אני רוצה להגיד יותר מזה. הדבר, כמובן, קיים גם בכבלים, בארצות הברית.

משום שחוקי הבלקטאאוט חלים גם על אותן סיטואציות, שבהן רשתות הכבלים או

חברת כבלים מקומית היא בעלת הזכויות של נניח משחקי ספורט לשידורי

הספורט של הקבוצה המקומית. ואז אם הרשת הארצית משדרת, היא לא רשאית

לשדר את זה באותו אזור.

היו"ר ד. צוקי; באירופה אתה מכיר דברים דומים?

ע. שכטר: באירופה לרשתות הכבלים אסור לשדר. יש הבחנה בין

משדר לבין בעל תשתית. הסיטואציה החוקית היא

שונה לחלוטין. השתתפתי בדיון של יום שלם, שאירופאים השתתפו בו והתקשו.

זה קשה מאוד להגדיר את זה. אני פונה פה לסיוע להחלטת בית המשפט המחוזי

בתל אביב. בית המשפט המחוזי בתל אביב אמר שרשתות הכבלים משדרות את

שידורי הלוויין לבתים. אז אם אני רכשתי זכויות שידור בלעדיהם, בעצם

אלכס גלעדי זכה במשפט, אלא שבחוזה שלו עם החברה, שהוא קנה ממנה, לא

הוענקו לו הזכויות המלאות. אם אני רוכש את הזכויות המלאות, אני רוצה

שהחוק יעניק לי גם את העניין הזה.

היו"ר ד. צוקר: את ההצעות תגישו בכתב לוועדה.

ד. לחמן: החוק הזה עוסק בזכויות המשדר מהבחינה

הטכנולוגית של אי נטילת השידור, שהוא לא קובץ

של זכויות משפטיות, כפי שהוא בא לידי ביטוי בהסכמים שלכם, שלזה אתה

מתכוון, אלא באי נטילת השידור במובן הטכנולוגי-פיסיקלי שלו: האותות

והסימנים והמוסיקה. ואת זה החוק הזה בא להסדיר. זו נקודת המוצא שלו.

הטענה שלך יכולה להיות טענה לגיטימית, טענה בתחום החוזים, טענה בתחום

הכבלים של התקשורת, הכול נכון. אבל היא לא פועל יוצא של השידור של

עצמו, אלא של הזכויות הנובעות לשידור. אתה רכשת זכויות חוזיות על מנת

לשדר א/ ב', ג'. נכון שלולא הזכויות החוזיות לא יכולת לשדר את א/ ב',

ג', זה נכון. אבל העובדה שרכשת זכויות עוד לא מחייבת את שלטונות המדינה

לבוא ולהגן על הזכויות הללו בדרך של הגנה זהה על עצם הפרודקט הטכנולוגי

של השידור עצמו.

ע. שפטר: דידי, מה שאת אומרת היה נכון בסיטואציה

טכנולוגית שונה. היום אי אפשר להגיד "להגן על

האותות". שימי לב מה קורה: האות יוצא ממגרש הכדורגל במילאנו, ועכשיו

הוא עולה ללוויין, ועכשיו הוא יורד לטורקיה, לרומניה, לרוסיה ולישראל.

בסוף, כל ארבעת האותות האלה באים לבתים בישראל. אני בעל הזכות על

האותות האלה בישראל.

מה אני יכול לעשות, שהטכנולוגיה יותר נכונה מהמשפט, תמיד? מכיוון

שנוצרה סיטואציה, שבה ניתן כל כך בקלות לערער על הזכויות שנרכשו, חובה

על רשויות המדינה להגן על הזכויות האלה.

היו"ר ד. צוקי; את הזכויות הללו, שדורשות הגנה, אני רוצה לפחות

תמיד שנאון גם עם הזכויות של הצופה. אני רואה

את עצמי, קודם כול, כנציג של צופה. אני רוצה שתדע את זה.

ע. שכטר: אם הגישו זכויות ולא משתמשים בהן, אז צריך לשדר

אותן. אין ויכוה על זה, ואנחנו רוצים שזה יהיה

כתוב בכל מקום. ואם יש שני אירועים בעת ובעונה אחת, צריך למצוא דרך

שמשדר אחר, שיכול לשאת את המשחק האחר, ישדר אותו, תוך מתן פיצוי כספי

על התרת הסכם.

היו"ר ד. צוקר: אני עכשיו הצופה, ומשדרים את אותו משחק של ערב

הסעודית נגד ישראל. אתה רוצה שנגן עליו, נכון?

אבל אזרח ישראל רוצה להקשיב לו בערבית בתחנה בירדן, כי הוא מבין ערבית

יותר טוב.

ע. שכטר: העסק צריך להיות ברור. אני מבין את האזרח

הישראלי, שרוצה לראות בירדן, ואת האזרח

הישראלי, שרוצה לראות בסוריה. לא נעים לי להגיד, זה צדקנות כרגע. עם כל

הכבוד, המנדס לתת שידורים לעולים נעשה אך ורק על ידי רשות השידור, והיא

תמצא את הדרך לעשות את זה.

היר"ר ד. צוקי: הכנסת הולכת לאשר בתקנות את החובה של המדינה

לפרסם מכרזים לא רק בעברית בתוך המדינה בגלל

הטעם, שאני אמרתי עכשיו.

קריאה: מהו התחום של הבלעדיות, ועד כמה אנחנו מוכנים

לתת בלעדיות ולא לפגוע בציבור? יש בהרבה מאוד

תחומי פסיקה של בית המשפט העליון, למשל בלעדיות בהבאת מוצרים, המוגנים

על ידי סימני מסחר. יש שם בין היתר יבואן, שהוא יבואן בלעדי. בכל זאת

פסק בית המשפט העליון לא לפגוע בציבור, ומנע את הבלעדיות הזאת. כלומר,

אם מישהו יכול להשיג את המוצר יותר זול ממקום אחר, הוא יכול להביא

אותו.

היו"ר ד. צוקר: זו לא אותה סיטואציה.

א. גלעדי: זו דוגמה מובהקת, כי אני חרד מאוד למשפט שאתה

הבעת. קודם כול, אני צריך להגן על הצופה.

היו"ר ד. צוקי: אמרתי, את הזכויות שלכם צריך לאזן.

א. גלעדי: האירוע, שאני מניח שאתה מכיר אותו, והחשוב

ביותר שאירע ב-94' לגבי 230 מיליון אמריקאים,

היה ההחלקה על הקרח. סי.בי.אס., בעלי הזכויות האירוע הזה, שידרו שש

שעות אחרי שהוא נערך, שש שעות אחרי, לא חי! מוקלט. אם אתה ציבור, אתה

אומר - מה פתאום?! יש את זה בקנדה, אז שהכבלים באמריקה יקחו מהכבלים

בקנדה ויעבירו-. זה לא קורה באמריקה.

בואו נלך לכדורגל. ערוץ 2 רכש את זכויות הליגה האירופאית בכדורגל. זה

לא הגביע העולמי. בכל יום רביעי ספטמבר עד דצמבר, ומרץ עד מאי,

מתקיימים שמונה משחקים, ארבעה בשעה זו, וארבעה בשעה אחרת, רק לערוץ 2.

בשנה שעברה לרשת, והשנה לקשת יש הזכות הבלעדית לכל המשחקים. הנוהל הוא

משחק אחד משודר חי, והשאר בתקציר. ליורוספורט מותר לשדר תקציר 24 שעות

אחר כך, מכיוון שיש הסכם בין הכבלים לבין יורוספורט.

בפועל, אנחנו נחליט אם לשדר או לא את השידור הישיר. אבל מכיוון שטורקיה

משחקת מול ברצלונה, הטורקים משדרים בערוץ הטורקי. פה זה מיורט מהערוץ

הטורקי. ברצלונה משחקת מול מישהו, זה עולה לטי.וי. אינטרנשונאל, וזה

מיורט כאן. אין לך הסכם עם טי.וי..

אותו דבר עם סטקינו. הם מאחזים עיניים, ואומרים - יש לנו הסכם עם

אוסטנקינו-. לאוסטנקינו הרוסים יכולים למכור את מה שיש להם, לא את מה

שאין להם. אין להם זכויות לישראל של המשחקים האלה. עכשיו, קורה, שיש

ארבעה משחקים בכבלים, שערוץ 2 משלם עליהם.

היו"ר ד. צוקי: אם הסי.אן.אי. יכול היה, והיה ניגש עם מצלמה,

הוא היה יכול לשדר?

א, גלעדי: אי, הוא לא יכול להיכנס עם מצלמה.

בי, מותר לו לקבל רגעי שיא, אחרי שהרשת בעלת

הזכויות שידרה את זה.

כשאתה מדבר על טובת הצופה, אתה יכול גם להגיד - אני עם האוסקר מחכה עד

תשע בלילה-. אבל אתה אומר - אני רוצה לראות את זה בשש-.

אני מציע לכם, קודם כול, לא להיתקע יותר מדי ברומא 61 ',כי כבר למדנו

שהשידורים הישירים באמצעות לוויין קרו בשנת 1964. בי, לא צריך ללכת

לקהילה האירופאית המתהווה, והמחפשת אמצעים משלה, א' מכיוון שהצרפתים

מתעקשים לדחוף את התרבות שלהם, ולכן הם דורשים חוקים כאלה ואחרים. כדאי

לזכור, שהמקום שממנו שאפשר ללמוד יותר על זכויות משדרים ועל זכויות

מבצעים זה ארצות הברית של אמריקה. כי שם חיים כל האלמנטים האלה בשלום.

מכיוון שאני לא משפטן, אני מציע לכם להסתכל טוב טוב בהזדמנות חגיגית

זאת, כשאתם כבר מסתכלים על הזכויות, על זכויות המס קרי. למה שיקחו את

רשות השידור ואותי חינם אל תוך הכבלים?! למה?! אני בור ועם הארץ בכל

החוקים. לציבור אין זכות ללכת למכולת לקחת לחם רק בגלל שהוא רעב. אין

לו זכות כזאת, הוא צריך לשלם. אני המשלם בשבילו, ואני מוכר את זה. אני

צריך א', את הזמן למכור, בי, את היכולת למכור. אני לוקח את הסיכון. לא

יכול להיות שיש פרצות רחבות כל כך במדינה, שמנסה להציג את עצמה כמדינה

מתקדמת.

י. קרניאל: כמה הערות קצרות. הערה אחת, בהמשך לדברים של

עו"ד גבאי לעמית, שהחוק הזה היה בתיאום מלא עם

רשות השידור, אני רוצה לומר פה, שלא היה תיאום דומה עם הרשות השנייה.

צריך להתרגל במשרד המשפטים לכך, שיש עוד משדר אחד במדינת ישראל.

עם זאת, אנחנו מברכים על החוק הזה. אנחנו גם, לשם שינוי, הייתי אומר,

בעמדה דומה לעמדת רשות השידור. הדברים פה הם זכויות ברורות של משדרים.

לדעתי, תיקון מספר 11 לחוק הבזק, מקומו כאן. כלומר, כשעוסקים בזכויות

משדרים, צריך לפתור את כל הבעיה של זכויות משדרים: זכויות משדרים מתוך

ישראל וזכויות משדרים בינלאומיות. ולא נכון לשתול את זה בחוק הבזק. זה

יהיה המשך לטעות שתכלול את הסדר הכבלים בחוק הבזק. גם זו טעות של

החקיקה. אז לא נכון להיאחז בטעות בתוך הטעות. ואת זכויות המשדרים כדאי

לפתור באופן מסודר בחוק אחד. ועדיין לא מאוחר לעשות את זה, היות שתיקון

מספר 11 נמצא היום בוועדת כלכלה.

ד. לחמן: אני רוצה להדגיש, שחוק זכויות משדרים התחיל

הרבה לפני חוק הבזק תיקון מספר 11, והוא בא

להגן על המשדר הישראלי כזכות לוואי לחוק זכויות מבצעים, והוא באחריות

משרד המשפטים. אין מחלוקת על כך.

כשהתחיל הוויכוח על כבלים מול לוויינים, שזה לא זכויות במובן הקלאסי של

המילה, אלא זה הסדר למערכת הטכנולוגית החדשה שקמה לפנינו. והשאלה היא

מי צריך לבקש רשות ממה. בהחלט היה אפשר לתעד את החוק הזה לוועדת חוקה

בחוק זכויות משדרים חו"לים או חוק מערכת הזכויות של שידור בישראל. אפשר

לעשות חוק זכויות שידור בישראל.

אבל בכל ממשלה יש אינטרסים פוליטיים. אנחנו תיקנו בתיקון 11 במשולב עם

אמצעי התקשורת, מסיבות, שאני קוראת להן פוליטיות. יכול להיות שהרוב

יגיד שזה יותר מתאים לחוק הבזק. הוחלט לשים את זה בחוק הבזק. אף אחד,

אני חושבת, אולי חוץ ממשרד התקשורת, שלא נמצא פה, ולכן אני לא רוצה

להשמיט ממנו את האפשרות לטעון ההפך, לא היה מתנגד לכך, שזה יובא. אבל

בפועל זה נמצא בוועדת הכלכלה. זה נידון בוועדת הכלכלה. הבעיות שעמית

שכטר, יובל קרניאל ואלכס גלעדי מעלים - יש בהן הסדר מסוים, שלא נראה

להם.

אני רוצה להגיד לכל חבריי סביב השולחן הזה, ויש פה רבים, בואו ננסה

לפתור את הבעיה של חוק זכויות המשדר, שמקורו בישראל. הבעיה שלכם ראויה

לפתרון. יכול להיות שיו"ר הוועדה יציע דברים נוספים בעניין הזה.

יש לנו עכשיו חוק מסוים, שבא להגן על המשדר, ששידוריו מקורם בישראל. אם

אנחנו רוצים לסיים אותו, אפשר.

היו"ר ד. צוקר; זה יהיה נכון להגיד, שאנחנו מטפלים בחלק קטן של

הפרשה?

ד. לחמן: בוודאי, בחלק שראוי להגנה היום. זה חלק אחד

מאוד חשוב ליוצרים בישראל. הוא מאוד חשוב

למשדרים.

היו"ר ד. צוקי: כמה זמן זה כבר בוועדת הכלכלה?

ד. לחמן: רק ישיבה אחת. אפשר לעשות כל מיני דברים, אפשר

לדבר על זה.

א. גלעדי: א', תדעו לכם, שיש לנו בעיות ברכישת צוותים

מארצות הברית. אנחנו עולים ללוויין עם התמונות

האלה, בדיוק מאותה סיבה שמגיעות לכאן התמונות של סטניקינו ואחרים. ואז

חם אומרים - אתם לוקחים את הסרטים שלנו, ואתם משדרים אותם למקומות

אחרים, ואנחנו לא נתנו לכם-. אנחנו משדרים אותם ללוויין. אין רואים

באנטליה, איך רואים ערוץ 2? מישהו שם שם צלחת. כי טורקיה ואנחנו פחות

או יותר באותו מקום ברמת ההגנה על הזכויות.

מ. גבאי: יש עוד סעיפים, שפוגעים בזכויות יוצרים. במסגרת

הוועדה לחוק זכויות יוצרים נתייחס גם לנושאים

האלה. אני רוצה לתמוך במה שאמרה עוי'ד לחמן. אם אנחנו נתחיל עכשיו

להרחיב את החוק הזה, אז זה יהיה מבחינת "תפסת מרובה לא תפסת". מה לא

יהיה חוק משדרים? אני גם יודע איך ייגמר חוק מספר 11. ולכן כדאי מאוד

מאוד להתרכז בחקיקתו של החוק הזה, שהוא לטובת כולם: רשות השידור, הערוץ

השני, הכבלים. כדאי להשאיר בשלב זה את החקיקה של חוק הבזק לעוד תיקון

נוסף.

י. קרניאל: ההערה שלי הייתה ברמה של המשפט הרצוי, ובדרך

הראויה לחוקק. ודאי שאנחנו מעוניינים,

המעוניינים הראשיים, שהחוק הזה יעבור. אבל מדובר במסגרת המשדרים, שהם

ודאי האינטרס המובהק שלנו.

בכל זאת הערה נוספת. החוק הזה נועד להגן על זכויות המשדרים שלנו. לא

נכון לומר שתיקון מספר 11 נוגע אך ורק למשדרי חוץ, בגלל שמשדרי חוץ

פוגעים בזכויות שלנו. אני לא אחזור שוב על הסיפור הזה. העמדה שלנו היא,

שזכויות בלעדיות של משדרים בישראל לא יכולות להיות משודרות בו זמנית

בכבלים. הדבר הזה ברור ומובן מאליו.

גם בתיקון מספר 11, אגב, כדי להבהיר למי שלא מכירים את תיקון מספר 11,

יש התייחסות לנושא הזה, וגם בתיקון מספר 11 הזכות מוכרת. כתוב שלא תהיה

העברה של הזכויות הבלעדיות בכבלים, אלא בפיצוי למשדרים. כלומר, הצעה

תיקון מספר 11, שגם היא לא מושלמת, לדעתנו, אומרת, - אמנם יש שידור,

שהכבלים יוכלו לבחור. או שאנחנו נשדר את האוסקר הבא, ובזה נפגע מעט

ברייטניג של ערוץ 2 ופרסומת, ונשלם על זה לערוץ 2 על הפגיעה, או שנבחר

אנחנו הכבלים לא לשדר-.

בתיקון מספר 11 הבחירה היא של הכבלים או להעביר ולשלם, ואז השאלה היא

כמה לשלם, ולכן זה לא מקובל עלינו. אבל גם שם, כמובן, יש הכרה בכך,

שזכויות המשדרים הבלעדיות הן של הגורם שלנו, של הערוץ 1, שרכש את

הזכויות הבלעדיות. הדבר הזה קיים.

הנושא השלישי, וזה בשולי החוק הזה, הנושא של המס קרי. שוב, החוק כאן

מפלה למס קרי שקיים בחוק הבזק. אנחנו רוצים להבטיח, אולי יש פה מקום

להבהרה בניסוח, שלא ישתמע שהחוק הזה כשלעצמו קובע או מאשרר את המס קרי,

כי לגביו יש לנו כמובן מחלוקת אחרת. אנחנו ניגש בבוא היום לנושא הזה עם

העברה של ערוץ 2 בכבלים, ודאי תשלום ראוי למשרדים, או שיפסיקו להעביר

את ערוץ 2.

ד. לחמן: לפי חוק הבזק הכבלים חייבים להעביר אתכם. זה

חוק. כתוב בחוק הבזק, שלא צריך לשלם.

י. קרניאל; ואני מציע שחחוק הזה לא יאשרר מציאות, שאנחנו

חולקים עליה, למרות שזח קיים בחוק חבזק. המתח

הזה בין חוק הבזק לבין חוק המשדרים הוא לא דבר בריא.

ד. קמחי: לסעיף ?(ג), הוראות פסקאות 1, 2, ו-4. אני

חושבת שפסקה 4 אולי הוכנסה בטעות, כיוון שפסקה

4 מדברת על מכירה, השכרה, הפצה, יבוא או החזקה לצורכי מסחר.

ד. לחמן: אנחנו נבדוק את הדברים. על פני הדברים זה נראה

טעות.

ד. קמחי: אני רוצה לשאול, מדובר כאן על הוראה שלא למטרת

רווח. האם זו הוראה באמצעות ארגון שאינו למטרת

רווח, וההוראה יכולה להיות בתשלום? היום הטכנולוגיות מתפתחות גם בכיוון

של הוראה באמצעות טלוויזיה. אפשר להבין מכאן, שמוסדות לכאורה ללא כוונת

רווח, יכולים להשתמש בשידורים שלנו לצורך הוראה בתשלום שהם מבצעים.

ד. לחמן; לא משנה מיהו הגוף שמלמד, ובלבד שאין תשלום

תמורת ההוראה.

ר. קלינגר: אני מייצגת את עמדת הזכיינים בהבדל מעמדת הרשות

השנייה. אני חושבת שאלכס גלעדי הציג את עמדת

שלושת הזכיינים. הוא הסביר את התופעה הבלתי נסבלת, שבה ערוץ מסחרי רוכש

שידור ומשלם סכום עתק לבעלי הזכויות, ומוכר את זמן הפרסום, תוך שהוא

מסתמך על הייחודיות של התשדיר, ובהתאם גם נגזר המחיר שמשלם המפרסם.

ובדיעבד מסתבר, שהשידור עולה לאוויר סימולטנית, או לעתים קודם לשידור

של הערוץ המסחרי. הוא למעשה הטעה שלא מרצונו ושלא מדעת את ציבור

המפרסמים, והנזק שנגרם לו הוא גדול מאוד, שלא לדבר על הנזק או על ההפרה

כלפי המשדר המקורי. בהצעת החוק אנחנו מדברים על מצב, שבו הזכות של

המשדר היא, שלא ייעשה שידור משנה, היינו שידור סימולטני, שלא בהסכמתו

שלו.

כל מה שביקש עמית שכטר, למעשה, אם כי אני הצעתי תיקון בנוסח קצת אחר,

הוא שגם במקרה של שידור סימולטני ערוצי הכבלים ידרשו לקבל את הסכמת

המשדר המקורי. אני חושבת שזה יותר מאשר טבעי ונכון. זה עולה בקנה אחד

גם עם כללי חוק הבזק, שאגב דורשים את זה ממנו שעה שהוא קולט, בעלי

הזיכיון בכבלים.

אומרת הצעת החוק בסעיף 5(ב), ששידור משנה של שידורים, היינו שידור

סימולנטי, טעון הסכמה של המשדר. עד כאן הכול טוב ויפה. ואז באה דוידה

לחמן ואומרת - נאלצנו פה להתאים את זה למציאות הישראלית-. והואיל

ובמציאות הישראלית חוק הבזק קובע, שישנן שתי קטגוריות של שידורים של מס

קרי, פה אין אינטרס של משדר המקורי להסכים. ואלו הם השניים: האחד,

הערוץ הראשון והערוץ השני, ולעניין הזה אני לא נכנסת עכשיו לפולומוס.

אני אומרת זה קבוע בחוק, אין לנו בררה. לימים אנחנו נטען את מה שנטען.

כנראה שכרגע נוח לכל המעורבים לא להעלות את זה על סדר היום, ופה לא

דרושה הסכמתנו. אבל אין לנו משהו מוגדר בחוק הבזק אגב שידורי חובה.

אתם לא סייגתס את זח בהצעת החוק, או משנפתח את זה לשידורי חובה. עולה

מכאן לכאורה, שהקטגוריה השנייה של המס קרי, עולה עוד שידורים שחברות

הכבלים מעבירות בשידור סימולטני, ואותם שידורים, שמקורם מחוץ לגבולות

ישראל ונקלטים בין היתר באמצעות לוויינים. השידורים האלה טעונים הסכמת

המשדר על פי חוק הבזק, וזה אגב גם על פי תיקון 11.

כלומר, אם אתם תוציאו בדרך אגב, אתם תכשירו פה את הקריסה, ואני בטוחה

שלא זאת הייתה הכוונה שלכם. אתם לא רוצים לגעת בזה. אבל אל תגדילו את

הפרצה שממילא קיימת.

ברשותכם, אני אעביר לכם הצעה טובה לניסוח. אנחנו מציעים שבמקום האמור

בסעיף 4(א) 5(ב), יבוא הנוסח הבא: שידור משנה המבוצע בדרך משולבת של

הפצה קווית ואלחוטית של שידורי חובה, כהגדרתם בכללי הבזק, שידורי בעל

זיכיון התשנ"ח-1987.

ד, לחמן; מסעיף קטן גי לחוק הבזק נובע לכאורה מה שדיברנו

אתמול, שגם שידורים באמצעות לוויין הם שידורים,

שהוא חייב להעביר. כתוב - גם הזיכיון חייב להעביר-. מכיוון שלא רשום שם

- רשאי-, רוצה להעביר את זה רק על סעיפים א' בי.

ז. קמחי: הקושי היחידי, שכרגע עולה על דעתי, ובעת ניסוח

המסמך הזה, שתכף יועבר אליכם, לא חשבתי עליו

הוא, ששידורי החובה מוגדרים רק בכללים, ואני לא רוצה להיות נתונה בידי

מועצת הכבלים, עם כל הכבוד. אז הייתי שמחה מאוד, אם שידורי חובה היו

מוגדרים בחוק ולא בכללים של המועצה שלהם.

ד. מיידוי: אם מדובר היום על שני סעיפים בלבד.

היו"ר ד. צוקי; יש עכשיו איזה הצעת חוק, שהוא מתנגד לה מאוד.

יש לנו כמה טעמים רציניים. אבל בצד הלא רציני

כדאי להגדיר מה זה סקר.

י. בפי; אני אתייחס ראשית להערה של עמית שכטר, שחזרו

עליה חלק מזכייני הערוץ השני, וגם יובל קרניאל,

לגבי העברת שידורים של אחרים, שנכללות בהם תכניות, שרכשו בהם משדרים

ישראלים זכויות.

ואני רוצה להתייחס לזה בכמה רמות. ברמה הפורמלית בלבד, ואני חושב שחשוב

לציין גם אותה, אני לגמרי מסכים עם מאיר גבאי ועם דוידה לחמן, שזה לא

המטרייה. משדר יכול להיות משדר, וגם יכול להיות בעל זכויות יוצרים.

בדוגמה מאוד פשטנית, הוא בעל המשאית וגם בעל הסחורה. במקריו שהוא גם בעל

זכויות היוצרים, אז יש לו גם זכויות בסחורה ולא רק זכויות בכלי ההובלה,

בשידור או במשאית. זה טעון הסדר. במקום להסדיר זאת בחוק הבזק, פשוט

ניתן לומר ששם התחילו להסדיר זאת. אבל זאת הטענה הפורמלית. ויש אכן

טיוטת חוק, הצעת חוק, שמונחת לפני ועדת הכלכלה, שאמורה להסדיר את הנושא

הזה. שם אנחנו מתנגדים לזה.

הנקודה השנייה היא כבר ברמה העליונית. לא לחינם שאלתי תמיד איפה יש דבר

כזה בעולם, משום שאני אומר, ואני חושב שאני אומר את זה לאחר בדיקה

אחראית, שאין דבר כזה בשום מקום שהוא בעולם, לרבות לא בארצות הברית.

לא קיים, למיטב ידיעתי, באף מדינה מערבית, לא בארצות חברית ולא

באירופה, מצב, שבעל שידורי כבלים מתערב ומוחק קטעים משידוריו של משדר

אהר. מה שעמית שכטר אמר, ומה שאלכס גלעדי אמר זה דבר אחר לגמרי. כאשר

טי.בי.אס. רוכשת את הזכויות למשחק של הניויורק ג'יינטט, והיא משדרת את

המשחק שלהם, אז באותה עיר שהניו-יורק ג'יינטט משחקים, ולא מכרו בה

מטפיק כרטיטים בגלל הוראות של האף.טי.טי., היא מוחקת לעצמה את

השידורים.

היו"ר ד. צוקי; כלומר, היא לא משדרת בניו יורק בגלל הטכם בינה

לבין הג'יינטט, לא בגלל הטכם בינה לבין תחנה

אחרת.

א. גלעדי: בגלל הצרכים שלה או של הג'יינטט.

היו"ר ד. צוקר; עכשיו יש מכות על משטח ההחלקה.

ר. נכי: מכות על משטח ההחלקה, בקנדה העבירו את השידור

של הארדין. אם בקנדה העבירו את ההחלקה של הגבי

הארדין בזמן אמת, ופי.בי. רוצה להעביר את זה רק שמונה שעות אחר כך

לטי.בי.אט. אין שום זכות למנוע מאותו זכיין כבלים להעביר את השידורים

של השדר הקנדי, שמעביר את זה ברילטיים. אין שום חוק כזה בארצות הברית

לפי בדיקה שאני עשיתי. אין שום חוק כזה באירופה לפי בדיקה שאני עשיתי.

אחרת אתה אומר שאני בכלל לא יכול לרכוש את הזכויות הבלעדיות על הליגה

הלאומית בכדורגל.

היו"ר ד. צוקי: אתה יכול לרכוש את הזכות לשידור משחקי כדורגל

בהטכם בינך לבין ההתאחדות בכדורגל, שרק המצלמה

שלך נכנטת. זה מה שאתה יכול לעשות.

י. נכי: מדובר על זכויות טפורט בלעדיות. הנוטחה פה היא

הבלעדיות. את התכניות האלה עושים באופן בלעדי

בגלל החשיבות של שידור חי או השידור הראשון בחוג מטוים, בגלל הנפח

הגדול של הפרטים. הרי אנחנו מבינים את העניין.

מה זה בלעדיות? בלעדיות היא טריטוריה. אתה מוכר את הזכות למשחק מטוים,

אתה מוכר אותו לישראל, מוכר אותו לטורקיה. כשמכרת את הזכויות לטורקיה,

לא מכרת להם את הזכות להעביר את זה בישראל. אין להם. אין להם הזכות

להעביר את זה בישראל. כאשר הכבלים מעבירים את זה לישראל, הם עושים את

זה בניגוד לזכויות שיש למשדר, וטורקיה משדרת את זה לטורקיה.

מעבר לזה, אם השידור משודר בישראל, ואני במקביל מעביר את אותו אירוע

בירדן ובטלוויזיה הרוטית, זה אמור להעלות את הזכויות, אחרת הם לא רוצים

זכויות. אגב, רוב רכישת הזכויות של האירועים מהטוג הזה נעשית על ידי

האי.בי.יו. ואני מעביר חברים אחרים באי.בי.יו., כמו שבצרפת צרפתי יכול

לפתוח טלוויזיה ולקלוט את אותו משחק, אם הוא רוצה בכך, (אני חושב שרק

מעטים רוצים בכך מטפרד ומגרמניה) כך גם בישראל. אם יהיה מישהו שירצה

לפתוח את הטלוויזיה הירדנית, אז אם יש לו אנטנה על הגג, הוא יכול לפתוח

טלוויזיה ירדנית. אם לא, הוא רואה אותה בכבלים. בזה אנחנו לא שונים מכל

מדינה אחרת בעולם.

א. גלעדי: ספרד וצרפת היא אותו דבר מבחינת הראות

האירופאית.

ר. בכי: רשות השידור הספרדית רוכשת את הזכויות הבלעדיות

לספרד. רשות השידור הגרמנית רוכשת את הזכויות

הבלעדיות לגרמניה, והצרפתים לצרפת. ובכל זאת, בכל אחת מהמדינות כל אזרח

יכול לפתוח ולראות את השידורים מהמדינה השכנה.

אני רוצה לומר, שגם בקהילה האירופאית יש עניין של זכויות קניין רוחני

בכל מדינה ומדינה. בעניין הזה החוקים של השוק המשותף לא שינו דבר.

עוד כמה הערות. הערה ראשונה פסק הדין של גורן. אני רוצה לומר שהרקורד

שיוזכר תלוי ועומד בעליון.

נקודה נוספת היא נקודת הבלעדיות. אני רוצה לומר, שבעניין הזה לא שונה

הבלעדיות של הערוץ השני והערוץ הראשון מכל בלעדיות של כל אדם, שרוכש

זכויות בלעדיות לנפש של קניין רוחני בישראל. אני יכול לנסוע ולקנות את

הזכויות הבלעדיות ליצירות החדשות של מוסיקאי מהולל, של סופר מהולל, של

יצרן עניבות למדינת ישראל. זה לא מונע מכל ישראלי אחר לנסוע למדינה כל

שהיא בעולם, לקנות קונטרקט של הספרים, של העניבות ולהביא אותו ארצה.

בהסכמים שאני משיג, באותם הסכמים עם לוויינים, זה גם רשויות שידור של

מדינות אחרות, אני מתחייב כלפיהן, משום שכל לוויין כזה חשוב לו, וזה

בכל הסכם עם לוויינים, וזה ממש צעד ראשון. לאותו משדר בחו"ל חשוב שלא

אכניס פרסומות, לא על ידי זה שאני אוציא דברים, ולא על ידי זה שאני

אשנה דברים. מה שמבקשים ממני הוא בעצם לשנות שידורים שאני קולט מחו"ל,

מארצות שכנות או מלוויינים. כמו שאמרתי, רוב המשדרים האלה הם חברים

באותו ארגון, שקולט את הזכויות יחד עם רשות השידור, באותו די.אי.יו.

נקודה אחרונה בהקשר הזה היא עניין מיקי קנטור. מיקי קנטור זה ממש דוגמה

לדיני ארצות הברית. אם היו לוקחים את החוק האמריקאי מתרגמים אותו

לעברית ללא טעויות, ומחוקקים אותו כחוק בישראל, מצבם של בעלי הזכויות

האמריקאיות היה גרוע יותר. משום שבארצות הברית יש לבעל זיכיון כבלים

זכות לקנות שידור מהאוויר בלי לבוא לאיש ולבקש רשות מאיש. הוא יכול

להעביר אותו, ויש שם תעריף סטטוטורי לתחום גיאוגרפי, שהוגדר בחוק, נדמה

לי, 150 מייל.

היו"ר ד. צוקר: כל מה שהוא יכול טכנולוגית הוא קולט ומשדר.

ר. בפי; אם אני מכרתי את הסרט באופן שחור לתחנת שידור

בניו יורק, משדר בקליפורניה יכול לקחת אותו בלי

לשלם לי אגורה. אם מכרתי אותו בקנדה, משדר בניו יורק יכול לקחת אותו

בלי לשלם לי אגורה, וכוי. יש הסדר של תשלום סטטוטורי.

יש שם תאריך של האף.סי.סי., שואלים את השאלה הטכנולוגית - האם הצופים

באותו אזור, שהכבלים הגיעו אליהם, היו יכולים לקלוט את השידור ממילא

באמצעים של אנטנות על הגגות-.

קריאה: יש בית דין מיוחד שפוסק.

היו"ר ד' צוקר: כדי שאני אבין. העיקרון הוא כזה: א/ מותר לי

לקטוף מה שאני רוצח ולשדר. ב', אני חייב

בתשלום.

א. גלעדי: אתם מנסים ללכת מסביב לכדור חזח, ולא תימלסו

ממנו, וידאגו שישראל תועף מאירועים כמו גביע

אירופח בכדורגל. ידאגו שהיא לא תשתתף, מכיוון שאתם מסובבים הכול כך,

שהכבלים יחיו, ואנחנו לא. זה מה שאתם עושים.

ר.בכר: זה לא נכון. אני רוצה לומר איך מגנים על דוגמה

כמו של ננסי קריגן. ישנם אמצעים חוזיים,

והאמצעים החוזיים האלה הם בשימוש בישראל. זאת אומרת, גם כאשר משדר

ישראל רוכש זכויות לשדר משחק כדורגל בחיפה, אני יודע מניסיוני שיש

מקרים, שאומרים שאם לא מוכרים איקס כרטיסים, אולי הוא לא ישדר את

המשחק. אני יודע שיש מקרים שאומרים, שהוא מתחייב לא לשדר את המשחק אלא

בטיים ליין. אז האמצעי הוא חוזי. האמצעי הוא שבמגרש לא נותנים פשוט לאף

משדר אחר להיכנס.

אם מישהו לא מעביר, הבעיה לא מתעוררת. אבל אם הערוץ השני משדר את

אליפות העולם בכדורגל, ובסי.אן.או. משדרים קטעים במקביל, זה לא יעלה על

הדעת. מה שרוצים מאיתנו, זה שבאותם מקרים שמשודר, נשחיר מסכים. זה אין

באף מקום.

נקודה שנייה שעלתה פה, אני לא יודע אם הוועדה תיכנס לזה או לא, היו פה

הערות לגבי המס קרי.

היו"ר ד. צוקר; אנחנו לא הולכים לשנות.

ר. בנר; הערת אגב למה שעו"ד לחמן אמרה, תיקון מספר 11

מתייחס גם למשדרים זרים, שאינם לוויינים, אם

הקרובים רוצים. יש אפשרות גם להחיל אותו על ירדן, לבנון, מצרים וכוי,

שהם לא משדרים דרך לוויינים, אלא דרך שידורי אוויר, שאינם לוויינים.

קריאה; סליחה, מס קרי עולה בסעיף 5(4).

היו"ר ד. צוקר: אמרתי שאנחנו לא הולכים לבטל.

ד. לחמ(: אני רוצה לחדד את הדיון על מה שרולי קלינגר

דיברה, על הנושא. יש לנו בעיה בין סעיף קטן

5(ב) ו-5(ג), שנצטרך להבהיר אותה.

היו"ר ד. צוקר: אנחנו נעשה זאת בישיבה הבאה, שממנה ואילך אתם

תעבדו מול שלמה שוהם, שהוא היועץ המשפטי החדש

של ועדת החוקה. דוידה לחמן תהיה מטעם משרד המשפטים.

הדיון הבא יוקדש לכל הסעיפים בחוק. לכן, אני מבקש מכם, שהנייר שלכם

יהיה מאוד מתומצת, שיהיה לי סעיפים. כלומר, אם יש לכם רצון לשנות סעיף,

אנא תציעו פשוט אלטרנטיבה, ואת זח אנחנו נעשה בישיבה הבאה.

נשארת לנו שאלה אחת, היא מאוד מסובכת, אבל, לצערי, התשובה עליה כבר

ניתנה, וזה באמת - מהם גבולות הדיון שלנו, במה אנהנו דנים, ובעיקר, במה

אנחנו לא דנים-. לצערי, ניתנה על זה תשובה על ידי הפיצול בין שני

החוקים.

אפשרות אחת היא לקיים דיון משותף בשתי הוועדות ולתקן שני חוקים. זאת

אפשרות שמבחינה הגיונית היא הרבה יותר טובה, כי ההפרדה וההבחנה די

מלאכותית. צריך לקבוע קונספציה ולהחיל אותה על שתי הסוגיות. כי יכול

להיווצר מצב, שבו לוועדת הכלכלה קונספציה א/ ולנו קונפסציה ב', והיו

כבר דברים מעולם. אז נכון שיש ממשלה באמצע, והיא מנסה למצוא איזה שהיא

הרמוניה, אבל לא בסוח שנגיע להרמוניה הזאת.

אפשרות שנייה היא, והיא ממש קלושה, שרק בוועדה אחת יידונו שני

התיקונים.

ההסתברות הגדולה היא, לפי דעתי, שיהיו שני דיונים על שני חוקים בשתי

ועדות בנפרד, בשני פורומים. וזה הכי רע. כי הסכנה היא, שתיווצרנה שתי

תפיסות. וזה ממילא קיים, אני לא צריך לומר את זה לגדעון פת.

אפשרות שלישית, שהיא אולי הטובה ביותר, אבל בגלל זה הסיכויים לה הם

הנמוכים ביותר, והיא שוועדה אחת תדון, תעשה את הדיון כולו, תתקן שני

חוקים, אבל לפחות הקונספציה תהיה אחת.

אני אדבר על זה עם גדעון פת. לפי הערכתי, אנחנו נישאר בתפיסה כמו שהיא

היום. אני אנסה. ננסה באיזה שהוא דיאלוג בין הוועדות ליצור תפיסה אחת.

מ. גבאי: למרות שנאמר שזאת האופציה הגרועה ביותר, אני

בכל אופן רוצה לומר משהו בגינה. שתי הוועדות

ימשיכו לדון שם. הנושא שם הוא נושא א', מאוד מיוחד, מאוד בעייתי. פה

זה חוק שיש בו כמה הערות, ואנחנו נוכל לסיים את זה. וזה חשוב שנסיים את

זה. לכן, אני הייתי אומר, שגם מבחינה פרגמטית אני לא הייתי שש לזה.

היו"ר ד. צוקר: אני כן הייתי רוצה שנגיע לתפיסה משותפת לפחות

לזה.

י. קרניאל: המטרה היא להגן על המשדר המקומי. באים לך פה

שני המשדרים המקומיים. אם הכוונה פה היא

להתייחס לזכויות משדרים ולהגן עליהם, אז באים כל המשדרים המקומיים

ואומרים - אנחנו רוצים לפתור את זה ביחד. להגן עלינו, זה גם להגן עלינו

מפני אותה פלישה או אותה חדירה או אותה פגיעה מצד הכבלים-.

א. גלעדי; אם יורשה לי, אחליף כובע, ואשים כובע של חבר

הוועד האולימפי הבינלאומי, אחד ממאה אנשים

שמחזיקים את הזכויות על המשחקים האולימפיים. ואם נדמה פה למישהו, שגוף

כזה יכול להרשות לעצמו לאבד 700 או מיליארד, שזה שווי הזכויות, הטעות

היא כל כך מרה, והאמצעים להענשה הם כל כך גדולים, שחבל.

היו"ר ד. צוקר: אתה אומר שמי שנענש זאת מדינת ישראל!

א. גלעדי: בוודאי.

ש, שוהם; מת שאמר היו"ר, ואולי כדאי שהתייחסו לזה, הוא

חנושא של זכות חציבור לדעת, למרות שזאת חערח

תמימח.

א, גלעדי: לפני מספר חודשים פעל ח"כ צוקר בנושא זכות

חציבור לדעת ביורוספורט, אבל לא חיח עוד חסכם

לכבלים עם יורוספורט. כשאמרתי לו מח אחוזי הצפייח חאמיתיים, עד חיום

אני חושב שחוא לא האמין לי, שאני מדבר על שני אחוז. איזח ציבורו אם רשת

טלוויזיח חופשית באוויר קונח זכויות, זח זכות חציבור. למח אני קונח את

זה? כדי לא לתת.

עכשיו, אני יכול לחחליט מתיל זאת זכותי. ואני לוקח בחשבון שאם מחליגח

חאירופאית בכדורגל אני רוצח ביום שישי אחרי חצחריים מקבץ, אני ליוספורט

יש זכויות של חיילייט 24 שעות אחר כך.

היו"ר ד. צוקר: אמרתי קודם בחערח מאוד קצרה, שחיא בעיניי קו

מחשבח מאוד מרכזי, ששלמח שוחם עכשיו חמשיך

אותו. אני בין חשאר, אני מדגיש - בין חשאר, לא בלעדית - מייצג את

חצופח. נמשיך בעניין חאוסקר או ננסי קריגן. עד מתי אתה יכול לדחות את

השידור שלך? לכמח זמן? אם אני קורא כבר בעיתון את התוצאות של משחק

חכדורגל חמותח חזח, אתח יכול לשדר את זח?

למח רק כל כך מעט צופים בספורט? בין חשאר משום שחם לא רוצים לדעת את

חתוצאח דרך חעיתון, כי הם רוצים לראות את זה בחי, וחם מכורים למתח. גם

חזכויות חקנייניות שיש לך, יש לחן גבול, כי חן לא יכולות לשלול מחם את

חזכות הזאת למתח של חצפייה בספורט. ואתה לא יכול לקחת את זח מחם.

א. גלעדי: במשחקים אולימפיים במשך שבועיים יש 3,000 שעות.

היו"ר ד. צוקר: אותו משחק כדורגל, אותו אוסקר, אם אתח מחליט

לשדר לי את זה שמונח שעות אחרי, ולי יש את זח

ביומן בקול ישראל בבוקר, כמה מותר לך לדחות את זח?

א. גלעדי: מותר לי לדחות את זח, ככל שהביזנס שלי מאפשר

לי.

היו"ר ד. צוקר: סליחח, מי מכר לך את חביזנס חזח? אני. הציבור.

א. גלעדי: אז מח, אתח רוצה למוטט את זה? אתם הולכים בדרך

חנכונח בעניין חזח.

ד. לחמן: חרי חמשדר באופן טבעי רוצח להביא את זה הכי

מהר, לפני שיצא עיתון "הארץ".

היו"ר ד. צוקי: הוא רוצה להביא את זה לשעת חצפייח.

אני מנסח לומר לך, שצריך למצוא נקודת איזון בין

כמח זכויות. זה כל מה שאני מנסה לומר לך, לא להיבחל ממה שאני אומר, רק

לזכור, אנחנו מגנים פה על המון דברים. והמטרה הישירה של החוק הזה היא

באמת להגן על זכויותיך. אין ספק בכך. אבל יש עוד דבר אחד שעומד ברקע,

והוא נמצא בתשתית של הרבה מאוד חוקים, ואני פה אנסה לייצג אותו, לאזן

את זה גם עם הזכות שלי לקבל את הזכייה בפרס כמה שיותר קרוב לזמן אמת.

ד. לחמן: אני רוצה להגן על אלכס גלעדי. זאת הדילמה

הבסיסית לכל הנושא של קניין רוחני. הרי

תיאורטית גם הספר - הנפלא שיצר הסופר זכותם של כולם להעתיק את זה. אני

עכשיו הולכת לעשות את הקניין הרוחני הבסיסי.

היו"ר ד. צוקר: אז יש מקום לחפש את נקודת האיזון? זה הכול.

ד. לחמן: דייר ויסמן בספרו "דיני הקניין", דן בנושא של

קניין רוחני, ומסביר את זה מאוד יפה. אתה הקמת

את כל עולם זכויות היוצרים. את כל הסוגיה של הבלעדיות. מדוע? מה היה

הרעיון שעמד מאחורי זה? הרעיון היה לפתח ולתת בידי הסופר את האפשרות

לשבת ולהתרכז בספרו מתוך ידיעה, שאם הוא יפיק יצירה ספרותית, הוא יוכל

להתפרכס מזה.

אם נחזיר את זה לספורט, זה לא בדיוק היה הרעיון המקורי, אבל אם כבר

הגענו לספורט, הרעיון בספורט, ולמה אני רוצה להגיע, זה, שספורט צריך

הרבה מאוד כסף כדי שהוא יתפתח. המקורות של הכסף בספורט הם מקורות

שונים. אחד המקורות הגדולים זה הפרסום, עולם הפרסום בספורט. אני לא

יודעת אם ספורט זה "זכות הציבור לדעתי' או לא, ואני לא נכנסת לזה.

מה שאני רוצה לומר זה, שאנחנו צריכים גם למצוא את נקודת האיזון בין

העובדה ובין מה שאלכס גלעדי מנסה לטעון במשך שנים, שהרצון שלנו להגן על

הצופה לא ידלל את מקורות המימון, שהספורט עומד מאחוריהם.

אני לא יודעת מה האיזון. יש המון שיטות לאיזון הגדול הזה בסוגיה

פילוסופית ובסוגיה מימונית, אם זה רשיון כפייה. כמות המדינות שבחרו

בהשחרת מסך, נדמה לי, היא אפסית, אני לא מכירה את זה.

היו"ר ד. צוקי: כל מה שאני רוצה הוא, שבמהלך הדיון נזכור שיש

צופה.

א. גלעדי: ח"כ צוקר, מותר להם לשלם לסי.אן.אי. הם משלמים

לאוטניקנו, הם משלמים לזה, משלמים להוא, ואתם

לא קוראים לזה גנבה. ואתם ממציאים לי את זכות הצופה. מה עם הזכות שלי

לחיות?? זה לא יהיה. לכן יקרה ככה: יתחילו לבנות איצטדיון, שיהיה

ל-50,000 איש, אבל יבואו 70,000. אתה הולך בכיוון שאומר - אני אכריח את

הקבוצות להוסיף עוד 20,000 מושבים-. למה? כי זכות הצופה גם לראות את

המשחק. מה זה "זכות הצופה"? אין גבול?

היו"ר ד. צוקר: כל מה שאני אומר הוא, שיש גבול גם לזכויות שלך.

זה כל מה שהתכוונתי.

מ. גבאי: נקודת האיזון נקבעה. לא נקבע שזאת זכות

אבסולוטית. למשל, נקבעה תקופה. יש זכויות

יוצרים לתקופות שונות, בדרך כלל זה חמישים או שבעים שנה אחרי מות

המחבר. לא לנצח. שוב, תמיד מצאו את האיזון המתאים בין זכותו של חצופה

או זכותו של הצרכן, לבין זכותו של בעל הזכות. ולכן השאלה היא רק מהו

האיזון המתאים במקרה זה.

ש. שוהם: בעניין זכויות הספורט אנחנו לא חלוקים. השאלה

היא אחרת לחלוטין. אני מביע עמדה אישית שלי.

זכויות משדרים, להבדיל מזכויות מבצעים, בעיניי, זה ציבור שבחר לעצמו

דרך להולכת אינפורמציה, שיש בה בהחלט אומנות, ואני לא מזלזל בה. עדיין

יש מרחק מהמצב האידיאלי, שהכול היה יכול להתבצע ולציבור היה מידע כל

רגע, כל דקה, מכל מה שקורה בעולם. זה בעיניי המצב האידיאלי לציבור.

כיוון שמבחינה כלכלית הדבר הזה לא ניתן, מכיוון שאני צריך לשלם כסף

לדברים האלה, והאזרח לא יכול לשלם וכוי, אני מוכר לו פרסומות וכוי,

וכוי, והתוצאה ידועה.

השאלה היא האם ובאיזה גבול אני מקריב את הזכות הזאת לדעת את הכול כל

רגע תמורת הזכות שהחברות הללו תתקיימנה. הרי זאת בעצם השאלה הבסיסית,

אם נוריד כרגע את כל הדברים מסביב.

היו"ר ד. צוקר: אנחנו נעסוק בכך בישיבות הבאות.

הישיבה ננעלה בשעת 14:30