פרוטוקול מספר 24, ועדת ביטחון הפנים, 21/11/2021

הכנסת העשרים-וארבע

מושב שני

פרוטוקול מס'24

מישיבת ועדת ביטחון הפנים

יום ראשון, י"ז בכסלו התשפ"ב (21 בנובמבר 2021), שעה 11:00

סדר היום:

<< נושא >> סיור ועדת ביטחון הפנים במחוז דרום << נושא >>

נכחו:

חברי הוועדה:

מירב בן ארי – היו"ר

מאיר יצחק-הלוי – מ"מ היו"ר

רות וסרמן לנדה

חברי הכנסת:

אמיר אוחנה

אורית סטרוק

יסמין פרידמן

עמיחי שיקלי

מוזמנים:

פרופ' רועי קיסוס

–

סגן מנהל בית חולים סורוקה

ד"ר דן שוורצפוקס

–

סגן מנהל בית החולים ומנהל המיון הפנימי, בית חולים סורוקה ירדן נבו

–

משנה למנהל בית חולים סורוקה

תנ"צ נחשון נגלר

–

מפקד מרחב נגב, המשרד לביטחון הפנים

נצ"מ תומר אלדר

–

מפקד מג"ב דרום, המשרד לבטחון הפנים

נצ"מ אמיר קליין

–

קצין אג"מ מחוז דרום, המשרד לבטחון הפנים

נצ"מ משה לוי

–

קצין אח"מ מחוזי, מחוז דרום, המשרד לבטחון הפנים נצ"מ אבי לוי

–

מפקד יחידת יואב, המשרד לבטחון הפנים

סנ"צ יניב שלמה

–

יועץ לענייני ערבים, המשרד לבטחון הפנים

מאיה גיגי

–

נציגת מזכירות ביטחונית, המשרד לבטחון הפנים

נצ"מ טירן יהוד

–

נצ"מ, מפקד תחנת משטרת באר שבע, המשרד לבטחון הפנים זיוון פריידין

–

דובר מרחב הנגב, המשרד לבטחון פנים

שייח' עקל אלאטרש

–

נציג הקהילה הבדואית

מוצלח אבו עסא

–

נציג מהקהילה הבדואית

גדעון אבו סבית

–

נציג מהקהילה הבדואית

זכי אבו חמאד

–

נציג מהקהילה הבדואית

עומר אבו רקייק

–

ראש מועצת תל שבע

רבקה קנריק

–

דוברת הוועדה

ייעוץ משפטי:

עידו בן יצחק

מנהלת הוועדה:

לאה קריכלי

רישום פרלמנטרי:

סמדר לביא, חבר תרגומים

<< נושא >> סיור ועדת ביטחון הפנים במחוז דרום << נושא >> (בבית החולים סורוקה)

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

בוקר טוב, ראשית לכל אני מתנצל בשמה של יושבת ראש הוועדה, ועדת ביטחון הפנים, מירב בן ארי שנמצאת בפקקי תנועה. היא בדרכה לכאן, אבל יש סבירות גבוהה שהיא תפספס את החלק הזה של הסיור שאנחנו נקיים היום באזור באר שבע רבתי. נמצאים כאן חברי הכנסת רות וסרמן לנדה, עמיחי שיקלי, יסמין פרידמן, מירב, אני מקווה שעוד תגיע.

הסיור הזה הוא חלק מעבודה מאוד מאוד אינטנסיבית, ייאמר לזכותה של יושבת ראש הוועדה שהיא מלאה באנרגיות, ואנחנו לקחנו כמשימה להתמודד עם מה שאנחנו מגדירים הלאקונה החברתית הקשה, המסוכנת ביותר, וזה תופעות האלימות במדינת ישראל, תופעות האלימות במגזר הערבי, תופעות האלימות בדרום ובצפון ואנחנו ממש עוברים ממקום למקום ללמוד ולהוביל את זה גם בהמשך לרמה של חקיקה ולסייע לכל הגורמים להצליח במשימה שלהם.

עמדתנו ברורה, כשיש אלימות זה אומר שיש תקלה בחוסן החברתי קהילתי, זו פגיעה שהיא פגיעה אנושה באיכות החיים. אני מציע, אדוני המשנה למנהל בית החולים, ירדן נבו, שנעשה סבב מהיר של החברים שנדע מי ומי בחברים. חבר אחד יש לי כאן, חשוב שנדע, מפקד משטרת באר שבע, הוא אחד החניכים שלי מן העבר ואני כל כך שמח שצומחים באילת אנשים כל כך טובים כמו טירן. אני שמח לראות אותך, טירן.

אני מציע שנאפשר טלגרפית לכל חבר כנסת שירצה להתייחס, רק כאמירות פתיחה, ממש בקצר, ואחר כך נבקש סקירה שלכם על האתגרים שאתם עוברים. אנחנו באיחור של חצי שעה ונצטרך להדביק אותו, אז בואו נתחיל, בבקשה.

(סבב נוכחים).

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

חברי הכנסת, אתם רוצים להתייחס לפני שנבקש מירדן להציג?

<< דובר >> יסמין פרידמן (יש עתיד): << דובר >> אני רק אגיד שאני באר שבעית.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

אז בבקשה, אדוני, הבמה שלך.

<< אורח >> ירדן נבו: << אורח >>

ברוכים הבאים, אנחנו נעשה סקירה קצרה, כי אנחנו באיחור די משמעותי. במקור תכננו גם ללכת למיון, אנחנו נדלג על זה, תלוי בלוח הזמנים שלכם.

אז קצת על סורוקה ומשם נצלול לאירוע. אני מקווה שתכירו, מי שלא מכיר את סורוקה ואיפה אנחנו נמצאים. סורוקה, אנחנו חוגגים 60, נוסד על ידי דוד דובינסקי שהיה התורם הראשון שלנו, מנהל איגוד תופרי בגדי הנשים בארה"ב, הוא נתן מיליון דולר כדי שסורוקה יקומו אחרי שבן גוריון התנגד שסורוקה תקום כבית חולים נוסף של ההסתדרות ואחרי שהוא קם בן גוריון עד יום מותו לא טופל בסורוקה, הוא טופל בתל השומר, פולה כן, הוא לא. אבל אחרי זה כבר השלמנו ויש עד היום פסל של בן גוריון גדול ואנחנו פה.

אנחנו בית חולים השלישי בגודלו בארץ, 1,173 מיטות, בית החולים הכללי הכי גדול בארץ, מספר מיטות אשפוז הכלליות הכי גדולות בארץ, 5,000 עובדים, כמעט 300 דונם, שטח מאוד גדולה, אנחנו עיר קטנה בבאר שבע. אנחנו בית חולים אוניברסיטאי, אנחנו צמודים לאוניברסיטת בן גוריון, אין בית חולים היום בארץ שצמוד ככה לאוניברסיטה ויש לזה הרבה מאוד יתרונות.

אנחנו בית חולים על, אנחנו נוהגים להגיד על עצמנו שאנחנו מרכז-על בדרום. מרכז-על זה אחד משישה מרכזים בארץ, רמב"ם, איכילוב, בילינסון, רבין, שיבא, הדסה ואנחנו. בית חולים על הוא בית חולים שיש לו יכולות קצת יותר מתקדמות מבתי חולים אחרים, בוודאי לתת מענה. אנחנו נותנים מענה ל-60% משטח המדינה, מקרית גת דרומה. זה אומר שיש פה גם מנחת מאוד פעיל, הוא מוביל מכל אזור הדרום, הוא בית חולים שלישוני ליוספטל, מהערבה, מים המלח, מעזה, מכל טראומה שקורית בדרך, ונמצא פה דן שהוא מנהל המיון והוא ירחיב אחרי זה על הטיפול במיון.

זה החזון שלנו, אנחנו מעניקים רפואה יוצאת דופן באיכותה, ראיית המטופל וצרכיו במרכז והוא מהווה מופת לחינוך ומחקר רפואי. כל מילה נשקלה ונמדדה, תאמינו לי, ואנחנו פועלים לאור החזון הזה.

אנחנו כל הזמן עובדים על פיתוח הקמפוס שלנו. שמנו בכוונה את התמונה הזאת כדי שתראו, אתם רואים שיש פה מקום לעוד שתי קומות. בנו את הבניין הזה לפני 20 שנה ועוד אז הכינו כבר מקום לעוד פיתוח מתוך ראייה שהמקום הזה הוא מקום הטיפול המרכזי בנגב והוא המענה המיידי לצרכים. אנחנו בתנופת פיתוח מאוד גדולה של בית החולים, אנחנו מכפילים את המיון, אנחנו בונים פה פגייה חדשה, בניין מחקר חדש, בניין שיקום חדש. באמת מאות מיליוני שקלים שמושקעים פה וזה לא מספיק, יש עדיין צרכים מאוד גדולים בנגב. מבחינת זמינות שירותים, מבחינת זמינות ניתוחים שצריך לקדם אותם ואולי נדבר על זה בהמשך.

כוח האדם שלנו זה הליבה של בית החולים. בית החולים זה לא רק בניינים ומחשוב, זה בעיקר כוח אדם ואתה צריך כוח אדם איכותי כדי להפעיל בית חולים טוב ולב בית החולים זה כוח האדם, זה מנהלי המחלקות, זה הרופאים. צריך פה רופאים ברמה מאוד מאוד מאוד טובה כדי שייתנו מענה לכל הטראומות והשירותים שנדרשים פה. אני מזכיר לכם שאנחנו בית החולים היחידי במרחב וכל שירות פה חייב להיות פה זמין בצורה טובה ואיכותית מאוד.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

אפשר להגיד שהסד"כ שלכם הוא רובו דרומי, או שיש כאן מוביליות שהיא לא רלוונטית?

<< אורח >> ירדן נבו: << אורח >>

יש גם וגם. כמובן שרובו דרומי, זה אנשים שצריכים להיות זמינים בבית החולים ובצורה מאוד מהירה לכל מקרה שקורה.

באר שבע הכריזה על רובע חדשנות, אנחנו משולבים בו כמובן יחד עם האוניברסיטה והעירייה ואנחנו מקדמים את זה בצורה שוטפת ויש הרבה בשורות בכיוון הזה.

אנחנו דואגים שכל יחידה שלנו תהיה מצוינת, לא פחות, לשם אנחנו מכוונים ואנחנו עובדים כל הזמן על הובלה טכנולוגית, הובלה רפואית, הובלה ביחידות האדמיניסטרטיביות, בכל דבר כזה, כי האחריות עלינו היא מאוד כבדה. משהו שלא עובד פה אין עוד בית חולים שיגבה אותו במרחב, זה רק אנחנו, ולכן כובד המשקל עלינו הוא מאוד גדול.

חירום. אני לא צריך להסביר לכם, לאחרונה זה קצת השתנה, אבל אנחנו בית החולים היחיד שהוא גם תחת אש והוא גם צריך לטפל בפצועים ועושה את זה מספר פעמים בשנה, במספר סבבי לחימה. יש פה פק"ל שלם של איך אנחנו מעבירים יחידות למקומות ממוגנים כי בית החולים הזה לא ממוגן במלואו, יש יחידות שהן קריטיות ובאמת תוך כמה שעות בית החולים ערוך למצב לחימה, גם בקליטת פצועים וגם במיגון היחידות והאנשים שלא נמצאים במקומות מוגנים וצריך להעביר אותם תחת מחסה.

לכידות ומשפחתיות. אני הייתי פעם מנהל כספים בגהה, זה בית חולים מאוד קטן ומשפחתי. סורוקה, למרות שהוא בית חולים ענק, הוא עם אותה תחושה. לאנשים פה יש מה שנקרא רוח דרומית, אתה מכיר את זה בוודאי, אנשים מאוד חמים, פה זה הבית שלהם. הם עובדים פה המון שנים והתחושה היא פה כמו משפחה. בחרנו לשים את זה פה, זו תמונה מהמיון, דן אחרי זה ירחיב, אבל באמת עובדים פה כתף אל כתף ובית החולים פה הוא מופת לדו קיום, לשלום ושוויון. אנחנו מקפידים על זה וניגע בזה אולי עוד מעט.

אנחנו כאן בשבילם. זו האוכלוסייה שלנו, מעל מיליון איש במעגל העקיף, 700,000 במעגל הישיר, רוב האוכלוסייה היא אוכלוסייה צעירה, הגיל הממוצע הוא 27, יש מעמד סוציואקונומי ברוב היישובים נמוך. חוץ מיישובי לוויין יחסית קטנים, מיתר, להבים, שהם נמצאים בחתך הגבוה, רוב היישובים הם בחתך סוציואקונומי נמוך. זה משליך מאוד על אופן צריכת השירותים ועל יכולת האוכלוסייה לקבל אותה. אנחנו מרכז-על, אמרתי, ליוספטל וברזילי, ויש פה מגוון תרבויות שמקבלים שירות בתוך בית החולים.

זה הקמפוס שלנו, הוא מורכב מ-32 בניינים. בצד שמאל למעלה זה המכלול הכירורגי הטיפול הנמרץ ואם אתם רואים, למטה זה המיון שלנו. מכלול סבן לילדים, מכלול סבן לנשים, ובניין האונקולוגי החדש שחנכנו רק השנה, בניין מפואר וראוי למתן שירותים לתושבי הנגב, והבניין הוותיק שלנו, בניין הפנימיות שהוא יום אחד יצטרך לרדת כי הוא גם לא ממוגן וגם כבר תנאי האשפוז שלו לא הולמים את שנות המאה ה-21.

נפח הפעילות שלנו, אמרתי, הוא ענק. יש פה 17,000 לידות בשנה. להמחיש לכם, זה כמעט אוטובוס וחצי של ילדים כל יום שנולד פה. יש פה 30,000 ניתוחים, המיון שלנו הוא המיון הכי גדול בארץ וגם עליו דני ירחיב, אבל משך השהייה הכי נמוך בארץ. אתם רואים לבד את היקף התנועה והיקף האנשים, אנחנו באמת עיר קטנה.

אנחנו מתגאים בזה שבמדדי האיכות הרפואית אנחנו 99.4, זה ציון מאוד מאוד יפה ביחס לדוח האחרון של משרד הבריאות. אנחנו בשיעור הכי נמוך של זיהומים בבתי חולים בישראל. אתם רואים שהבא אחרינו הוא כמעט 50% יותר, זה הישג מאוד מרשים, כי הוא כולל גם את הרופאים וגם מעובד המשק ועד המנתח וכולם ביחד מביאים לתוצאה הזאת שהיא פנומנלית ומעידה על איכות רפואית מאוד גבוהה.

המחלקה לרפואה דחופה. אתם רואים פה שסורוקה היא עם זמן השהייה בין בתי החולים הנמוך ביותר, ואני אשאיר פה לדן להרחיב. זה מעיד גם על איכות טיפול וגם על מהירות ועל שירות. זה לא בא לידי ביטוי, לצערנו, בתדמית, ועל זה אנחנו עובדים, כי עברת מהר במיון אז כאילו תפסת יום, אבל זה לא באמת ואנחנו עובדים על המון תהליכי שירות ודן מחזיק שם את המיון ביד רמה.

רובע החדשנות, דיברתי. זה קומפלקס שלנו, של אוניברסיטת בן גוריון, של תחנת הרכבת, פארק ההייטק ואתם רואים מלמטה מצד ימין את כל קרית התקשוב שכבר הטרקטורים עובדים בשטח. זה ייתן בוסט מאוד מאוד גדול לאזור וזה כבר קורה, זה לא דיבורים בעלמא.

אלה הפרויקטים העיקריים שכרגע רצים, באמת תנופת בינוי משמעותית ביותר.

קצת על הקורונה שהעסיקה אותנו. נפח פעילות מאוד מאוד גבוה, עד היום אנחנו בית החולים עם מספר חולי הקורונה הגדול בארץ. הדרום תמיד בדיליי, גם בכניסה וגם ביציאה, לצערנו, אבל זה הולך ויורד ואנחנו מקווים שהגל החמישי לא יפקוד אותנו בקרוב. המון עבודה בשנתיים האחרונות מטעם בית החולים, המון גמישות, המון שיטות הפעלה חדשות ומחשבה על איך לעבוד ועמדנו בזה בכבוד.

לא נסיים בלי עשייה למען הקהילה, שאנחנו מאוד גאים בה. אנחנו עושים פה המון פעילות בבאר שבע למען הקהילה עם העובדים שלנו, יש לנו הרבה מאוד עובדים ובמגוון תחומים, כמו שאתם רואים.

לגבי הביטחון, שלזה התכנסנו. קודם כל המציאות הנתונה. המציאות הנתונה באזור הדרום, לא רק באזור הדרום לצערנו, גם באזורים אחרים, ואנחנו מתמודדים איתה יום יום, המדיניות שלנו זה אפס סובלנות לאלימות ופה אנחנו יד ביד עם המשטרה. באמת על כל אירוע יש פה הגשת תלונה, על כל אירוע מזמינים משטרה ומקפידים על זה כדי שההליכים גם יסתיימו בצורה טובה. המשטרה פה זמינה בצורה מאוד מאוד טובה, המון אמצעים טכנולוגיים והנקודה הראשונה, אתם רואים, זה שיפור מתמיד בתהליכי עבודה ושירות.

בסוף אירועי אלימות גם נובעים מבעיות בתהליכי העבודה ובעיות בשירות וכל אירוע כזה אנחנו מתחקרים ואומרים אוקיי, איך נעשה בפעם הבאה ואיך נמנע את האירוע הבא מלקרות. לא תמיד זה בשליטתנו, אבל מה שכן אנחנו עושים.

אתם יכולים לראות את זה, שזה נתון מדהים. לא בטוח שאתם ערים לו, אבל זה בעצם מקרי האלימות הפיזית בסורוקה. אני מזכיר לכם, בית החולים השלישי בגודלו בארץ עם מספר אירועי אלימות כזה ותראו את הירידה הדרסטית משנת 2016, תוצאה של תהליכי עבודה ושירות ותחקור מתמידים שהביאו אותנו לתוצאה הזאת. לא הצלחנו לרדת מעבר לרף הבודד.

אני אסייג ואני אגיד שכל אירוע אלימות הוא אירוע מאוד מאוד קשה. היה לנו אירוע מאוד קשה השנה של רופא שהוכה בטיפול נמרץ ילדים וכל אירוע כזה הוא טראומה מאוד קשה לצוות. אירוע כזה הוא מאוד קשה, הוא משליך מאוד על הצוות ועל היכולת שלו לתפקד וזה לא רק אירועי אלימות פיזית, זה גם אירועי אלימות מילוליים, שיש הרבה יותר, והם נעצרים באירוע אלימות מילולית ולא מידרדרים לאירוע אלימות פיזית, אבל גם הם גורמים לפחד אצל הצוות.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> בדרך כלל זה קורה במיון, אירועי האלימות?

<< אורח >> ירדן נבו: << אורח >>

לא, ממש לא. את רואה את הנפח. המיון פה הוא חלק מזה. נפח הפעילות של המיון הוא מאוד מאוד גדול ואנשים מגיעים אליו מאוד טעונים בדרך כלל, אבל תראי את אופן הירידה של האירועים.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

למה אתה מייחס את זה? מה אופרטיבית עשיתם?

<< אורח >> ירדן נבו: << אורח >>

אני אתן לך דוגמה. היה לנו כל חג אירועי אלימות ביולדות. אנשים באים ממרחק מהפזורה ורוצים להיכנס ולא מעניין אותם שעות הביקור ולא מעניין אותם שעכשיו אי אפשר להיכנס אז יצרנו אזור ניטרלי בכניסה שהיולדת יכולה לצאת מהמחלקה, לפגוש שם את מי שבא לבקר אותה וככה צמצמנו –

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

צמצמתם חיכוך.

<< אורח >> ירדן נבו: << אורח >>

לא היו לנו אירועי אלימות ביולדות בשנתיים האחרונות, כבר לא היה. יש הרבה תהליכי עבודה שדן מנהל במיון. לגבי תחקור של אירועים, יש לנו משוב יומי של מטופלים שאנחנו לוקחים מהם. כל ביקור במיון אנחנו לוקחים את שביעות הרצון, מתחקרים את זה ועובדים עם הצוות ועל תהליכי עבודה שאנחנו עולים עליהם שהם בעייתיים ועוד ועוד. וגם מה שהזכרתי קודם.

בסוף סורוקה זה אנשים, אמרתי את זה, הלב של בית החולים הזה הם 5,000 העובדים שלו שבאים יום יום שעה שעה לעשות את העבודה 24/7 ולשרת את תושבי הנגב, זה הלב שלנו ממש.

לגבי האירוע, השתלשלות האירוע. שתי משפחות מרהט שבסכסוך מזה כשלוש שנים, זה אירוע שהתחיל בכלל בצומת שוקת ועבר לבית החולים. הגיעו בני המשפחה השנייה לבקר קרוב משפחה ושם הם נפגשו ואז התחיל אירוע מתגלגל. שוב, השורה התחתונה, זה לא קשור לבית החולים ולא הופנה כלפי הצוות או בית החולים, אבל זה קרה בבית החולים, מבחינתנו זה קו אדום שאסור היה שייחצה.

7:41 התחילה הקטטה במדשאות, שני פצועי דקירה מפונים לטראומה, המשטרה הגיעה מאוד מהר, תוך כמה דקות ובשמונה וחצי התחילה התקהלות חדשה סמוך לרחבת המיון ויידוי אבנים וירי חי, מה שאף פעם לא היה.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> אחד על השני?

<< אורח >> ירדן נבו: << אורח >>

אחד על השני, ברחבה של המיון. דן כרז לכולם. דן היה במשמרת במיון, הוא כרז לכולם להיכנס. היתרון של המיון שלנו שהוא ממוגן אז אין לו הרבה חלונות החוצה, אפשר לסגור אותו יחסית בקלות. האירוע עצמו היה אירוע קצר, הוא נגמר תוך עשר דקות פחות או יותר, אבל החומרה שלו היא מאוד קיצונית.

לסיכום, סורוקה מקום של שוויון, דו קיום ושלום. תמיד הקפדנו על זה ותמיד הוא היה מקום ניטרלי, במרכאות קדוש, אליו לא מכניסים, לא נשק ולא דברים כאלה. לצערנו המציאות זולגת לתוך בית החולים וזה בסך הכול רפליקציה של מה שקורה בכל האזור. זה קו אדום שאנחנו לא יכולים להשלים איתו בשום צורה ואחת המטרות עכשיו זה למנוע מהמקרים הבאים לקרות, יחד עם המשטרה.

איך בכל זאת ניתן לסייע? בשנה-שנתיים האחרונות אנחנו במצוקת מאבטחים קשה ביותר, הקורונה גרמה לזה שאנשים לא רוצים בכלל לעבוד בעבודות שהן בשכר נמוך, גם סטודנטים נעלמו מכאן באיזה שהוא שלב. בכלל בכל בתי החולים אתם יכולים לשמוע שאין מאבטחים. קשה למצוא מאבטחים. אחד הדברים שצריך כדי להגביר את תחושת הביטחון ולעזור לנו למלא את המצבה שחשבנו עליו זה עבודה מועדפת לאבטחה בבתי חולים. יש חיילים משוחררים, הם היו לוחמים, כשהם מתקשרים לשאול אם זה עבודה מועדפת אנחנו אומרים להם שלא ולצערנו נוצר מצב שלתדלק בתחנת דלק זה כן ולאבטחת בתי חולים זה לא. אז אפשר לחשוב על זה מחדש, זה יעזור לנו מאוד.

הדבר השני זה נקודת משטרה קבועה בבית החולים, שכבר דובר עליה. היה פה השר לבטחון פנים ואמר שהוא יקדם, וגם מנכ"לית הכללית אמרה שהיא תתקצב את זה אם יידרש ואני מקווה שזה יקרה בקרוב. שוטר שנמצא מיד מרגיע מאוד את העניין, עצם הנוכחות שלו מרגיעה את העניין ומביאה את האירוע להורדת הרף מאוד מהר, לכן חשובה הנוכחות. ומעבר לזה, כל פעולות האכיפה הרגילות והאירועים הרגילים שיש.

אני אסיים כאן ואתן לדן להוסיף.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

ד"ר דן, אולי רק תאיר את עינינו מהמבט שלך איך אתה רואה את הנסיגה בנושא האלימות? כשאני מדבר על נסיגה אני מדבר על החרפת מצב. התיאור שניתן כאן הוא קצת לא מתיישב עם האווירה. האווירה היא אווירה של אלימות במדינת ישראל, אני שמח לראות את הנתונים, אבל ניתוח שלך מהמבט שלך.

<< אורח >> דן שוורצפוקס: << אורח >>

אנחנו רואים כבר לפחות שנתיים הידרדרות מוחלטת פה בביטחון בכלל בדרום, זה לא משהו חדש. אני תושב באר שבע, מה שהיה פה לפני 30 שנה זה לא מה שיש היום, זה השתנה לגמרי. האמת, אני פחות הופתעתי מכולם מהירי הזה ברחבה, לא בגלל שישבתי ודמיינתי לעצמי שזה יכול לקרות, אבל בסוף כשזה קרה אמרתי לעצמי, רגע, מה קרה? זה קורה מעבר לגדר, אז למה שזה לא יזלוג לתוך הגדר? זה קרה, זה ברור שזה חציית קו אדום ולא תקין שזה קורה בתוך מערכת רפואית וכו' וכו', אבל בסוף זו תמונת ראי של כל מה שקורה פה בחוץ.

סיפרתי פה לחברת הכנסת וסרמן שאתמול בבוקר הגיע אלינו פצוע ירי ובמוצאי שבת אמרתי שאני אכנס לאינטרנט ואני אתחיל לחפש אם בכלל זה דווח. בשום רשת לא מצאתי את הדיווח הזה, בשום מקום, אף אחד לא דיווח על זה. זאת אומרת שעולם כמנהגו נוהג, כולם יעשו את הסיבוב בדרום, יגידו שזה נורא וימשיכו למרכז. זו הבעיה. בסופו של דבר אם רוצים לטפל בזה אז צריך לטפל בזה ברצינות ולקחת את זה לתשומת ליבנו.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

מהמבט שלך, כשאתה אומר לטפל בזה ברצינות למה אתה מתכוון?

<< אורח >> דן שוורצפוקס: << אורח >>

השיטה היחידה זה להפעיל את המשטרה ולפעול בכוח חוקי אל מול פשיעה, זה הכול. מה זאת אומרת? אם בן אדם מחזיק נשק שאסור לו להחזיק אותו צריך לקחת לו אותו, אין פה הרבה, מה הדיון הפילוסופי פה? אני אומר לך שאם ביישובים מסוימים בדרום אף אחד לא משלם ארנונה מישהו צריך לשים על זה את היד. אני אצטט רופא, לא שלי דווקא, לא מהמחלקה שלי, אבל שדיברתי איתו פעם, פה מבית החולים, בחור מוכשר מאוד, אמרתי לו: הגיע הזמן שתדפקו על השולחן ותגידו עד כאן, הוא מסתכל עליי ואומר לי: אתה צוחק עליי? אמרתי לו למה? הוא אומר לי: אתה מבין שביום שאני אדפוק על השולחן החיים שלי שווים שני שקל?

יש יותר מדי אינטרסים כלכליים, סמים, הברחות, מה שאתה רוצה והאנשים האלה זה מאפיה ועם מאפיה מתעסקים עם משטרה ועם בתי משפט ועם יד חזקה. מי שחושב שאם המשטרה לא סיימה את המחקר שלה אז הוא יכול לשחרר, אז שלא יתפלא שירו לו יום אחד בבית המשפט גם, ואני לא אופתע אם זה יקרה, אבל אז היד תיגדע.

<< אורח >> ירדן נבו: << אורח >>

בית חולים זה לא יעד מבוצר, בית חולים צריך להיות בית חולים, הוא צריך להיות פתוח לאוכלוסייה, הוא צריך להיות זמין, הוא צריך להיות נגיש. שקלו פה איך אנחנו נחמיר את אמצעי האבטחה, בסוף אנחנו לא יעד מבוצר, אנחנו בית חולים ומי שצריך להשתנות זה המציאות לידנו ולא בית החולים.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

אני רוצה לבקש מטירן, מפקד המשטרה והתחנה פה, לתת את הזווית שלך.

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

קודם כל אירוע של אלימות בבית החולים זה אירוע חמור, ככה אנחנו מתייחסים לזה, על אחת כמה וכמה אם הוא נעשה אל מול סגל בית החולים בשגרה שלנו, אל מול מחלקת הביטחון ומול רופא כזה או אחר שמעביר דיווח על אירוע אלימות. לצורך העניין תקיפת עובד ציבור, ההתייחסות היא פרטנית עם הערכת מצב, לראות אם יש השלכות למפגש של האלימות אל מול המשך החקירה.

לגבי נוכחות משטרה בבית החולים, אין לי ספק שנוכחות של שוטר פיזית, 24/7, תוריד פה את רף האלימות. המשמעויות הן כמובן משמעויות תקינה וככל שהמשרד לבט"פ יתקצב את הנושא הזה אנחנו נציב פה שוטרים. יכולה להיות החלטה של מפקד המחוז שאנחנו שמים מחר בבוקר שוטר בבית החולים ואנחנו כמובן נתיישר על פי ההנחיה הזו.

השיח שלנו הוא כמעט יומיומי, כשאני אומר שיח יומיומי, יכול להתפתח אירוע, כמו שנאמר פה, אירוע ירי במעטפת של העיר, שמתגלגל לכיוון בית החולים, לצורך העניין היה בערב שישי עם פצועים, עם שתי משפחות דומיננטיות, כשאנחנו מזניקים לפה כוח, מפקד תחנה או בעל תפקיד תחנה אחרת לכיוון בית החולים, המקום של המניעה. כלומר הנוכחות המשטרתית תוריד את מפלס הפוטנציאל לאירוע אלימות.

באירוע שאנחנו מדברים עליו, הוא קיבל חשיפה תקשורתית מקצה לקצה. היו פה אירועי אלימות בעבר, זה אירוע חריג מאוד שמתרחש בתוך כותלי בית החולים, כשאני מדבר על כותלי בית החולים זה כולל המבואות לבית החולים, הוא קיבל פה מענה רחב מאוד.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

אתה יכול לתת פירוט על המענה הרחב? כמה זמן לקח לניידת להגיע?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

צריך להבין משהו, אירוע הדקירות קיבל מענה של מספר דקות. לאחר שהגיעו השוטרים הם נכנסו פנימה לתחקר את הדקורים ואז התפתחה הקטטה שבחוץ. צריך להבין שחלק מהמתקוטטים נעצרו בתוך שטח בית החולים בעקבות צוותי יס"מ שהוקפצו לכאן ולא רק, התחלנו להקפיץ לפה כוחות, נעצרו נוספים ברחובות העיר, כשאנחנו תחקרנו בדיוק איזה שיוך משפחתי.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

אתה יכול להסביר איך זה שכולם שוחררו?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

נכון, בסופו של דבר - - -

<< אורח >> דן שוורצפוקס: << אורח >>

זה לא הוא.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

אני שואל אותו כנציג אכיפת החוק בגזרה הזו.

<< אורח >> דן שוורצפוקס: << אורח >>

אני מקווה ששמת לב שבסרטון בין שני הצדדים שיורים, שמת לב לגורילה? אתה מכיר את סרטון הגורילה?

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

מכיר מכיר.

<< אורח >> דן שוורצפוקס: << אורח >>

אז שמת לב לגורילה באמצע? ניידת. ניידת באמצע.

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

זה צוות של שיטור עירוני, פקחים, שהיה בתוך המיון. אבל לעניין כתבי האישום, צריך להבין שבסופו של דבר אנחנו עובדים על פי דיני ראיות, החשדות הראשונים שאותם אנשים שעיכבנו/עצרנו, שלחנו למעצר, קיבלנו בבית המשפט מספר ימים לא מבוטל, תחקרנו את המצלמות, תחקרנו עדויות. כשאנחנו לא מוצאים ראיות ישירות - - -

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> לא רואים במצלמות?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

יש קושי בראיות, דיברתי על זה עם קב"ט בית החולים בנושא הזיהוי של האנשים. אנחנו כן מזהים אנשים בתוך בית החולים, אבל לא יודעים לשייך אותם פרטנית לעניין התקיפה בחוץ.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

אתה שבע רצון מהתפקוד של השוטרים שהיו פה?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

בהחלט.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

שהם לא יצאו מהרכב שלהם?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

לא, הרכב שנמצא בחוץ זה הרכב של הפיקוח, פקחים, שבאותו רגע היה בתוך בית החולים בתחקור של אירוע הדקירות. אני דיברתי באופן אישי עם הקצין ששהה במקום, הדברים שם התפרצו באופן מיידי, כלומר בעוד הוא מעדכן אותי שכרגע האירוע בשליטה וישנם אנשים בחוץ, דקה, שתיים אחרי זה הוא התקשר אליי ודיווח לי על האירוע שהוא יצא משליטה.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

תשמע, אני לא הייתי פה ואני לא יודע, אבל נגיד מ-1 עד 10 בטיפול של הכוח שהיה כאן, אתה נותן לו ציון גבוה?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

אנחנו לא עוסקים פה במתן ציונים לשוטרים.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

אתה תיתן, אתה המפקד שלהם, אני שואל אותך בתור מפקד שלהם.

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

אם הצלחנו בסופו של דבר להגיע למספר רב של מעורבים שהיו בקטטה, אבל נכון שבקצה, בסוף החקירה, יש לנו קושי ראייתי להגיש כתבי אישום - - -

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> אז פה אני רוצה לשאול, ברשותך, שאלה. אני רוצה לשאול שאלה אופרטיבית כי יש תסכול מאוד גדול של גורמי אכיפת החוק, המשטרה, שעושים את העבודה, הרבה פעמים הם גם בחזית ובין כל היריות האלה וקל מאוד לנו מה שנקרא בחדר ממוזג לשאול, השאלה, בסוף הם שוטרים ואתה אומר שהקושי הוא ראייתי, תן לי את הכלי שלא יהיה קושי ראייתי. מה אני צריכה לעשות כמחוקקת או כגורם בעל השפעה או משהו כדי שלא תהיה בעיה ראייתית, כי תמיד יש את זה. זה שאנשים בקהילה לא משתפים פעולה כי הם גם מפחדים שפשוט ידפקו להם כדור בראש, תסלחו לי על השפה, אבל זה בדיוק מה שהם והרופאים וכולם, כי זה נהיה כבר מערב פרוע, מה כן אפשר לעשות כדי שתהיינה ראיות?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

טוב, מדברים פה על דיני ראיות. במקרה הספציפי הזה אם הייתה פה פריסה של מצלמות, דיברתי על זה עם הקב"ט, יותר טובה בחלק הקיצוני היינו יכולים לקשור את האנשים שהיו בחוץ מעורבים בקטטה וכשהגיעו כוחות המשטרה הם נמלטו או נכנסו לתוך - - -

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> אפשר לחייב את זה מבחינת תקינה.

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

לא לחייב, אני בשיח מול קב"ט בית החולים, הנושא הזה ישודרג. זה במגרש שלהם. צריך לזכור שגם כל המיון, כל החזית של בית החולים הולכת להשתדרג ובאופן טבעי האמצעים הפיזיים מוגבלים בצורה כזו או אחרת. זה הפריסה של המצלמות ומעבר לזה בדיני ראיות הדברים הם מאוד מאוד חלוטים, אני לא מזהה פה איזה שהוא משהו שיקל איתי. בסופו של דבר אנחנו מגיעים לבית המשפט עם הראיות וכשאין ראיה שהיא ברורה, ישירה וקושרת את האדם - - -

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

טירן, אני רוצה לשאול שאלה. הובלנו ביחד את נושא 'עיר ללא אלימות' באילת אז אנחנו מדברים ברפרטואר זהה. אני שואל שאלה, יש כאן אירוע שהוא אירוע נקודתי ויש את האירוע הכולל ואמר ד"ר דן שהאלימות באה מחוץ לגבולות סורוקה, לא סורוקה המציאו אותה. אני שואל שאלה, האם הבקשות שביקש פה ירדן, שאומרות לשים פה משטרה, תהפכו את העובדים כחלק מעבודה מועדפת, נקודתית, בבית החולים סורוקה, כמתחם אסטרטגי, כך אני רואה את זה, לדעתך כאיש משטרה זה מענה שיכול לתת שקט בנקודה הזאת?

זה לא פותר את הבעיות, הבעיות של אלימות בחברה הישראלית זה אירוע אחר לגמרי, אבל שאלה נקודתית, אנחנו פשוט פה בבית חולים.

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

חד משמעית בהחלט. אני אמרתי, בסורוקה, מעבר להיותו בית חולים אזורי מרכזי, יש פה תהליך יוממות גדול מאוד לתוך העיר עצמה, זה מייצר הרבה מאוד אירועים במעטפת, נוכחות של המשטרה בתוך בית החולים עם הקב"טים שמחזיקים את השגרה, יכול להביא פה לצמצום. לא רק לצמצום, בסופו של דבר קב"ט בית החולים לא יכול לשים מאבטח על כל גרם מדרגות, אבל לכשיהיה אירוע הוא יקבל מענה מיידי, יש להם סמכויות.

ואם דיברנו פה על חקיקה או על תקנות כן צריך לבחון את נושא הסמכויות של קב"ט בבית החולים כי יכול להיות שאפשר לשדרג אותו, כמו למשל מאבטח במועדונים, שיש לו סמכויות, כמו למשל מאבטח רמה א'. אלה דברים שכן אפשר לבחון אותם.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> בכלל במבני ציבור ולאו דווקא בבית חולים, כי כאמור מחר זה יכול להיות במקום אחר.

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

נכון, אפשר לעשות את זה משהו רוחבי. אבל, מאיר, ברשותך, דיברת פה על אילת ודיברנו פה על עבודה מועדפת לחיילים משוחררים, קב"טים בבתי מלון באילת זאת עבודה מועדפת, כלומר אם צריך פה את הצורך הזה, אני צריך לדעת, זה מתפקידי גם.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

שאלה, האם יש לך סמכות, למשל כן ראיות, לא ראיות, לא יכול להיות שאירוע כזה עובר ואין תגובה מבחינת הרתעה, וממילא המצב בטטה. אז אני שואל, אתה יכול לפחות צווי הרחקה לאנשים שאתה יודע שבסבירות גבוהה? צווי הרחקה, שלא ייכנסו לבאר שבע לחצי שנה. יש לך כלי כזה? מה יש לך בארסנל?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

חד משמעי, אבל ברגע - - -

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

חד משמעי ועשית את זה או שלא?

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

רגע, שנייה. כאשר אין ראיה שאני יכול ללכת איתה לכתב אישום צווי ההרחקה, מעצר בית, אלה סמכויות נלוות למעצר. דרך אגב, באירועי אלימות, לא פרטנית, אנחנו מרחיקים, קו אשדוד צפונה, יודעים להרחיק, יודעים להוציא מיישובים.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

זה לא אותו דבר, מעצר בית זה מעצר בית, צו הרחקה זה צו הרחקה.

<< אורח >> טירן יהוד: << אורח >>

אם אנחנו עולים עם עצורים לבית המשפט הסמכות נתונה לבית המשפט, אנחנו עולים עם מה שיש לנו כרגע ובסופו של דבר מי שמחליט לשחרר זה בית המשפט. אם החקירה נמצאת אצלי יש סמכויות לקצין שיודע לשחרר בתנאים. עוד הפעם, תנאים הם סמכויות נלוות למעצר, חלופות מעצר, הרחקות, יצירת קשר ומעצרי בית.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

חברת הכנסת וסרמן, בבקשה.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> קודם כל תודה רבה שאתם מאפשרים לנו ככה להסתכל על הדברים, אני יושבת ראש הוועדה למיגור אלימות ופשיעה בכנסת, אני עוסקת בחברה הערבית לא מעט שנים ואני גם חברה בוועדה הזאת שאני חושבת שהיא מאוד חשובה. אני ככה מסתכלת עלייך, לאה, אבל כמובן גם מוקירה את יושבת ראש הוועדה מירב.

אני חייתי במצרים שלוש שנים, בשגרירות כמובן, אין משהו אחר, בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה, אני מניחה שרובכם יודעים מה מעמדם של הבדואים במצרים, אני תמיד אמרתי שהמצב הסוציואקונומי שלהם והטיפול של המשטר המצרי בהם הוא מאוד מאוד נוקשה, מאוד מאוד נוקשה, ואני שואלת את עצמי מבחינת אכיפה, ולא רק אכיפה, כי היא נעצרת באיזה שהוא מקום, ויש פה מצב שהוא פשוט יצא לגמרי משליטה. האם מדובר פה על כוחות שב"כ, לכוחות שב"כ אין סמכות ולא תהיה להם סמכות לפעול בשטח, היחידים שיפעלו בשטח בסוף זה המשטרה, השאלה איך נותנים את המעטפת למשטרה כדי שבסוף תחת אחריותכם אתם תוכלו לעשות את מה שצריך.

ואתה אמרת פה, אמרת את זה במילים יפות, אבל אמרת בכוח, כי זה כבר לא במקום טוב, זה לא במקום נעים, זה לא במקום פוליטיקלי קורקט, זה לא במקום שאפשר – אני הייתי בדיון עכשיו על החמרת ענישה על החזקה, נשיאה ושימוש בנשק והיה דיון פילוסופי, אתה אמרת שזה לא פילוסופיה, פילוסופי מעמיק האם כמערכת משפט מותר לנו לעשות משהו מרחיק לכת כמו עונשי מינימום. תחשבו על מה אנחנו מדברים, עונשי מינימום על החזקה, נשיאה ושימוש בנשק, היה על זה דיון חודשים עד שסוף סוף זה עבר, אם זה חמישית מהמקסימום או רבע מהמקסימום.

תחשבו איפה אנחנו בדיונים שלנו ואיפה המציאות, זאת אומרת אנחנו לא עומדים בקצב של המציאות ואני תוהה אם אין פה מקום באמת להסתכל על המצב בצורה לגמרי יוצאת דופן, הגם שיש בו פגיעה פוטנציאלית ואינהרנטית במרקם ובאיזה שהוא מקום, חייבים להגיד את זה, בדמוקרטיה.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

חברת הכנסת יסמין, בבקשה.

<< דובר >> יסמין פרידמן (יש עתיד): << דובר >> אני רק אומר שאי אפשר להפריד את האירוע בסורוקה מהאירועים שקורים בחוץ, חד משמעית. צר לי עם מה שאתם צריכים להתמודד אחרי שנים רבות שקשרו את ידיכם והרעיבו כלכלית את המערכות שלכם ועכשיו אתם צריכים להתמודד עם כל הביקורת הציבורית שמופנית אליכם. חבל שמירב לא פה כי היא הייתה מציגה את התכנית כי באמת עכשיו יש תכנית מאוד מאוד רחבה, עם 2.4 מיליארד שיושקעו ואני מקווה באמת שהתכנית הזאת גם תכלול בתוכה את כל הכלים.

זה לא נס, זה לא יקרה ביום וזה כנראה גם לא יקרה בחודשיים, אבל אני באמת מקווה שאנחנו הולכים למקום הרבה יותר טוב שסוף סוף מטפלים בבעיה ומטפלים בה בצורה עמוקה ורוחבית שכוללת בתוכה את כל הדברים.

אז אני פה ואם יש משהו שאני אוכל לעזור בו, אז כמובן שאני לצדכם ולשירותכם בכל מה שצריכים.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

תודה, יסמין. אני רוצה להגיד כמה דברים לסיכום. פרופ' קיסוס, אתה רוצה להגיד משהו?

<< אורח >> רועי קיסוס: << אורח >>

אני לא יודע אם אני יכול להוסיף המון, אבל אני רוצה להגיד שני דברים קטנים. אחת, אני חושב שצריך להתמקד בבית החולים, באירוע והפתרונות פה הם יחסית פשוטים. אני אומר יחסית פשוטים כיוון שאנחנו מסתכלים על הבעיה באופן רחב, טיפה, קצת אולי במרכאות תמימות סביב האירועים האלה. אלה לא אירועים קלים וזה לא ייחודי לבית חולים סורוקה וזה גם לא ייחודי לדרום, ואני חושב שהאצבע המופנית כלפי המשטרה, ברור שאנחנו מחפשים את הפתרונות אצל המשטרה, אבל בואו נודה על האמת, בשנים האחרונות המשטרה לא יכולה בכלל להתמודד עם הדברים האלה.

ואני שואל את עצמי מה האינסנטיב של שוטר שמרוויח משכורת X ללכת ולסכן את עצמו ואת המשפחה שלו. אלה אנשים שחיים בתוך אזור מסוים והם לא מוגנים. הם לא מוגנים. בואו נודה על האמת, הרצון של שוטר ממוצע ללכת להיכנס לתוך יישוב, לא ננקוב בשמות, מסוים, לא גבוה, הוא יודע שאם הוא שולף את הנשק והוא עושה איזה שהיא, אפילו טעות, אין גב. אין גב. ואז נשאלת השאלה איפה אנחנו שמים את עצמנו במקום הזה ואם אנחנו מסוגלים לתמוך באותם אנשים שאנחנו עכשיו, כשיש אירוע, מפנים אליהם את האצבע ושואלים את השאלות. אני שם את זה פה על השולחן.

<< יור >> היו"ר מאיר יצחק-הלוי: << יור >>

אני רוצה לסכם, להגיד כמה דברים, ברשותכם. אני חבר כנסת חמישה חודשים, אבל ראש עירייה 18 שנים, שהוביל תכנית 'עיר ללא אלימות' לאורך הרבה שנים, ואני יכול להגיד בוודאות מלאה שנושא האלימות בחברה הישראלית, בטיפול העכשווי בכנסת ישראל, עלה כמה מדרגות. חשוב שנדע את זה. עכשיו, חוכמת הביצוע היא עלינו. זאת אומרת אחרי שהבנו, שמנו את זה במרכז האמירה, אני אומר את זה באופן חד משמעי, במרכז האמירה, בכל ועדה שאני יושב הנושא הזה נמצא על סדר היום, ברור שנדרשת פה פעולה הוליסטית. צריך לטפל גם בכירורגיה הזו של בית חולים, אבל בסוף בסוף צריך לראות מה קורה בחברה ואני אומר שיש כאן מידה רבה של התמסרות של הרבה מאוד חברי כנסת שמבינים שזו בעצם היום הלאקונה האמיתית החברתית שפוגעת בחוסן שלנו כמדינה, כאומה. אני אומר את זה הכי ברור בעולם.

אני יכול להגיד שלגבי ההתייחסות הספציפית לבית החולים חבריי ואני נקדם את זה ונראה אם נצליח לרמה של תקנות, חקיקה, בקונסטרוקציה המתבקשת, למרות שאני חושב שהטיפול צריך להיות טיפול הרבה יותר רחב כשמדברים על נושא האלימות. זו דעתי. אבל היה מאוד מאוד חשוב לשמוע, אני מאחל לכם שתתעסקו רק בהצלת חיי אדם ובלהביא ילדים רבים לעולם, ראיתי פה את נתוני הילודה שלכם, אין ספק שאתם משנים פה את הדמוגרפיה, ולאחל לכם הצלחה מעומק ליבנו. תודה רבה.

(בהמשך הסיור)

(היו"ר מירב בן ארי)

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

אני מודה קודם כל לכל חברי הכנסת שהגיעו. אני אגיד לחבר'ה מהמשטרה שבדרך כלל בסיורים של ועדה זה יו"ר וחבר כנסת וכאן יש באמת שישה חברי כנסת שהם כולם מגויסים לעניין, פעילים גם מאוד בוועדה, אז תודה רבה שבאתם.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

אקס שר בט"פ.

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

נכון. קודם יש לנו כאן את השר לשעבר לבטחון פנים, אמיר אוחנה, מאיר יצחק הלוי, רות וסרמן לנדה, חברת ועדה, יו"ר השדולה לערים מעורבות, חבר הכנסת עמיחי שיקלי, שלמרות שלא חבר הוא אחד הפעילים הבכירים בוועדה, אפשר להגיד כבר היום, הוא יושב כל הזמן על הצעות, ויש את יסמין פרידמן, תושבת העיר באר שבע, חברה שלי למפלגה ופעילה מאוד בנושא של הדרום. צוות הוועדה, אתם תכירו, ילווה אותנו לאורך כל הדרך, גם רבקה דוברת הוועדה וגם לאה מנהלת הוועדה, יהיו איתנו.

אני לא אכביר במילים, אין לי הרבה גם, אני רוצה להתחיל דבר ראשון עם המשטרה, נתחיל עם נחשון נגלר, מפקד מרחב הנגב, בבקשה.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

בוקר טוב לכולם, בוקר טוב לחברי הכנסת, בוקר טוב לחברי הוועדה, ברוכים הבאים למחוז דרום ולמרחב הנגב. נמצאים איתי כאן מהמשטרה, תומר, שהוא מפקד מג"ב דרום, אמיר הוא קצין האג"מ של מחוז דרום, יניב יע"ע, יועץ לענייני ערבים. במחוזות שבהם יש אוכלוסייה מעורבת של ערבים ויהודים אז יש פונקציה כזאת של יועץ לענייני ערבים, שזה מאוד חשוב לנו, נדבר אחר כך על הפעילות שלו. מאחורה אבי, מפקד יחידת יואב, אנחנו אחר כך נגיע ליחידה שלו, נעשה שם ביקור.

נמצא איתנו משה, שהוא קצין אח"מ המחוזי, אח"מ זה אגף חקירה במודיעין של המחוז. נמצא איתנו קרמני, הספר של המחוז, זה לא פחות חשוב, וקובי הוא עוזר מפקד המחוז.

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

חשוב לומר שמפקד המחוז התנצל.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

מפקד המחוז מסר את התנצלותו, הוא נמצא היום בדיון שיבוצים. יש פה אנשים שמכירים ויודעים שדיון שיבוצים של סגני ניצבים זה אירוע חשוב והוא נמצא היום עם המפכ"ל. אנשי הלוגיסטיקה הכי חשובים, הם מלווים אותנו ודואגים לנו שבכל מקום יהיה קפה ותה והם האנשים הכי חשובים. דובר המרחב זיוון.

שמי נחשון נגלר, אני הייתי עד לפני חצי שנה עם מדים ירוקים, בשלדג שש שנים, 23 שנים בימ"מ ונמצא פה האיש שמינה אותי לתפקיד הזה, מפקד מרחב נגב, אני פה כמעט חצי שנה. אני אארח אתכם בביקור הזה יחד עם הקצינים שאיתי ונשתדל גם להסביר וגם לענות על כל השאלות.

תודה לכם שהגעתם בהרכב כזה מכובד, זה לא ברור מאליו, אני גם מבין שזה הרכב חריג לביקור מהסוג הזה, אבל זה ביקור חשוב, אנחנו נדבר בהמשך, כי יש פה באמת מחוז שהוא עם אתגרים מיוחדים ומרחב הנגב, שהוא עם אתגרים מאוד מיוחדים, בגלל התמהיל האנושי שנמצא פה ובגלל הגיאוגרפיה והטופוגרפיה וההיסטוריה של המקום הזה, אנחנו נדבר על זה בהמשך.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

רק למען הצילום תגיד מה שטח המרחב שלך מתוך שטח מדינת ישראל.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

מרחב הנגב זה המרחב הכי גדול במשטרת ישראל, הוא סדר גודל של 50% מהשטח הגיאוגרפי של המדינה. נציין את גבולות הגזרה, שתכירו. בצפון תדמיינו קו מעין גדי לנחל פורה שזה נחל שנמצא צפונית לבית קמה, עד נחל עוז. זה גבול הגזרה הצפוני. צפונית לי זה מרחב לכיש, הוא גם מרחב שנמצא במחוז הדרומי. במזרח זה גבול ירדן, שם יש לנו את הממשק גם עם צה"ל וגם עם הירדנים מהצד השני, שגם איתם אנחנו נמצאים בסוג של שיתוף פעולה. במערב זה החטיבה הדרומית של עזה ולאחר מכן גבול מצרים וסיני ובדרום, תדמיינו את הקו הדרומי, שהוא פחות או יותר אצל כושי, הקילומטר ה-101, שדרומית לי זה מרחב אילת, שהוא המרחב השלישי של המחוז. כך שהשטח הוא שטח ענק.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

רק תחנה אחת מהמרחב הזה, תחנת דימונה, שהיא אחת מ-83 תחנות במשטרת ישראל, אחראית על 23% משטחה של מדינת ישראל, רבע ממדינת ישראל. זה האתגר הגדול של המרחב הזה.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

כן. מרחב שיש בו שמונה תחנות משטרה, שזה מוטת שליטה רחבה, ועוד שלוש יחידות מבצעיות, יש לנו ימ"ר, שזאת היחידה שמתעסקת עם הפשיעה החמורה, יש לנו את יחידת מגן שעוסקת בתחום ההברחות, ונדבר על זה אחר כך, הנושא של ההברחות שיש לנו מהגבולות, ויחידת יס"מ שהיא יחידה של הלוחמים שלנו שכרגע היא פועלת בעיקר בתוך באר שבע וגם על זה נדבר.

השכן הצפוני שלי זה מפקד מרחב לכיש, תחנות המשטרה של שדרות, קרית גת, קרית מלאכי, אשקלון ואשדוד. השכן הדרומי זה ממ"ר אילת, שהוא מתעסק עם כל האזור של אילת, שאתה מכיר אותו היטב.

<< דובר >> עמיחי שיקלי (ימינה): << דובר >>

אשקלון ואשדוד זה גם במחוז?

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

כן, זה לכיש.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

זה מחוז דרום, אבל זה לא מרחב נגב.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

במחוז דרום יש שלושה מרחבים, נגב הוא הגדול שבהם, לכיש הוא השני ואחריו אילת כשלמעשה מחוז דרום חולש על רוב השטח של מדינת ישראל.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

66%.

<< דובר >> מאיר יצחק הלוי (תקווה חדשה): << דובר >> רק הערבה זה 19%.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

לכל מרחב יש מאפיינים אחרים, אנחנו נדבר על זה, זה מעניין מאוד לשמוע. ניסע עכשיו לנקודת תצפית, נקבל הסבר על השטח. מזג האוויר כרגע איתנו, בבוקר בכניסה לבאר שבע היה גשם נוראי, שזה ברכה. נעשה שם תצפית. לאחר מכן ניסע לבקר את השייח' עקל אלאטרש, נשמע גם ממנו על הזווית של הבדואים בתוך העניין הזה, שזה גם מעניין לשמוע, ומשם ניסע ליחידת יואב, ששם נקבל הסבר על היחידה ועל המשימות שלה ונראה כניסה של אמל"ח וגם נבצע שם איזה שהוא דיון חופשי שיהיה אפשר להתייחס לכל הנושאים ולשאול את כל השאלות.

(בהמשך הסיור - תצפית)

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

בוקר טוב. נעים מאוד, לי קוראים יניב, בתפקיד הקודם שלי הייתי מפקד תחנת עיירות בצומת שוקת. עכשיו אני אתן לכם בבריף על הבמה ואחר כך נתחבר לשטח.

זה הנגב, ככה הוא נראה, אנחנו מדברים על הנגב, על עיר אחת, רהט, 80,000 תושבים ו-30,000 מגרשים כבר מוכנים לאכלוס, שש מועצות מקומיות, לקיה, חורה, כסייפה, ערוער, שגב שלום ותל שבע, ושתי מועצות אזוריות, המועצה האזורית הראשונה זה אלקסום, על כביש 31, שאחראית על תראבין, אום בטין, אלסייד, סעווה, או מי ששמע את המילה מולדה, זה אותו דבר, מהאזור של מרעית אתם תשמעו כוחלה, תשמעו מכחול, לא תשמעו מרעית. זה אותו דבר. ויישוב קטן בשם דריג'את שנמצא ממש על גב ההר. זו מועצה אזורית אלקסום. מועצה אזורית נווה מדבר למעשה חולשת על הפזורה של כביש 25, הכביש הזה, ביר הדאג', ואדי נעם, אבו תלול, אבו קרינאת וקסר א-סיר.

אלה יישובים מוכרים עם קו כחול, עם סמל יישוב ששייכים למועצה אזורית, או נווה מדבר או אלקסום. כל מה שאתם רואים מחוץ זה למעשה הפזורה, אלה תושבים שגרים, כמו שאתם רואים פה ממול, ללא כתובת, ללא כביש, ללא חשמל, ללא מים, לא מוכרים במשרד הפנים, אין להם ראש רשות לבחירות לרשויות מקומיות, הם בוחרים למעשה רק לכנסת ואנחנו מדברים פחות או יותר על 100,000 תושבים מתוך ה-300,000 תושבים שחיים בנגב מבחינת החברה הבדואית.

שלושת היישובים שהכרתם בהם, היישוב הראשון זה עבדה, הוא נמצא באזור של עין עובדת וקוראים לו עבדה. היישוב השני למעשה זה יישוב ליד ירוחם שנקרא רחמה, זו גם פזורה, כל האזור הזה. אמורים לכנס את כולם ליישוב. היישוב השלישי, שקוראים לו ח'שם זנה, הוא נמצא בין אבו תלול לבין שגב שלום. חלפנו עליו מצד ימין, זה הפזורה הזאת שאמורים לכנס אותם ליישוב בשם ח'שם זנה. למה ח'שם זנה? זנה זה שם של בחורה וח'שם זה אף, יש שם איזה הר קטן בצורה של אף, אז קוראים למקום ח'שם זנה.

בכל היישובים למעשה גרים רק מהחברה הבדואית. על מנת שתבינו את המהות של מה זה החברה הבדואית, החברה הבדואית למעשה זו חברה פטריארכלית, שהגבר הוא השולט, מתנהלים בצורה שבטית, יש ערבות הדדית בין כל השבט, השבט הוא הקובע, גם סכסוכים זה לא סכסוכים בין אנשים אינדיבידואלים, אלא סכסוכים שבטיים. כל ההתנהלות היא בצורה הזאת.

מה קרה לנו במעלה הדרך? כמו חוק הג'ונגל, כך אני קורא לו כל הזמן. בחוק הג'ונגל האריה רגיל לרדוף והאיילה רגילה לברוח, זה חוק הג'ונגל הרגיל גם בחברה הבדואית השבטית מאות שנים השבט החזק הוא השולט, הגבר במשפחה בשבט, השייח', הוא השולט ואם נתכנס פנימה לתוך הבית האבא הוא השולט, ילדים, נשים וכו', הוא בעל הבית. זו החברה הפטריארכלית.

48', חוקים, פתאום הכול מתערער, האבא או השבט רגיל לעשות מה שהוא רוצה, כמו בג'ונגל והאריה רודף והאיילה פתאום אומרת לו: היי, תעצור, אסור לך לגעת בי, מה אתה רודף אחריי? יש חוקים. זה בלבל את המערכת השבטית, הפטריארכלית בנגב. החברה הבדואית בנויה פחות או יותר ממעמדות שקיימים עד היום, יש את הבדואי האותנטי, הסומרן, שהוא מקדמת דנא מתעסק עם מרעה, או שודים בדרכים, או בארות מים, או איך שתקראו לזה. יש מעמד שהוא קצת יותר נמוך, הוא נקרא הפלח, הוא מתעסק למעשה בחקלאות והוא נכנס לפני יותר מ-100 שנה לתוך החברה הבדואית, אבל הוא מקוטלג כפלח, ויש את הרובד היותר נמוך, זה נקרא אל-עביד, זה למעשה העבדים שהגיעו לפה לפני יותר מ-100 שנה ולכל שבט כזה יש שייכות כזו או אחרת לשבט בדואי אותנטי. זה מה שקיים היום בנגב, יש שבטים שהם אותנטיים, יש פלחים ויש שבטים אל-עביד.

שימו לב שכבר בהקמת המדינה, כשרוב הבדואים ברחו מהארץ ונשארו בערך 12,000-11,000 בדואים, כינסו אותם לאזור הזה, המרכזי, שקראו לו הסייג, חלקם נשארו באזור רהט, כל השאר למעשה ברחוב. באזור הזה שלט השלטון הצבאי עד שנת 66'. למה אני מזכיר את זה? כי כל עשר שנים, 15 שנה, אנחנו נזכרים עם תחלופה כזו או אחרת, גם בממשלה, מה נעשה עם הבדואים בנגב. זאת אומרת לא רק שאנחנו לא יודעים מה עושים, גם הבדואים לא מבינים מה רוצים לעשות איתם.

אחרי הפירוק של השלטון הצבאי אמרו שנקים להם יישובים ומקימים את היישוב הראשון בשנת 69', את תל שבע, יישוב שקיים 52 שנה ומי שייכנס ליישוב יבין גם למה הבדואים לא רוצים יישובים, כמו שהוא נראה. לא משנה כרגע באשמת מי. אחריו את רהט ואחריו את שאר היישובים.

נקודת מוצא מאוד חשובה שאני רוצה להזכיר אותה פה זה סוגיית הקרקע. הבדואים לא רשמו את הקרקעות שלהם, לא בתקופה העות'מנית ולא בתקופה הבריטית וגם לא בהקמת המדינה, אף אחד לא רשם את הקרקע שלו. אממה, בתחילת שנת ה-70 המדינה אמרה לבדואים: הבנו שיש בעיה עם הקרקעות, כל בדואי שיש לו תביעת בעלות על הקרקע יבוא וירשום אותה.

פה נקודה שתזכרו אותה כל הזמן בסוגיית הקרקע. רצו 3,000 שבטים בדואים ורשמו 600,000 דונם כתביעות בעלות בנגב. לא באזור מצפה רמון, המכתש, ולא בערבה, כל המרכז מאזור אופקים ושדרות עד האזור של דימונה פחות או יותר. אם הייתי מראה לכם מפה, הכול בתביעות בעלות. למה אני אומר את זה? כי זו תביעת בעלות, זה לא טאבו. כשניסו הבדואים והלכו לבג"צ כדי להקים יישוב על תביעת בעלות מה עשה בג"צ? אמר להם: לא שלכם.

זאת אומרת מבחינת המדינה זה תביעות בעלות שלא שלכם, מבחינת הבדואים זה נתן להם לגיטימציה להבין שזה שלהם. זו הסוגיה הבסיסית לאי ההסכמות בסוגיית הקרקע. מה קרה בזה שיש תביעות בעלות? גבולות הגזרה בתביעות הבעלות זה לא עקרוני למדינת ישראל, זה עקרוני לחברה הבדואית, כי לכל אחד עכשיו יש קרקע, זה שלי וזה שלך, וכל הסוגיות והסכסוכים נובעים ויושבים על הסוגיה של הקרקעות, זה שלי וזה שלך.

וכשאנחנו היום מכירים ביישובים, תסתכלו רגע שמאלה, מה שאתם רואים ממני והלאה וגם מאחורינו, חברים, זה יישוב מוכר, קוראים לו אבו תלול, הוא קיים יותר מ-12 שנה, ככה הוא נראה. הדבר היחיד שבנינו בשנה-שנתיים האחרונות זה בתי הספר, זה מה שנבנה. אם תסתכלו מפה והלאה וגם בצד השני, זה יישוב שקוראים לו אבו תלול. הוא בערך 12,000-11,000 דונם, עם מספר תושבים של בין 3,000 ל-4,000, שסימנו קודם כל את הקו הכחול, כשעברו עם הג'יפ לסמן עם הקו הכחול אז יצא הבדואי ואמר: כפרה עליך, עוד 50 מטר זה תביעת הבעלות שלי, שייכנס לתוך תביעת הבעלות.

אז זה גדל וגדל וגדל וגדל ואנחנו מוצאים את עצמנו בתוך יישוב שכולו בפנים עם תביעות בעלות של החברה הבדואית האותנטית, שמבחינתם זה שלהם, וכשאתה בא להסדיר או להכניס אנשים פנימה זה סכסוכים בינם לבין עצמם, לא קשור למדינת ישראל. לכן אם עכשיו אנחנו נרצה להסדיר את המקום הזה, יכול להיות שיש גם תכניות, מאוד מאוד מורכב לטפל בסוגיה הזאת.

מעבר לכך, קצת על החברה. כשאני אומר שזו חברה פטריארכלית שבטית, החברה היא שבטית יותר מאשר דתייה. למה אני מתכוון? אם לפי הקוראן רצח על רקע כבוד המשפחה ודברים כאלה, אז בקוראן כתוב שמותר, או להחזיר את כבוד המשפחה במקרה שארבעה גברים דתיים בוגרים ראו אותה ביחד ורק אז, לפי המגזר הבדואי מה קורה. זאת אומרת העיקרון הוא השבטיות והשם של השבט. אם עכשיו נניח לפי הקוראן מותר להתחתן עם ארבע נשים הבדואי מתחתן גם עם שש ושבע. אין קשר בין הדת לבין הסוגיה של השבטיות, ילדים, כוח, מצב כלכלי וכו' וכו'.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

יניב, אבל יש תהליך של איסלמיזציה.

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

אני אסביר גם על זה. כשאני אומר או מדברים על סכסוכים וראיתם ירי בתוך באר שבע עם נקמת דם כזאת או אחרת, או ראיתם צילומים שאבו טהא, אחרי שביצע את הרצח בבאר שבע, אז הוא מחלק סוכריות ואז בעומר צועקים כי ירו שעתיים באוויר באזור תל שבע כי אבו טהא הוא שבט פלח שנקם דם בשבט ג'רג'אוי והוא מעביר מסר לשבט אבו עסא, שהוא שבט אותנטי, אני נקמתי דם, אני גם אגיע אליך. זה לא אופייני בחברה הבדואית האותנטית. לא צריך לעשות דאווינים עם נקמת דם, כולם יודעים. פה כשאתה בא קצת כשבט אחר אז אתה צריך להראות. אז מה עשה אבו עסא? כולכם ראיתם את ה-30 אמ-16, הוא מראה לו, אדוני, אני פה ואני חמוש, אל תתעסק איתי. זה המסר שרץ.

החברה הבדואית פועלת לפי שלושה חוקים מרכזיים, עיקריים. חוק בית הדין השרעי שמתעסק במה שבינו לבינה, ירושות וכו', כמו בית דין רבני, החוק הפלילי שמתעסק עם האינדיבידואל, אני דקרתי אותך, אותי רוצים לשפוט, והחוק הבדואי, מסורת, זה למעשה המשפט הבדואי שהוא החזק ושולט פה מתחת לפני הקרקע.

לפי החברה הבדואית אתה תחליט, אתה רוצה ללכת לעדות בבית משפט או להגיש תלונה? אתה לא יכול לבוא להתמודד עם הסוגיה דרך המסורת, תחליט. לכן המון פעמים אנחנו רואים שאין שיתוף פעולה, למה אין שיתוף פעולה? קודם כל ההבדל העקרוני בין פלילי לבין החוק הבדואי, המשפט הבדואי, אחת, אתה לא מתעסק עם האינדיבידואל, אתה מתעסק עם השבט, ואז יש לחץ חברתי גדול לעשות בעיות כי מי שמשלם זה כל השבט, והדבר השני, העונש או הפתרון הוא מיידי. לא צריך לחכות שייקחו אותך, עדויות, בתי משפט, ערעורים בלה בלה בלה שנים ואז אתה יושב בכלא, לא רואים בזה שום דבר, הפתרון הוא מיידי, יושבים, סוגרים סכסוך, פיצוי כספי או כל דבר אחר ונגמר העסק. הוא מאוד מהיר, לכן החברה הבדואית עדיין משמרת את הסוגיה הזאת של המסורת והמשפט וכל הדבר הזה.

אסלאמיזציה או פוליגמיה. החברה הבדואית מאז ומתמיד מתחתנת מעבר לשתיים, שלוש וארבע נשים. אני מדבר על הנגב עכשיו. יש ירידה בכמות הנישואים בגלל הרבה בעיות, קרקע, אין מספיק קרקע, כלכלה, כסף, עניינים, אבל עדיין הנושא הזה קיים. התעוררנו או בכלל התחלנו לדבר על הסוגיה הזאת כשהאישה השנייה או השלישית הפכה להיות פלסטינית, מהגדה, ואז כשאתה מתחתן עם פלסטינית היא עדיין נשארת פלסטינית, אבל הילדים שלה, תעודת זהות כחולה.

היא יכולה לגור עדיין בשטחים, הילדים שלה סופגים חינוך גם בשטחים, עם תעודת זהות כחולה, כך שהם יכולים לקבל את כל התנאים גם בארץ, לעתים הם נרשמים כביכול בבתי ספר פה כאילו הם עדיין לומדים בבתי ספר פה והילדים האלה אלה ילדים שאנחנו קוראים להם דור א', דור ב', דור ג'. לדוגמה הרצח של קוקיה בערד, מהשבט אבו ג'ודה, האמא היא פלסטינית. גם אלעוקבי אותו דבר, כשהיה את הפיגוע באזור באר שבע, אותו דבר.

זאת סוגיה שרק האמא היא פלסטינית והאבא הוא עדיין בדואי, אבל מה קורה כשהילד הזה מתחתן עם עוד אחת כזאת? לאן אנחנו מגיעים וכל הספיגה הזאת של מה שקורה בשטחים והאנשים שבאים לפה?

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> על פי החוק האישה לא מקבלת אזרחות?

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

היא תושבת.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> ומותר לה לעבור לרצועה?

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

עם התעודה של התושב היא יכולה להיכנס ולצאת. עכשיו, בגלל שיש סוגיה של בעיות קרקע וכלכלה וכו', לעתים משאירים אותה שם ובונים לה בית שם ואז הגבר הוא על הקו.

אמרנו פוליגמיה, אמרנו בואו נילחם, אז גם הבדואי מבין את העניין אז הוא כבר לא – אמרנו, שבטי ולא דתי, הוא לא צריך את בית הדין השרעי, אז הוא מתחתן אצל קאדי, בשבטיות, היא נשואה לו, מבחינת המדינה היא לא. אז כשאני רואה מישהו בן 42, 45, אני שואל אותו כמה ילדים יש לך והוא אומר לי 30, אז אני שואל מאישה אחת? הוא אומר לי לא, אישה ושתי חברות.

חברים, אני רוצה שתבינו שצריך לעשות לזה סוף. זה לא יכול להימשך. אבל כשאנחנו עובדים עם חוקים גנריים מתל אביב לדרום ולצפון וכשאתה בא ואומר: חברים, אין אם חד הורית בנגב, לא קיים, אין דבר כזה, לא יכול להיות, ברגע שיש אם חד הורית יש עבירה, פוליגמיה, ביגמיה, מה שתחליטו. אז כשאתה אומר ומסביר את זה אומרים לך לא, יש חוק אחד במדינה, מותר. אבל זה לא יכול להיות קיים פה. אם אתם תצליחו להוביל למקום כזה שלעניין הזה נוכל להוביל מבחינת החוק זה יעבוד. כשאמרו בינואר 2017 בואו נתקוף את סוגיית הפוליגמיה, אז פתחנו 15 תיקים ואחד בקושי אחרי אירועים נכנס לבפנים ומאז אין תיקים, נגמר.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> מה הייתה הבעיה? אתה יכול להסביר מה הבעיה? כשאתה אומר שהיה ניסיון.

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

הבעיה היא שאין צורך לרשום בבית הדין השרעי את האישה השנייה, אתה יכול בחוקים השבטיים, שדומים לדת וקרובים אליה, לגרש אישה ולהגיד לה 'מגורשת' פעם אחת, זה נקרא גירושים קטנים, היא מבחינתה מגורשת, אבל היא עדיין נשואה. צריך שלוש פעמים מגורשת? אז פעם אחת, זה נקרא גירושים קטנים.

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

כן, היא גרה איתו.

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

הנישואים, אז הוא לא הולך לבית הדין השרעי, כי בית הדין השרעי עכשיו מחויב לדווח ועניינים כי הוא חלק ממדינת ישראל, אז הוא עושה פתחא, רושמים עדים, היא נשואה, אבל מבחינת מדינת ישראל היא אם חד הורית. אין אם חד הורית בחברה הבדואית בנגב, נקודה, סימן קריאה. זהו, לא יכול להיות דבר כזה. גרושה עם ילדים? כן. זה המוקד שאפשר להילחם בפוליגמיה.

דרך אגב, לא כולם מתחתנים עם פלסטיניות, שלא יהיו אי הבנות, החברה הבדואית פה מחולקת גם למטות, אני לא הסברתי לכם, אבל יש רק שבטים מסוימים, או אלה שגרים יותר קרוב לגדה מתחתנים יותר עם אישה פלסטינית כזאת או אחרת. אפשר לראות מי כן ומי לא, שאר האנשים גם לא בעניין.

<< דובר >> מאיר יצחק הלוי (תקווה חדשה): << דובר >> יניב, שתי שאלות. האחת, אני מבין שהאזור הזה, שהוא אזור שיש לו קו כחול מוכר והוא חלק ממועצה אזורית נווה מדבר, מה הממשק בין מי שנמצא פה לבין המועצה האזורית? יש ממשקי עבודה מסודרים?

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

יש כמו מושב, יש מועצה אזורית, יש ועד יישוב ויש נציג במועצה, אותו דבר בדיוק.

<< דובר >> מאיר יצחק הלוי (תקווה חדשה): << דובר >> לא, אבל המועצה האזורית היא ברת סמכא לגבי היישוב הזה?

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

יש ראש מועצה, נבחר ציבור. במקרה הזה זה משבט אלהואשלה ובמקרה של 31 זה משבט אלאטרש.

<< דובר >> מאיר יצחק הלוי (תקווה חדשה): << דובר >> עוד שאלה. אני הכרתי לאחרונה שני רופאים ומרצים מהאוכלוסייה הבדואית, גם מי שהקים את נושא העבודה הסוציאלית, פרופ' אלקרנאווי, יש גם אורולוג בשם פרופ' אלקרנאווי, למה אין ספוטים, אין תאורה לאנשים האלה? מישהו גורם לדכא את זה? אני חושב שצריך להאיר אותם.

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

אני יכול לומר לך שיש ספוטים.

<< דובר >> מאיר יצחק הלוי (תקווה חדשה): << דובר >> אין ספוטים.

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

לצערי לפני שנתיים, בצומת אום בטין, על כביש 60, הקימו רמזור, עשו טקס, 70 שנה פתאום יש רמזור בתוך החברה, פתאום יש טקס. למה צריך להיות טקס לרמזור? אני לא מבין. למה כשבדואית הולכת להיות סגנית בפרקליטות, כתבות, למה? למה אחרי 70 שנה? קרה משהו, כאילו הם לא היו ופתאום זה וואו. אבל זה לא אמור להיות וואו בצורה כזאת. אז מי שצריך להיות בספוט הוא בספוט, אבל הם לא הרבה. לצערנו הם לא הרבה, אבל נמצאים בכל מקום וממש במשורה.

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

אתה יכול להגיד שהיום במגזר הבדואי חוק השבט גובר על חוק המדינה?

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

ודאי.

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

אמר את זה ראש מועצת תל שבע, עומר אבו רקייק, אתמול, הוא צייץ, אמר: גנבו לנו 30 ראש כבשים בבית ומי שעשה הוא ייתפס ואנחנו לא הולכים להתלונן במשטרה, ראש מועצה, אנחנו מאמינים שחוק השבט יפתור לנו את הבעיה ולא משטרה. כתוב.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

אני יכול להוסיף. אצלנו ביהדות יש כלל שנקרא דינה דמלכותא דינה. זה לא קיים פה. יש פה מערכת תרבותית שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים ואנחנו עדיין מנסים לטפל בה בכלים של מדינות מערביות.

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

שלא מתאימה.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

הרשות לשיקום האסיר ובבתי סוהר יש עובדות סוציאליות וכו', זה פחות מעניין אותם, זה פחות משפיע. ואני חייב להוסיף עוד משהו, שאם יש כבר ענישה שקצת מרתיעה ועובדת זה עונשי מאסר ארוכים, זה מעצרים עד תום ההליכים, ולצערי הרב אתם לא רואים את זה. אני עוד יכול להגיד לכם שהמצב בדרום הוא יותר טוב מאשר ביתר המדינה, מבחינת פרקליטות ובתי משפט, יותר מחמירים, אבל בכלל לא מתקרב למה שצריך כדי להרתיע. המדינה לא מרתיעה אותם, המשטרה לא מרתיעה אותם, בתי המשפט לא מרתיעים אותם, חוקי השבט כן. יש פה כרגע כמה, 20 וכמה סכסוכים פעילים?

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

35.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

35 סכסוכים פעילים שסיכוי גבוה מאוד שיסתיימו ברצח.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> יש לי עוד שאלה, עניין הצעירים והתרופפות התא המשפחתי, כלומר ההיררכיה המאוד ברורה הזאת שהרבה אומרים שהיא מתרופפת, אתם מרגישים את זה? הרי אם אנחנו הולכים על היבט שבטי אפשר להתמודד עם זה בצורה מסוימת, אבל אם יש, עוד פעם, את הצעירים שבא להם מרצדס ובא להם הרבה כסף מזומן ובחורות וכאלה והם מתפתים ללכת - - -

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

מילה על השבטיות, ברשותך, ובזה אני באמת אסיים. השבטיות, זה נכון שהיא מתפרקת, כמו שהיה בהקמת המדינה, שבאו מעדות המזרח, מכל מיני מקומות, האבא, הסבא היה עניין כזה, ולקח דור עד שלאט לאט זה התפרק, בחברה הבדואית זה קרה בבת אחת, קפיצה של שני דורות. האבא בן ה-60 לא מבין איך הילד בין ה-20 או ה-18 חושב, זה לא מובן לו בכלל, מה זה הפלאפון הזה ואיך זה יכול להיות? זאת אומרת אבא בדואי שיודע שיש סכסוכים הוא יוצא החוצה, הוא מתווכח עם מישהו ואז יש סכסוך וירי וכו', הוא יכול ללכת לישון בלילה, לראות שכולם ישנים בחדרים, לנעול את הבית, ללכת לישון, לקום בבוקר ומבצעים עליו ירי. הוא אומר: כל הילדים שלי ישנו, מה קרה? אומרים לו הבן שלך בטיקטוק הטריד וצילם ושלח איזה הודעה. זאת אומרת התפיסה היא שונה.

דבר אחרון, כשאמרת שבטיות. נכון, המנהיגות התפרקה, אבל השבטיות לא התפרקה. יש גאוות יחידה, ראינו את זה ב'שומר החומות' הכי חזק. איך יצאו החוצה הבדואים ב'שומר החומות'? על ידי הטיקטוק ועל ידי שבטיות. זאת אומרת יוצאים מאזור של שגב שלום, עושים בלגן, כותבים בטיקטוק איזה גברים אחרים ואז יוצאים עוד שבט ובטיקטוק. אנחנו רואים שהשבטיות חזרה, גאוות היחידה, אבל ללא הנהגה. זו הבעיה האמיתית שיש בנגב.

ואני רוצה לומר לכם שהמסורת הזאת, שהיא קיימת, החוק, המשפט הבדואי, איך שתקראו לו, אנחנו לעתים משתמשים בו כטיפול משלים. זאת אומרת אם עכשיו יש עבירה, השוטרים תפסו, הכניסו, תום הליכים, כתב אישום וגמרו, צריך איזה טיפול משלים כדי שלא יימשך הסכסוך והוא יסתיים.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

עוד דבר שחשוב להכיר, מירב, את זוכרת את זה מוועדת החוץ והביטחון, ירידה מאוד משמעותית ועקבית בגיוס לצה"ל בקרב הבדואים. היום זה מגיע לפחות מ-1%?

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

200 בשנה.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

מבחינת אחוזים הרבה פחות מ-1% מהאוכלוסייה הבדואית מתגייס לצה"ל.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

עוד חמש דקות, חשוב לנצל את השמש שיצאה רגע לחמם אותנו. אני מבטיח שאני אהיה פחות מעניין מיניב, אבל יותר קצר ממנו. כדי לחבר את מה שיניב סיפר כרגע על הרקע אני רוצה לחבר את זה לאתגרים, זה חשוב לדבר על זה פה כשאנחנו עומדים על הגבעה הזאת.

אגב לגבי נושא הפוליגמיה וריבוי הילדים, אני יכול לתת להם את הדוגמה שאני הרמתי את הגבה הכי גבוה. ישבנו עם חבורה של מכובדים לפני שלושה שבועות וחלק מהשיחה כל אחד סיפר על כמה ילדים יש לו, וזה מספרים דו ספרתיים, כן? זה שחיכה בצד לדבר אחרון, הוא חיכה בסוף כי היה לו מה שנקרא הקלף הכי חזק ביד, הוא היה נשוי במצטבר ל-11 נשים, במצטבר, לא תמיד כולן היו ביחד, והוא בין גיל 55 ל-60, היום יש לו אישה פלסטינית בת 22 ויש לו 55 ילדים. גבר אחד. אז שתבינו שגם דוגמאות כאלה יש.

אגב, גרף הילודה שלהם הוא במגמת ירידה, אבל הבעיה הזאת של הפוליגמיה, הבעיה של הדור השני, אנחנו קוראים לזה הדור השני כי הם נשואים לנשים פלסטיניות שנולד ילד שיש לו סבא וסבתא בחברון והוא מקבל את החינוך ותפיסת העולם שהיא חצי פלסטינית ולא תמיד האבא שם נמצא כדי להעביר את החינוך הבדואי, עוד משהו שיכולנו להתמודד איתו, וזה יוצר אתגרים מאוד מאוד משמעותיים.

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

כולל זה שהם גם לא מדברים עברית.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

כולל זה. את אומרת את זה אז בואו נתחיל רגע מהסיפור של החינוך, כי זה אולי אחד הדברים החשובים. כשאתה נכנס פה לבית ספר ונכנסתי כאן לבתי ספר במגזר ואתה נפגש עם מנהלת ועם מורה ואתה שואל מתי ילד מתחיל ללמוד עברית. הוא מתחיל ללמוד בכיתה ג', כיתה ג' זה כבר גיל שקשה לקלוט את השפה, הוא מסיים בית ספר בדרך כלל כבר בכיתה ח'. תבדקו פה לא מה שיעור הבגרות, אלא מה שיעור הילדים שמסיימים י"ב כיתות ואתם תתפלאו לגלות שרוב התלמידים פה בכיתה ח' כבר פורשים מבית הספר והולכים לעבוד, בנים ובנות.

אז כזה ילד, שההשכלה שלו היא ח' כיתות, שהוא למד עברית רק בין כיתה ג' לכיתה ח', איך הוא עכשיו יכול להשתלב בעבודה נורמלית? אתם יודעים מה, איך הוא יכול להתקבל למשטרה? אנחנו רוצים שוטרים בדואים, אבל הוא לא עובר את מבחני הכניסה כי רמת העברית שלו לא מספיק גבוהה כדי לעבור את השאלון הכי בסיסי.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

ואגב אנחנו גם מגייסים שוטרים בדואים יותר מאשר אי פעם בעבר.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

בהקשר הזה אנחנו מקיימים מכינה. אנחנו כמשטרה משקיעים במכינה.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

אני הייתי בטקס סיום המחזור הראשון.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

משלמים להם כסף, משלמים להם משכורת, מכשירים אותם שנה שלמה רק כדי שיעברו את מבחן הכניסה ויוכלו להתקבל לשורות המשטרה.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> ומה הניסיון שלכם מהשוטרים הבדואים? זה עובד?

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

יש לי שוטרים בדואים ויש לי קצינים בדואים, חלקם מצוינים, חבר'ה עם מוטיבציה גבוהה. עצם זה שהם דוברים את השפה זה יתרון אדיר כאן בשטח. כשיש לך חוקר בדואי או רכז מודיעין בדואי או קצין, או מש"ק בדואי, היתרון של הבנת התרבות והבנת השפה הוא אדיר, זה כלי אדיר שיש לנו ביד.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> אבל זה לא מייצר בעיה? אם הוא צריך ל - - -

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

זה עלול לייצר בעיה, אנחנו דואגים לא לשבץ אותם במקומות. נאמר שאני יודע שיש לו משפחה ברהט ולאשתו יש משפחה בלקיה, אז אני אשים אותו בתחנת דימונה.

<< דובר >> אמיר אוחנה (הליכוד): << דובר >>

לא שמים מכשול בפני עיוור, משתדלים לפחות.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

כן, זה ממש מכשול, זה מכשול אדיר. אבל אני רוצה לומר לכם שהשוטרים שכן מצליחים להשתלב וקציני משטרה הם קצינים מצוינים ואנחנו גם מקדמים אותם ונעזרים בהם המון, רק מה? מה שאמרת קודם, אין מספיק אחוז גיוס לצבא, ירידה דרמטית, אין מספיק גיוס למשטרה, וזה חלק מחוסר ההתערות שלהם בחברה הישראלית.

אם שנייה נסתכל על איזה בעיות זה יוצר בתחום הפלילי והביטחוני, אז נדבר על הנגב. בנגב יש כ-900,000 אזרחים, מתוכם 300,000 בדואים. זה הנתון הרשמי, הנתון האמיתי הוא בין 350 ל-400,000. כי מה שקורה פה בפזורות, אנחנו לא באמת באמת יודעים את המספרים, כולל דור ב' שדיברנו עליו.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> אני אומרת לך את האמת, זה מתחיל להישמע בדיוק, אבל ממש ניצנים של המצב של הבדואים במצרים, שאין להם קשר עם המשטרה וגורמי האכיפה, שחלק מהילדים לא נרשמים, העניין של פוליגמיה. זה הולך לשם. לאט לאט זה הולך לשם.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

אז אני ארחיב את זה אולי במשפט כדי שנבין. מעבר לענייני המשטרה, אם יש אזרח בדואי שיש לו תעודת זהות כחולה, אבל אין לו כתובת כי הוא גר בפחון, אין לו ביוב, אין לו מים והוא לא משלם מסים למדינה, אז איך הוא אמור להיות אזרח במדינה הזאת?

הדברים האלה מייצרים לנו מספר תופעות פשיעה שאיתן אנחנו מתמודדים, אחת זה נושא ההברחות. סיפרתי לכם על יחידת מגן שמתמודדת עם ההברחות. יש לנו, שתבינו במה מדובר, גבול מצרים זה גבול שמייצר הרבה הברחות של סמים, גבול ירדן זה גבול שמייצר הברחות של אמל"ח ועובדים. הנה, רק בסוף השבוע הזה היו הברחות של עובדים טורקים שרוצים לעבוד בתל אביב, הם חודרים דרך הגבול של ירדן. הנושא של גידול סמים, מתחילת השנה השמדנו פה כבר הרבה מעל 1,000 חממות.

<< דובר >> רות וסרמן לנדה (כחול לבן): << דובר >> סליחה שאני קוטעת אותך, אבל מי עומד בגבול עם ירדן? חוץ מהצבא, יש לכם כוחות שם?

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

כן, הוא יסביר את זה כשנבקר ביחידת יואב. אני מצטערת, נחשון, יש לך דקה. אנחנו חייבים להמשיך.

<< אורח >> נחשון נגלר: << אורח >>

אין בעיה. נענה אחר כך, אני רק אשלים את מה שהתחלתי להגיד. הנגב סובל מבעיה של הברחות, אנחנו מטפלים בזה, נסביר את הטיפול אחר כך. תופעה של אמל"ח לא חוקי, כלי נשק שנמצאים במגזר ומשרתים את אותם 35 סכסוכי דם שקיימים פה בין משפחות, ויש לנו פה כל שבוע אירועים של ירי. והאירוע שהוא אולי הכי משמעותי והוא מייצר גם את תחושת חוסר הביטחון של הציבור שעליו אנחנו מדברים זה אותם פערים שגורמים לכך שבאר שבע, שהיא עיר שיש בה רבע מיליון איש, אבל ביוממות היא מתפקדת כמטרופולין שמכפיל את עצמו לחצי מיליון איש בשעות היום. והפערים האלה, הפערים הכלכליים והפערים התרבותיים, מייצרים פשיעה של המגזר הבדואי, של עבריינים בדואים בתוך העיר באר שבע, שעם זה אנחנו מתמודדים.

אז אלה, ככה, ממש בכללי המאפיינים. זה ממש היה פתיח. מכאן אנחנו ממשיכים לשייח' ואחרי זה נמשיך ליחידת יואב. מי שיהיו לו שאלות בהיבט הפשיעה ובהיבט הפעילות המשטרתית נענה על זה בהמשך.

(בהמשך הסיור)

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

עקל אלאטרש הוא המארח שלנו, אחרי שהסברנו קצת בגבעה ושמעתם גם את נחשון אנחנו ניתן את הבמה לחברה הבדואית להגיד את אשר הם רוצים.

(מציג את הנוכחים).

<< אורח >> עקל אלאטרש: << אורח >>

שלום לכולם, ברוכים הבאים אלינו. נכון שבאתם בתקופה מאוד קשה.

<< דובר >> קריאה: << דובר >>

שיכירו לנו את הנפשות.

<< אורח >> יניב שלמה: << אורח >>

מדובר בחברי הוועדה לבטחון הפנים של הכנסת, יש פה חברי כנסת.

<< אורח >> עומר אבו רקייק: << אורח >>

מספיק שאנחנו מכירים את יושב הראש, כבוד השר לשעבר.

<< יור >> היו"ר מירב בן ארי: << יור >>

ואת חברי הכנסת.

<< אורח >> עקל אלאטרש: << אורח >>

ברוך בואכם אלינו. נכון שאתם באתם בתקופה מאוד קשה, שהרבה רוחות, הייתי אומר קשות, צונמי, עוברות בנגב וזה לא קל. אנחנו הבנו שהייתם בבית חולים סורוקה, אנחנו מאוד מאוד כואבים את מה שקרה שם, זה פגע בכל נפש בריאה, טהורה, באנשים המכובדים, באנשים שרוצים שלום ורוצים שלווה. חלק מהרופאים אנחנו מכירים בבית חולים סורוקה. אנחנו יודעים שהרבה ניצלו את זה, גם בעבר, כל טעות שקורית אצל הבדואים הרבה תוקפים אותם.

אני רוצה להתחיל דווקא שתשמעו אותנו במצוקה בחינוך שיש לנו. אנחנו תמיד תלינו תקוות – לפני זה, חשוב שתדעו מי הוא הבדואי. אנחנו לא אנשים שנולדנו, לא בתל אביב ולא בירושלים ולא ברומא, איטליה, אנחנו נולדנו במדבר. קוראים לנו בדואים כי אנחנו באנו מהבאדיה, באדיה זה מדבר. אנחנו גדלנו באורח חיים שונה מאחרים, על זה גם תוקפים אותנו, על זה אומרים שאנחנו כובשים גבעות. אנחנו לא כובשים גבעות, אני פה עם השכן, סוללה יש בינינו. הוא יש לו את החלקה שלו, אני יש לי את החלקה שלי, מעולם לא התנגדתי לפרויקטים של המדינה, מעולם לא עודדתי אנשים שיתנגדו לסלילת כביש או למסילת רכבת. לא, אהבנו את התשתיות האלה, זה משרת אותנו, זה משרת את האוכלוסייה הבדואית.

לגבי החינוך שאנחנו תלינו תקוות. תראו, אם משרד החינוך בכבודו ובעצמו במדינת ישראל משרש את הכישלון זה אומר דרשני. אני אומר לכם, בכל בתי הספר בכפרים הלא מוכרים יש מנהלים מתוך השבטים שנמצאים שם 20 שנה. לא יכול להיות. אני יודע שקצין משטרה מפקד מרחב שנתיים-שלוש והוא עובר לתפקיד אחר, בכל תפקיד רגיש. אז ככה זה התחיל, מנהל בית ספר בשנה הראשונה, בשנה השנייה, נכון שהוא דמות והוא מנהל שם, יכול להיות שהוא יעבוד בסדר, אז לאט לאט הוא מרגיש שהוא השריף הגדול והוא מתחיל להשתנות, מתחיל לעלות לו יעני מחלת הגדלות בראש שלו ואז הוא מפקיר את התלמידים ומתחיל להתעסק עם דברים אחרים.

על זה אנחנו כבר שנים רבות משלמים מחיר כבד, מאוד כבד, בחלק הזה. הייתי מציע שגם תשמעו אותנו, שכל חמש שנים יתחלפו מנהלים בבתי הספר. זו מדיניות שצריכה להיות למשרד החינוך. אולי ברגע שאנחנו נזרים דם חדש אנחנו נקבל יותר תלמידים מחונכים, יותר.

לגבי נושא שחשוב שתשמעו אותו, לגבי נושא האלימות שהוא גועש ורועש בכל מדינת ישראל, גם בתוך החברה הבדואית. נכון שיש לפעמים דיבורים ויש מעשים, אנחנו לא יושבים בחיבוק ידיים, אנחנו עושים את כל המאמצים על מנת להשכין שלום בין אנשים, להפחית את האלימות, למנוע את הגלים האלה. נכון שאנחנו לא מצליחים, בהרבה מקרים לא מצליחים, אבל יש מקרים שאנחנו מצליחים.

אם אנחנו מסתכלים ממה נובע נושא האלימות ואנחנו מסתכלים על האבטלה שיש ואנחנו יודעים שכל הגירעונות והדברים הרעים באים מבטלה. בן אדם צעיר שאין לו מה לעשות, לפעמים הוא מוצא את עצמו בעיר הגדולה באר שבע, באחת הערים הגדולות, ומסתבך בגלל שאין לו מקום ואף אחד לא הכשיר אותו, לא בבית הספר, ולא הכשיר אותו שילמד מקצוע שיחיה. יש שיאמרו, למה, המדינה חייבת לו? המדינה חייבת, ברגע שאנחנו איבדנו את מקור הפרנסה שלנו, של חלק גדול מהבדואים, שפעם הייתה מדינה רחבה, אין הרבה כבישים והיה אפשר לגדל עדרים וצאן ולחיות מזה, היום לא. הגמלים שיש לי קשורים בחבלים פה, שלא יירדו לכביש 31 ויגידו: ואללה, אתה צריך להיות דוגמה ולקשור את הגמלים שלך שלא יירדו לכביש. נכון, אני צריך להיות דוגמה, בגלל זה אני קושר אותם, שלא יירדו לכביש, יעשו תאונה ונשלם מחיר על זה.

אז ברגע שמקורות הפרנסה אבדו והצעירים האלה לא מצאו מקום עבודה בוודא

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]