חוק בתי המשפט (תיקון מס' 103), התשפ"ד–2024

United Nations Convention on

International Settlement

Agreements Resulting

from Mediation

UNITED NATIONS

Further information may be obtained from:

UNCITRAL secretariat, Vienna International Centre

P.O. Box 500, 1400 Vienna, Austria

Telephone: (+43-1) 26060-4060

Telefax: (+43-1) 26060-5813

Internet: www.uncitral.org

Email: uncitral@uncitral.org

UNITED NATIONS COMMISSION ON INTERNATIONAL TRADE LAW

United Nations Convention on

International Settlement

Agreements Resulting

from Mediation

UNITED NATIONS

New York, 2019

© United Nations: United Nations Commission on International

Trade Law. March 2019. All rights reserved, worldwide.

This publication has not been formally edited.

Publishing production: English, Publishing and Library Section,

United Nations Office at Vienna.

Contents

Page

General Assembly resolution 73/198

1

United Nations Convention on International Settlement

Agreements Resulting from Mediation

3

Preamble

3

Article 1.

Scope of application

3

Article 2.

Definitions

4

Article 3.

General principles

5

Article 4. Requirements for reliance on settlement

agreements

5

Article 5.

Grounds for refusing to grant relief

6

Article 6.

Parallel applications or claims

7

Article 7.

Other laws or treaties

7

Article 8.

Reservations

7

Article 9.

Effect on settlement agreements

8

Article 10. Depositary

8

Article 11. Signature, ratification, acceptance, approval,

accession

8

Article 12. Participation by regional economic integration

organizations

9

Article 13. Non-unified legal systems

9

Article 14. Entry into force

10

Article 15. Amendment

10

Article 16. Denunciations

11

iii

Resolution adopted by the General

Assembly on 20 December 2018

[on the report of the Sixth Committee (A/73/496)]

73/198. United Nations Convention on International

Settlement Agreements Resulting from Mediation

The General Assembly,

Recalling its resolution 2205 (XXI) of 17 December 1966, by

which it established the United Nations Commission on International

Trade Law with a mandate to further the progressive harmonization

and unification of the law of international trade and in that respect

to bear in mind the interests of all peoples, in particular those of

developing countries, in the extensive development of international

trade,

Recalling also its resolution 57/18 of 19 November 2002, in

which it noted the adoption by the Commission of the Model Law

on International Commercial Conciliation1 and expressed the conviction that the Model Law, together with the Conciliation Rules of

the Commission2 recommended in its resolution 35/52 of 4 December 1980, contributes significantly to the establishment of a harmonized legal framework for the fair and efficient settlement of disputes

arising in international commercial relations,

Recognizing the value of mediation as a method of amicably settling

disputes arising in the context of international commercial relations,

Convinced that the adoption of a convention on international

settlement agreements resulting from mediation that is acceptable to

States with different legal, social and economic systems would

complement the existing legal framework on international mediation

and contribute to the development of harmonious international

economic relations,

Noting that the decision of the Commission to concurrently

prepare a convention on international settlement agreements resulting

1

Resolution 57/18, annex.

2

Official Records of the General Assembly, Thirty-fifth Session, Supplement No. 17

(A/35/17), para. 106; see also Yearbook of the United Nations Commission on International

Trade Law, vol. XI: 1980, part three, annex II.

1

from mediation and an amendment to the Model Law on International

Commercial Conciliation was intended to accommodate the different

levels of experience with mediation in different jurisdictions and to

provide States with consistent standards on the cross-border

enforcement of international settlement agreements resulting from

mediation, without creating any expectation that interested States

may adopt either instrument,3

Noting with satisfaction that the preparation of the draft convention was the subject of due deliberation and that the draft convention

benefited from consultations with Governments as well as intergovernmental and non-governmental organizations,

Taking note of the decision of the Commission at its fifty-first

session to submit the draft convention to the General Assembly for

its consideration,4

Taking note with satisfaction of the draft convention approved by

the Commission,5

Expressing its appreciation to the Government of Singapore for

its offer to host a signing ceremony for the Convention in Singapore,

1. Commends the United Nations Commission on International Trade Law for preparing the draft convention on international

settlement agreements resulting from mediation;

2. Adopts the United Nations Convention on International

Settlement Agreements Resulting from Mediation, contained in the

annex to the present resolution;

3. Authorizes a ceremony for the opening for signature of the

Convention to be held in Singapore on 7 August 2019, and

recommends that the Convention be known as the “Singapore

Convention on Mediation”;

4. Calls upon those Governments and regional economic

integration organizations that wish to strengthen the legal framework

on international dispute settlement to consider becoming a party to

the Convention.

62nd plenary meeting

20 December 2018

3

Official Records of the General Assembly, Seventy-second Session, Supplement No. 17

(A/72/17), paras. 238–239; see also A/CN.9/901, para. 52.

4

Official Records of the General Assembly, Seventy-third Session, Supplement No. 17

(A/73/17), para. 49.

5

Ibid., annex I.

2

United Nations Convention on International

Settlement Agreements Resulting

from Mediation

Preamble

The Parties to this Convention,

Recognizing the value for international trade of mediation as a

method for settling commercial disputes in which the parties in dispute

request a third person or persons to assist them in their attempt to

settle the dispute amicably,

Noting that mediation is increasingly used in international and

domestic commercial practice as an alternative to litigation,

Considering that the use of mediation results in significant benefits, such as reducing the instances where a dispute leads to the

termination of a commercial relationship, facilitating the administration

of international transactions by commercial parties and producing

savings in the administration of justice by States,

Convinced that the establishment of a framework for international

settlement agreements resulting from mediation that is acceptable

to States with different legal, social and economic systems would

contribute to the development of harmonious international economic

relations,

Have agreed as follows:

Article 1. Scope of application

1. This Convention applies to an agreement resulting from

mediation and concluded in writing by parties to resolve a commercial

dispute (“settlement agreement”) which, at the time of its conclusion,

is international in that:

(a) At least two parties to the settlement agreement have their

places of business in different States; or

(b) The State in which the parties to the settlement agreement

have their places of business is different from either:

3

(i) The State in which a substantial part of the obligations

under the settlement agreement is performed; or

(ii) 

The State with which the subject matter of the

settlement agreement is most closely connected.

2. This Convention does not apply to settlement agreements:

(a) Concluded to resolve a dispute arising from transactions

engaged in by one of the parties (a consumer) for personal, family

or household purposes;

(b) Relating to family, inheritance or employment law.

3. This Convention does not apply to:

(a) Settlement agreements:

(i) 

That have been approved by a court or concluded in

the course of proceedings before a court; and

(ii) 

That are enforceable as a judgment in the State of

that court;

(b) Settlement agreements that have been recorded and are

enforceable as an arbitral award.

Article 2. Definitions

1. For the purposes of article 1, paragraph 1:

(a) If a party has more than one place of business, the relevant

place of business is that which has the closest relationship to the

dispute resolved by the settlement agreement, having regard to the

circumstances known to, or contemplated by, the parties at the time

of the conclusion of the settlement agreement;

(b) If a party does not have a place of business, reference is

to be made to the party’s habitual residence.

2. A settlement agreement is “in writing” if its content is recorded

in any form. The requirement that a settlement agreement be in

writing is met by an electronic communication if the information

contained therein is accessible so as to be useable for subsequent

reference.

3. “Mediation” means a process, irrespective of the expression

used or the basis upon which the process is carried out, whereby

parties attempt to reach an amicable settlement of their dispute

with the assistance of a third person or persons (“the mediator”)

lacking the authority to impose a solution upon the parties to the

dispute.

4

Article 3. General principles

1. Each Party to the Convention shall enforce a settlement

agreement in accordance with its rules of procedure and under the

conditions laid down in this Convention.

2. If a dispute arises concerning a matter that a party claims was

already resolved by a settlement agreement, a Party to the Convention

shall allow the party to invoke the settlement agreement in accordance

with its rules of procedure and under the conditions laid down in

this Convention, in order to prove that the matter has already been

resolved.

Article 4. Requirements for reliance on settlement agreements

1. A party relying on a settlement agreement under this Convention

shall supply to the competent authority of the Party to the Convention

where relief is sought:

(a) The settlement agreement signed by the parties;

(b) Evidence that the settlement agreement resulted from

mediation, such as:

(i) The mediator’s signature on the settlement agreement;

(ii) A document signed by the mediator indicating that

the mediation was carried out;

(iii) An attestation by the institution that administered

the mediation; or

(iv) In the absence of (i), (ii) or (iii), any other evidence

acceptable to the competent authority.

2. The requirement that a settlement agreement shall be signed by

the parties or, where applicable, the mediator is met in relation to an

electronic communication if:

(a) A method is used to identify the parties or the mediator

and to indicate the parties’ or mediator’s intention in respect of the

information contained in the electronic communication; and

(b) The method used is either:

(i) As reliable as appropriate for the purpose for which

the electronic communication was generated or

communicated, in the light of all the circumstances,

including any relevant agreement; or

(ii) 

Proven in fact to have fulfilled the functions

described in subparagraph (a) above, by itself or

together with further evidence.

5

3. If the settlement agreement is not in an official language of the

Party to the Convention where relief is sought, the competent

authority may request a translation thereof into such language.

4. The competent authority may require any necessary document

in order to verify that the requirements of the Convention have been

complied with.

5. When considering the request for relief, the competent authority

shall act expeditiously.

Article 5. Grounds for refusing to grant relief

1. The competent authority of the Party to the Convention where

relief is sought under article 4 may refuse to grant relief at the request

of the party against whom the relief is sought only if that party

furnishes to the competent authority proof that:

(a) A party to the settlement agreement was under some

incapacity;

(b) The settlement agreement sought to be relied upon:

(i) Is null and void, inoperative or incapable of being

performed under the law to which the parties have

validly subjected it or, failing any indication thereon,

under the law deemed applicable by the competent

authority of the Party to the Convention where

relief is sought under article 4;

(ii) Is not binding, or is not final, according to its terms;

or

(iii) Has been subsequently modified;

(c) The obligations in the settlement agreement:

(i) Have been performed; or

(ii) Are not clear or comprehensible;

(d) Granting relief would be contrary to the terms of the

settlement agreement;

(e) There was a serious breach by the mediator of standards

applicable to the mediator or the mediation without which breach

that party would not have entered into the settlement agreement; or

(f) There was a failure by the mediator to disclose to the

parties circumstances that raise justifiable doubts as to the mediator’s

impartiality or independence and such failure to disclose had a

material impact or undue influence on a party without which failure

that party would not have entered into the settlement agreement.

6

2. The competent authority of the Party to the Convention where

relief is sought under article 4 may also refuse to grant relief if it finds

that:

(a) Granting relief would be contrary to the public policy of

that Party; or

(b) The subject matter of the dispute is not capable of

settlement by mediation under the law of that Party.

Article 6. Parallel applications or claims

If an application or a claim relating to a settlement agreement has

been made to a court, an arbitral tribunal or any other competent

authority which may affect the relief being sought under article 4,

the competent authority of the Party to the Convention where such

relief is sought may, if it considers it proper, adjourn the decision and

may also, on the request of a party, order the other party to give

suitable security.

Article 7. Other laws or treaties

This Convention shall not deprive any interested party of any right

it may have to avail itself of a settlement agreement in the manner

and to the extent allowed by the law or the treaties of the Party to

the Convention where such settlement agreement is sought to be

relied upon.

Article 8. Reservations

1. A Party to the Convention may declare that:

(a) It shall not apply this Convention to settlement agreements

to which it is a party, or to which any governmental agencies or any

person acting on behalf of a governmental agency is a party, to the

extent specified in the declaration;

(b) It shall apply this Convention only to the extent that the

parties to the settlement agreement have agreed to the application of

the Convention.

2. No reservations are permitted except those expressly authorized

in this article.

3. Reservations may be made by a Party to the Convention at any

time. Reservations made at the time of signature shall be subject to

confirmation upon ratification, acceptance or approval. Such

reservations shall take effect simultaneously with the entry into force

7

of this Convention in respect of the Party to the Convention

concerned. Reservations made at the time of ratification, acceptance

or approval of this Convention or accession thereto, or at the time

of making a declaration under article 13 shall take effect simultaneously

with the entry into force of this Convention in respect of the Party

to the Convention concerned. Reservations deposited after the entry

into force of the Convention for that Party to the Convention shall

take effect six months after the date of the deposit.

4. Reservations and their confirmations shall be deposited with

the depositary.

5. Any Party to the Convention that makes a reservation under

this Convention may withdraw it at any time. Such withdrawals are

to be deposited with the depositary, and shall take effect six months

after deposit.

Article 9. Effect on settlement agreements

The Convention and any reservation or withdrawal thereof shall

apply only to settlement agreements concluded after the date when

the Convention, reservation or withdrawal thereof enters into force

for the Party to the Convention concerned.

Article 10. Depositary

The Secretary-General of the United Nations is hereby designated as

the depositary of this Convention.

Article 11. Signature, ratification, acceptance, approval,

accession

1. This Convention is open for signature by all States in Singapore,

on 7 August 2019, and thereafter at United Nations Headquarters in

New York.

2. This Convention is subject to ratification, acceptance or approval

by the signatories.

3. This Convention is open for accession by all States that are not

signatories as from the date it is open for signature.

4. Instruments of ratification, acceptance, approval or accession

are to be deposited with the depositary.

8

Article 12. Participation by regional economic integration

organizations

1. A regional economic integration organization that is constituted

by sovereign States and has competence over certain matters governed

by this Convention may similarly sign, ratify, accept, approve or accede

to this Convention. The regional economic integration organization

shall in that case have the rights and obligations of a Party to the

Convention, to the extent that that organization has competence over

matters governed by this Convention. Where the number of Parties to

the Convention is relevant in this Convention, the regional economic

integration organization shall not count as a Party to the Convention

in addition to its member States that are Parties to the Convention.

2. The regional economic integration organization shall, at the

time of signature, ratification, acceptance, approval or accession,

make a declaration to the depositary specifying the matters governed

by this Convention in respect of which competence has been

transferred to that organization by its member States. The regional

economic integration organization shall promptly notify the

depositary of any changes to the distribution of competence,

including new transfers of competence, specified in the declaration

under this paragraph.

3. Any reference to a “Party to the Convention”, “Parties to the

Convention”, a “State” or “States” in this Convention applies equally

to a regional economic integration organization where the context

so requires.

4. This Convention shall not prevail over conflicting rules of a

regional economic integration organization, whether such rules were

adopted or entered into force before or after this Convention: (a) if,

under article 4, relief is sought in a State that is member of such an

organization and all the States relevant under article 1, paragraph 1,

are members of such an organization; or (b) as concerns the

recognition or enforcement of judgments between member States of

such an organization.

Article 13. Non-unified legal systems

1. If a Party to the Convention has two or more territorial units

in which different systems of law are applicable in relation to the

matters dealt with in this Convention, it may, at the time of signature,

ratification, acceptance, approval or accession, declare that this

Convention is to extend to all its territorial units or only to one or

more of them, and may amend its declaration by submitting another

declaration at any time.

9

2. These declarations are to be notified to the depositary and are

to state expressly the territorial units to which the Convention

extends.

3. If a Party to the Convention has two or more territorial units

in which different systems of law are applicable in relation to the

matters dealt with in this Convention:

(a) Any reference to the law or rule of procedure of a State

shall be construed as referring, where appropriate, to the law or rule

of procedure in force in the relevant territorial unit;

(b) Any reference to the place of business in a State shall be

construed as referring, where appropriate, to the place of business in

the relevant territorial unit;

(c) Any reference to the competent authority of the State

shall be construed as referring, where appropriate, to the competent

authority in the relevant territorial unit.

4. If a Party to the Convention makes no declaration under

paragraph 1 of this article, the Convention is to extend to all territorial

units of that State.

Article 14. Entry into force

1. This Convention shall enter into force six months after deposit of

the third instrument of ratification, acceptance, approval or accession.

2. When a State ratifies, accepts, approves or accedes to this

Convention after the deposit of the third instrument of ratification,

acceptance, approval or accession, this Convention shall enter into force

in respect of that State six months after the date of the deposit of its

instrument of ratification, acceptance, approval or accession. The

Convention shall enter into force for a territorial unit to which this

Convention has been extended in accordance with article 13 six months

after the notification of the declaration referred to in that article.

Article 15. Amendment

1. Any Party to the Convention may propose an amendment to

the present Convention by submitting it to the Secretary-General of

the United Nations. The Secretary-General shall thereupon

communicate the proposed amendment to the Parties to the

Convention with a request that they indicate whether they favour a

conference of Parties to the Convention for the purpose of

considering and voting upon the proposal. In the event that within

four months from the date of such communication at least one third

10

of the Parties to the Convention favour such a conference, the

Secretary-General shall convene the conference under the auspices

of the United Nations.

2. The conference of Parties to the Convention shall make every

effort to achieve consensus on each amendment. If all efforts at

consensus are exhausted and no consensus is reached, the amendment

shall, as a last resort, require for its adoption a two-thirds majority

vote of the Parties to the Convention present and voting at the

conference.

3. An adopted amendment shall be submitted by the depositary

to all the Parties to the Convention for ratification, acceptance or

approval.

4. An adopted amendment shall enter into force six months after

the date of deposit of the third instrument of ratification, acceptance

or approval. When an amendment enters into force, it shall be

binding on those Parties to the Convention that have expressed

consent to be bound by it.

5. When a Party to the Convention ratifies, accepts or approves

an amendment following the deposit of the third instrument of

ratification, acceptance or approval, the amendment shall enter into

force in respect of that Party to the Convention six months after the

date of the deposit of its instrument of ratification, acceptance or

approval.

Article 16. Denunciations

1. A Party to the Convention may denounce this Convention by

a formal notification in writing addressed to the depositary. The

denunciation may be limited to certain territorial units of a nonunified legal system to which this Convention applies.

2. The denunciation shall take effect 12 months after the

notification is received by the depositary. Where a longer period for

the denunciation to take effect is specified in the notification, the

denunciation shall take effect upon the expiration of such longer

period after the notification is received by the depositary. The

Convention shall continue to apply to settlement agreements concluded

before the denunciation takes effect.

DONE in a single original, of which the Arabic, Chinese, English,

French, Russian and Spanish texts are equally authentic.

11

*1900316*

V.19-00316

אל: חברי ועדת החוקה, חוק ומשפט

מאת: הייעוץ המשפטי לוועדה

כ"א בסיון התשפ"ד

27 ביוני 2024

מסמך הכנה ונוסח לדיון ועדת החוקה ביום 30.6.2024 – הצעת חוק בתי המשפט (תיקון מס' 107) (הסדר גישור בין-לאומי), התשפ"ג–,2023 מ/1633 על שולחן הוועדה הצעת חוק ממשלתית שנועדה לערוך את התיקונים החקיקתיים הנדרשים לפני אשרורה של אמנת סינגפור בדבר הסדרי גישור בין-לאומיים (להלן: אמנת סינגפור או האמנה).

קליטת אמנות בדין הישראלי

ככלל, אמנה היא הסכם בינלאומי הנערך בכתב ומוסדר על ידי המשפט הבינלאומי, והיא מחייבת מדינות שחתמו עליה ואשררו אותה. במדינת ישראל, הממשלה היא האמונה על ניהול המשא ומתן לכריתת אמנות, על החתימה עליהן ועל אשרורן. בדין החל, הממשלה יכולה להתחייב בשם מדינת ישראל במחויבויות בינלאומיות ואינה צריכה לקבל לכך את אישור הכנסת מראש (על פי סעיף 10 לתקנון עבודת הממשלה היא רשאית להגיש אמנה לאישור הכנסת, מפאת חשיבותה, ואולם, ככלל, די בכך שהיא מניחה את האמנה על שולחן הכנסת לידיעת חבריה, למשך שבועיים לפני אישרורה).

עם זאת, כדי שהוראות אותן האמנות ייקלטו בדין הישראלי, ולמעשה יחייבו בדין הפנימי, יש צורך בהתאמת החקיקה לכך. על כן – כפי שלפי דברי ההסבר נעשה במקרה דנן – כאשר הוראות אמנה שונות מהוראות החוק הישראלי, הממשלה נוהגת לקדם הצעות חוק להתאמת הדין הישראלי להוראות האמנה, לפני אישרור אמנות בינלאומיות.

אמנת סינגפור

אמנת סינגפור, שאת הוראותיה מתבקשת הכנסת לאמץ בהצעת החוק דנן, מבקשת לקבוע מסלול ייחודי ומהיר לאכיפת הסדרי גישור מסחריים בין-לאומיים בבתי המשפט של המדינות שהן צד לה.

ישראל חתמה על האמנה בשנת 2019 והיא נכנסה לתוקף ביחס למדינות שאישררו אותה ב-.2020 יצוין כי, נכון להיום, 57 מדינות חתמו על האמנה, ביניהן ארה"ב, בריטניה וסין (שטרם אישררו אותה), ו-14 מדינות אישררו אותה. עוד יצוין שהאיחוד האירופי טרם חתם על האמנה וממשרד המשפטים נמסר לנו שאין בכוונתם לעשות זאת בקרוב.

לפי המבוא לאמנה ודברי ההסבר להצעת החוק, על אף יתרונותיו הרבים של הגישור, דוגמת עלויות נמוכות יחסית וגמישות בסדרי הדין, הליכי ליטיגציה ובוררות נפוצים יותר מהליכי גישור לצורך פתרון סכסוכים מסחריים בינלאומיים, בשל הוודאות המשפטית המתלווה להן. בעוד מדינות רבות חברות באמנות בינלאומיות שעוסקות באופן ההכרה בפסקי דין ובפסקי בוררות בינלאומית – עד היום במרבית המדינות, וישראל בכללם, הסכמי גישור בינלאומיים נאכפו לפי דיני החוזים החלים בכל מדינה ומדינה. על רקע מציאות זו, אמנת סינגפור נועדה לעודד את השימוש בגישור לצורך יישוב סכסוכים חוצי גבולות כשמדובר בעסקאות מסחריות בין-לאומיות, על ידי מתן ודאות שהסדרי הגישור יכובדו במדינות שונות, בלי צורך להידרש לניתוח דיני החוזים שלהן.

האמנה קובעת כי הרשויות המוסמכות במדינות שהן צד לה "יפעלו במהירות" בעת דיון בבקשה לסעד מכוחה, והן יאכפו בתחומן הסדרי גישור בינלאומיים חתומים ואף יאפשרו שימוש בהם כטענת הגנה בהליכים משפטיים, על ידי צד לסכסוך הטוען שהנושא כבר הוסדר בהסדר גישור. זאת אלא אם כן מתקיים אחד מהסייגים המנויים באמנה, הדומים בעיקרם לעילות בדין הישראלי

המאפשרות ביטול חוזה לפי פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973 או את אי-אכיפתו לפי סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א–1970 (צד להסדר היה במצב של אי- כשרות, ההסדר אינו ניתן לביצוע ע"פ החוק, ההסדר נוגד את תקנת הציבור, וכד').

יצוין שהאמנה כוללת גם מנגנון הסתייגויות המאפשר למדינות להצטרף להוראותיה בכפוף לשני תנאים: אי החלת האמנה בעניינים בהם גוף ממשלתי מהווה צד לסכסוך המסחרי וקביעת מעין מנגנון OPT-IN לפיו האמנה תחול רק על הסדרי גישור שהכפיפו עצמם לתחולתה. נמסר לנו מגורמי המקצוע בממשלה כי בכוונת מדינת ישראל לאשרר את האמנה בכפוף לשתי ההסתייגויות הללו.

להשלמת התמונה יובהר כי, בנוסף לאמנת סינגפור, ישראל חתומה על מספר אמנות העוסקות ביחסי מסחר בין-לאומיים: אמנת ניו יורק בדבר הכרתם ואכיפתם של פסקי בוררות חוץ שאושררה בשנת 1959;1 אמנת האג לאכיפה ולהכרה בפסקי חוץ בעניינים אזרחיים או מסחריים (נחתמה ב- 2021 וטרם אושררה); ואמנת האג לעניין הסכמים בעניין קביעת מקום שיפוט (נחתמה ב-2021 וטרם אושררה). יש לחדד כי בשונה מאמנות אלה, אמנת סינגפור עוסקת בהסדרי גישור אשר לא קיבלו תוקף של פסק-דין בלבד (כך למשל, הסדר גישור שקיבל בישראל תוקף של פסק דין מכוח הוראות חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–,1984 ייאכף במדינה אחרת תחת אמנת פסקי חוץ האמורה ולא תחת אמנת סינגפור).

התיקון המוצע

ההצעה הממשלתית מבקשת לתקן בראש ובראשונה את סעיף 79ג לחוק בתי המשפט, העוסק בגישור. כיום, סעיף 79ג(א) קובע כי 'הסדר גישור' הוא הסכם בין בעלי הדין שהושג בסיומו של הליך גישור, ומכוח סעיפים קטנים (ז) ו-(ח), בית המשפט רשאי לתת להסדרי גישור תוקף של פסק דין.

הצעת החוק מבקשת להגדיר "הסדר גישור בין-לאומי" כסוג של הסדר גישור, הנעשה בכתב, שעניינו ביישוב סכסוך מסחרי בין בעלי דין שמקומות העסקים שלהם במדינות שונות או בעלי דין שמקום העסקים שלהם אינו במדינה הרלוונטית ביותר להסדר.

לגבי הסדר גישור בינלאומי כאמור, קובעת הצעת החוק כי אם חלה עליו אמנה בינלאומית שישראל צד לה, אזי בקשה להכריז על ההסדר כאכיף או להכיר בו כטענת הגנה בהליך בפני בית המשפט, תוגש ותידון בהתאם ובכפוף להוראות אותה אמנה. עוד מוצע להסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות "סדרי דין לשם ביצוע אמנה כאמור".

שאלות לדיון

.1 המשמעות האופרטיבית של הצעת החוק:

כאמור, בדין הישראלי הסדר גישור (בינלאומי ושאינו בינלאומי) שלא קיבל תוקף של פסק-דין נאכף כמו חוזה. כדי להבין את המשמעויות האופרטיביות של הצעת החוק, מוצע כי הוועדה תדון בהוראות האמנה וביחס בין הוראות אלו לדיני החוזים הישראליים. בפרט מוצע לשמוע האם בכוונת הממשלה או הנהלת בתי המשפט לקדם הליך דיוני מהיר לטיפול בהסדרי גישור בינלאומיים, בהתחשב בדרישת המהירות באמנה ובכך שלפי נתוני מדד הבנק העולמי שפורסמו בשנת 2020 פרק הזמן הנדרש לאכיפת חוזה בישראל גבוה פי יותר מ-1.5 מהממוצע ב-.OECD

2

1 חוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית, התשפ"ד–,2024 שנדון לאחרונה בוועדה הוא חוק ישראלי שהתבסס על חוק מודל לבוררות מסחרית בין-לאומית שהכינה ועדת האו"ם למשפט בין-לאומי מסחרי (ה-UNCITRAL) בו חברה ישראל מאז .2004 מקורו אינו באמנה.

2 2020 ,4 page ,Group Bank World ,Business .Doing

.2 היקף הפיקוח הפרלמנטרי:

ראשית, חוק בתי המשפט מסמיך את שר המשפטים להתקין תקנות במגוון נושאים, אשר חלקם דורשים את אישור ועדת החוקה וחלקם לא. לפי ההצעה הממשלתית, בהקשר של הסדרי גישור בינלאומיים יוסמך השר להתקין תקנות ללא אישור הוועדה (יצוין כי הממשלה כבר פרסמה תזכיר של תקנות ליישום אמנת סינגפור להערות הציבור עוד טרם נדונה הצעת החוק דנן בוועדה). מוצע כי הוועדה תיתן דעתה לשאלה האם התקנות יוכפפו לאישורה. בהקשר זה מוצע כי הוועדה תיקח בחשבון כי, על פי נוסח ההצעה, במקרה של סתירה בין האמנה לבין התקנות – הוראות האמנה עדיפות, ועל כן ייתכן שהצורך בפיקוח פרלמנטרי על התקנות מופחת ביחס למקרים בהם הסדרים מהותיים נקבעים בתקנות.

שנית, למרות שלפי דברי ההסבר מטרתה של הצעת החוק היא לאפשר את אישרורה של אמנת סינגפור, הסעיף המוצע אינו מזכיר את האמנה במפורש ואף מנוסח באופן שיכפיף את הדין הישראלי לאמנות נוספות שהממשלה תבקש לצרף את ישראל אליהן בעתיד, ככל שיהיו כאלה. זאת, בלי לקבל אישור ספציפי מהכנסת או מוועדה מוועדותיה לכך.

יצוין כי נוסח דומה נתקבל לאחרונה בסעיף 3(א) לחוק הבוררות המסחרית הבין-לאומית, התשפ"ד–2024 שנדון בוועדה. ואולם, מוצע כי הוועדה תשקול האם יש מקום להותיר חופש פעולה לממשלה גם בהקשר הנוכחי? והאם אין מקום להחיל את ההסדר רק על אמנת סינגפור? לחלופין, ניתן גם לקבוע מעין הסדר ביניים, דוגמת קביעת רשימת אמנות מחייבות בתוספת לחוק, תוספת אותה יוכל שר המשפטים לשנות באישור הוועדה. הסדר כזה לא יאפשר קליטה אוטומטית של כל אמנה עתידית בדין הישראלי בלי אישור פרלמנטרי כלשהו אך גם לא יחייב הליך חקיקה מלא. מוצע כי הוועדה תכריע בין האפשרויות האמורות. כן מוצע כי הוועדה תתאים את נוסח הצעת החוק להכרעתה זו, שכן הצעת החוק הממשלתית לעתים מרחיבה ביחס להוראות אמנת סינגפור ולעתים נצמדת אליהן בלבד, בלי שתובהר ההצדקה להבדלים. הערה זו נוגעת הן לאופן הגדרת הסדר גישור בין-לאומי והן להיקף המקרים שביחס אליהם מוענקת סמכות אופרטיבית בסעיף 79ג(ט) המוצע.

נוסח מוצע לדיון

בהמשך לשאלות לעיל, להלן נוסח שיכול לשמש כמצע לדיון. בנוסח המוצע, ההגדרה של הסדר גישור בין-לאומי רחבה מההגדרה הקבועה באמנת סינגפור, והתיקון יחול בעניין כל הסדר הכפוף לאמנה המנויה בתוספת לחוק. שר המשפטים יוכל להוסיף ולגרוע אמנות מהתוספת באישור ועדת החוקה וגם התקנת תקנות לפי הסעיף ידרשו את אישורה:

חוק בתי המשפט (תיקון מס' ...), התשפ"גד–20232024

תיקון סעיף 79ג

.1

בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1984 (להלן – החוק העיקרי), בסעיף 79ג

(1) בסעיף קטן (א), אחרי ההגדרה "הסדר גישור" יבוא:

""הסדר גישור בין־לאומי" – הסדר גישור בכתב שעניינו יישוב סכסוך בעניין

מסחרי בין-לאומי בין בעלי דין, שמתקיים לגביו, במועד כריתתו, אחד

מאלה: שחלה עליו אמנה בין-לאומית המנויה בתוספת החמישית.

מקומות העסקים של שניים מבעלי הדין, לפחות, נמצאים

(1) במדינות שונות; לעניין זה –

היה לבעל דין יותר ממקום עסקים אחד, יראו כמקום

(א) העסקים את המקום שהקשר שלו לסכסוך שהוא נושא הסדר

הגישור, הוא ההדוק ביותר;

לא היה לבעל דין מקום עסקים, יראו כמקום העסקים

(ב) את מקום המגורים הרגיל הקבוע של בעל הדין;

(2) מאלה:

המדינה שבה מצוי מקום העסקים של בעלי הדין אינה אחת

המדינה שבה מתבצע או נועד להתבצע חלק ניכר

(א) מהחיובים לפי הסדר הגישור;

המדינה בעלת הקשר ההדוק ביותר לנושא הסדר

(ב) הגישור;";

(2) אחרי סעיף קטן (ח) יבוא:

"(ט) בקשה להכריז עליר בהסדר גישור בין־לאומי שחלה עליו אמנה בין־

לאומית שישראל צד לה ומנויה בתוספת החמישית, כאכיף, או בקשה להכיר

בהסדר כאמור כטענת הגנה בהליך לפני בית משפט, תוגש לבית המשפט

המוסמך לדון בתובענה נושא ההסדר ותידון בהתאם להוראות האמנה

האמורה ובכפוף להן."

שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי

(י) לשנות בצו את התוספת החמישית."

תיקון סעיף 108 79ד .2

בסעיף 108(א)79ד לחוק העיקרי – , אחרי פסקה (1) יבוא:

(1) [בקשת הממשלה:

סדרי דין והוראות

לביצוע]

"(1א) (6)

(2) הוספת תוספת

חמישית

בסעיף קטן (א), בסופו יבוא:

.3

סדרי דין לשם ביצוע אמנה כאמור בסעיף 79ג(ט).";

בסעיף קטן (ב), במקום "(3) ו-(5)" יבוא "(3), (5) ו-(6)".

אחרי התוספת הרביעית יבוא:

"תוספת חמישית

(סעיף 79ג(ט))

.1 אמנת סינגפור בדבר הסדרי גישור בין-לאומיים שנחתמה ביום ו׳ באב התשע״ט (7 באוגוסט 2019)."

נוסח משולב לדיון

ההצעות המסומנות בצהוב משקפות את הצעותינו ביחס להצעת החוק הממשלתית.

גישור

79ג.

(א)

(ב)

(ג)

(ד)

(ה)

(ו)

(ז)

(ח)

(ט)

(י) בסעיף זה –

"גישור" – הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו;

"הסדר גישור" – הסכם בין בעלי הדין על יישוב סכסוך שביניהם שהושג בסיומו של הליך גישור;

"מגשר" – מי שתפקידו לסייע בידי בעלי הדין להגיע להסכמה על יישוב סכסוך שביניהם בהליך גישור בדרך של ניהול משא ומתן חופשי.

הסדר גישור בין-לאומי" – הסדר גישור בכתב שעניינו יישוב סכסוך בעניין מסחרי בין-לאומי שחלה עליו אמנה בין-לאומית המנויה בתוספת החמישית. בין בעלי דין, שמתקיים לגביו, במועד כריתתו, אחד מאלה:

(1) מקומות העסקים של שניים מבעלי הדין, לפחות, נמצאים במדינות שונות; לעניין זה –

(א) היה לבעל דין יותר ממקום עסקם אחד, יראו כמקום העסקים את המקום שהקשר שלו לסכסוך שהוא נושא הסדר הגישור הוא ההדוק ביותר;

(ב) לא היה לבעל דין מקום עסקים, יראו כמקום העסקים את מקום המגורים הרגיל של בעל הדין;

(2) המדינה שבה מצוי מקום העסקים של בעלי הדין אינה אחת מאלה:

(א) המדינה שבה מתבצע או נועד להתבצע חלק ניכר מהחיובים לפי הסדר הגישור.

המדינה בעלת הקשר ההדוק ביותר לנושא הסדר הגישור;

בית המשפט רשאי, בהסכמת בעלי הדין, להעביר תובענה לגישור.

בהליך הגישור רשאי מגשר להיוועד עם בעלי הדין, יחד או לחוד, ועם כל מי שקשור לסכסוך;

ורשאי הוא להיפגש עם בעל דין, בהסכמתו, בלי עורך דינו.

דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי.

העביר בית המשפט ענין לגישור, יעכב את ההליכים שלפניו לתקופה שיקבע, ורשאי הוא להאריך את התקופה בהסכמת בעלי הדין.

לא הגיעו בעלי הדין להסדר גישור עד תום התקופה האמורה בסעיף קטן (ה), יחודשו ההליכים בבית המשפט; אולם רשאי בית המשפט, על-פי בקשה של המגשר או של בעל דין, לחדשם בכל עת לפני תום התקופה האמורה.

הגיעו בעלי הדין להסדר גישור, יודיע על כך המגשר לבית המשפט, ובית המשפט יהיה רשאי ליתן להסדר תוקף של פסק דין.

הגיעו צדדים לסכסוך להסכמה על יישוב הסכסוך שביניהם בגישור שנערך לפי חוק זה, רשאי בית המשפט המוסמך לדון בתובענה נושא הסכסוך לתת להסדר הגישור שהושג ביניהם תוקף של פסק דין, אף אם לא הוגשה תובענה באותו סכסוך.

בקשה להכריז על להכיר בהסדר גישור בין-לאומי שחלה עליו אמנה בין-לאומית שישראל צד לה ומנויה בתוספת החמישית, כאכיף, או בקשה להכיר בהסדר כאמור כטענת הגנה בהליך לפני בית משפט, תוגש לבית המשפט המוסמך לדון בתובענה נושא ההסדר ותידון בהתאם להוראות האמנה האמורה ובכפוף להן.

שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לשנות בצו את התוספת החמישית.

תקנות לענין 79ד.

(א) שר המשפטים רשאי להסדיר בתקנות –

סדרי מינוי בורר או מגשר;

(1) סדרים וכללים בהליך גישור וניהולו;

(2) הכשירות, הכישורים והניסיון הנדרשים ממגשר המבקש להיכלל ברשימת המגשרים

(2א)

כאמור בפסקה (2ב), לרבות השכלה והכשרה בגישור;

רשימת מגשרים שתעמוד לרשות בתי המשפט ובה פרטים לענין המגשר, לרבות

(2ב)

הנושאים שבהם הוא מתמחה והערכת מיומנותו;

התעריף המקסימלי לשכר טרחה שישולם לבורר או למגשר על ידי בעלי הדין;

(3) הטלת הוצאות בהליכי בוררות ופישור, והערכתן.

(4) אגרות לענין רישום ברשימת המגשרים והערכת מיומנות כאמור בפסקה (2ב);.

(5) סדרי דין לשם ביצוע אמנה כאמור בסעיף 79ג(ט).

( 6)

תקנות לפי סעיף קטן (א)(2א), (3) ו-, (5) ו-(6) טעונות אישורה של ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת.

(א) שר המשפטים רשאי להסדיר בתקנות סדרי דין את סדרי הדין והנוהג לפני בתי משפט, רשמים ולשכות הוצאה לפועל, במידה שלא נקבעו בחוק, ובהם – כל הנוגע לערעורים, לדיון נוסף ולמשפט חוזר לפי פרק ב', לרבות סדרי הבקשות

(1) לדיון נוסף ולמשפט חוזר ומועדי הגשתן;

(1א) סדרי דין לשם ביצוע אמנה כאמור בסעיף 79ג(ט).

הארכת מועדים לעשיית דבר שבסדרי דין או בנוהג, אף אם נקבעו בחיקוק;

(2) הטלת הוצאות משפט, הערכתן וקביעת תעריף לשכר טרחה של עורכי דין שבית

(3) משפט או רשם רשאי להקציב להם בעד פעולותיהם לפניו;

קביעת שיעורי התשלומים שרשאי בית משפט או רשם לחייב בהם בעל דין בהליך

(4) אזרחי עבור רישום פרוטוקול הדיון, בין ידנית ובין במכשיר הקלטה או באמצעים אחרים (להלן – התשלומים), לרבות – סוגי ההליכים בהם ניתן להטיל את התשלומים;

(1) דרכי גביית התשלומים;

(2) מועדי הטלתם של התשלומים, תוך מתן אפשרות להטילם לפני ההליך,

(3) במהלכו או עם סיומו וכן לשנות עם סיום ההליך החלטה שניתנה קודם

לכן לענין זה;

התחשבות ביכולתו הכספית של בעל הדין;

(4) קביעת אגרה מיוחדת שתיועד למימון רישום פרוטוקולים כאמור בפסקה (4),

(5) שתשולם על-ידי בעל דין בהליך אזרחי בדרך שתיקבע בתקנות.

תקנות לפי סעיף קטן (א)(4) ו-(5) טעונות אישורה של ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת.

בוררות וגישור

(ב) תקנות סדרי דין .108

(ב) תוספת חמישית

(סעיף 79ג(ט))

.1 אמנת סינגפור בדבר הסדרי גישור בין-לאומיים שנחתמה ביום ו׳ באב התשע״ט (7 באוגוסט 2019).