פרוטוקול ועדות ערר מס' 42/17 - קנית השלום · פרוטוקול נגיש

בפני הועדה לעררי ארנונה ערר מס׳ 42/17

שליד עיריית עבו

בפני ועדת הערר: עו״ד ראמי חזאן - יו״ר הועדה

מר יהודה עייאש - חבר הועדה

מר יהודה אזולאי - חבר הועדה

עו״ד יעל אסיף -יועצת משפטית לוועדת הערר

בעניין: קנית השלום

ע״י ב״כ עו״ד אסף גורה ו/או אלעד פרקש ואח׳

העוררים

נגד

מנהל הארנונה בעיריית עכו

ע״י ב״כ עו״ד דביר ליבוביץ ואח׳ המשיב

החלטה

רקע כללי:

1. ערר זה נסוב על חיובו של נכס בבעלות העוררת, קניון עזריאלי, הממוקם ברחוב החרושת בעכו (להלן - "הנכס").

נציין כבר כעת כי החלטה זו ניתנת כהחלטה מקדמית בסוגיית סמכות הוועדה לדון בערר, הכל כפי שיפורט.

2. העוררת הגישה למשיב השגה נושאת תאריך 26.7.17 (להלן: "ההשגה"), בגין חיוב הנכס.

3. בהשגה העלתה העוררת טענה אחת ויחידה, לפיה שגה המשיב בחיוב שטח של 540.02 מ״ר מהנכס, בסיווג "אזור

א׳ סוג ה״׳ (להלן: ״הסיווג שבמחלוקת״), שבצו המסים לעירית עכו (להלן: "צו המסים") וזאת במסגרת הודעת תיקון ששלח המשיב לעוררת ביום ,29.6.16 שכן סיווג זה מיועד לנכסים מסוג תעשיה, בעוד השימוש שנעשה בנכס הנו מסחרי ומאחר ואינו כולל אבחנה בין תעריפים למשרדים, לעסקים ולתעשיה. בהקשר זה מפנה העוררת לנוסח צו המסים משנת ,1985 בו צוין במפורש בטבלת התעריפים לגבי הסיווג שבמחלוקת, שהנו סיווג ל״תעשיה זעירה". העוררת גם מפנה לעובדה שלסיווג זה מדרגות רגרסיביות רק מ-1000 מ״ר ו-2000 מ״ר ומעלה, בעוד בסיווגים שבצו המסים לגבי משרדים ועסקים מדרגות, מתחיל הדירוג בשטח נמוך בהרבה, דבר המצביע גם הוא לעמדתה על כך שסיווג זה אינו מתאים לנכס מסוגה של העוררת. העוררת מוסיפה כי המדובר בסיווג שאינו מבוסס על השימוש בנכס אלא לפי מיקומו, דבר הסותר את הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ״ג - 1992 (להלן: ״חוק ההסדרים״), מאשר קובע בס׳ ,8 כי סיווג נכס יהיה בהתאם לשימוש בו.

1

4. המשיב השיב לעוררת בתשובה נושאת תאריך 19.10.17 ודחה את ההשגה, מהנימוק כי הסיווג שבמחלוקת מצוי

בצו המסים ומתייחס לכל הנכסים הנמצאים ב״רחוב הגדוד והחרושת". מאחר ואין חולק שהנכס נמצא ברחוב זה, מחויב המשיב לפעול בהתאם לאמור בצו המסים, אשר האמור בו נקבע בהתאם לשיקול דעתו של מתקין צו המסים. על כן, ממילא כל טענות כנגד שיקול דעת זה אינן רלבנטיות (להלן: "התשובה להשגה").

5. בגין תשובה זו הוגש הערר שבפנינו. בערר חזרה העוררת על הטענות שהעלתה בהשגה. המשיב השיב לערר וחזר

על נימוקי הדחייה שפורטו בתשובה להשגה.

6. ביום 21.1.18 התקיים בפנינו דיון בערר. במסגרת הדיון ביקשנו את הבהרת ב״כ העוררת האם משמעות הטענה

הנה חוסר סבירות של צו המסים, במובן זה שקיים בו סיווג המחייב את כל מי שנמצא ברחוב החרושת באותו הסיווג, ללא קשר למהות השימוש הפרטני שנעשה על ידי כל מחזיק ומחזיק, על כך השיב ב״כ העוררת בחיוב.

לאור האמור, ביקשנו מהצדדים בשלב זה להגיש סיכומים בסמכותה של הוועדה לדון בערר.

7. בנוסף, העלתה העוררת טענה חדשה אשר לא נזכרה בהשגתה ובעררה, לפיה לאחר הפרצלציה של הנכס חל שינוי

במספר החלקה, כך שמספר החלקה הנוכחי אינו נכלל בסיווג שבמחלוקת. ב״כ המשיב התנגד להרחבת חזית זו.

8. בתום הדיון נקבע הערר להגשת סיכומים והעוררים הגישו סיכומיהם. שני הצדדים בסיכומיהם טענו כי המדובר

בטענת סיווג ועל כן מצויה היא בסמכות הוועדה, המשיב בסיכומיו חזר על התנגדותו לטענה החדשה שהועלתה בדיון. לאחר הגשת סיכומי המשיב הגישה העוררת בקשה להגשת סיכומי תשובה, במסגרתם ביקשה להגיב לטענת הרחבת החזית של המשיב וטענה כי יש לראות בטענה זו כטענה משתמעת מהטענות שהועלו בהשגה ומכל מקום, מאחר ומדובר בטענה שעלתה בהשגה ובערר לשנת ,2018 אין מניעה לדון בה במסגרת ערר זה.

דית:

9. כאמור, הטענה היחידה אשר עלתה בהשגות, אשר כידוע הן אלה אשר יוצרות את חזית המחלוקת, הנה, כי חל

משגה בהחלטת המשיב לסווג את הנכס בסיווג שבמחלוקת, מאחר וסיווג זה אינו מתחשב בסוג השימוש בנכס אלא רק במיקומו.

10. הסיווג שבמחלוקת מופיע בפרק בצו המסים הנוגע לנכסים שאינן משמשים למגורים. בס׳ 2 לצו המסים מפורטת

טבלה, המחולקת לסוגים א׳־ה׳, כאשר סוג א־ד״ כולל שלושה סיווגים: עסקים למעט משרדים, משרדים ומפעלים ואלו לגבי סוג ה׳ צוין אך ״רחוב גדוד החרושת״. ס׳ 6 לצו המסים מפרט בחלקו הראשון האזורים (ס״ק א־ד), כאשר ס׳ (6ד) מגדיר את "אזור א׳ סוג ה" הכולל בין היתר את "כל החלקות באזור התעשיה הזעירה ברחוב גדוד החרושת ובדרד החרושת״ וכו את כל החלקות המצויות בגוש .18109 ואלו בהמשך מצויה "הגדרת סוגים", כאשר סוג ה׳ הוגדר בין היתר כ: ״כל הנכסים באזור התעשיה הזעירה...ובגוש 18109 קלסה 2״.

11. ענינו הרואות, כי הסיווג שבמחלוקת כולל הגדרה גורפת, הכולל בתוכה את כל החלקות באזור התעשיה הזעירה

ברחוב גדוד החרושת ובדרך החרושת ובהמשך הגדרה שהנה לכאורה מקבילה, אך מצומצמת יותר.

2

12. בניגוד למשיב הטוען כי הוא מחויב לפעול בהתאם לאמור בצו וללא שיקול דעת שכן שיקול הדעת היה נתון

למתקין צו המסים ומשקבע מה שקבע אין שיקול דעת למשיב - בניגוד לכך טוענת העוררת כי סיווג זה אינו סביר בהיותו מנוגד לחוק ההסדרים ומשאינו משקף את השימוש שנעשה בנכס. אם ייבחן השימוש שנעשה בנכס בהתאם לנדרש בס׳ 8 לחוק ההסדרים, הרי שהשימוש המתאים ביותר הנו עסקים או משרדים.

13. כאמור, בשלב הדיון הסכים ב״כ העוררת כי הלכה למעשה המדובר בטענה כנגד סבירות צו המסים ואף הסכים כי

היא אינה מצויה בסמכות הוועדה, אלא שבשלב הסיכומים שינתה העוררת עמדתה ושני הצדדים טוענים כי המדובר בטענת סיווג ועל כל מצויה בסמכות הוועדה.

14. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ואת סיכומיהם, מסקנתנו הנה, כי על אף ניסיון הצדדים להציג הסוגיה

שבמחלוקת כסוגיית סיווג בלבד אשר אינה טענה כנגד סבירות צו המסים, אין בידינו לקבל טענה זו.

15. במקרה הנדון, לשונו של האזור שבמחלוקת (אזור א׳ סוג הי) שבפרס הגדרת האזורים הנו ברור: כל נכס הממוקם

במיקום המופיע בהגדרת הסיווג שבס׳ (6ד), נופל בגדרו ואכן למשיב אין כל שיקול דעת, שכן הוא מחויב לפעול בהתאם לצו המסים. מקובל עלינו טענת המשיב, כי שיקול הדעת כבר נעשה בשלב התקנת הצו ואולם, משקבע מתקין הצו כי קטגורית כל נכס המצוי בכתובת שצוינה בסעיף זה יסווג על פי הסיווג שבמחלוקת, מחויב הוא לפעול בהתאם לכך.

16. לא נעלמה מעינינו הגדרת הסוג שבס׳ (6ה). נציין כי קיימת מעין סתירה פנימית בעניין זה בצו המסים אשר אינה

ברורה לנו, שכן שתי ההגדרות מתייחסות באופן ספציפי לאזור א׳ סוג ה׳ ולא ברור מדוע קיימות שתי הגדרות לאותו האזור. זאת ועוד, באף אחת משתי ההגדרות אין התייחסות כיצד יש לקרוא את שתיהן, איזה הוראה תגבור על השניה ועל כן, לטעמנו, במצב דברים זה ובהיעדר כל הוראה מפורשת המאפשרת להתעלם או לבטל לשונה של אחת משתי ההוראות בפני רעותה, לא ניתו לבטל אף לא אחת משתי ההוראות ויש לקרוא אותן במצטבר, כך שכל נכס הבא בגדר אחת משתי ההוראות, יבוא בגדר אזור א׳ סוג ה׳. ומכאו, ומאחר ואיו חולק כי העוררת עומדת בהוראת ס״ס (6ד) והיא מצויה הו ברחוב והו בחלקה שצוינה בו, הרי שאיו מנוס מחיובה בהתאם לסיווג שנסבע בצו המסים לגבי אזור זה.

17. אנו סבורים כי בנסיבות אלה, כל בחינה של השימוש בפועל לגבי נכס שנמצא בכתובת האמורה, חגה סטייח

מהוראותיו המחייבות של הצו, דבר שהמשיב אינו מוסמך לו וכך גם וועדה זו אינה מוסמכת לכך, שכן המדובר

בסיווג ספציפי ונקודתי ובהוראה ספציפית ונסודתית, המתייחסת ספציפית לנכסים הממוקמים בדרך החרושת או באזור התעשיה הזעירה. זאת לעומת הסיווגים האחרים כגון משרדים, עסקים - המתייחסים באופן כללי לכלל הנכסים בעיר בהם נעשה שימוש מסוג זה ולא ביחס ספציפית לכתובת זו.

18. ראו לעניין זה ההלכה הפסוקה, במסגרתה נקבע, כחוט השני, על הצורך להעדיף תמיד סיווג ספציפי על פני סיווג

כללי או שיורי - ככל שאכן קיים כזה שניתן לראות בו מתאים -ראו למשל דבריו של כבי הש׳ רובינשטיין בבר״ם

4021/09 מנהל הארנונה של עירית תל אביב נ׳ חברת מישל מרסייה בע״מ (פורסם בנבו) כדלקמן:

״לדידי,נוטה הכף גס על פי השכל הישר שלעולם יעו לו מסוס,לעבר הגדרה פוזיטיביתוספציפיתהקיימת בצו

מאשר לקטגוריה שיורית שבו, שבצידה תעריף גורף שאינו מתחשב בטיבם ובמהותם הייחודית של הנכסים..

3

ככל שהלשון והתכלית של סיווג ספציפי מאפשרים זאת, עדיפה בעיניי הכרעה פרשנית המביאה את הנכס

בגדרו של הספציפי - הכל,כאמור,בכפוף לכללי הפרשנותהמקובלתולשיקולי השכל הישר". (ההדגשות שלנו).

וראו פסיקה נוספת בה נקבע, כי יש להעדיף סיווג ספציפי לנכס -במידה והוא קיים -על פני סיווג כללי:

-עת״מ 234/07 אור בע״מ נ׳ מנהל הארנונה בעירית תל אביב (פורסם בנבו)

-ת״א 813/04 מילגד בע״מ נ׳ מועצה אזורית מטה אשר (פורסם בנבו)

-עת״מ 334/06 קרסובע״מ נ׳ מנהל הארנונה בעירית חיפה (פורסם בנבו).

עוד ראו לעניין זה האמור ב עמ״נ 10־42163-12 ג׳יג׳י אקדמי בע״מ נ׳ תל אביב (פורסם בנבו), בו נקבע כי:

"כאשר נדרשת,על פי צו הארנונה, הכרעה בינארית לגבי נכס פלוני בין שני סיווגים תיטה הכר לעבר הגדרה

פוזיטיבית וספציפית הקיימת בצו מאשר לקטגוריה שיורית שבו,שבצידה תעריף גורף שאינו מתחשב בטיבם

ובמהותם שלהנכסים". (ההדגשה שלנו).

19. בנסיבות אלו, גם אם שימוש בפועל של נכס המצוי בדרך החרושת או באזור התעשיה הזעירה עשוי להתאים לסוג

א-ד, בהיותו משרד או עסק, סיווג ככזה אינו מתיישב עם לשונו של הסיווג שבמחלוקת, המתייחס ספציפית אד ורק לכל הנכסים המצויים בדרך החרושת או באזור התעשיה הזעירה.

20. משאין חולק שהנכס מצוי באזור זה, ממילא אין רלבנטיות לביצוע בירור עובדתי לגבי השימוש שנעשה בפועל בנכס

ועל כן, הטענה שעלינו לדון בה כלל אינה כרוכה בבירור עובדתי אלא היא משפטית גרידא, ומשמעותה הנה בחינת סבירותו של צו המסים לכל דבר ועניין. בנסיבות אלה, טענות הצדדים הנן בגדר סמנטיקה והמדובר ב״אותה הגברת בשינוי האדרת" והלכה למעשה, משמעות הטענה הנה לבחון את תקפותו של רכיב זה בצו המסים, שהרי, כל עוד רכיב זה תקף, לא ניתן להתעלם ממנו ו״לעקוף" אותו באמצעות סיווג כללי יותר.

21. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל״ו -1976 (להלן: "חוק הערר"), המגדיר

את סמכויות מנהל הארנונה (וכפועל יוצא -של וועדה זו), קובע כדלקמן:

׳לא) מי שחויב בתשלום ארנונה כלליתרשאי תוך תשעים ימים מיום קבלתהודעתהתשלום להשיג עליה לפני

מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענותאלה:

()1 הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום.

()2 נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס,גדלו או השימוש בו.

3) הואאינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1ו -269לפקודת העיריות.

()4 היה הנכס עסקכמשמעותו בסעיף (8ג) לחוק הסדרים התשנ״ג- שהואאינו בעלשליטהאו שחוב הארנונה

הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה

המועצה של הרשותהמקומיתבהטלתהארנונה או בקביעתסכומיה היה נגועבאי חוקיותשלאכאמור בפסקאות

()1 עד ()3 של סעיף קטן (א)". (ההדגשות שלנו).

ואלו ס׳ 6 לחוק הערר קובע כי .■"הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי ,תוך שלושים יום

מיום שנמסרה לו התשובה,לערור עליה לפני ועדתערר".

4

22. עינינו הרואות, כי חוק הערר הסמיך את מנהל הארנונה, ובהיותה ערכאת ערר על החלטותיו של מנהל הארנונה -

גם את וועדת הערר -לדון בנושאים ספציפיים ומוגדרים בלבד, אשר פורטו במסגרת רשימה סגורה שבס׳ 3 לחוק הערר. כפי העולה מלשון הסעיף המובאת לעיל, טענת חוסר סבירות אינה נמנית על רשימה זו.

23. במסגרת ההלכה הפסוקה עמדו בתי המשפט על חשיבות השמירה על הגבולות הברורים שהציב חוק הערר

לסמכויותיה של ועדות הערר -ראו למשל פסק דינו של ביהמ״ש העליון בשבתו כבג״צ בבג״צ 764/88 דשנים

וחומרים כימיים גע״מ ג׳ קרית אתא, פ״ד מ״ו ()1 793 (להלן: "פס״ד דשנים וחומרים כימיים"), אשר קבע בזו

הלשון:

"סמכותו של מנהל הארנונה מצומצמת היא ומוגבלת לנושאים עובדתיים, טכניים וברורים בלבד. שאלות

עקרוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה הארנונה וכד/אין הוא רשאי

להידרש.אם זה הדין בסמכותו של מנהל הארנונה,ממילאזהו גם הדין לגבי סמכותה של ועדת הערר...ע

יפים לעניין זה אף דברי כבי השופט ד״ר ד. ביין בע״ש (חיפה) 109/00 חברת יאיר ש. שיווק בע״מ ג׳ מנחל חארגונח בעירית חדרח, תק-מח 2001 ()1 עמי ,7265 אשר חזר על עמדה זו, ואף קבע מפורשות כי טענות בדבר חוסר סבירות או חוסר חוקיות אינן באות בגדר ס׳ 3 לחוק הערר -כדלקמן:

״ק׳ 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל״ו - 1976 קובעעילות מוגדרות שבהן

יכולה ועדת הערר לדון ואלה אינן כוללות את הטענה כי הצווים נשוא הדיון עומדים בניגוד לחוק ההסדרים

ותקנותיו או כי הן בלתי סבירות". (ההדגשה שלנו).

24. ראו לעניין זה גם האמור בע״א 10977/03 דור אנרגית נ׳ עירית בני ברק (פורסם באתר נבו), ע״י כבי

השי רובינשטיין, כי הגם שקיימת גישה מרחיבה לסמכויות וועדת הערר, לאור העומס העצום שבבתי המשפט, עדיין בכל הנוגע לסוגיות של חוסיות או חוסר סבירות - איו הנושא בסמכותן ־ כדלקמן:

"אין לכחד,כי משנקפו השנים,ובמדיניותשיפוטית הבאה להתמודד עם עומס עצום בבתי המשפט ולקבועסדר

מינהלי ראוי ,נוטה הכף השיפוטיתלהעברה מירביתשלדיונים לועדותהערר (ראו עע״מ3319/05אלגריה פונטה

נ' הועדה המקומיתלתכנון ובניה באר-שבע(טרם פורסם) והאסמכתאותהנזכרותשם). יוטעם,כי אין בכך כדי

לנעולאת הדלתלהליך שיפוטי,משמוצו ההליכים במערכתהמינהל,או כשהנושאים מלכתחילה הם בעלי אופי

משפטי או עקרוני מובהק,או בעלי חשיבותציבורית".

ואולם - כבי השי רובינשטיין ומציין - אד ורק בכל הנוגע לטענות אי חוסיות כי:

״נפסק כי הוראותסעיף 3לחוק הרשויותהמקומיות,אינן חלותעל מקרים בהם מופנות טענותהחייב"כנגד

עצם חוקיותצו הארנונה,כנגד חוקיותשינוי סיווג מבניהן ביחס לתקנות ההסדרים".

25. וביישום לענייננו, לאור מסקנתנו דלעיל כי המדובר בטענה כנגד סבירותו של המסים וכנגד סבירות

הסיווג שבמחלוקת, הרי שהמדובר בטענה שאינה בסמכות וועדה זו ועל כן דינה להידחות על הסף, בהיותה טענה שאינה בסמכות וועדה זו. על כן, מתייתר הצורך להוסיף ולדון בערר לגופו.

סיכוס ומסקנות:

26. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, לאחר שהכרענו שהמחלוקת העומדת בבסיס הערר הלכה למעשה, הנה תסיפת

סבירותו של צו המסים ולאור ההכרעה בסוגיית הסמכות לפיה וועדה זו אינה מוסמכת לדון במחלוקת מסוג זה, הרי שאין עוד מקום לדון בערר לגופו והערר נדחה בזאת.

5

27. בנסיבות העניין, לא ניתן צו להוצאות.

בהתאם לתקנה (20ב) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בפני וועדת הערר),

התשל״ז -,1977 קיימת זכות ערעור על החלטה זו, לפני בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה וזאת תוך 45 ימים מיום מסירת ההחלטה.

בהתאם להוראת תקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת

הערר), התשל״ז ־,1977 החלטה זו על נספחיה תפורסם באתר האינטרנט של עיריית עכו, וזאת תוך 10 ימים מיום הגעת ההחלטה לצדדים. הצדדים יוכלו להביע את התנגדותם לפרסום ההחלטה בתוך 5 ימים מיום קבלת ההחלטה ותינתן החלטה בהתאם.

<י* >/ 1 א

ראמי חזאן, עו״ד יהודה עייא

יו״ר ועדת הערר חבר הוועדה חבר הוועדה

6