פרוטוקול ועדות ערר מס' 66/18 - שישקוביץ אנג'ליקה

בפני הועדה לעררי ארנונה

שליד עיריית עכו ערר 66/18

בפני ועדת הערר: עו''ד ראמי חזאן - יו''ר הועדה

מר יהודה אזולאי - חבר הועדה

מר יהודה עייאש - חבר הוועדה

בעניין: שישקובי אנג'ליקה

העצמאות 19, עכו

העוררת

נגד

מנהל הארנונה בעיריית עכו המשיב

ע"י בייכ עו"ד דביר ליבוביץ ואחי

החלטת

רקע בללי:

1

בפתח החלטה זו נציין, כי הדיון בערר זה התחיל בהרכב חסר, לאור היעדרות חבר הוועדה מר יהודה אזולאי מהדיון המקדמי שהתקיים בערר ביום 5.9.18 ולאחר שניתנה לכך הסכמת הצדדים. בהמשך שמיעת הערר, בהתאסם לסמכותנו שבתקנה 11ג לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת הערר), התשלייו - 1977 (להלן: ''התקנותי'), המשיך הדיון להישמע בפני הרכב מלא, לאחר הצטרפותו של החבר מר אזולאי לסיור שהתקיים בערר ובהתאם ניתנה החלטה זו בהרכב מלא. החלטתנו להמשך שמיעת הערר בהרכב מלא נובעת מכך, שאיננו סבורים שנגרם עיוות דין מהמשך שמיעת הערר בפני הרכב מלא לאחר הדיון המקדמי, בפרט משהחלק המשמעותי בשמיעת הערר היה הסיור שנערך בנכס, בו השתתף ההרכב במלואו וכך גס הייתה בנוכחותו לסייע. על כן, בהתאם לסמכותנו כאמור, ניתנה החלטה גו בהרכב מלא.

הערר נסוב על חיובו של נכס אשר סומן במרשמי המשיב כנכס מסי 18016039043, שהנו חנות הממוקמת ברחוב העצמאות 19 בעיר עכו, במרכו המסחרי יירסקויי (להלן: ''המרכז המטחריי'), בה מחויקה העוררת ומפעילה בה מכון יופי, הכולל פדיקור, מניקור ומכון שיווף (להלן: 'יהנכסיי).

הנכס נמדד על ידי מודד מטעם המשיב ומתשריט מדידה שצורף לכתב תשובתו לערר עולה, כי שטח הנכס שחויב עומד על כ-40 מ"ר, המורכב מ-18.87 מ"ר שטח עיקרי שהוא שטח החנות עצמה (להלן:

''החנות'') וכן שטח של 21.93 מ"ר שהנס שטח מקורה המצוי לשטח החנות (להלן: 'יהשטח המקורהיי).

העוררת הגישה למשיב השגה בגין חיובה בגין הנכס, בטענה שיש לחייבו בשטח של 16 מ"ר בלבד בגין החנות כי את השטח המקורה אין לחייב כלל, מהטעם שהעוררת כלל אינה עושה שימוש בשטח וה, וזאת לעומת חנויות אחרות במרכו המסחרי ו/או השוכרת הקודמת של הנכס לפניה, אשר עשתה שימוש בשטח וה להצבת סחורה של העסק למכירה (להלן: ייההשגתיי). להשגה צורף תשריט של אדריכל, אשר אינו מהווה תשריט הערוך בהתאם להוראות צו המסים לעירית עכו (להלן: ייצו המסיםיי).

5 המשיב השיב להשגה ודחה את ההשגה, מהנימוק שהיא לא נתמכה בתשריט ערוך כדין בהתאם לשיטת המדידה שבצו המסים, הגם שנטל ההוכחה הנו על שכמי העוררת והן משום שהשטח המקורה מהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהנכס אשר העוררת עושה בו שימוש בלעדי, בכך ששטח זה מהווה הכניסה אל הנכס ואשר משמש "את העוררת ואת לקוחותיה באופן יום יומייי ובשים לב לכך ששיטת המדידה בצו המסים הנה י'מידות חוצ'' (להלן: ייהתשובה להשגתיי),

6. העוררת עררה על תשובה זו וחזרה על טענותיה והמשיב השיב לערר ותזר על טענותיו. במסגרת דיון

מקדמי שהתקיים בערר ביום 5.9.18, הוחלט על עריכת סיור בנכס בהשתתפות הצדדים ו/אן נציגיהם.

7 סיור כאמור התקיים ביום 11.12.18, פרוטוקול הסיור והתמונות שצולמו במסגרתו הומצאו לבאי כח הצדדים. בתום הסיור הודיע נציג העוררת כי הוא חוזר בו מטענתו לגבי שטח החנות ומבקש כי תינתן הכרעה רק לגבי חיוב השטח המקורה, וזאת לאור כך שנוכח שיש צורך בהגשת ראיות לתמיכה בטענה זו. כן מסר נציג העורר, לאחר שהוסבר לו הצורך בהגשת סיכומים, כי הוא מבקש שכתב הערר ישמש כסיכומים מטעם העוררת ועל כן הערר נקבע להגשת סיכומי המשיב,

8 סיכומי המשיב הוגשו ביום 22.1.2019, אלא שלאחר הגשתם, ביום 4.3.2019, הגישה העוררת בקשה למתן אפשרות לעוררת לערוך מדידה מחדש בנכס בטרם מתן החלטה. המשיב הגיב לבקשה והתנגד לה, מהטעם שהעוררת ויתרה זה מכבר על הגשת ראיות ועל בסיס זה הגיש המשיב סיכומיו וככל והעוררת רוצה לערוך מדידה מחודשת בנכס ולהעלות טענות ביחס לכך, יכולה היא לעשות כן לגבי שנת המס העוקבת, אך לא לגבי שנת המס נשוא הערר שהנה 2018. בהחלטה שניתנה על ידנו החלטנו לדחות את הבקשה, מהטעם ששלב הבאת הראיות בערר הסתיים.

על כן, עומדת להכרעה רק הטענה לגבי השטח המקורה.

9 בסיכומי המשיב חזר המשיב על עמדתו לפיה השטח המקורה מהווה חלק אינטגרלי בלתי נפרד מהנכס המשמש את העוררת כיינהנה עיקריי', בהיותו כניסת העוררת ולקוחותיה את החנות. היא גם מהווה היימחזיקיי, ייבעל הויקה הקרובהיי ויש לדחות את טענתה כי המדובר ביירחוביי. המשיב מפנה לתמונות שצולמו במהלך הסיור, בהן נצפה שלט פרסומי של העוררת מעל דלת הכניסה לחנות, עמוד תומך של הקירוי המצוי בסמוך לכניסה לחנות ועובדת היות כל השטח המקורה בכל המרכו המסחרי בו מצויה החנות, חלק אינטגרלי המהווה המשך פיזי אחד של מבנה החנויות. המשיב מפנה להחלטה שניתנה על ידי וועדה זו בערר 33/16 נציגות הבית המשותף ברח' בן שושן 80,82,84 (להלן : "ההחלטה בערר רחוב בן שושן"), בו קבענו כי קומת העמודים שס מהווה חלק אינטגרלי מבניין המגורים ולכן כדין חויבה כחלק בלתי נפרד ממבנה המגורים וכי אינה מהווה 'ירחוביי. המשיב גס מפנה לפסק דינו של ביהמייש העליון בברייס 3878/10 בנק לאומי לישראל בע''מ נ' מנהלת הארנונה של עירית קרית ים (פורסם בנבו)

(להלן: ''פס''ד קרית ים"), שם נפסק, כי שטח מקורה בכניסה לסניף בנק, אינו 'ירתובי' אלא הבנק הנו היינהנה העיקרייי ממנו ובעל הזיקה הקרובה אליו והוא המפיק ממנו תועלת כלכלית. נטען כי המדובר בנסיבות דומות ועל כן יש לקבוע כמו בעניין קרית יס ובעניין רחוב בן שושן.

דיון:

0. סעיף 8(א) לחוק ההטדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנייג-1992

(להלן: 'יחוק ההסדרים") קובע, כי:

'מועצה תטיל בכל שנת כספים אונונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה

תחושב לפי יחידת שטה בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המתזיק בנכס'/ (ההדגשה שלנו).

.1

12

.3

.4

.5

.6

מכח סעיף וה התקינה מועצת העיר עכו את צו המסים לשנת המס 2018 (להלן: ''צו המסיטיי). בפרק הרלבנטי לחיוב בניין שאינו למגורים, בס' 5א לצו המסים, נקבעה ההגדרה כדלקמן:

"'הגדרת בניינים אחרים (לא למגורים)

בניין פירושו: מבנה או חלק ממנו, הבנוי מאבן, לבנים, טיט, מתכת כלשהי, עץ או מכל חומר אחר

שאינו משמש למגורים ומיועד למטרה עסקית או תעשייתית לרבות שנאים מכלים וממגורות. יתרת השטת המשמשת למטרה תעשייתית או עסקית תיחשב כקרקע לפי סעין 4 בהתאמה/.

עוד נפנה לשיטת המדידה לעסקים ומפעלים שבצו המסים, המופיעה בסי ג', שהנה כדלקמן:

'"מידות עסקים, מפעלים וכו

כל המידות של השטחים בבניינים אחרים (לא למגורים) הן מידות חוץ, ויחידת השטח היא מטר מדובע או חלק ממנו לצורך חיוב האלנונק'/ (ההדגשות הוספו),

נפנה במיוחד למילים י'מבנה או חלק ממנו'י' שבהגדרת בניין לא למגורים - מהגדרה וו אנו למדים, כי כל חלק ממבנה הוא בר חיוב בארנונה. נפנה גס לשיטת המדידה לעסקים ולמפעלים, המבוססת על י'מידות חוציי -כלומר כל מה שבתוך המבנה כולל מידות החוצ. כלומר, גס לפי שיטת המדידה כל מה שמצוי בתוך הבניין נלקח בחשבון לצורך חיוב ארנונה.

אך ווהי שיטת החישוב, ושיטת החישוב אינה חיה בחלל ריק. בשילוב עם שיטת החישוב יש לזכור כי החיוב מוטל על ה''מחויק בנכסיי ובטרס פנייה לשיטת החישוב, יש לבחון האם קיימת חוקה וזיקה.

כאמור, ס' 8 לחוק ההסדרים קובע כי הארנונה תשולם "יבידי המחזיק בנכסיי. המונח 'ימחזיקיי הוגדר

בסעיף 1 לפקודה, והוא כולל:

"אדם המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחר, למעט אדם הגד בבית מלון או בפנס!ון.

הלכה פסוקה חיא, כי בהגדרה זו, כוונתו של המחוקק היתה לאבחן ולדרג את סוגי המחזיקים בינם ובין עצמם, כך שיחויב בארנונה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסי;

*המחוקק ביקש להדגיש כי בנוקטו בביטוי //מחזיקי/ אינו מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא, יחסית כמובן, בעל הזיקה הקרדובה ביותר אל הנכס (ההדגשות שלנו).

לעניין זה ראו: ר''ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע''מ נ' עירית תל אביב יפו, פייד לייט (3) 341 .

ראו גס האמור בפסק דינה של כבוד הנשיאה (בדימוס) מי נאור ב-רע''א 9813/03 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, ניתן ביום 4.2.2007, (פורסם בנבו) (להלן: ''פס'יד משרד הבריאות'),

כדלקמן:

''ייתכנו מקרים לא מעטים שבהם יתעודר קושי של ממש בקביעת ה''מחזיקיי, בייחוד מקום שבו קיימים שני גורמים או יותר ת''מתחרים'י ביניהם על תואר ''בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסי/, אנ ליתר דיוק המצביעים האחד על רעהו באומרם כי האחר הינו בעל הזיקה הקרובה ביותר כאמור. על מנת להכריע בכך, יש לבחון מי מביניהם אכן מקיים את מירב הזיקות הרלבנטיות לנכס. בהקשר זה לאוי להדגיש כי אין מדובר במבחן טכני-כמותי אלא בניתוח מהותי של הזיקות אשר במסגרתו יש ליתן משקל יתר לאותן זיקות המשקפות שימוש בנכס והנאה משירותי הרשות הלכה למעשת.

(פסקה 9 לפסק הדין. (ההדגשה שלנו.

כלומר, המחויק בשטח המקורה הנו מי שעונה על מבחן י'מירב הויקות" לחלק וה של הנכס.

עוד צוין בס' 8 לחוק ההסדרים, כי מועצה תטיל בכל שנת כספים אדנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין? (ההדגשה הוספה),

7. סעיף 9 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת העיריות") מגדיר מהם "נכסים

.8

9

0

החייבים בארנונה כדלקמן:

*נכסים - בנינים וקרקעות שבתחום העידיה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב'',

*/*מדרכה" מוגדרת בסעיף 1 לפקודת העיריות כ:

'יחלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל, לרבות אבני שפה, קיר משען, מדרגות וקירות תומכים. (ההדגשות שלנו).

עוד נזכיר בהקשר וה את הגדרת המונח ''רחוב'י המוגדרת בפקודת הפרשנות (נוסח חדש] כדלקמן:

רחוב או דרך - לרבות כביש, שדרה, סמטה, משעול לרוכבים או לרגלים, ככר חצר, טיילת, מבוי מפולש וכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבוד נכנס אליו או רשאי להיכנס אליוי,

ובהקשר וה נפנה לעמיינ 5 רשות שדות התעופה נ' מנהל הארנונה בעירית הרצליה בו נקבע כי קיימת רלבנטיות למונח 'ירחוביי שבפקודת הפרשנות לצורך חיובי ארנונה, מאחר ומהמונח הקיים בפקודת העיריות לא ניתן ללמוד מהי משמעות המונח יירחוביי,

מהאמור לעיל עולה כי שטח שיוגדר כי'מדרכה" או יירחוביי איננו בר חיוב בארנונה.

לצורך בחינת השאלה אימתי שטח מהווה 'ירחוביי ואימתי מהווה הוא שטח שמשמש את הנישום אשר ניתן לחייבו בארנונה, קבע בית המשפט העליון את ''מבחן השימוש והתכלית" ומבחן הי'נהנת העיקרייי.לפי מבחן זה, יש לבחון מיהו חיינחנה העיקרייי מאותו שטח 'ירחוב'', וכאשר התכלית העיקרית או הכמעט בלעדית של השימוש בשטח המדובר היא לצורכי הנישום עצמו ולא לצורך כלל הציבור -ובכלל זה - לצורך מעבר ו/או הגעה לבית העסק המדובר ו/או לצורך פריקה וטעינה ו/או שימוש אחר (וראה לעניין זה את הדברים שנקבעו ה''פ 786/94 מלירסון בע'ימ נ' עירית קרית ביאליק, תקדין מחווי 3(96) 2386 ; בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע'ימ נ' עיריית קריית אתא, פייד מח[(1) 793) - הרי שלא מדובר בייסתסיי 'ירחוביי העומד לרווחת/לשימוש הציבור הרחב, אלא בשטח שבו נעשה שימוש ספציפי לטובת קידום האינטרסים של העסק השוכן בצדו של אותו יירתוביי ומכאן שניתן לראות בנישוס המדובר כמי שעושה שימוש בשטח המדובר לצרכיו,

בהתקיים אותם תנאים יש לראות בנישוס כמי שמחזיק בפועל וכמי שהינו בעל הויקה הקרובה ביותר לשטח המדובר ועל כן הוא מחויב בתשלום ארנונה בגינו.

ראו פסק הדין המנחה בסוגיה מהו רחוב לצורך חיוב בארנונה -הלא הוא זה אשר ניתן בע''א 9368/96 מליסרון בע'ימ נ' עיריית קרית ביאליק, פייד נה(1) 156, 164, בו נקבע כדלקמן:

*המחוקק מיעט מהגדרת /נכסים/ שבסעיף 269 לפקודת העיריות, שהמחזיקיס בהם חייבים בתשלום אונונה, נכסים שהם '/רחוב/. דומה שבכן בוטאת ההשקפה, שכאשר הנהנה מן הנכס ומן השירותים הניתנים לנכס הוא ציבוד בלתי מסוים של פרטים - להבדילם מן המחזיקים בנכס - ראוי כי ציבור זה הוא שיישא בעלות השידותים שמספקת הרשות המקומית לנכס/ (ההדגשות שלנו).

ובהמשך:

"*מכאן, ש'רחוב' לצורך הגדרת נכסים בסעין 9 לפקודת העיריות הוא נכס שהנהנה

העיקרי מן השירותים הניתנים לו על ודי הרשות המקומית הוא הציבור הרחב (שס, בעמ/ 6). (ההדגשות שלנו).

.1

2

.3

.4

.5

כן ראו דבריו של ביהמייש העליון, מפי כבוד השופט מלצר, בבריים 3878/10 בנק לאומי לישראל בע'ימ ני מנהלת הארנונה שבעירית קרית ים (פורסם באתר נבו), בפסקה 14, בדבר התכלית שבבסיס חיובם של

שטחי מעבר מסוג זה :

*יהעיקרון המנחה בשאלת חיובו של נכס בארנונה הינו הטלת התשלום על המחזיק העיקרי בנכס שהוא הנהנה המרכזי מהשירותים שמעניקה לו הרשות המקומית. לכן, מיעט המחוקק מהגדרת /נכסיסם" שבפקודת העיריות, אשד המחזיקים בהם חייבים באדנונה, נכסים שהם "דחוב'יי, אשר מהם נהנה ציבור בלתי מסוים של פרטים ולכן ראוי כי עלויות תחזוקתם יושתו על כלל הציבור. עוד נקבע שם כי את המונת 'ר חובי או *מדרכת'י יש לפרש באופן תכליתו ובהתאם כעשימוש האמיתי שנעשת בנכס הנידון. יתרה מכך, נקבע גם כי שטחי מעבר אשר יכולים לשמש את כלל הציבור, עשויים להיות חלק מנכס הסמוך אליהם או מקיף אותם, זאת בהתאם למאפייניו הספציפיים של הנכס או השטת ש במתלוקת..* (ההדגשות שלנו).

ראו במיוחד פסק דינו של כבי השי הנדל בעעיימ 8286/07 רכבת ישראל בע'ימ נ' עירית הרצליה (פורסם בנבו) (להלן : י"פס'יד עירית הרצליה''), שס עמד כבי הש' הנדל על משמעות המונח יירחוב'י כדלקמן:

*יהיירחוביי - שטח פתות הוא השייך לציבור ומאפשד לו <נוע ממקום למקום. הוא אכן משמש שטח מעבר. מרכיב ה''פתיחות'' שבו אינו רק פורמאלי גרידא - קדי, הימצאותו של מקום תחת כיפת השמלים והעובדה כי דבים משתמשיסם בו או רשאים להשתמש בו. מאפיין בולט הינו, שעיקר ייעודו של ה'/נכס המתיימר להיות /רחוב'' הוא פוטנציאל הניידות ממקום למקום, מבלי שהנכס יהווה ספיח של נכס אחרל בעל זהות עצמאית. לדוגמא - שטתי מעבר בקניון, בגן ציבודי מתוחס או בבית המשפט מאפשרים לציבור לעבור ממקום למקום. עם זאת, על פני הדברים, לא נראה שיש להגדירם כרחוב, משום שהם מהווים חלק אינהרנטי, הלכה למעשה, מהקניון, מהגן המתותם או מבית המשפט, בהתאמה. מבלי לקבוע רשימה סגורה, העניין ייבדק על פי דיני קניין; זכותו של מאן דהוא לפתות או לסגור את הנכס המתיימר להיות לחוב; שליטה בנכס ואופי!י. (ההדגשה שלנו).

יוער במאמר מוסגר, כי הגם שפסייד עירית הרצליה לא עסק בחיוב בארנונה, בעמי'נ 8590-08-10 רכבת ישראל בע''מ נ' עירית קרית גת (פורסם בנבו) (אשר קביעותיו לא נהפכו בערעור שהוגש לבית המשפט העליון בבריימ 8718/11 רכבת ישראל בע''מ נ' מנהל הארנונה בעירית קרית גת - פורסם בנבו), אשר עסק בחיוב תחנת הרכבת בארנונה, אימצ בית המשפט את קביעותיו של כבי הש'י הנדל בפסייד עירית הרצליה וקבע כי הן רלבנטיות לסוגיית חיוב בארנונה (ראו ס' 7 לפסק הדין, סיפת פיסקה שניה).

ולסיכום הדברים עד כה, בהחלטה זו עלינו לבחון האם העוררת הנה בעלת מירב הזיקות לשטח המקורת והאם היא ה''נהנה העיקריי' ממנה או הציבור הרחב.

נאמר כבר כעת, כי ביישום כל פסיקה גו על ענייננו ולאחר שהתרשמנו באופן בלתי אמצעי מהשטח המקורה וסביבתה במהלך הסיור הממושך שערכנו במקום, מסקנתנו הנה, כי העוררת אינה בעלת "הויקה הקרובהיי ואינה היינהנה העיקרייי משטח וה ולכן הוא בא בגדר יירחוביי.

ראשית נפנה לכך, שבניגוד לחנויות אחרות המצויות במרכו המסחרי, אשר הן נצפו בסיור כמנצלות באופן משמעותי את השטת המקורה להצבת סחורה בהיקף נרחב, שילוט מודולרי שמוצב בשולי המעבר הציבורי כדי למשוך לקוחות, פתיחה לרווחה של דלתות החנות כדי לאפשר תנועת לקוחות ועוד - לעומת בל זאת, בנכס נשוא הערר אין כל הצבת סחורה והוא משמש אך ורק לצורך כניסה ויציאה מהחנות.

נהפוך הוא. בגלל שמדובר במכון יופי בו מתבצעים בין החיתר טיפולים אינטימיים, דלתות הנכס שהנן דלתות הווה, הנן אטומות וסגורות, וואת לעומת החנויות האחרות במרכו המסחרי שדלתותיהם כאמור פתוחות לרווחה כדי לאפשר זרימה של לקוחות. אמנם קיים שלט פרסומי מעל לדלת ההזזה ושלט נוסף על גבי הדלת, אך לא מדובר בשלט רחב מימדים. כך, שהשימוש היחידי שנעשה בשטח המקורה, הנו לצורך כניסה ויציאה מהחנות בלבד.

.6

.7

.8

9

.0

.1

עוד ראוי לציין, שהנכס כאמור מהווה חלק מהמרכו המסחרי ובסמוך לו ישנם חנויות נוספות, אשר מרביתן כאמור עושות שימוש במעבר הציבורי להצבת סתורתן. בסמוך לשטח צה מצוי חניון, המשמש את באי המרכז המסחרי. כך גם המרכן המטחרי ממוקם במיקום מרכזי של העיר ובסמוך לו ישנם רחובות ציבוריים. התרשמותנו הנה, כי לקוחות המגיעים למרכו המסחרי, הן מהרכבים שבחניון הסמוך והן מהרחובות הסמוכים, עושים שימוש בכלל המעבר הציבורי שמתחת לשטח המקורה, כדי להגיע לעסקים השונים ובכלל זה הס עוברים גס בחלק המקורה שסמוך לנכס נשוא הערר, כדי להגיע לחנויות אחרות.

מכל אלה אנו מתרשמים, שאיו המדובר בשטח שהיקף חשימוש של העוררת בו הוא כוה, המבדיל אותה מכלל הציבור שמשתמש בו והופך אותה ליינהנה עיקריי' וי'בעלת ויקה קרובהיי.

המשיב מפנה בסיכומיו להחלטה שניתנה על ידנו בערר בן שושן, שס קבענו, כי קומת העמודים בבניין המגורים המשותף, אינו "רחובי' אלא ייהנהנה העיקרייי ממנו ובעלי "הויקה הקרובהי' אליו הנם דיירי הבניין, הבאים בנסיבות אותו המקרה בגדר יימחזיקיי,

ואולם, במסגרת החלטה וו סקרנו את הנסיבות המיוחדות שהיוו בסיס להחלטתנו זו - נסיבות אליהן נחשפנו במהלך הסיור הממושך שערכנו באותו נכס ונאמר כבר כעת, כי הן שונות בתכלית ממקרה וה.

במסגרת אותו סיור נמצא, כי קומת העמודים מהווה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מהבניין, ברמה הפונקציונלית, של השימוש היום יומי. בכלל וה בתוכה היו מצויות הכניטות לחדרי המדרגות המובילים לדירות המגורים, הן ברגל והן מהרכב ואין דרך הגעה אחרת. בנוסף, קומת העמודים גס משמשת את הדיירים שרכשו מחסנים בקומת העמודים, אשר הכניסה והגישה אליהם היא מקומת העמודים ייוהדבר מהווה שימוש נוסף בקומת העמודים ומאפיין נוסף שלה כמשרתת את דיירי הבניין''. סממן נוסף שנמצא היה, העובדה כי לאורך כל קומת העמודים פוורים גס העמודים הקונסטרוקטיביים של הבניין וכן מצויים בה מיכלי גו ומוני מים. הדבר מהווח שימוש נוסף של הדיירים בקומת העמודים. כן הוכח, כי קומת העמודים הוצמדה לבניין. בנוסף לכך גם נמצא, כי הדיירים התקינו חיפוי דסורטיבי על חלק מקומת העמודים - סממן שציינו באותה החלטה כי יש בו לפני עצמו על קיומה של חוקה וויקה משמעותית של הדיירים לקומת העמודים. על בסיס וה ציינו, כי יכל אלה הנם סממנים מצטברים של שימוש נרחב והנאה יומיומית ותדירה של חדייריס מקומת העמודיטיי.

עוד ראוי להזכיר, כי באותו מקרה דובר בבניין מגורים ולא במרכו מסחרי שבו מעבר אינטנסיבי של ציבור, כמו במקרה אה. כך שמי שמגיע לקומת העמודים, היה בעיקר הדיירים. בנוסף לכך אף ציינו באותה החלטה, כי י'במהלך הסיור לא נצפה על ידנו היקף כזה של עוברים ושבים אשר יכול להפוך את קומת העמודים לי'רחוב'', אלא התרשמותנו הבלתי אמצעית היתה, כי המדובר בהיקף וניח ביותר, אשר בטל בששים לעומת היקף השימוש שנעשה על ידי דיירי הבניין ובא בגדר ייהתפל ההולך אחר העיקרייי לכל היותר. הפנינו בהקשר וה לאמור בפסייד עירית הרצליה, שם נפסק, כי אין די בכך שציבור מסוים עושה שימוש בנכס וגם אס ישנו ציבור מסוים אשר עושה שימוש בנכס, צריך שיהיה מדובר בנכס שאינו מהווה "ספיח של נכס אחר בעל והות עצמאיתיי. באותו המקרה ציינו, כי התרשמותנו מהסיור היתה, שקומת העמודים הנה אכן 'יספיח של נכס אחר בעל והות עצמאית" - הלא הוא בניין העמודים אליו היא צמודה, ושלשרת את דיירי אותו הבניין הנה 'מהותו העיקרית'", בעוד '*כולת המעבר במקום הנה רק מאפיין נלוות ושול?יי.

ואלו במקרה גה, כלל ועיקר לא התרשמנו שהשטח המקורי מהווה "ספיח בעל והות עצמאזית'' של החנות.

כך גס לגבי פס'יד קרית יס אליו מפנה המשיב בסיכומיו - ראשית, שם לא היתה מחלוקת שלגבי חלק

מהשטח המקורה הבנק הוא היימחציק" בו ואלו כאן המחלוקת היא לגבי כל השטח. שנית, באותו המקרה 6

2

:'3

.6

5

הבנק היה המחזיק היחידי בכל השטח המקורה, ואלו במקרה זה קיימים מחזיקים נוספים שקיימים עוברים ושבים שעוברים בשטח וזה כדי להגיע אליהם ולא לעוררת. ושלישית, גם שס דובר בנסיבות מצטברות של שימוש היה מעבר לשימוש של כניסה ויציאה מהסניף - בנוסף לכניסה והיציאה, היה במקום כספומט לשירות לקוחות הסניף ומעליו קירוי (שגם לעמדת הבנק כדין הוא חויב בגינו), עמדת שומר בכניסה לבנק וכן שלטי פרסום ענקיים של הבנק שהיה תלוי בשטח זה. ביהמייש פסק, כי כל אלה במצטבר מציבים את הבנק כיינהנה העיקרייי ומוציאים את שטח זה מגדר 'ירחוב". כאמור, איץ במקרה זה סממניס מצטברים נוספים פרט לכניסה והיציאה מהחנות.

נוסיף ונפנה להחלטה שניתנה על ידי הרכב אחר, בראשות עוהייד אלי סבן, בערר 16/13 קפאח שאהין, עו''יד נ' מנהל הארנונה בעירית עכו - גס שם מצאה לנכון וועדת הערר לקבוע, שהשטח המקורה למשרד עורכי הדין הנו יירתוביי ואין לראות בעוררת שם כ'ינהנה העיקרייי ממנו, מהנימוק שפרט לכניסה ויציאה מהמשרד, אין סממנים נוספים לשימוש בלעדי של העוררת, המציב אותה כיינהנה עיקרייי בשטח זה וכי השימוש לצורך כניסה ויציאה מהמשרד הם בגדר 'יהתפל ההולך אחר העיקריי. הדברים יפים גם למקרה זה. תשומת הלב לכך שגם במטגרת החלטה זו התייחסה הוועדה לפס'יד קרית ים, ועמדה על ההבדלים בנסיבות בין אותו מקרה לנסיבות פסהייד - האבחנה יפה גם למקרה שלפנינו.

נא ראו גס האמור בעמ''נ 328/06 חברת דואר ישראל בעי'מ נ' מנהל הארנונה בעירית קרית אתא (פורסם בנבו) - שסם נפסק, כי מאחר והשטח המקורה שבחזית סניף הדואר אינו מגודר ולא נמנע המעבר בו מהעובריס והשביס ברחוב הרי שהנהנה העיקרי ממנו הוא. הציבור ולא הדואר. נא ראו דבריו של כבוד

השופט שפירא (כתוארו דאו) בפסייד וה כדלקמן:

"שארית השטח, הנמצאת בחזית הנכס, משמשת כמדרכה למעבר להולכי רגל ולבאי הנכס. שטח זה איננו מגודר ולא נמנעת גישה אליו מהעוברים ושבים ברחוב והנהנים משטת זה הוא ציבור בלתז מסוים של פרטים ולא רק באי הנכס. על כן, סבור אני כי יש לקבל את טענתה של המערערת ולתייבה רדק בגין 93 מי'ר של קלקע תפוסה'/. (ההדגשות שלנו).

על כן, מסקנתנו הנה, כי לא שוכנענו כי קיימות נסיבות המציבות את העוררת כיינהנה העיקרייי או כבעלת ייהויקה הקרובהיי לשטח המקורה ועל כן יש לקבוע כי הוא מהווה יירחובי' והעוררת אינה ה'ימחזיק בויי.

חשוב לציין, כי בטענה מסוג זה יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו. ובמקרה זה, מסקנתנו הנח כי המדובר בנסיבות שונות מאלו שנידונו בהחלטה בערר בן שושן או בפסייד קרית ים, ודומות יותר לנסיבות שעלו בערר אבו קפאח שאהין, המצדיקות לקבוע כי שטח זה בא בגדר ''רחוביי

סיכום ומסקנות:

.6

.7

.8

.9

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, הערר מתקבל בזאת ואנו מורים על ביטול חיוב השטח המקורה, בהיותו יירחוביי הפטור מארנונה.

בנסיבות העניין, לא מצאנו לנכון ליתן צו להוצאות.

בהתאם לתקנה 20(ב) לתקנות, קיימת וכות ערעור על החלטה וו, לפני בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה וזאת תוך 45 ימים מיום מסירת ההחלטה,

בהתאם להוראת תקנה 20 (ג) לתקנות, החלטה זו תפורסם באתר האינטרנט של עיריית עכו, וואת תוך 0 ימים מיום הגעת ההחלטה לצדדים. הצדדים יוכלו להביע את התנגדותם לפרסום ההחלטה בתוך 5 ימים מיום קבלת ההחלטה ותינתן החלטה בהתאם,

מר ות עייאש

חבר הועדה

ניתן היום, ‏ 0 02 ב] 6] 3 >