סיפורי החיים של דור המייסדים
המסמך אינו מופיע עוד ברשימת הפרוטוקולים באתר הרשות (נבדק 2026-09-13). העותק הזה נשמר כאן כפי שפורסם.
סוביניר, סיפורי חיים וזיכרונותהפקה:
רונית מוזיקנט-שטיבלתחקיר ועריכת תוכן:
נועה רבינרכתיבה:
עופר באב״דעיצוב ועריכה גרפית:
אירית יזרעאליצילום:
רותי מנדיל חלביצילום:
תוכן ענייניםפתח דבר
מועדון הגמלאים של גן רווה פועל שנים רבות.
בשמונה השנים האחרונות אני מנהלת את המועדון ומאז אני מרגישה שמשפחתי התרחבה בעוד יקרים ואהובים.
במועדון הגמלאים שלנו מבינים שאין מתכון שיכול להשאיר אותנו צעירים לנצח אך בהחלט יש לנו מתכון שיכול להשביח את שעות הפנאי.
זהו סם החיים של קבוצה המונה
בבואנו לפעילות במועדון מחכה לחברים ארוחת בוקר מלכותית, שופעת כל טוב, המוגשת על ידי השף פסח קוטלר, אב הבית. אנחנו נפגשים שלושה ימים בשבוע, פעם בשבילי הרקפות והכלניות, פעם בטיול המחשבות במשעוליו של אלתרמן, ופעם משייטים באוקיינוס החיים ומקבלים טעימה מיעדים מסקרנים ברחבי העולם...
ההרצאות, המפגש עם החברים, היציאה מהבית - כל אלה הופכים את חיינו לחיוניים יותר ומשפרים את איכות החיים בצורה משמעותית.
המשימה החשובה ביותר עבורי כמנהלת המועדון היא לספק לאנשים החברים בו בראש ובראשונה תרבות פנאי וביטחון אישי.
שידעו שיש מי שמקשיב להם, מי שדואג להם, שיש להם כתובת אליה הם יכולים לפנות בכל דבר ועניין. אמנם אין הנחתום מעיד על עיסתו אך אני שמחה לומר כי הקשרים ההדוקים שנוצרו בינינו והטלפונים התכופים שאני מקבלת מחברי המועדון מעידים במידה רבה כי הצלחתי במשימתי.
לא את כל הבעיות אני מצליחה לפתור עבורם, אבל אני יכולה לומר בוודאות שתמיד אני עושה את מירב המאמצים שכך יקרה.
האהבה שאני רוחשת לכל אחד ואחת מחברי המועדון הביאו אותי ליזום את הפקתו של ספר זיכרונות זה, שאתם מחזיקים כעת בידיכם. הספר, המשלב את סיפורי החיים של חברי המועדון, תמונותיהם ועצות לדרך שנתנו לנו על סמך ניסיון חייהם, מהווה מסמך חשוב מאין כמותו, שערכו לא יסולא בפז.
הספר פורש לפנינו תמונה מגוונת של דור המייסדים – מי הם, מהיכן באו, עם אילו קשיים נאלצו להתמודד ומתי חוו רגעי אושר ושמחה.
תיעוד סיפורי החיים של חברי המועדון מאפשר לנו הבנה טובה ומעמיקה של האנשים היקרים האלה.
תודה לראש המועצה, מר שלמה אלימלך, אשר ללא תמיכתו לא הייתי יכולה להפעיל ולנהל את המועדון המפואר הזה, וכמובן להוציא ספר זה לאור. החשיבות שהוא מקנה למועדון הגמלאים הזה בפרט ולבני הגיל השלישי במועצה בכלל, מרשימה במיוחד לאור העובדה כי לא בכל המקומות זהו המצב. תודה לכל אלה ששיתפו איתנו פעולה בתהליך הארוך של הכנת והפקת הספר, ונזכור את אלה שהיו ואינם.
ולסיום, כמה מילים אישיות ממני אליכם:
אני מרגישה כי ניתנה לי זכות גדולה מאד להיות במחיצתכם. זו המתנה היפה ביותר שיכולתי לקבל, ואני חשה כי כל אחד ואחת מכם מקנה לי את האפשרות לתת יותר ויותר... בזכותכם אני מרגישה מרחפת וליבי פועם וחש את האהבה שאתם רוחשים לי, וזה מה שנותן לי כוחות להמשיך ולעשות הכל כדי לשמח את יומכם.
מאחלת לנו עוד שנים ארוכות של פעילות מהנה!
אביבה חיימוביץ’
מנהלת מועדון הגמלאים "גן רוה"
רבקה אלבוחר
רותי בן בסט
סול בני
אילנה בן יוסף
יעקב גוזז
רבקה דנון
חנה מושיוב
רינה שכטר
אסתר אשכנזי כהן
יוסי כהן
יורה ארצי
עמליה גור אריה
מרגלית גלי חן
חיה גרין
דבורה סלע
ערגה אריה
מזל (מתי) אשכנזי
שרה אשכנזי
אביבה בורלא
יצחק בורלא
נורה אשכנזי
רוזה בכר
רחל בכר
שלי בכר
סוזי ביצ'צ'ו
מתי בן בסט
לילי גז
מרגריטה דנון
מרים הבי
| 10
| 11
| 12
| 13
| 14
| 15
| 16
| 17
| 18
| 19
| 20
| 21
| 22
| 23
| 24
| 25
| 26
| 27
| 28
| 29
| 30
| 31
| 32
| 33
| 34
| 35
| 36
| 37
| 38
רחמים חולי
בטי (רבקה) יהושע
שרה משה
ברטה (בתיה) לוי
משה לוי
ג'קי מאיר
לאה מאיר
סופי מנשה
ז'אנה עזריה
לוטי עזריה
רחל קונפורטי
אליעזר קובו
נתניה קובו
פפו קובו
שלי קובו
אסתר קלמי
חיים קלמי
רינה קפון
שלי קרדוד
חנה רום
תמרה בירגר
אביבה מלובני
מרים קורנבלום
רות קרן
סוניה רזניק
מיכאל אשכנזי
נחמה אלדג'ם
רבקה אלימלך
שרה אלימלך
| 39
| 40
| 41
| 42
| 43
| 44
| 45
| 46
| 47
| 48
| 49
| 50
| 51
| 52
| 53
| 54
| 55
| 56
| 57
| 58
| 59
| 60
| 61
| 62
| 63
| 64
| 65
| 66
| 67
רינה אקו
שרה בילו
פגי גרנדבול
רבקה חזקיה
ציפי מלמד
אסתר משיח
חלי נבון
דינה עזרא
ריקה (רירי) פינצי
תמרה שם טוב
יהודית אלקלעי
ליליאן בוזגלו
מלכה בר
אברהם גלעד
אסתר גרשפלד
יפה סמורזיק
אביגיל רוסיאנסקי
דב רוסיאנסקי
מירה שוורצמן
ריבה שמוליק
יואל ברזילי
פרץ כהן
טובה יפרח
אברהם יפרח
יעל ליפשיץ
שמוליק ליפשיץ
נחמיה מוזס
שלום עומר
בנימין עשת
| 68
| 69
| 70
| 71
| 72
| 73
| 74
| 75
| 76
| 77
| 78
| 79
| 80
| 81
| 82
| 83
| 84
| 85
| 86
| 87
| 88
| 89
| 90
| 91
| 92
| 93
| 94
| 95
| 96
רבקה (בקה) אלבוחר
1924 שנת לידה
פלובדיב, מקום וארץ לידה:
בולגריה
ילדות:
שם אבי היה יצחק, שם אמי אורו (בספניולית
“זהב”). הוריי הביאו לעולם שמונה ילדים,
שניים מהם נפטרו ממחלה כשהיו קטנים ואני
לא הספקתי להכיר אותם. אני הצעירה מבין
האחים. אבא עבד כרצען בבית מלאכה, והיה
מייצר מושכות ואוכפים לסוסים מעורות. בית
המלאכה היה בבעלותו, אבל בהמשך הוא פשט
את הרגל. אמא הייתה חולה לעיתים קרובות.
היא סבלה מדלקת פרקים חריפה. למרות
זאת היא גידלה אותנו הכי טוב שאפשר גם
כשהייתה חולה. הייתה לנו גם מטפלת שסייעה
בניקיון הבית וכביסות. הבית שלנו היה ממוקם
בשכונה של יהודים. כשאבא שלי היה אמיד,
גרנו בבתים נוחים. כשהמצב הידרדר עברנו
לבתים פחות טובים וישנים.
עוני:
בעיר בה גרנו היה חדר אוכל לילדים שלומדים
בבית הספר היהודי, אבל היו מחלקים שם אוכל
רק לשניים מכל משפחה... השלישי והרביעי
כבר היו בסימן שאלה... הייתי הולכת לשם
עם אחיי הגדולים. הם היו אוכלים ואני הייתי
מסתכלת מבחוץ. האישה שחילקה שם את
המנות הייתה אומרת לי שאם יישאר, היא
תחלק גם לי. קשה לי להיזכר בזה היום... המצב
הזה לא השאיר לנו ברירה אלא להתחיל לעבוד.
הייתי מטפלת בילד של השכנה והיא בתמורה
הייתה נותנת לי אוכל. לפעמים הצלחתי לחסוך
קצת מהעבודות שלי ואז חולמת, למשל, על
קניית נעליים חדשות... הייתה לי קופסא שבה
הייתי אוספת פרוטה לפרוטה... אבל אז שוב
נוצר מצב שבבית אין אוכל והייתי נאלצת
לפתוח את הקופסא כדי לתת לאמא ואבא כסף
למצרכי מזון.
בית ספר:
הלכתי לגן יהודי ולאחר מכן למדתי במשך
שנים בבית ספר יהודי. העבירו לנו שיעורים
בתורה ומקרא. אחר כך צימצמו את התקציב
ממשרד החינוך והעבירו את חלקנו לבית
ספר הנוצרי. מהשנים המוקדמות בבית הספר
היהודי אני זוכרת את משפחת בן אברהם, בעל
ואישה שהיו מורים, ועלו לארץ לפני המלחמה.
הוא לימד זימרה והיא הייתה מורה לעברית
וספרות. בכיתה יותר גבוהה הייתה לנו מורה
בשם גברת קלרה בן בסט שעלתה אף היא
לארץ. היא לימדה אותנו מקרא.
מלחמה:
הייתי בת
ללמוד בתיכון והכוונה העתידית שלי הייתה
לעסוק בתחום הרוקחות (עבדתי שנה בבית
מרקחת). אבל הנאצים הוציאו חוק שאסר על
היהודים לעבוד אז נשארתי בבית בלי עבודה.
השוטרים במשטרה המקומית בפלובדיב עשו
מה שהגרמנים אמרו להם לעשות. ב
הם החלו ליישם חוק שקבע כי כל אדם יהודי
או אדם ממוצא יהודי, חייב לתת הצהרה על
המצב המשפחתי שלו. את המידע שנאסף
הייתה מוסרת המשטרה לגרמנים. בתקופת
המלחמה שלושת האחים שלי עבדו בסלילת
כבישים, כדרישת הגרמנים. הכביש נסלל
במטרה שהגרמנים יוכלו לעבור מבולגריה ליוון
כדי לכבוש אותה.
מכבי:
כשגדלתי הצטרפתי לתנועת מכבי העולמית
והתאמנתי בהתעמלות. היה לנו את אולם
ההתעמלות הכי יפה בעיר שנבנה על ידי
ציוניסטים. התאמנתי מגיל
כשהנאצים הגיעו לבולגריה. הם החרימו את
האולם והשתמשו בו לצרכים שלהם. יחד
עם המדריך שלנו להתעמלות הצטרפתי
לפרטיזנים. כחלק מהפעילות שלנו כפרטיזנים
היינו נכנסים לכפרים, פורצים לבניין המועצה,
שורפים את הספרים, המסמכים וכל
הדוקומנטים שלהם ולוקחים את המזון שהיה
מרוכז בסמוך. לקחנו מוצרי מזון בסיסיים כמו
סוכר וקמח וחילקנו לתושבי הכפרים. אחרי
כמה פעולות כאלה הבנו לבסוף שהכוונה
הטובה שלנו הובילה לבעיות וצרות. התברר
שכבר למחרת היום המשטרה הייתה מגיעה
לבתי הכפריים שקיבלו מאיתנו מצרכי מזון,
מחרימה את הדברים שחילקנו ואוסרת את
אלו שקיבלו אותם מידנו. מאוחר יותר המדריך
שלי להתעמלות נהרג. גם עשרים בנות ובנים
מהעיר שלנו נהרגו, וז’ול אלבוחר, חבר שלי
מהתנועה נתפס גם הוא.
ז’ול:
ז’ול ואני למדנו באותו בית ספר וגרנו באותה
שכונה. הוא היה חבר בתנועת בית”ר ואני
בתנועת מכבי, הוא היה מהציוניסטים ואני
מפועלי ציון. אחרי מסכת עינויים קשה ז’ול
הועבר לבית סוהר. כשנגמרה המלחמה הוא
השתחרר וגם אני שרדתי ונשארתי בחיים.
חמש שנים לאחר תום המלחמה, ואני בת
התחתנו בפלובדיב.
עלייה:
עלינו לארץ ב
4
הייתי אז בת
בארץ הייתה פרדס חנה ומשם עברנו להתגורר
ביהוד למשך שמונה שנים. אחר כך עברנו ליפו
ובה התגוררנו במשך שלושים שנה. במהלך
השנים עבדתי יחד עם ז’ול בבית מלאכה אותו
פתחנו סמוך לביתנו ובו ייצרנו ילקוטים לבית
ספר. לאחר שבעלי נפטר עברתי לגור בבית חנן,
מקום מגוריו של בני ומשפחתו. אני גרה במושב
מזה
דבר שאבקש והם לא יעשו עבורי. הילדים שלי
יודעים לדבר את השפה הבולגרית אבל הנכדים
כבר לא רוצים ללמוד.
1949 שנת עלייה
בית חנןמקום מגורים:
אלמנה מצב משפחתי:
9
"העיקר הבריאות עצה לחיים:
...הבן שלי וכלתי
הם מלאכים,
אין דבר שאבקש
והם לא יעשו עבורי...
רינה שכטר
1935 שנת לידה
בית חנן, מקום וארץ לידה:
ישראל
ילדות:
שם אבי היה חיים, שם אמי מינה, ובבית היינו
שני ילדים. אחי נהרג ממש לפני מלחמת
יום הכיפורים. הוא היה קצין גבוה וקראו
לכל הקצינים להגיע למטכ”ל במהירות.
בדרך הייתה תאונת דרכים. אבא עלה לארץ
מבולגריה כבחור צעיר, התיישב בבית חנן
וכל ימיו עבד כחקלאי. גם אמא עבדה במשק.
בסך הכל היה לנו טוב. בתקופות רעות –
אכלנו פחות, בתקופות טובות – אכלנו יותר.
תמיד הסתדרנו. אמא הייתה בשלנית מעולה
והייתה מכינה מאכלים נפלאים כמעט
מכלום... החיים במושב היו יפים. הכרתי
את כולם, כל אחד בשם, וכולם הכירו אותי,
ולהגיד את האמת? הייתי עושה בשמחה
סיבוב בחזרה. לא שהיום רע, אבל זה כבר
אחרת. המושב גדל, הזמנים השתנו.
בית הספר:
למדתי בבית ספר בבית חנן, שהיה בית ספר
משותף לשלושת היישובים היחידים שהיו
אז באזור: בית חנן, בית עובד ונטעים. מדי
יום, עוד לפני בית הספר, הייתי קמה מוקדם
והולכת להשקות את העצים (המושב היה
מוקף אז פרדסים) ולנקות את הלולים, ורק
אחר כך הולכת ללימודים. אני לא זוכרת
שאילצו אותי לעשות את זה, פשוט ידעתי
שזה התפקיד שלי וככה זה.
שעות הפנאי:
לא היו הרבה ילדים בשכבת הגיל שלי אז
נהגנו להתאסף כל הילדים, מכל הכיתות,
ביחד. שיחקנו משחקי ילדות כמו קלאס,
וחמש אבנים... בשלב מסויים הצטרפתי
לתנועת הנוער שפעלה אז במושב, הנוער
העובד, ובערבים לקחתי חלק בפעילויות של
התנועה, לובשת בגאווה את מדי התנועה -
החולצה הכחולה עם השרוך האדום.
תינוקות:
לאחר סיום התיכון עברתי ללמוד בבית
ספר לאחיות בחיפה ובמשך מספר שנים
אף עבדתי במקצוע – שנתיים בבית חולים
רמב”ם ושנתיים בבית יולדות פרטי בכפר
סבא. תחום ההתמחות שלי אחות חדר לידה
ולדעתי זהו המקום הנפלא ביותר לעבוד
בו. התפקיד שלי היה לקחת את התינוק
שזה עתה נולד מחדר הלידה לחדר הרחצה,
לרחוץ ולחתל אותו. זה משהו. תענוג שאי
אפשר להסביר במילים.
דת:
לא היינו דתיים אבל היינו מציינים את כל
החגים. הייתה ועדת תרבות במושב שנהגה
לארגן את החגיגות המשותפות. על פי רוב
את ערב החג היינו מבלים בחיק המשפחה
ואת החג עצמו ביחד עם חברי המושב. כך
לפחות היה בפסח: את ליל הסדר עצמו
ערכנו בחוג המשפחה ואת החג השני עם
שכבת הגיל שלנו. אני זוכרת שאבא היה
קורא את ההגדה מא’ עד ת’, שום דבר הוא
לא החסיר. בכך המשיך את מורשתו של
אביו, סבא שלי עליו השלום, שהיה החזן
של בית חנן – שם טוב סמו.
הכרזת המדינה:
הייתי בת
ברדיו, מיד יצאנו לרקוד – כולם, מגדול עד
קטן... רקדנו ושרנו, ולמחרת החלו היריות.
יריות:
הפאדיונים היו יורים עלינו מהגבעות,
בלילה, ביום, לא חשוב – הם היו יורים,
ואנחנו היינו מתחבאים. הבתים בבית חנן
היו עשויים בטון אבל מלבד זאת כל משק
דאג לעצמו וחפר תעלות שמירה ובונקרים
בחצרות. אני זוכרת שאבא שלי היה יוצא
לשמירות בלילות. לא פחדתי בכלל, כנראה
הייתי קטנה מכדי להבין את גודל הסכנה.
בית חנןמקום מגורים:
אלמנה מצב משפחתי:
(אחת נפטרה)
"מה שיש יש, מהעצה לחיים:
שאין אין. לא צריך לקפוץ מעל הפופיק"
10
11
סול (סולצ'ה) בני
1927 שנת לידה
סופיה, מקום וארץ לידה:
בולגריה
1948 שנת עלייה
ילדות:
שם אבי היה יהודה, שם אמי שמחה ובבית
היינו
הייתה חנות לזגגות ועד המלחמה מצבנו
הכלכלי היה מצוין. הייתה לי ילדות טובה.
כל קיץ אבא היה לוקח אותנו מחוץ לעיר,
לכפר הנופש לאקאטניק שהיה על גדות נהר.
היה לנו שם בית ממש סמוך לנהר. בכפר
הייתה אישה עיוורת שאהבה אותי מאוד.
באחד מביקורנו אמא שלי רקמה לה שטיח
ואני נתתי לה אותו. בתמורה היא הביאה לי
תרנגול קטן שלקחתי איתי הביתה. בשבילי זו
הייתה מתנה נפלאה! בסופיה גרנו בשכירות,
בקומה שלישית בבניין דירות. הבית היה בן
שני חדרים. אחד להורים שלי ואחד לי ולאחי.
אמא הייתה עקרת בית ובשלנית טובה. עד
היום אני מבשלת את אותם מאכלים שהיא
נהגה להכין. משמעות השם שלי בספרדית:
שמש.
בית ספר:
למדתי בבית הספר בולגרי עד כיתה ח’. הייתי
תלמידה טובה ובשיעורי החשבון המורה
תמיד היה אומר: “יהודיה, בואי ללוח”.
כשהייתי צריכה לעלות לתיכון כבר אסור היה
ליהודים ללמוד ולכן לא המשכתי בלימודים.
מלחמה:
בזמן המלחמה הודיעו לנו לעזוב את הבית
תוך
קיימו הפגנה והמשטרה המקומית עצרה
מפגינים והעבירה אותם למאסר. יום אחרי
כבר התחילו לשלוח לנו מכתבים לצאת
מסופיה ולעבור לשומן במזרח בולגריה. אבא
שלי לא חיכה שיסדרו לנו דירה והלך לחפש
בעצמו דירה בסביבת הצוענים. אנחנו ישבנו
בחדר ולא היה לנו כלום. באחד הימים בא
אדם לבוש יפה ושאל מה אנחנו עושים פה.
הסברנו לו שאנחנו לא עושים דבר ושהביאו
אותנו לפה. הוא הציע שנבוא אליו הביתה
וארח אותנו עד שאבא שלי קנה מזרונים ואת
יתר הדברים שהיינו צריכים. אחר כך התברר
שהוא היה צועני משכיל. התארחנו אצלו
למשך שבוע, עד שסידרנו את הבית, ואחר כך
נשארנו עמו בקשרי ידידות. שמו היה אליש.
בהמשך אבא שלי מצא במרכז העיר עבודה
בחנות של זגג. אני עבדתי בשדה בליקוט
גזרים. במשך שנתיים לא איפשרו לנו ללכת
ללמוד בבית ספר. חויבנו גם לענוד את המגן
דוד הצהוב כל היום עד שמונה בערב. אחרי
השעה הזו אסור היה ליהודים להסתובב
בחוץ.
אחרי המלחמה:
אחרי המלחמה חזרנו לסופיה לבית שלנו.
לא היה בו כלום, הכול נגנב. אבא שלי התחיל
לקנות הכל מחדש. באחד הימים תפסו אותו
סוחר בשוק השחור והכניסו אותו למאסר.
בעקבות זאת היה עלי לצאת לעבודה ולעזור
בפרנסת המשפחה. עבדתי כתופרת במפעל
ואת השכר שקיבלתי נתתי לאמא. במקביל
לעבודה נרשמתי ללימודים אקסטרניים
בתיכון למסחר. הייתי לוקחת את החומר,
לומדת לבד בבית וניגשת לבחינה. כך סיימתי
את הלימודים עד כיתה שביעית. בשביעית
לקחתי את החומר אבל כבר רשמו אותי
לעלות לארץ ולא הספקתי לגשת לבחינה.
עלייה לארץ:
הייתי חברה בתנועת הנוער “מכבי” וכך
כשחזרנו לסופיה, ואני כבר בת
באתי להוריי עם הרעיון הציוני. אבא הסכים
ושמונה חודשים אחרי שעליתי ארצה גם הם
עלו. כשהגעתי לארץ אפשרו לי לבחור בין
גיוס לצבא או מגורים בקיבוץ חניתה. סיפרו
לי שחניתה זה קיבוץ בגבול ושבאזור הזה יש
מלחמה, ולכן נסעתי להתייעץ עם דוד שלי,
שעלה לארץ כשהייתי בת
התברר שהוא לא בבית מכיוון שנסע הרבה
על קו חיפה תל אביב מתוקף עבודתו כנהג
משאית. לפני שהלכתי אמרתי לדודה שאני
חוזרת לבית עולים בפרדס חנה ושאם הוא
רוצה, אשמח אם יבוא לתת לי עצה. למחרת
בחמש בבוקר הוא הופיע...
תעודות:
כשהוא הגיע לבית העולים הוא ראה בחור
ושאל אותו אם הוא מכיר את סולצ’י. במקרה
הייתי לידם ואמרתי לו, “אני סולצ’י”, הוא
חיבק ונישק אותי וביקש סליחה שלא זיהה
אותי... הוא אמר לי לבוא איתו וכך בלי
תעודות ובלי כלום יצאתי מבית העולים
ונסעתי איתו לתל אביב. שלושה חודשים
הייתי בלי תעודות ולא יכולתי לצאת מהבית
כי ברחובות עצרו אנשים ובדקו האם הם
בגיל גיוס. יום אחד כשהוא יצא מהבית
אמרתי לדודה שאני חוזרת לבית עולים לקבל
את התעודות שלי. נסעתי לפרדס חנה ללא
תעודות. נכנסתי לוועדה, שם שאלו אותי איך
קוראים לי ובת כמה אני. אמרתי שאני בת
16
רשם
שנה התחתנתי עם אברהם.
פנסיה:
רק אחרי שנים דוד שלי נסע לבולגריה
והביא לי משם את תעודת הלידה המקורית
שלי. אחר כך כתבתי למשרד הפנים מכתב
והסברתי להם שכשבאתי לארץ לא ידעתי
עברית ולכן הוציאו לי תעודות עם גיל שגוי.
פניתי למשרד הפנים מכיוון שלא רציתי
להפסיד פנסיה של שש שנים בשל גילי.
טיול שורשים:
הילדים רצו שניסע לטיול שורשים ואכן
טסנו לבולגריה. אמרתי להם את הכתובת
שבה התגוררנו, אבל כשהגענו בקושי הכרתי
את הבית, זיהיתי רק את המרפסת למעלה...
התרגשתי כל כך למרות שראינו את הבית רק
מבחוץ ולא נכנסנו פנימה. מסביב הרסו הכל,
כל הרחוב השתנה, רק הבית שלנו בפינה
נותר עוד שלם. במסגרת הטיול נסענו גם
לכפר הנופש ושם פגשנו את משפחתה של
האישה העיוורת. זו הייתה התרגשות גדולה.
בית חנןמקום מגורים:
אלמנה + שני ילדים, מצב משפחתי:
5
"להיות ישר ולדעת עם עצה לחיים:
איזה אנשים להסתובב ואיזה חברים
לבחור"
אילנה בן יוסף
1934 שנת לידה
רוסה, מקום וארץ לידה:
בולגריה
ילדות:
שם אבי היה משה שם אמי רחל ובבית היינו
ילדים
חנות גלנטריה ברחוב הראשי בעיר. המצב
הכלכלי היה בסדר, עד שהתחילה המלחמה.
אמא הייתה עקרת בית ואהבה מאוד לארח.
היינו בית מאוד מוזיקלי ושמח, תמיד מלא בבני
המשפחה המורחבת. כולנו גרנו באותה עיר
ושמרנו על קשרים הדוקים שכללו ביקורים
תכופים והדדיים אחד אצל השני. כילדה אני
זוכרת שהייתי הולכת לסבתא שמחה (סבתא
מצד אמא) לשחק איתה קלפים... אמא מאוד
אהבה לבשל ולאפות. אפילו בזמן המלחמה,
כשלא היו פרודוקטים היא הצליחה להכין עוגה
משעועית לבנה יבשה... וזה היה אפילו טעים.
עגבניות:
לא כל מה שהכינה אהבתי... לא אהבתי פלפלים
ממולאים, לא אהבתי עגבניות ומרק שעועית.
היום ברוך השם אני אוכלת הכל.
בית:
רוסה היא עיר גדולה, השוכנת על גדות הדנובה.
גרנו על יד בית הספר היהודי בשכונה שרוב
תושביה יהודים. הבית היה גדול למדי ובו
חדרים. מאחורי הבית הייתה חצר גדולה מאוד
ובה ערוגות של ירקות ומגוון של עצי פרי:
תפוחים, משמשים, אגוזים, שזיפים ועוד. אבא
שלי מאוד אהב שהחצר יפה ומטופחת ולכן
העסיק גנן תורכי שטיפל בה ושמר על יופיה.
היינו משחקים הרבה בחצר... באחת הפינות
עמד שולחן פינג פונג והאחים שלי היו מגיעים
לשחק עם חברים... בנוסף, כל אחד מאחיי ניגן
על כלי נגינה אחר, קלרינט, חצוצרה, סקסופון,
והם אף ניגנו בתזמורת של ג’אז. כמו שאמרתי,
אצלנו בבית היה תמיד שמח... מה אני עשיתי
שם? אני הייתי הקטנה והסתובבתי לכולם בין
הרגליים.
בית ספר:
מהגן עד כיתה ד’ הלכתי לבית ספר צרפתי, של
הנזירות. ההשכלה נחשבה מוצלחת יותר שם
והוא נחשב יוקרתי יותר. הרבה יהודים למדו
שם, והגיעו גם מערים אחרות כדי ללמוד בו.
הייתי תלמידה בינונית... היו מכריחים אותי
לשבת... לא אהבתי חשבון ובנוסף הייתה לי
מחנכת אנטישמית שהתייחסה גרוע מאוד
לתלמידים היהודים. כשפרצה המלחמה אסרו
עלינו ללמוד בבתי ספר זרים ועברתי לבית
הספר היהודי.
אנטישמיות:
אסרו עלינו לבקר בגנים הציבוריים. רק לגן אחד
הרשו לנו להיכנס... יום אחד חברות שלי, שרובן
היו נוצריות, הזמינו אותי לשחק איתן באחד
הגנים והצטרפתי אליהן... שכן שלנו שהיה
פאשיסט אסף כמה ילדים וכל החבורה רדפה
אחרי עד הבית... הם רצו לשרוף לנו את הבית...
הייתי אז בת
מלחמה:
המלחמה פרצה כשהייתי בת
גירשו אותנו מהבית היפה שלנו. יום אחד
קיבלו ההורים הודעה שעלינו להתייצב בתחנת
המשטרה ביום ובשעה מסויימים ולהביא איתנו
כמה שפחות דברים... משם העבירו אותנו לכפר
בשם סומוביט ושם הכניסו אותנו לתוך מבנה
גדול של בית ספר, וככה, על הרצפה, נשארנו
במשך כחודשיים. מדי כמה ימים היו לוקחים
אותנו ביחד, אחרי המסדר, להתרחץ בדנובה.
אני זוכרת מקרה של אישה שהייתה במחנה
עם התינוק שלה ואילו את בעלה לא לקחו...
אז כל פעם שהוא ידע שהיא תגיע לדנובה הוא
היה עומד מהעבר השני וככה, מרחוק, הם היו
מסתכלים אחד על השנייה. לא את כולם גירשו
ולקחו למחנה ריכוז בסומוביט, רק את אלו
שמישהו הלשין עליהם... ועל אבא אמרו “זה,
הבן שלו קומוניסט”.
דוד ורסנו:
אנחנו, הילדים, לא השתעממנו שם. הייתה
מישהי שריכזה את כל הילדים ועו”ד שהיינו
קוראים לו דוד ורסנו היה מספר לנו סיפורים
שונים ומשונים.
עלייה לארץ:
זמן קצר אחרי שחזרנו לעיר שלנו ולבית שלנו
(מצאנו את הבית כמו שהוא. לא לקחו דבר)
אבא חלה ונפטר ואמא החליפה אותו בחנות.
לאחר מכן החלה להיות מודאגת שמא אתחתן
עם נוצרי והחליטה שהפתרון הוא לעלות
לארץ ישראל. הגענו לארץ עם אח אחד, לנמל
חיפה. מיד כשירדנו מהאונייה ריססו אותנו,
כמו שאנחנו, על הבגדים, עם פליט, פחדו שחם
וחלילה לא נביא מיקרובים... זה היה משפיל
ומאוד לא נעים.
התאקלמות:
התחנה הראשונה שלנו בארץ הייתה מחנה
עולים בפרדס חנה. לאחר מכן אני הלכתי
במסגרת עליית הנוער לקיבוץ רמת יוחנן ואמא
התמקמה ביפו. כעבור
אליה ומיד הלכתי לחפש עבודה ב”נוער העובד”
בתל אביב. זה לא היה כמו היום שכל הנוער
מפונק... אני עבדתי במה שנתנו לי, פעם בבית
חרושת לממתקים ליד שוק הכרמל ופעם בחנות
לכפתורים ברחוב גאולה. בערבים למדתי.
פתק:
יום אחד, זה היה כשעבדתי בעיתון הצרפתי
ברחוב הרצל, “לה קו בישראל”, פגשתי חברה
שסיפרה לי שלמחרת היא הולכת למבחן קבלה
בבית ספר לאחיות באסף הרופא. שאלתי
אותה “כל אחד יכול לבוא?”, והיא אמרה שכן.
השארתי פתק לבוס שלי “אני לא באה מחר”
והלכתי למבחנים. עברתי, התחלתי בלימודים,
אבל לא התמדתי הרבה...
הסיבה:
הכרתי את בעלי, אמנון. יותר נכון, הכירו בינינו.
הוא היה חקלאי מבית חנן שהמשק היה כל
עולמו. הזמנתי אותו למסיבה בבית החולים
אבל הוא לא בא. החלטתי לקחת יוזמה ולנסוע
אליו, לראות מה קרה. הוא הסביר שהייתה איזו
בעיה עם תפוחי האדמה... אחרי
התחתנו.
נוף:
היום אני משתדלת לטייל כמה שיותר.
מתעקשת לא לוותר על כלום. כואב לי פה, כואב
לי שם, אני נוסעת בכל זאת. אין דבר כזה לוותר.
ואם אני לא יכולה ללכת, אז אני נהנית מהנוף.
1948 שנת עלייה
בית חנןמקום מגורים:
אלמנה מצב משפחתי:
7
“להיות עצמאיים ולא עצה לחיים:
תלותיים. זה כלל ראשון אצלי”
12
13
יעקב גוזז
1920 שנת לידה
פלובדיב, מקום וארץ לידה:
בולגריה
ילדות:
שם אבי היה מאיר, שם אמי ריקה ובבית
היינו
בהתחלה הייתה לו חנות משלו אך לאחר
מכן מכר אותה והפך לשכיר. המצב הכלכלי
היה בסדר. לא היה בשפע, אבל היה לנו
טוב. בבעלותנו היה בניין בן
חדריו השכרנו ואנחנו גרנו בבית בחצר
הבניין. אמא הייתה בשלנית טובה, אני זוכר
בעיקר הרבה תבשילים עם שעועית יבשה,
מאכלים עם חצילים ופשטידות. השכונה
הייתה ברובה יהודית, למרות שבפלובדיב
עצמה – שהיא העיר השנייה בגודלה
בבולגריה – היהודים היו דווקא מיעוט.
בית ספר:
הלכתי לבית ספר עממי יהודי ולאחר מכן
גם לתיכון יהודי. הצטיינתי במיוחד בחשבון
– אני זוכר שבאופן קבוע היו קוראים לי
ללוח לפתור את התרגילים ולתת דוגמא
לתלמידים האחרים. הייתי קצר רואי ולכן
תמיד ישבתי בספסל הראשון כדי שאראה
מה כתוב על הלוח...
ציונות:
אני הייתי פעיל בתנועת “השומר הצעיר”
ושם שמעתי הרצאות רבות ומגוונות על
ארץ ישראל. היה לנו מדריך מאוד נחמד
שבשלב מסויים עלה לארץ ישראל וכולנו
קינאנו בו, כמובן שאף אחד לא הכין אותי
לעובדה שבארץ אהיה פועל שחור ואעבוד
מבוקר עד ערב...
אבא:
אבא היה מאוד אידיאליסט וחלומו היה
לבוא לארץ ישראל. בניגוד לאחרים שרק
חלמו ולא עשו, הוא גם פעל: לאחר שמכר
את חנות הכל בו שלו עלה לארץ, לבדו,
ובמשך שנה שלמה חי בעכו וניסה את
מזלו בחקלאות... הניסיון לא צלח והוא חזר
לפלובדיב, אבל מה, לא ויתר על חלומו. ב-
1935
ובהרכב משפחתי מלא עלינו לארץ, למושב
בית חנן (בפלובדיב פעלו אז נציגים של
הסוכנות והם הפנו אותנו למושב זה).
בית חנן:
כשהגענו לבית חנן עוד לא היה לנו משק, לא
היה לנו כלום... גרנו
שבנינו את הבית. עם הזמן התחלנו להתבסס,
נטענו פרדס, הקמנו לול, שתלנו ירקות ועוד.
אבי מאוד אהב את החיים כחקלאי והשקיע
הרבה במשק. בגיל
לעזור בפרנסת המשפחה, והמשכתי בכך עד
גיוסי.
צבא:
התגייסתי לצבא הבריטי ושירתתי
באיטליה. שירתתי כנהג ולעולם לא אשכח
כיצד, מתוקף תפקידי, הסעתי שבויים
גרמנים, קצינים גרמנים, למחנה שבויים
באיטליה. העובדה שאני, יהודי מישראל,
נוהג באוטו משא גדול ומאחורה יושבים
כעשרים שבויים גרמנים, העניקה לי
תחושת גאווה גדולה. זה היה אז עבורי
משהו כה דימיוני ולא מציאותי, שהחוויה
הזו נצרבה לי בזיכרון. עם תום המלחמה
ואני בן
נהיגה:
קנינו אוטו מהצבא הבריטי ואני הפכתי
לנהג הראשון של בית חנן. התפקיד החשוב
ביותר שלי כנהג היה לחלק לחם לכל
הסביבה.
חיים יצרניים:
אחרי החתונה עם רוזה קיבלנו מגרש.
נטעתי פרדס, בניתי את המשק לאט לאט,
הכל בידיים שלי, והתחלנו להתבסס. פתחנו
מדגרה, ניהלתי את הצרכנייה, והכל – בלי
שום ניסיון, רק עם שכל ישר והרבה מאוד
עבודה קשה.
אמנות:
תמיד ידעתי שיש לי ידיים טובות אבל רק
בשנים האחרונות גיליתי שאפשר לעשות
איתן עוד דברים מלבד עבודה כזו או
אחרת... התחלתי לצייר ויטראז’ים, לפסל,
ואני נהנה מכל רגע.
1935 שנת עלייה
בית חנןמקום מגורים:
אלמן + מצב משפחתי:
2
"לגלות מה הכישרון עצה לחיים:
שלך ולהשתמש בו"
רבקה (בקה) דנון
1927 שנת לידה
וידין, מקום וארץ לידה:
בולגריה
ילדות:
שם אבי יוסף, שם אמי סופי, ובבית היינו
– משה הבכור ואני הקטנה ממנו ב
הייתה לי ילדות טובה ושמחה. אבא היה סוחר
אמיד, שעסק בתחומים רבים. הייתה לו חנות
מכולת, הוא היה מייצא ביצים לאוסטריה, היה
לו גם מחסן לפרוות מהן ייצרו ביטנות למעילים.
הביטנות הללו היו מחממות מאוד, בעיקר
במזג האוויר הקר ששרר בוידין והגיע בחורף
למינוס של
ומרשימה. היא תמיד הייתה מגונדרת, לבושה
יפה. כל שבועיים שלושה הייתה נוסעת לעיר
הבירה סופיה במטרה לחדש את מלתחת
הבגדים שלה ולצפות במופעי תרבות באופרה
ובתיאטרון. להוריי היה חדר קבוע ושמור בבית
מלון שהיה בבעלותו של חבר של אבי.
בית:
היה לנו בית גדול, בן
אחי גידלה מטפלת בשם אולגה, אותי גידלה
מטפלת בשם אנקה. שתיהן היו מאותו כפר
וגרו אצלנו באופן קבוע. לעיתים אנשים היו
אומרים לאבא שלי: “לא ידענו שיש לך בת
כזו גדולה”, ומתכוונים לעוזרת, כי אמא שלי,
שהייתה אישה מאוד נקייה וחרוצה, התייחסה
לעוזרות כאילו היו בנותיה והקפידה שיתלבשו
יפה. היא גם דאגה שהבית שלנו תמיד יהיה
מצוחצח ונקי.
פרחים:
אימי אהבה מאוד פרחים. בחצר הבית שלנו
פרחו זה לצד זה, בקיץ ובאביב, שיחי ורדים
לבנים, אדומים וריחניים. לצידם גדלו מגוון
רחב של עצי פרי: תפוחים, אגסים, שזיפים
ומשמשים. יש לי זיכרון שהאגרונום של הגן
הציבורי בעיר הביא לאמי כמחווה ורד קטיפתי
בצבע אדום כהה. הוא ידע שהיא אוהבת מאוד
ורדים ואנחנו התלהבנו מכיוון שורד כזה, בעל
צבע אדום עמוק, לא ראינו עד אז. בכניסה
לחצר היו לנו גם פרחי לילך בצבעי סגול ולבן
שהפיצו ריח משכר.
קיפוד:
אמא הייתה מבשלת מדופלמת. היא למדה
במשך שנה שלמה את רזי הבישול, האפייה
וקישוט העוגות בקורס מיוחד שהעביר טבח
בעל שם מהונגריה שהגיע לעיר. אני זוכרת
שליום ההולדת שלי היא הכינה לי עוגה בצורת
קיפוד. הקוצים של הקיפוד היו משקדים
מולבנים חתוכים. כשהחברות שלי שבאו לחגוג
עימי ראו את העוגה הן פשוט נדהמו (לאחר
שעלתה ארצה, אמא החלה להכין עוגות חתונה
מקושטות על פי הזמנה).
בית ספר:
עד כיתה ד’ למדתי בבית ספר יהודי שגבל בחצר
שלנו אך לאחר תקרית שהייתה לי עם בנו של
המנהל (נתתי לו סטירה במהלך ריב על ספסל
ישיבה), המנהל הודיע לאמא שאני שובבה מדי
וכך, בגיל
בעיר העתיקה. עם סיום הלימודים בבית הספר
העממי, בגיל
ללימודים בתיכון ובמקום זאת אלך ללמוד
תפירה. אחי הגדול עמד על כך שאני כן אירשם
לתיכון, וכך היה.
סגירת מעגל:
בבית הספר הנוצרי רכשתי לי הרבה חברות.
עם חלקן שמרתי על קשר גם אחרי שעליתי
ארצה. באחד הביקורים שלי בבולגריה בשנות
השבעים, נערך מפגש בו השתתפו החברות
הבולגריות שלי, אותן לא ראיתי במשך
בעלי נכח איתי במפגש המרגש הזה ובסיומו
החמיא לי ואמר: “תראי אותן ותסתכלי על
עצמך”. הנשים הללו היו מוזנחות ובלויות,
חלקן בלי שיניים, חלקן עם נעליים קרועות...
דוב:
כשאחי הגיע לגיל מצוות חגגנו את חגיגת
בר המצווה שלו בחצר ביתנו. זה היה בחודש
ינואר החורפי. אני זוכרת שזאת הייתה חגיגה
מאוד מרשימה שהשתתפו בה המון אורחים.
האטרקציה של המסיבה הייתה דוב אמיתי
שצועני הביא. הדוב, שבאפו הייתה טבעת
וממנה השתלשלה שרשרת, היה מאולף ורקד
לצלילים שניגן לו הצועני.
מלחמה:
הייתי בת
בבית והיה מותר לנו לצאת רק למשך שעתיים.
היהודים שפונו מסופיה הבירה הגיעו אלינו
לעיר. בבית שלנו, בכל חדר, השתכנה משפחה
יהודית אחרת והמטבח היה משותף. גם
לפרוזדור הגדול שלנו הכניסו אנשים וגרו בו
שני בחורים רווקים. אמא שלי שהקפידה מאוד
על הניקיון אסרה על הדיירים החדשים בביתנו
לבשל, מה גם שלא היה להם כסף לקנות מצרכי
מזון. היא לקחה על עצמה את מלאכת הבישול
לכל המשפחות. בתקופה ההיא הייתה תחושה
והרגשה של סכנה. אני זוכרת שאמא שלי תפרה
לנו תרמילי גב עם כתפיות שהכינו לנו במיוחד.
בתרמילים ארזו לנו בגדים ונעליים גבוהות על
כל צרה שלא תבוא.
אחרי המלחמה:
בתום מלחמת השיחרור התחילו לדבר אצלנו
בבולגריה על עלייה ארצה, ואני מיד הודעתי
להורים שבכוונתי לעלות ארצה באונייה.
אני זוכרת שכשעגנו בנמל חיפה, לא אפשרו
לנו לרדת מכיוון שהייתה זאת שעת לילה
מאוחרת... אני זוכרת שדודתי ובעלה שקיבלו
את פני, קנו לי לחם לבן ושוקולד שאהבתי
מאוד. זה גרם לי לשמחה רבה.
התאקלמות:
דודתי האחת גרה בקיבוץ עין דור מתנועת
השומר הצעיר והאחרת בבית חנן. כשהחל
המיון בבית העולים בו היינו בחודש הראשון
לאחר עלייתנו ארצה, אלו שאמרו שאין להם
קרובים בארץ נשלחו ללמוד בירושלים ואלו
שאמרו שיש להם קרובים בארץ נשלחו
אליהם. אני אמרתי שיש לי קרובים במושב
בית חנן. בבית חנן הייתה קבוצה גדולה של בני
נוער שעלו מבולגריה ועבדו בפרדסים. לפני
שהתחלתי לעבוד, דודה שלי ביקשה שאראה
לה את ציפורניי. לא הבנתי למה אבל היא
הסבירה לי שלפני שאתחיל לעבוד בקטיף, עליי
לגזוז ציפורניים, כדי שלא אפגע בתפוזים.
בעלי:
את בעלי אברהם הכרתי במושב. הוא התפרנס
מחקלאות ואני עזרתי לו בעבודות המשק
השונות. לי ולו יש אהבה גדולה עד לימים
אלו. הוא אדם טוב, אכפתי ודאגן, היסטוריון
מהלך. היום הוא עדיין עובד ואוסף ביצים בלול
של המשק. הסוד לחיי נישואין טובים: הבנה
הדדית, ויתור ואהבה.
1949 שנת עלייה
בית חנןמקום מגורים:
נשואה מצב משפחתי:
9
עצה לחיים: "הלימודים חשובים
מאוד להצלחה בחיים"
...היה לנו מדריך
מאוד נחמד שבשלב
מסויים עלה לארץ
ישראל וכולנו קינאנו
בו, כמובן שאף אחד
לא הכין אותי לעובדה
שבארץ אהיה פועל
שחור ואעבוד מבוקר
עד ערב...
...שירתתי כנהג ולעולם
לא אשכח כיצד, מתוקף
תפקידי, הסעתי
שבויים גרמנים,
קצינים גרמנים, למחנה
שבויים באיטליה.
העובדה שאני, יהודי
מישראל, נוהג באוטו
משא גדול ומאחורה
יושבים כעשרים
שבויים גרמנים,
העניקה לי תחושת
גאווה גדולה. זה היה
אז עבורי משהו כה
דימיוני ולא מציאותי...
14
15
חנה מושיוב
1925 שנת לידה
פרנקפורט מקום וארץ לידה:
על המיין, גרמניה
1939 שנת עלייה
ילדות:
שם אבי היה אליהו פרנקל, שם אמי רות ובבית
היינו
היה רופא לרפואה פנימית וילדים. בגרמניה
הייתה לו מרפאה פרטית והוא עבד גם בקופות
חולים, ועד שהיטלר התחיל לקחת ליהודים
את הכסף, המצב הכלכלי שלנו היה טוב.
בגרמניה גרנו בדירה בת
באזור שבו גרנו היו מעט יהודים. המרפאה
הייתה בבית. אמא עזרה לאבא בעבודה,
הייתה עונה לטלפונים ועוסקת בקבלת
המטופלים. במרפאה, כמו שהיה נהוג אז, היה
חדר לגברים וחדר לנשים וגם ספרייה גדולה.
כשהייתי תינוקת הייתה לנו בבית עוזרת
גרמנייה, שטיפלה בי, ניקתה ובישלה. היא
עבדה אצלנו עד שאסרו על גויים לעבוד אצל
יהודים. לפני שנסענו לארץ היא באה, בהריון
מתקדם, לבקר אותנו. היה לה סמל של נאצים
על הדש אבל מתוך כבוד כלפינו היא הסתירה
אותו... אחרי המלחמה חזרנו להתכתב ונסענו
לבקר בגרמניה בתקופה שבה ישראלים עדיין
לא נסעו לגרמניה. אהבתי אותה מאוד. שמה
היה דינה גרטר.
רופא של העלייה:
אבא היה רופא של העלייה. רצו אז רק עולים
בריאים ולכן כל מי שעלה לארץ היה צריך
לעבור בדיקה רפואית. היה מקרה אחד של
אישה שהייתה קצת מפגרת ורצתה לעלות
ארצה. אבא שלי השביע את חברי תנועת
החלוץ שאספו אנשים לעין גב שידאגו לה,
וכשבאנו לארץ הוא לא שכח ונסע לעין גב
לבדוק מה שלומה.
בית הספר:
בגיל שלוש התחלתי ללכת לגן של גויים שהיה
לא רחוק מהבית. אחר כך התחלתי ללמוד
בבית ספר יהודי ידוע וגדול בשם “פילנטרופין”
שהיה במרחק של עשרים דקות הליכה
מהבית. אני זוכרת מבית הספר את המורה
לאנגלית, גברת רייך, ואת המורה לעברית,
גברת שלייפר, שלימים, לאחר שעלתה לארץ,
ניהלה את בית החלוצות בירושלים. בתקופה
שהנאצים שלטו אני זוכרת שמנהל בית הספר
היה אומר שביה”ס הוא המתחם שלו וכדי
שלא יגידו שהיהודים פרועים הוא אסר עלינו
לרוץ בחצר, וגם לכיתות היינו נכנסים בטור
מסודר. מצד שני שיעורי ספורט היו חגיגה
והיינו צועדים במדרגות ושרים שירים שנתנו
לנו כוח. השירה המאורגנת בצוותא גרמה לנו
להרגיש שאנחנו לא מעטים אלא רבים.
ילדות בצל הנאציזם:
קשה לתאר איך חיינו בתקופה הזאת... היו לנו
כל כך הרבה איסורים. אסור היה לנו לדוגמה
להיכנס לסרטים ולנסוע לאזורים מסוימים.
אני מרגישה שבגלל כל האיסורים ההם יש
לי משמעת עצמית די גדולה אבל עם זאת יש
לי טראומות קשות מהתקופה הזאת. בלילות
היו עוברים בסך חיילי האם אס עם לפידים
בוערים ושרים את ההמנון של הנאצים, בו
נאמר שדם היהודים יותז מהסכין... פעם אחת
נאצים תפסו את אחי ורצו להטביע אותו באגם
ורק במזל הוא הצליח לברוח מהם ולהינצל.
חרב:
אבא שלי היה קצין רפואה בצבא הגרמני
במלחמת העולם הראשונה, ובה גם נפצע
פעמיים. היה בידו מכתב מהקצין שלו לפיו
קיבל אות הצטיינות, את צלב הברזל. אמא
שלי הייתה אחות במלחמה. הייתה לנו בבית
חרב מתקופת שירותו הצבאי של אבי, אבל
בתקופת הנאצים הכריזו שאסור ליהודים
להחזיק נשק בבית וזה לא עניין אותם שאבא
היה קצין מצטיין... לכן לילה חשוך אחד אמא
הלבישה את אבא במעיל גדול, בו הוא הטמין
את החרב והלך לזרוק אותה מהגשר לנהר,
מחשש שיבואו ויערכו חיפוש בבית.
עלייה לארץ:
אחרי ליל הבדולח, אבא היה חודש במחנה
הסגר בבוכנוולד. ההורים הבינו שחייבים לעזוב
והתארגנו מהר כדי לעלות לישראל. אחותי
נשארה באירופה כי התחילה ללמוד הוראת
התעמלות ומלאכת יד, אבל בהמשך הצלחנו
להעביר אותה לאנגליה ושם היא הייתה במהלך
המלחמה. כשעמדנו לעלות אחי כבר היה בן
ורצה ללמוד רפואה. אז עוד לא היה בית ספר
לרפואה בישראל והוא התחיל ללמוד ביולוגיה
באוניברסיטה העברית ואחר כך שלחנו אותו
ללמוד רפואה בארה”ב. הגענו לארץ באונייה
אחרי הפלגה של כשבעה ימים ודוד שלי שכר
לנו בית ריק מול הר הרצל.
התאקלמות:
האנגלים לא נתנו לאבא רישיון לעסוק ברפואה
והוא מצידו סירב לשלם שוחד כדי לקבל בכל
זאת רישיון (מי ששילם, קיבל). הוא היה איש
ישר. את הכסף שקיבל מביטוח לאומי תרם
לצדקה. לבסוף הצליח להשיג עבודה בקופות
חולים, אבל אלו תמיד היו משרות חלקיות,
והפרנסה לא הייתה בשפע. הוא לא הצליח
לחזור למעמד המקצועי שהיה לו בגרמניה.
אני למדתי בהתחלה בבית הספר “למל” בעיר
ולאחר מכן עברתי ללמוד במסגרת של עליית
הנוער אבל המשכתי לגור בבית. מאוחר יותר
הלכתי ללמוד בסמינר לגננות “אשכולי”.
הקמת משפחה:
אחרי הלימודים הגעתי לעבוד בבית חנן כגננת,
שם שכרתי חדר אצל משפחה וכך הכרתי את
משה שהיה בנם של בעלי הבית. היינו חברים
חצי שנה וכשהייתי בת
ערכנו אצל רב ואחר כך הלכנו לאכול במסעדה.
את השמלה תפרה לי מכרה שהייתה ניצולת
שואה. השמלה הייתה לבנה ופשוטה.
מיזוג גלויות:
בעלי נולד בארץ אבל ההורים שלו מבולגריה
ולא היה תמיד קל השילוב שלי כייקית בציבור
של בולגרים... בהשפעתם למשל לא לימדתי
את הילדים גרמנית כי אמרו לי שפה מדברים
רק שפה אחת. כך או כך, מיזוג הגלויות ממשיך
במשפחה שלנו גם היום. מהילדים שלי יש
לי כלה עיראקית, כלה מרוקאית וחתן פרסי,
והנכדים נשואים לתימנייה, הונגריה, תורכיה,
פולני וסורית, וכל בני המשפחה מסתדרים
מצוין.
בית חנןמקום מגורים:
אלמנה מצב משפחתי:
(אחד נפטר
"לקבל את הכל באהבה, עצה לחיים:
לחיות בתקווה ובאחווה, להיות חרוצים
ולהסתפק במה שיש"
רותי בן בסט
1929 שנת לידה
תל אביב, מקום וארץ לידה:
ישראל
שורשים:
שם אבי היה חיים, שם אמי אסתר ובבית הייתי
בת יחידה. אבא עלה ארצה מפלובדיב ב
אמא סיימה תיכון בסופיה הבירה ורצתה
לעלות לארץ עם כל הצעירים החלוצים. סבי
החליט שכל המשפחה תצטרף אליה וכך
הם הגיעו לישראל ב
התאקלמות קצרה קנה סבי
ברחוב החשמונאים ברמת גן, על גבעה יפה
הצופה אל הנוף. רמת גן הייתה אז מושבה
קטנטנה שגרו בה רק כחמש משפחות. אל
הצריף שבנו סבא ירחמיאל וסבתא רבקה לבית
לוי התכנסו ובאו מדי שבת חלוצים מבולגריה
שהגיעו לארץ לבדם, ועבדו בפרדסים בסביבה.
סבא היה אומר לסבתא: “לא משנה מה תכיני,
תסתדרי עם מה שיש, העיקר שתהיה ארוחה
חמה לתת לחלוצים בשבת”.
אהבה חלוצית:
אבא היה רווק שהצטרף אל חבורת הצעירים
שהיו באים לאכול אצל סבא וסבתא שלי. כך
הוא פגש את אמי והאהבה פרחה... לאחר
שנולדתי הם בנו את ביתם בסמוך לבית
ההורים של אמא ברמת גן. החבורה הצעירה
והעליזה שהייתה מתאספת בבית של סבא
הפכה בהמשך לגרעין שהקים את מושב בית
חנן שעלה על הקרקע בחג החנוכה
הוריי רצו מאוד להתקבל כחברי מושב אך היו
חסרות להם
אמא אמרה לאבא: “יש לך אחיות עשירות
בבולגריה, אולי תנסה לבקש מהן עזרה”... אבל
אבא היה אדם מאוד צנוע ולא רצה לעשות
זאת. הוא אמר לאמי שאם היא רוצה, שתבקש
היא מהן, וכך היה
.
בקשה:
אמי הפליגה חזרה לבולגריה במשך שבוע,
באוניית משא אשר יצאה מנמל יפו, כדי לבקש
הלוואה מהאחיות, אך נחלה אכזבה מרה.
האחיות סירבו בטענה שהן שמעו כי בישראל
יש רק שממה... אך למרות הסירוב אמא
התעקשה והודיעה לאחיות ולגיסים שהיא
לא עוזבת עד שיסייעו לה בהלוואת הכספים
הנדרשים. היא גם הבטיחה להשיב להם פי
שניים. בסופו של יום היא הצליחה לגייס
מאחד הגיסים סכום כסף קטן. כשאותם בני
משפחה באו לארץ בעלייה הגדולה מבולגריה
אמא אירחה אותם בנדיבות. היא גם החזירה
לכולם את הכסף עם ריבית.
התיישבות:
ההורים שלי הצטרפו למושב בית חנן ב
אמא הייתה יוצאת לעבודה בשש בבוקר,
ואבא היה נעדר מהבית במשך כל השבוע בשל
עבודתו בבניין. הוא היה מבוני בת ים. בימי
שישי הוא היה שב הביתה ובסופי השבוע
הוא ואמי הקימו ופיתחו יחד את המשק אשר
ברבות השנים הפך למשק משגשג.
גן:
כל הילדים הקטנים במושב למדו בגן אחד. מדי
יום, אמא הייתה מביאה אותי לגן שהיה קרוב
מאוד לביתנו, מושיבה אותי על המדרגות בשש
בבוקר וממהרת לעבודה. אני הייתי מחכה
בסבלנות עד שהגן ייפתח בשעה שמונה. לגננת
הראשונה שלי קראו יהודית, ולגננת שהגיעה
אחריה – שרה.
בית ספר:
מהגן קפצנו ישר לכיתה ב’ בבית ספר בנטעים,
כי לא היו מספיק תלמידים לכיתה א’... למורה
קראו חנה קוסר. אני והחברות שלי היינו
הולכת מבית חנן לבית הספר בנטעים ברגל,
דרך החולות. לא היו אז הסעות מסודרות כמו
היום. החזרה הביתה הייתה חגיגה אחת גדולה
שנמשכה זמן רב... לאף אחת מאיתנו לא היה
שעון ולכן יכולנו להתעכב בדרך מסיבות
שונות ומשונות כמו אכילת קלמנטינות ומעבר
בשלוליות... רק כשראינו שהשמש מתחילה
לשקוע, פתחנו בריצה מהירה כדי שנספיק
להאכיל את התרנגולות בגרעינים, אחרת
ההורים שלנו היו כועסים. לפעמים, אם החמור
שלנו היה פנוי הייתי רוכבת עליו לבית הספר
ובחזרה.
שלוליות:
השלוליות באזור המושב היו עצומות, ממש
כמו אגמים קטנים, וכינינו אותן בשמות: אגם
שרלוטה, כי היה סמוך לבית של שרלוטה, ואגם
ידידה, שהיה סמוך לבית האריזה של ידידיה.
נהלל:
לאחר
ושנה אחת בבית הספר התיכון רציתי לעבור
עם עוד
במושב נהלל. זה היה ביה"ס חקלאי לבנות
ובתקופה ההיא זה היה “החלום”, ללמוד בבית
ספר חקלאי (הבנים הלכו לכדורי או מקווה
ישראל והבנות לעיינות או לנהלל). בתום
תקופת הלימודים חזרתי לבית הוריי ואז כבר
פרצה מלחמת השחרור ונחשבנו ליישוב ספר.
למרות הסכנות חיינו ללא פחד. התקשורת עם
יישובים אחרים התנהלה באמצעות מורס או
בעזרת איתותי לפידים.
חיים:
בצבא שירתתי במטה של חיל האוויר ביפו בתור
צפנית, תפקיד שמוכר היום בשם מפענחת, לצד
האלחוטאים. באוטובוס, כשחזרתי מהצבא,
פגשתי את חיים, אותו הכרתי מהמושב. חיים
הגיע ארצה במסגרת עליית הנוער ב
והוריו, שהגיעו ארצה
בבית חנן. היה בינינו חיבור וכימיה מההתחלה.
הוא היה גבר מקסים, יפה וחברותי. הוא שירת
בפלמ”ח בחטיבת הראל ולקח חלק פעיל
בפריצת הדרך לירושלים. הוא שירת גם עם
הרמטכ”ל דוד “דדו” אלעזר ויצחק רבין, ומדי
פעם היו להם מפגשים של הגדוד. במפגשים
הללו חיים ניגן על גיטרה. הייתה להם גם להקה
של שלושה חברים: חיים שר, חבר נוסף סיפר
בדיחות והשלישי כתב סיפורים ומחזות. קראו
להם “מודוס”, והם הכינו תוכנית אמנותית
לכל החגיגות במושב, לכל אירוע. ב
בעלי ובתי (שהייתה אז חיילת) נהרגו בתאונת
דרכים. משאית התנגשה הם.
עבודה:
אחרי שהתחתנו, חיים החל לעבוד בתחום של
הנהלת חשבונות במשרד בבית חנן. הוא גם היה
פעיל במועצה. אני עבדתי במשק המשפחתי,
פיתחתי אותו והייתי אחראית על ניהולו. היום
שתי הבנות שלי גרות לידי, כולנו חולקים את
אותה החצר.
בית חנןמקום מגורים:
אלמנה מצב משפחתי:
(אחת נפטרה
"להיות מרוצה ממה עצה לחיים:
שיש לך"
16
17
1936 שנת לידה
איסטנבול, מקום וארץ לידה:
טורקיה
ילדות:
שם אבי היה יוסף, שם אמי מרים, ובבית היינו
5
בקומה התחתונה של הבית בו גרנו. זה היה
קפה-מועדון גדול, בו נהגו להתכנס רק גברים
ולשחק שש בש וקלפים אבל לא למטרות
הימורים. אבא ניהל את הקפה ביד רמה ולא נתן
לטורקים להיכנס, רק ליהודים. המצב הכלכלי
היה בינוני והפרנסה הספיקה למחייה ולא יותר.
פמיניזם:
גם בבית אבא הכתיב לכולם מה לעשות. אני
כנראה הייתי פמיניסטית מילדות ולכן כבר
אז זה הפריע לי. אמא הייתה אומרת “אמן”
לכל מה שהוא אמר ובסתר ליבי כעסתי על
התנהגותה הכנועה. אני לא חטפתי מכות כמו
אחיי השובבים... אולי כי הייתי תמיד הילדה
הטובה והחכמה, ואבא אהב אותי מאוד.
בית:
בשכונה בה גרנו היו כמעט רק יהודים. גרנו
בבית בן
השנייה היה חדר ענק, כמו אולם, עם חלונות
רק לכיוון דרום ווילונות שהגיעו עד רצפת
העץ. אל החצר היינו יורדים במדרגות. שם היו
שירותים וגם באר. היינו משחקים הרבה בחצר
האחורית, בין היתר כי אבא לא הרשה לנו לצאת
החוצה. במהלך השנים ביקרתי בטורקיה כמה
פעמים, ולמרות שכל האזור נהרס, הבית שלנו
עדיין עומד, והיום בית הקפה בבעלות טורקית.
אבא:
אבא היה איש ישר, איש של עקרונות, ומאוד
כריזמטי. היו לו מעמד והשפעה בקהילה
היהודית, אבל גם בקרב הטורקים. בטורקיה כל
היהודים עבדו במסחר והמשטרה המקומית
הייתה מתנכלת להם ונותנת להם ‘רפורטים’
וקנסות. אבא ידע להוציא אותם מהקנסות
האלה ולא בדרך של שוחד. הוא היה מזמין
למשל את הקומיסר ואומר לו, “בוא, אני רוצה
לדבר איתך, אני רוצה להזמין אותך לארוחת
צהריים”, ואחרי שהקצין היה יושב, שותה
ואוכל כיד המלך, אבא היה מדבר אל ליבו:
“למה אתה נותן להם רפורט? לא תהיה להם
דרך לפרנס את המשפחה שלהם... מה אתה
צריך על המצפון שלך ילדים רעבים?”... וכך
הקנס היה מתבטל.
המטבח:
אצלנו היה מטבח מאוד עשיר, וכל השנה
היה ניתן למצוא בו מגוון של תבשילים ושפע
של מאכלים, ממש כאילו כל יום הוא חג. בין
המאכלים שאני זוכרת יש “סירות” שזה חצילים
ממולאים בבשר וקציצות פראסה. בימי שישי
היו ארוחות משותפות, חגיגיות. אבא היה יושב
בראש השולחן וכולנו היינו צריכים לנשק לו
את היד, לא כי היה איש דתי אלא כדי לתת לו
כבוד. כשגדלתי, למדתי גם אני לבשל ואבא
היה מאוד מרוצה מהבישולים שלי. עד היום
כשאוכלים אצלי לכולם יש טעם של עוד... “מה
המתכון?”, שואלים אותי, אבל אני, אני מבשלת
מהלב. בלי מרשמים ובלי מתכונים.
בית ספר:
בטורקיה למדתי בבית ספר מעורב ובבית
הכנסת השתתפתי בשיעורי תנ”ך. בבית
הספר למדתי
וממושמעת. פעם אחת היה צריך לבחור
את אחד התלמידים שידקלם דיקלום בנושא
אטאטורק, נשיא המדינה, בטקס חגיגי.
ישבתי מול הראי בלי שאף אחד הדריך אותי,
והחלטתי שאני אלמד את הדקלום שלי כל
כך טוב שיהיו מוכרחים לבחור בי. אחר כך
בכיתה עליתי על הכיסא כמו כולן ודקלמתי...
דיברתי טורקית כמו טורקיה, בלי המבטא של
הלדינו, שהופך את הדיבור כמעט למנגינה...
לא רציתי שיצחקו ממני. את הדקלום אמרתי
בצורה מושלמת, עשיתי ממש הצגה, והמורה
התפעלה ואמרה, “יפה מאוד”, אבל לא נבחרתי
כי הייתי יהודייה והלא לא יתכן שיהודייה
תדקלם דקלום על אטאטורק מול כולם... אני
זוכרת שאז הרגשתי ביתר שאת שיש אפליה.
מחשבות על אפליה העסיקו אותי מגיל צעיר,
אני לא יודעת מאיפה... אני זוכרת שיום אחד
כשאמא הלבישה אותי שאלתי אותה “אמא,
למה אי אפשר להתחתן עם טורקי? הרי כולנו
בני אדם”... במקום תשובה היא נתנה לי סטירה.
אסור היה להגיד דברים כאלה.
עלייה לארץ:
ברגע שאבא שמע שאפשר לעלות, עלינו כל
המשפחה. לילה אחד ברחנו לדודתי רק עם
מזוודה קטנה, אפילו בלי בגדים להחלפה.
השארנו הכל מאחור ואף אחד לא ידע... בחושך
לקחו אותנו עם סירות לאוניית משא שעגנה
רחוק מהחוף... הייתי אז בת שתים עשרה אבל
לא פחדתי, לא הייתי ילדה פחדנית. ההפלגה
ארכה
לגאלית ולא היה לה כלל רישיון להוביל אנשים,
כשהגענו אל חופי הארץ האונייה לא עגנה
בנמל חיפה... חיכינו בלב ים עד שבאו סירות
ולקחו אותנו אל החוף.
התאקלמות:
הגענו לחיפה ומשם עברנו לבית ליד. במשך
חודש היינו באוהל ואחר כך עברנו לצריף.
בלילה היו נביחות של שועלים ואבא שלי חשב
שאלה ערבים, לקח מוט עמד בפתח ושמר
עלינו. משם לקחו אותנו במשאיות לבית דגון,
לבית ערבי נטוש, שם התחלתי ללמוד בבית
ספר בכיתה מעורבת של ילדים קטנים וגדולים.
לאבא הציעו לעבוד בתמנע בתור חוצב. את
האבנים שחצבו שם, לקחו אחר כך למחקר
במכון וויצמן. הוא עבד קשה, עבודה “שחורה”,
והגיע הביתה אולי פעם בחודש אבל הוא
היה מאושר והרגיש שהוא תורם למדינה. מה
שטרקטור עושה היום הוא עשה אז במו ידיו.
פמיניזם
את יוסי, קיבוצניק ממעגן מיכאל, פגשתי בים.
התחתנו וגרנו בראשון לציון ואחרי שנולדה לנו
הבת הוא אמר לי, “אם תסכימי לעבור למושב
אני אבנה לך ארמון!”... כיוון שבית עובד לא
רחוק מראשון לציון, הסכמתי. ובאמת יש לנו
ארמון, אבל הוא לא בנה אותו לבד, בנינו אותו
ביחד.
1948 שנת עלייה
בית עובדמקום מגורים:
נשואה מצב משפחתי:
8
"צריך הבנה, יושר עצה לחיים:
התמדה ויותר מהכול אהבה"
יוסי כהן
1933 שנת לידה
ירושלים, מקום וארץ לידה:
ישראל
ילדות:
שם אבי היה אברהם, שם אמי מרים ובבית
היינו
בשר שהייתה למשפחה. בהמשך עבד בתור
נגר. כשהייתי ממש קטן גרנו באזור שהיום
הוא בירדן אבל אז הכל היה פתוח... לא היו
גבולות... היו למשפחה שלי כבשים ואפשר היה
לרעות אותן בכל מקום. גרנו אז במתחם בתים
שהיה שייך למשפחה בשכונת באב אל עמוד.
לכל משפחה היה בית ובין הבתים היו שטחים
פתוחים בהם גידלנו עיזים, כבשים ותרנגולות.
אחרי מאורעות
השכונה ואנחנו עברנו לשכונת אוהל משה,
לרחוב אגריפס מול מחנה יהודה. השוק היה
קיים כבר אז, אבל היה הרבה יותר קטן, הייתה
רק שורה אחת של דוכנים.
משפחת קצבים:
אמא הייתה מכינה לנו את כל המאכלים
המזרחיים, מג’דרה, מרקים ועוד. את הלחם
הייתה מכינה בטאבון. כיוון שהמשפחה הייתה
משפחת קצבים היה הרבה בשר על השולחן
אבל לא לאורך זמן. אחרי המאורעות עדר
הכבשים נהרס, והיה קשה מאוד להשיג בשר.
דת:
היינו משפחה מסורתית מאוד. נהגנו להתפלל
באופן קבוע, שבת הייתה שבת וחג זה חג. הכל
לפי המסורת. הגברים לא היו מזוקנים, אבל
תמיד חבשו כובעי קסקט. הנשים כיסו את
השיער במטפחות צבעוניות. את החגים חגגנו
יחד עם כל המשפחה המורחבת. לאמא וגם
לאבא היו הרבה אחים ובכינוסים המורחבים
היינו מעל שמונים איש. נהגנו לפתוח שולחנות
בחצרות ולשחוט כבשים לסעודה.
לימודים:
לא היה לנו גן, היה אז מה שנקרא בערבית
“כותאב”, חדר. בגיל שלוש וחצי כבר ידעתי
לקרוא בתורה. אחר כך למדתי בבית ספר דתי
“תלמוד תורה מזרחי”, עד כיתה ז’, אז התחילה
המלחמה והלימודים הופסקו.
מלחמת השחרור:
התחיל מצור על העיר. בתקופה ההיא לא היו
מים זורמים בבתים והיו שואבים מים מבורות.
היה גם מחסור חמור במזון, אבל במשפחה שלי,
כיוון שהיו הרבה ילדים, קנו תמיד את מצרכי
המזון לא בק”ג אלא בשקים גדולים. קמח, אורז,
סוכר, שעועית, חומוס. זה היה המזל שלנו בזמן
המלחמה, שנשארו לנו שקים מימי השלום
וכך היו לנו מצרכים בסיסיים בבית, בהישג
יד. במהלך המלחמה, אנחנו הילדים היינו
סגורים חלק גדול מהזמן בבית. היינו שומעים
נפילות של פגזים ולא היה לאן לברוח... לא היו
מקלטים. אם פגז היה פוגע בבית מהצד לא היה
קורה כלום, כי אלה היו בתי אבן, אבל פגיעה
ישירה מלמעלה הייתה אסון, כי הגגות היו גגות
רעפים. בשכונה שלנו היו הרבה נפילות. אפילו
בחצר שלנו.
הקיבוץ:
כשהמלחמה הסתיימה הייתי בן
הייתה עבודה... פנינו לויצ”ו לקבל עזרה והם
הציעו להוריי לשלוח את הילדים לקיבוצים.
כך הגעתי לקיבוץ בית השיטה. שם, נוכחתי
לדעת שהחיים יכולים להיות שונים מאוד ממה
שהכרתי... כשבאתי לשם לא ידעתי שום דבר
חוץ מתורה. מתמטיקה ודברים אחרים ידעתי
מעט מאוד למרות שהייתי כמעט בן
הכל נפתח בפניי. כשההורים רצו שאחזור
הביתה אחרי כחודשיים כבר לא רציתי ונוצר
ויכוח עם ההורים... מהקיבוץ שלחו נציגים
להורים שאמרו להם שחבל שאפסיק את
הלימודים... אז הם הסכימו בקושי רב שאשאר
שם... נשארתי בקיבוץ עד שנה לפני הגיוס. אני
התרגלתי לגמרי לחיים החדשים, אבל בכל פעם
שהייתי בא הביתה, אבא היה כועס שאני לא
הולך לבית כנסת...
קריירה:
בצבא שירתתי בנח”ל והייתי בקורס הראשון
של סמלים קרביים. אחרי הצבא הצטרפנו
כגרעין של כמאה איש לקיבוץ מעגן מיכאל,
ושם נשארתי עד שנת
במדרשת רופין חקלאות כללית ומסגרות
מכנית. אחר כך עזבתי את הקיבוץ ועברתי
לחוות אבוקה (חווה חקלאית שעסקה בעיקר
בגידול כותנה) בעמק בית שאן ובה עבדתי
כמנהל חווה במשך כשנתיים. בהמשך נתקלתי
במודעה שמחפשים מנהל פרדסים, אז עברתי
לאזור רחובות והתחלתי לעבוד באגרסקו,
חברה של פיקוח חקלאי. תוך כדי עבודה למדתי
עוד שנה בפקולטה לחקלאות וקיבלתי תעודת
אגרונום.
נישואים:
את אשתי אסתר פגשתי בים ונוצר קשר.
התחתנו אחרי כמעט שנה. אשתי הייתה
עירונית ואני יותר קיבוצניק חקלאי. עברנו
מראשון לציון לבית עובד, למרות שהיא לא
רצתה בעלי חיים, תרנגולות. אני עבדתי כל
השנים כעובד חוץ. אנחנו חיים בבית עובד כבר
כמעט חמישים שנה.
צמחי מרפא:
לאורך השנים עבדתי הרבה, הייתי מפקח,
מנהל... בגיל
רפואיות קשות עברתי ניתוח מעקפים ורק אחרי
זה התחלתי למעשה את החיים שלי. התחלתי
את הלימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות,
למדתי שש שנים רוקחות, למדתי קורסים
שונים במספר מכללות ואף בקמפוס ברושים
השייך לאוניברסיטת תל אביב. תחום הלימודים
שלי בכל המקומות האלו היה צמחי מרפא.
היום אני מומחה לטיפול בצמחי מרפא ומזכיר
העמותה של צמחי מרפא בארץ. אני סבור
שכדאי לאנשים, עוד לפני שמגיעים לשלב של
טיפול, להחזיק בבית כבדרך קבע צמחי מרפא
שונים. מרווה, מנטה ולענה (שיבא) למשל,
מסייעים למערכת העיכול. קינמון מורתח עם
יין יכול לשמש לטיפול במחלות חורף כמו
שפעת, צינון ושיעול.
בית עובדמקום מגורים:
נשוי מצב משפחתי:
8
"אפשר להתחיל בכל עצה לחיים:
גיל"
אסתר אשכנזי כהן
18
19
יורה ארצי
1928 שנת לידה
ירושלים, מקום וארץ לידה:
ישראל
ילדות:
שם אבי היה שמחה, שם אמי חיה ובבית
היינו
בתנועה הקיבוצית כי לא היה כסף, אבל אמא
“ציפצפה” על כולם כי הייתה האקונומית של
הקיבוץ (ובנוסף האקונומית של מחנות האלף
של הנוער העובד). אבי ואמי הגיעו כצעירים
חלוצים מפולין. ביום בו נולדתי ירד היורה,
גשם הברכה הראשון. אבא שלי אהב את
הצליל של המילה, וכך קיבלתי את שמי.
עין חרוד:
הייתי בן חצי שנה כשהגענו לעין חרוד. עין
חרוד היה אז קיבוץ גדול וחיו בו
בשעתו הוא שימש כאב טיפוס למשק הגדול.
אבא עבד כפרדסן ואיש משתלות, אמא הייתה
רפתנית וחלבה בידיים
לאחר מכן נעשתה רכזת החלב במשק והפכה
להיות מומחית בגבינות, בעיקר גבינות
צהובות וגבינות כבשים. היא הייתה מעמודי
התווך של נשות העמק.
בית ספר:
למדתי בבית הספר המאוחד בגוש חרוד, היינו
10
תלמיד בינוני, ומאוד אהבתי לשחק כדורגל
המורים שלי היו אנשים משכמם ומעלה.
שניים מהם אני זוכר במיוחד – משה כרמי,
המורה הדגול והידוע, שלימד אותנו ערבית
וזימרה, ומנהל בית הספר שיפרוני.
דת:
אבא של אבא שלי היה רב בפולין, אבל
כשאבא בא לקיבוץ הפך להיות חילוני. עברו
עליו
הוא התעקש שיוקם בית כנסת בקיבוצנו, עין
חרוד איחוד, והלך עם העניין הזה עד הרב
הראשי לישראל באותה תקופה, שכל כך
התלהב מהעובדה שבקיבוץ שנחשב לסמל
החילוניות רוצים להקים בית כנסת, עד שנתן
לו מיד מענק על סך עשרת אלפים לירות...
בעזרת סכום זה אבא שלי אכן הקים בית
כנסת בקיבוץ ועם הזמן קיבוצים נוספים חיקו
אותנו ובנו גם הם בתי כנסת משלהם.
תנ”ך:
אני הרגשתי כמה הדת חסרה לי כשהייתי
בשבי במצרים, במלחמת תש”ח... הייתי לבד
בתא, מופרד מחבריי, וקיבלתי רק ספר אחד
– התנ”ך. אז גיליתי אותו. מה שלמדנו בבית
הספר היה מזערי לעומת הקריאה המעמיקה
שנאלצתי בעל כורחי לקרוא בו... קראתי את
התנ”ך פעמיים, מילה במילה, במשך חודש
וחצי.
טרומפלדור:
סיימתי את בית הספר התיכון בשנת
והלכתי להיות שומר בשדות, רכוב על סוסה
ערבית אצילה. זו הייתה תקופה יפה. טיילתי
בכל העמק. היינו כמה חבר’ה וכל פעם קבענו
לאכול צהריים בקיבוץ אחר. איפה שהגישו
לפתן באותו יום – שם קבענו. היינו חופשיים,
אדונים לעצמנו, ואהבנו את זה. כשהתקרבה
המלחמה התגייסנו לחי”ש, למדנו לירות
ברובה (סטן) וקפא”פ, קרב פנים אל פנים.
על הכרזת המדינה שמענו בלילה, כשהודיעו
ברדיו. היו
מכשירי רדיו בתל יוסף. כולנו מיד יצאנו לחגוג
בתל יוסף, בבית טורמפלדור, ורקדנו עד אור
הבוקר.
גולני:
לא עבר זמן רב וכולנו התגייסנו לחטיבת גולני.
היו בה
גדוד
וגדוד
הייתי בן
מאוד על יד חאן יונס, נאלצנו לבסוף לסגת...
יצא גורלי שהמחלקה שלי נשארה אחרונה
ומתוכה אני הייתי האחרון שקפץ מהמשלט
לואדי... החיילים המצרים היו כבר
לפני וירו בי. קיבלתי כדור בכף הרגל אך בכל
זאת המשכתי לדדות למטה... נכנסתי עם
עוד חייל פצוע שסחבתי על הכתפיים לבית
נטוש וחיכינו לבוקר... קפאנו מקור... כשהאיר
השחר אמרתי לו שאני הולך לראות איפה
אנחנו נמצאים... הלכתי כמאה מטרים והנה
הכפר נגלה לעיני. לפתע הופיע מולי נער
ערבי. התחלתי לדבר איתו ערבית... הוא הזמין
אותי לבוא לביתו ולפגוש את אביו. הסכמתי.
בבית כיבדו אותי בקפה טוב, שניחוח חזק של
הל נישא ממנו, אבל למרות הכנסת האורחים
היה ברור להם ולי שכחייל ישראלי עליהם
להסגיר אותי. האב אמר לבן בערבית “לך
תקרא למי שצריך” ואחרי רבע שעה באו
חיילים מצרים, כפתו אותי, אזקו אותי, ולקחו
אותי איתם למפקד... בדרך, כבר האיר היום,
וילדי הכפר ראו את המחזה ומיד הקיפו אותנו
מכל הכיוונים תוך צעקות “תוחו, תוחו”, תירו
בו, תירו בו... הבנתי שאני חייב לפעול לפני
שאחד החיילים יסחף באווירה ואכן ישתמש
בנשקו... אמרתי לסמל: “תשמע, יש לי הרבה
מה להגיד למפקד שלך.. יש לי הרבה מידע...
אני צריך לראות אותו”. והוא באמת שמר
עלי כל הדרך מזעמם של החיילים שלו ושל
ההמון. כך ידיעת השפה הערבית הצילה את
חיי... בשבי המצרי הייתי
שבי:
לימדתי את השובים שלי, שלא ידעו קרוא
וכתוב, לקרוא ולכתוב את שמם בערבית ובכך
קניתי את עולמם והפכתי למלך השבויים...
כשנחתם הסכם רודוס בו שיחררו
ישראליים תמורת
שבוי ישראלי שמו מספר מאחורה, על הגב.
המספר שלי היה
ממצריים.
תחנות בחיים:
ב
המים לישראל, לנסוע לפרס ולסייע בשיקום
מחוז קזווין שנפגע בצורה חמורה מרעידת
אדמה (חיפשו דוברי ערבית, בעלי ניסיון וידע
בחקלאות)... נסעתי עם המשפחה לתקופה
של
כשחומייני עלה חזרתי לארץ. ואז אמרו לי:
“היית אחראי על
תהיה אחראי על
לתפקיד קמ”ט החקלאות במסגרת הממשל
הצבאי והאזרחי בשטחים.
חתונה:
את רחל, ילידת ביירות שבאה לארץ במסגרת
עליית הנוער, פגשתי בעין חרוד. אני הייתי
בן
חתונה צנועה על הדשא בקיבוץ. בסוף שנת
68
פה
בית עובדמקום מגורים:
נשוי מצב משפחתי:
14
"להקשיב, לחשוב עצה לחיים:
להיות סבלניים, סובלניים וטובי לב"
עמליה גור אריה
1943 שנת לידה
פתח תקווה, מקום וארץ לידה:
ישראל
ילדות:
שם אבי היה שמואל, שם אמי שושנה ובבית
היינו
לארץ בגיל
16
ההסתדרות. הוא היה עורך דין. אמא הייתה
ספרנית והמצב הכלכלי בבית היה די גרוע...
רק כשאבא יצא לפנסיה מוקדמת וקיבל
הרבה מאוד כסף המצב השתפר אבל זה קרה
כשכבר אני ואחי היינו גדולים ועזבנו את
הבית. רק אחותי הצעירה ממני ב
נהנתה מכך. אני זוכרת אותי בתור ילדה ממש
קטנטונת, בתקופת הצנע, הולכת עם אבא
על הכתפיים, לקבל חמאה עם התלושים,
ובדרך חזרה הביתה מלקקת את החמאה כמו
ארטיק...
סכרת:
מגיל
לא מחלה”... אבל זו בהחלט כן. זה לא היה
קל לגדול ככה. היו גם הגבלות של מזון וגם
הגבלות של תנועה – למשל לא יכולתי לנסוע
לטיולים ולמחנות עם תנועת הנוער אליה
השתייכתי, “מחנות העולים”.
שכונה:
גדלתי בשכונת שפירא בתל אביב. המשפחה
של אבא גרה לידנו והמשפחה של אמא בבית
עובד. אני זוכרת את סבא שמואל שהיה בא
עם הביצים והתרנגולות שהביא מהמשק...
הוא היה עושה את כל הדרך באוטובוס. בבית
גרנו כמה משפחות ביחד. השירותים היו
בחצר. איך הסתדרנו? אני לא יודעת. את זה
צריך לשאול את אמא שלי, אבל אני, בתור
ילדה, הייתי מאושרת מהצפיפות וההמולה.
חגים:
אמא שלי שמרה על כשרות, אבא לא. ביום
כיפור אמא הייתה נוסעת לבית עובד, כדי
להיות עם הוריה, סבא שמואל וסבתא עדה
(שהבן שלי אלעד נקרא על שמה), שנהגו
להתפלל בבית כנסת. אבא שלי אפילו לא היה
מחכה לתום הצום וכבר לפני כן היה בדרכו
למושב להחזיר את אמא.
בית עובד:
את כל החופשים שלי הייתי מבלה אצל סבא
וסבתא בבית עובד, אהבתי את המושב אהבת
נפש. היה לי סבא נהדר. אהבתי את הלולים,
את בעלי החיים, אהבתי את חיי המושב.
תמיד הייתי עוזרת לסבא בלולים, נוסעת
איתו עם החמור והעגלה לנס ציונה... בקיצור,
עושה חיים משוגעים.
אמא ספרנית:
אמא עבדה כספרנית בספריית תבורי אשר
שכנה ברחוב מקביל לדיזנגוף. היא הייתה
ספרנית מוצלחת מאוד מכיוון שכמעט ולא
היה ספר שלא קראה, ולכן ידעה להפנות כל
אחד לספר המתאים לו. בתור ילדה הייתי
באה איתה הרבה לספרייה... אני זוכרת
שהיא הייתה נוהגת לחזור הביתה עם תיק
מלא ספרים... למרות שקראה המון וידעה
המון היא מעולם לא ניסתה לכפות עלי
לקרוא או לכוון אותי לספרים מסויימים. כל
ספר שרציתי, לקחתי. אהבתי במיוחד ספרי
הרפתקאות. אבל עם כל אהבתי לספרים
ולקריאה, אף פעם לא הייתי מסוגלת לקרוא
את כמויות הספרים שהיא קראה.
בית ספר:
למדתי בבית הספר העממי “הר נבו”. הייתי
תלמידה בינונית כי כל שנה, במשך שלושה
חודשים, הייתי בבית חולים. לשמחתי, הייתה
לי מחנכת נהדרת בשם לאה ויין שהלכה
לקראתי והתחשבה במצבי. האווירה בין
המורים והתלמידים אז הייתה אחרת לגמרי,
לא היה “כן, אדוני”, “לא, אדוני”, היחסים היו
פתוחים וחבריים. נהגנו ללכת אליה הביתה.
כך היה גם עם המנהל, דויד אלוני. בתיכון
למדתי בעירוני ד’. לצבא לא התגייסתי בשל
מחלתי. למדתי מלונאות ותקופה קצרה אף
עבדתי בתחום.
גורי:
את בעלי פגשתי דרך חברה, שמו היה אליעזר
גור אריה, ולכן קיבל את הכינוי “גורי”. גורי
היה בוגר בית ספר החקלאי בכפר הירוק
ואהב מאוד סוסים שגם הפכו לתחום עיסוקו.
אחרי כשנה של חברות התחתנו, ב
החתונה התקיימה בתל אביב, ברחוב בן
יהודה, והאולם היה שייך לחברים של גורי
מהכפר הירוק. הייתה חתונה ענקית... שכללה
בעיקר חברים של ההורים שלנו. את השמלה
תפרה לי שכנה של אחות של אבא, והיא
הייתה מאוד מיוחדת, עשויה בד אשר שזורים
בו סרטים בצורת שתי וערב... עד היום היא
שמורה אצלי בארון. גורי לבש חליפה, אם כי
היה מעדיף להתחתן בג’ינס ומגפי קאובוי...
ב
במושב.
גור אריה:
השם המקורי הוא “אינגרלייב”, אריה צעיר,
ומכאן השם העברי. חמי מרוסיה, חמותי
מלטביה, ומתברר שהם בעלי ייחוס: ילדיי
הינם צאצאים של הבעל שם טוב (דור עשירי)
ושל הרב שניאור זלמן מלאדי (דור שישי).
בעלי, אגב, היה חילוני מוחלט.
בית עובדמקום מגורים:
אלמנה מצב משפחתי:
6
"להיות בנאדםעצה לחיים:
לחפש את הטוב ולא את הרע"
...את השמלה תפרה
לי שכנה... והיא הייתה
מאוד מיוחדת, עשויה
בד אשר שזורים בו
סרטים בצורת שתי
וערב... גורי לבש
חליפה, אם כי היה
מעדיף להתחתן בג’ינס
ומגפי קאובוי...
20
21
חיה גריןמרגלית גלי חן
1933 שנת לידה
חאלב, מקום וארץ לידה:
סוריה
1934 שנת עלייה
1936 שנת לידה
גאלאץ, מקום וארץ לידה:
רומניה
1950 שנת עלייה
ילדות:
שם אבי היה חיים, שם אמי שרה ובבית היינו
10
בגיל הינקות. ברחנו מסוריה ועלינו לארץ
עלייה בלתי לגלית. אני הייתי הילדה הכי
קטנה בשעה שהגענו ארצה אבל כאן נולדו
להוריי עוד
גילו שעלינו בצורה לא חוקית ורצו לגרש
אותנו בחזרה לסוריה, אבל מה הם יכלו
לעשות עם חמשת הילדים שנולדו פה?
בזכותם ניצלנו כולנו ונשארנו בארץ.
גלידה:
בישראל התמקמנו בגבול יפו תל אביב.
בהמשך עברנו לדירה ברחוב רוקח בשכונת
נווה צדק. אבא היה ספר במקצועו, אבל רוב
הזמן לא עבד. רעדו לו כבר הידיים וכנראה
לא היה חרוץ גדול. בגלל זה וכיוון שהיינו
משפחה גדולה המצב אצלנו היה קשה, היה
מחסור במזון אבל לא היינו רעבים. בדרך
כלל היינו אוכלים אוכל בסיסי פשוט שאמא
הייתה מכינה. לפעמים היינו מקבלים משכן
שהיה מוכר גלידה שאריות, והיינו אוכלים
לחם עם גלידה והיה לנו טעים. כל הילדים
שנולדו בארץ היו בעצם ילדות ואני זוכרת
שבכל פעם שנולדה בת היו אומרים, “עוד
פה להאכיל”. אבל למעשה כולנו, הבנים וגם
הבנות, עזרנו להורים בפרנסה.
בית:
גרנו בבית ערבי
תקרות גבוהות. יצא לי פעם לסייד אותו
ופרחה לי הנשמה. השירותים היו בחוץ ואני
זוכרת שבשנת
הלכנו יחפים לשירותים כי לא היו לנו נעלי
בית וזה דווקא היה כיף.
מפא”י:
למדתי בבית ספר לבנות. בכיתה א’ הייתה לי
תעודה טובה אבל אחר כך פחות. בכיתה ח’
רציתי מאוד לצאת לקיבוץ עם כל הקבוצה
של הנוער העובד אבל לא יכולתי להצטרף
כי נאלצתי לעזור בכלכלת הבית. במקום זאת
התחלתי לעבוד ועברתי ללימודי ערב וככה
המשכתי עד השביעית. בהתחלה עבדתי
עם אחותי בבית חרושת שהיו מתקינים בו
כריות בתוך מעילים. אחר כך עבדתי בהוצאת
הספרים של מפא”י בתור נערה שליחה על
אופניים. כל הגדולים היו מתכנסים שם, שרת
ובן גוריון ופרס. הייתי רואה אותם הרבה
וחלקם אף היו מתעניינים בשלומי. אחרי
זמן מה המנהל במקום הציע שאלך ללמוד
הדפסה על מכונת כתיבה ואמר שיממן את
הלימודים שלי. כך הפכתי לפקידה.
צבא:
אחרי חצי שנה בצבא בזמן שהייתי בקורס
מ”כיות שם הצטיינתי, אמא עמדה על כך
שישחררו אותי כי רצתה עזרה בפרנסה.
אני בכיתי נורא והמפקדת התפלאה ואמרה,
“בדרך כלל בחורות שמחות להשתחרר
ואת לא רוצה”. אבל מה שאמא רצתה זה
מה שקרה. אחרי השחרור התחלתי לעבוד
בחשבונאות בוועד העובדים של חברת
חשמל שהיה גוף עצמאי ונפרד מהחברה
עצמה.
חתונה:
את בעלי יוסף הכיר לי מכר משותף מהצבא
באיזו מסיבה. יוסף גר אז בבית עובד והוריו
היו ממייסדי המושב. כשהתחלנו לדבר על
חתונה, ההורים שלו התנגדו בגלל שאני
מעדות המזרח וכנראה שהיו נשמות טובות
שהשמיצו אותי ואת העדה, אבל האהבה
בינינו הייתה גדולה ולמרות הכל התחתנו. את
החתונה ערכנו במושב, בבית העם. הזמנתי
לחתונה את כל ועד העובדים של חברת
החשמל. אני הייתי צוציקית בת
אבל הם היו אנשים חשובים. כשבאו ולא היה
מקום להושיב אותם כי היו המון אנשים, הם
נפגעו מאוד... ברבות הימים כשאביו של יוסף
שכב לפני מותו בבית חולים ועשינו משמרות
לשהות איתו בלילה, הוא אמר לי, “הכי אני
אוהב כשאת באה להיות איתי”. זה הוכיח לי
שבסוף קיבלו אותי מעל ומעבר.
החיים במושב:
לא היינו מושב של סוכנות או מושב עולים
ולכן לא נהנינו משום תמיכה ממשלתית ולא
מהלוואות. הכל היינו צריכים להקים לבד.
היה לנו לול גדול ופרדס והייתה גם מכוורת.
במקביל התחלתי לעבוד בתנובה אקספורט
ברחובות כפקידה. עם השנים התקדמתי
ופרשתי כמנהלת משרד. האמת היא שהיום
חסרה לי קצת העבודה בחוץ. בעלי יוסף
היה מנהל חטיבת הביניים בתיכון קציר
ברחובות. הוא היה מנהל אהוב וזה ניכר מאוד
כשיצא לגמלאות. עשו לו מסיבת פרידה יפה
והחמיאו לו מאוד על העבודה שלו שם.
ילדות:
שם אבי היה אהרון, שם אמי רחל ובבית היינו
2
לו חנות בה היה מכין רתמות לסוסים. הוא
מאוד אהב סוסים: במלחמת העולם הראשונה
אף שירת בצבא הרומני בחיל הפרשים. המצב
הכלכלי בבית היה בסדר, לא היה חסר לנו כלום.
אחרי המלחמה, כשהייתי בת
הקטנה ולא היה גבול לשמחתי... כל כך רציתי
אחות. למעשה אני זו שגידלתי אותה.
בית:
היינו בעלים של בית רכבת עם הרבה חדרים
שהיה מחולק ל
הייתה חצר גדולה, בה היה קצת עצים, קצת
פרחים ונדנדה (קרש מחובר לשני חבלים
הקשורים לעץ).
מלחמה:
הייתי ילדה קטנה כשהחלה המלחמה, בת
בסך הכל. בזמן המלחמה עברנו לגור בביתו של
הדוד שלי (באותה עיר), כי אצלנו בבית לא היה
מקלט ולאחד משכניו היה מקלט ענקי שכל
יהודי הסביבה היו יורדים אליו בזמן אזעקות...
את האזעקות אני זוכרת כמו היום... בבית של
הדוד כולם התפעלו ממני, איך מיד כשנשמעה
האזעקה הייתי מתלבשת מהר מהר ומוכנה
לרדת למקלט... כדי להגיע אל המקלט היה
עלינו לרדת המון מדרגות ואבא היה לוקח
אותי על הידיים... לילה אחד, כנראה אבא עוד
לא לגמרי התעורר, ובמהלך הירידה במדרגות
נפלתי לו מהידיים... התגלגלתי את כל המדרגות
עד למטה, אבל לא קרה לי כלום.
שיחרור:
ב
הייתי בת
שלנו במצעד חגיגי עמדנו בצידי הדרך והרענו
להם... אחד מהחיילים הרוסיים צעק כל הזמן
“איח בין איד, איח בין איד”, אני יהודי, אני
יהודי... הוא צעק את זה בכוונה גדולה וגאווה
רבה – שהנה, עכשיו כבר אפשר לצעוק את זה
ברחובות ושום רע לא יאונה לו... אני זוכרת את
זה כמו היום.
אחרי המלחמה:
חזרנו לבית שלנו בגאלאץ וכעבור חמש
שנים עלינו לארץ. אבא בא ממשפחה ציונית.
כשהתחלנו לדבר על עזיבת רומניה אמרתי
לאבא, למה שלא ניסע לקנדה כמו בני הדודים
שלנו, אבל אבא התעקש – רק ישראל. בינתיים
התחלתי ללמוד בבית ספר ברומניה והייתי
תלמידה טובה מאוד. גם קיבלתי פרס על
הצטיינות בלימודים. אני זוכרת שאמא כל
שנה מחדש הייתה אומרת “בשביל מה ללכת
לאסיפת הורים? אני יודעת מראש מה יגידו
לי ואיזו תלמידה טובה את”, ובאמת, היא לא
הייתה מגיעה לאסיפות הורים. כשסיימתי את
בית הספר העממי, עלינו לארץ.
התאקלמות:
ב
עברנו דרך טורקיה, דרך מיצרי בוספורוס, והים
שם היה לא שקט... קיבלתי מחלת ים והרגשתי
רע מאוד... לאחר שירדנו בנמל חיפה לא הלכנו
לבית עולים. לאבא היו בארץ שתי אחיות ושני
אחים והם באו ולקחו אותנו אליהם. ההורים
נשארו אצלם, בחיפה, עם אחותי, ואני שהייתי
אז בת
כעבור כמה זמן התאחדנו שוב כולנו בנס
ציונה. למה בנס ציונה? בעלה של הדודה עבד
בפרדסים של פצ’ורניק (כל השטח שליד עיינות
היה אז פרדסים) והיה נוסע על אופניים מרמלה
עד נס ציונה... לאחר שסידר גם לאמא ואבא
שלי עבודה בפרדסים החלטנו כולנו לעבור
לגור בקרבת מקום. גרנו בבית ערבי נטוש, אותו
שיפצנו. זה היה חדר אחד עם מטבח ושירותים
בחוץ.
לימודים:
נכנסתי ללמוד בבית ספר בנס ציונה ולאחר
שסיימתי בו את כיתות ז’ ח’ המשכתי בלימודים
בבית ספר לפקידות ברחוב אלנבי בתל אביב.
לאחר שנה שבה קיבלתי תעודה מצויינת עזבתי
כי היה עלי לעזור להורים. עבדתי תקופה קצרה
בקופת חולים בנס ציונה שם כולם התרשמו
מהזיכרון שלי: הייתי זוכרת בעל פה תעודות
זהות של המטופלים ומוציאה מיד את התיק
שלהם... לאחר מכן התחלתי לעבוד כפקידה
בהסתדרות.
אוכל:
כילדה, אחרי תום הלימודים, הייתי ממהרת
לחזור הביתה כדי לבשל אוכל להורים שחזרו
מיום עבודה בפרדס. בהתחלה לא ידעתי מה
ואיך לבשל... רציתי להכין מרק עם אטריות
אבל לא ידעתי שצריך להרתיח את האטריות
בנפרד... שפכתי חבילה שלמה לתוך הסיר
והמרק הפך להיות דייסה... אבל אבא עודד אותי
ואמר, “לא נורא, לאט לאט תלמדי”, ובאמת, עם
הזמן, השתפרתי... אחר כך כבר עלו לארץ סבא
וסבתא וגרו על ידנו אז סבתא רוזה קיבלה על
עצמה את מלאכת הבישול, לשמחתי.
יוסף:
יוסף יצא עם בת דודה שלי כמה חודשים. בת
הדודה לקחה אותי איתה לכמה פגישות...
היא כנראה חשבה שאני קטנה מדי, שהוא לא
יסתכל עלי בכלל... אבל קרה דווקא ההיפך.
הייתי אז בת
לאחר שהוא ובת הדודה החליטו על פסק זמן
ביחסיהם הוא החל לחזר אחרי במרץ. כמעט
מיד הוא גם הציע לי להתחתן איתו. “אני עוד
צעירה!”, אמרתי לו, אבל הוא המשיך ללחוץ...
מה היה התירוץ שלו? שאחיו הצעיר מחכה
שהוא (הגדול) יתחתן ראשון כדי שגם הוא יוכל
להתחתן... בסוף נכנעתי וב
ציונה. החתונה לא נערכה באולם – זה לא היה
מקובל אז – אלא בחוץ, על גג ליד ויצ”ו... שמנו
שולחנות וספסלים ומכיוון שבאותה תקופה
עבדתי בקופת חולים הגיעה כל האליטה של
נס ציונה, כלומר כל הרופאים. את השמלה
שלבשתי קיבלתי ממשפחה של בעלי שגרה
בארה”ב. בעקבות החתונה השתחררתי מהצבא
אחרי חצי שנת שירות בבה”ד
חקלאות:
אחרי החתונה עברנו לבית עובד. אני עבדתי
במכון הוולקני ויוסף עבד במכון הביולוגי. בסופי שבוע פיתחנו את המשק ויוסף ממשיך לעסוק
בחקלאות גם היום: משקה, מנכש את העשבים
עם הטוריה... הוא שייך לזן החקלאים של פעם.
לא כמו החקלאים של היום. מה ההבדל? חקלאי
אמיתי לא לוקח פועלים ועושה הכל בעצמו, אז
מה שיוסף עדיין יכול – הוא עושה. הסוד לחיי
נישואים טובים הוא אמון הדדי.
בית עובדמקום מגורים:
אלמנה מצב משפחתי:
6
"לא תמיד משיגים עצה לחיים:
מה שרוצים, צריך לדעת ליהנות ממה
שיש"
בית עובדמקום מגורים:
נשואה מצב משפחתי:
8
"להאמין בעצמךעצה לחיים:
להיות חיובי ולראות את הצדדים
הטובים בכל דבר"
...בדרך כלל היינו
אוכלים אוכל בסיסי
פשוט שאמא הייתה
מכינה. לפעמים היינו
מקבלים משכן שהיה
מוכר גלידה שאריות,
והיינו אוכלים לחם עם
גלידה...
...הכל היינו צריכים
להקים לבד. היה
לנו לול גדול ופרדס
והייתה גם מכוורת.
במקביל התחלתי
לעבוד בתנובה
אקספורט ברחובות
כפקידה. עם השנים
התקדמתי ופרשתי
22
23
דבורה סלע
1934 שנת לידה
תל אביב, מקום וארץ לידה:
ישראל
ילדות:
שם אבי היה אליעזר עשירי (לבית רייכל),
שם אמי רחל ובבית היינו
נולדה בוורשה שבפולין ואבא ברוסיה.
שניהם הגיעו לארץ בתור ילדים עם ההורים
שלהם שעלו מטעמי ציונות.
דת:
סבא מצד אמא, יעקב, סיפר לי שהיה דתי
מאוד, אבל כשרצה לעלות לארץ ישראל לא
הלך לשאול את הרב, כי פחד לשמוע “לא”...
אנחנו לא היינו דתיים, אלא מסורתיים. את
ליל הסדר היינו חוגגים עם סבא וסבתא
בשכונת שפירא, וראש השנה היה נחגג ברוב
טקס בבית הכנסת בשכונת מונטיפיורי. בימי
כיפור הייתה לנו מסורת ללכת להיעמד על
הכביש הראשי (היום דרך פתח תקווה) כדי
שהאנגלים לא יוכלו לעבור עם הזחל”מים
ליד בית הכנסת.
ההורים:
המצב הכלכלי שלנו היה טוב. אבא שלי
התחיל לעבוד כשליח בעיתון “הארץ” בגיל
15
עבד ב”הארץ
אמא שלי, כשהייתה צעירה, עבדה כפקידה
אצל גרמני שהיה לו עסק למשאבות. אחר כך
הייתה עקרת בית ובהמשך עבדה בטקסטיל.
סבא וסבא:
גרנו בשכונת מונטיפיורי, וסבא שלי,
זאב רייכל, אבא של אבא, היה השוחט
של השכונה. באותה תקופה במקום שבו
נמצאת היום הקריה הייתה המושבה
הגרמנית שרונה. היה שם אטליז גרמני
והבעלים שלו התלונן ואמר שהוא לא מבין
למה יהודים לא באים אליו. אמרו לו שאם
תהיה לו שחיטה כשרה יבואו יהודים. הוא
שאל – מאיפה אביא שוחט? והציעו לו את
סבא שלי. כשסבא שלי בא אליו כדי להתחיל
לעבוד, הביא לו הגרמני חזיר וביקש ממנו
לשחוט אותו שחיטה כשרה... הסבא השני
שלי, מצד אמא בנה את הכיפה בבית הכנסת
הגדול באלנבי. באותה תקופה הוא היה
הפחח היחיד בארץ שידע לבנות כיפות
כאלה. הוא גר בשכונת שפירא, כי כשהציעו
לו לקנות דירה באזור מזא”ה-רו
[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]