ועדת ערר לענייני ארנונה מס 0

בפני הוועדה לעררי ארנונה ערר 09/06, 41/06, 45/07, 21/08

שליד עיריית נצרת עילית

בפני וועדת הערר: עו''ד איהאב סח'ניני - יו'יר הועדה

מר משה תוטיה כהן - חבר הועדה

עו''ד רות שמש-- חברת הועדה

עו'יד יעל אסיף - יועצת משפטית לוועדת הערר

בעניין שבין: בנק טפחות בע'ימ

ע"י בייכ עוהייד אסף גורה ואח! העורר

-נגד-

מנהלת הארנונה של עיריית נצרת עילית

ע"י בייכ עוהייד צומן, רוקח, לנקרי, פרידלר המשיבת

החלטת

רקע בללי:

41

בראשית הדברים נציין, כי ערר זה נשמע בשלב ראשון בפני הרכב שונה מההרכב הנוכחי, בראשותו של מר אריה להב. הצדדים נתנו הסכמתם להמשך שמיעת הערר בפני ההרכב הנוכתי, לאיחוד הדיון בכל העררים שבנדון ומתן החלטה מאוחדת בנוגע לכולם לאחר הגשת סיכומים. בהתאם, ניתנת התלטה זו על ידי הרכב זה.

העורר הנו תאגיד בנקאי, המחזיק בנכט אשר משמש כטניף בנק, המצוי ברח' המלאכה ,3 בתחום שיפוטה של המשיבה ואשר סומן בפנקסיה כנכס מסי 48003019 (להלן : 'יהנכסיי).

העורֶר השיג למשיבה בשנת 2006, בגין חיוב ארנונה שקיבל בדצמבר 2005 המתייחס לכל שנת 2005, במסגרתו הוגדל שטח החיוב מ-120 מ"ר ל-141 מ"ר, לאחר שצורפו שטחים משותפים בגודל 26 מ"ר לשטח עיקרי של 5 מ"ר (להלן: ייהשגת 2006 יי). בתשובה להשגת 2006, הוגדל שטח הנכס פעם נוספת, ל-156 מ"ר הכולל 26 מייר שטחים משותפים ושטת נכס עיקרי 132 מ"ר. חיוב אה נדרש באופן רטרואקטיבי משנת 2002 (לחלן:

ייהתשובה להשגת 2006 יי). בגין תשובה גו להשגת 2006 הוגש ערר.

העוררת שבה והשיגה על חיובה בגין שטח של 156 מ"ר שתזר על עצמו בשניט 2007-2008 ונדחתה, והגישה על דחיות אלה עררים. כל עררים אלה עומדיט להכרעתנו.

4. העורר מעלה בערריו שלוש טענות כנגד חיובו:

האחת, לפיה דרישות התשלום כוללות דרישה רטרואקטיבית, מנוגדת לדיני ההקפאה ומנוגדות להסכם פשרה שנחתם בין הצדדים בשנת 2002 ביחס לחיוב העורר בגין הנכס עד לסוף שנת 2006 ואשר קיבל תוקף

החלטה על ידי וועדת ערר בהרכב קודם (להלן: ייהסכם הפשרהיט. נטען כי העורר לא שינה את גודל הנכס כל

תקופה זו ולכן הגדלת השטח יכולה להיות תקפה רק לאחר תקופת הסכם הפשרה, קרי -משנת 2007. עוד נטען בהקשר זּה כי נפל פגם בהגדלת החיוב במסגרת תשובה להשגת 6 מבלי שיצאה הודעת שומה, נטען כל תשובה להשגה אינה יכולה להוות תהליף להודעת שומה שהנה תנאי לתקפות החיוב.

השניה, לפיה השטחים המשותפים בגינם חויב הנכט הנם שטחי מעבר הפטורים מארנונה לפי צו המסים של עירית נצרת עילית (להלן: יצו המסים"). במטגרת גו נטען, כי בהתאם להוראת ט' 5(ח) לצו המסים, מדובר בשטתים הפטורים מתשלום ארנונה, בהיותם "שטחים פרטיים המשמשים א ורק למעבר חופשי של כלל הציבוריי, מאחר והעורר אינו מקבל לקוחות בשטחים אלו ולא נעשה בהם כל שימוש בנקאי. עוד נטען כי העורר כלל אינו מחזיק או עושה שימוש בשטחיט המשותפים וכי כלל לא קיימת זיקה בין השטחים המשותפים לנכס העיקרי-דבר המהווה תנאי לחיוב בגינם.

| והשלישית, שהנה טענה המועלית באופן חלופי וככל שלא תתקבל הטענה השניה - לפיה יש לחייב השטחים המשותפים לפי ייהתעריף המסומן 346 בצו המסים, ''מעברים במרכז מסחריל.

לחלופי חילופין נטען, כי יש לחייב השטחים המשותפים על פי סיווג 302 בצו המסים, מאחר ויש לראות בהם כבאים בגדר יימשרדיס ומתן שירותים'י.

העורר מוסיף בהקשר זה, כי חיוב השטחים המשותפים בסיווג של בנק, שהנו גבוה מסיווג י*משרדים ומתן שירותיסיי יוצר מצב אבסורדי, לפיו עסקים שונים באותו המתחם יחויבו באופן שונה בגין אותו שטח משותף.

העורר אף מפנה לסי 4א) לצו המסים, ממנו יש ללמוד, לשיטתו, כי יש לחייב נכס בהתאם לשימוש בו ולא על פי והות המשתמש בו. בהקשר זה מפנה העורר לפסק הדין 146/98 מנהלת הארנונה עירית ראשלייצ נ' בנק הפועלים בעי/מ (פורטסם בנבו) (להלן: 'יפס'יד בנק הפועלים ראשליציי), שם קבע כבי הנשיא גורן, כי לצורך התלת סיווג בנק, יש להבחין בין מחלקות בהן מתקיים מגע ישיר עס הלקוחות ובין מחלקות אחרות שתפקידס לנהל ולפקת ולפסיקה נוספת בה נקבע כי אין לסווג נכס על פי זהות המחזיק אלא על פי מהות השימוש,

5. המשיבה דוחה את טענות העורר וטוענת, כי הן מנוגדות להלכה הפטוקה. נטען כי העורר מתעלם במפגיע

משורה של פסקי דין שבהם כבר הוכרעו טענותיו בערר וה, ומפנה לשורה של פסקי וביניהם, עמיינ 315/05 בנק יהב בע"מ נ' עירית ירושלים (פורסם בנבו) (להלן: "פסייד בנק יהביי), בו נקבע כי משרדי הנהלה של בנק ומשרדיט נוספים כגון אגף הנדסה יחויבו בתעריף בנק, בהיותט חלק מהמערך הארגוני כלכלי של הבנק, כן חפנה לפסיקה נוספת במסגרתה הותר סיווג כבנק גלריה של בנק שאינה בשימוש, מחסן ואף מכון יופי המוחזק על ידי ועד עובדי הבנק ומשמש עבור עובדי הבנק (עייש 935/91 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית תל אביב (פורסם בנבו) (להלן : '"פס'יד בנק דיסקונטי).

כך גם נטען כי דין הטענה ביחס לס' 5(ח) לצו המסיט להידחות - שכן סעיף זה מתייחס לשטחים פרטיים המשמשים אך ורק למעבר הציבור, בעוד במקרה הנדון מדובר בנכס המצוי בבניין משרדים כאשר שטחיו המשותפים אינם משמשים למעבר הולכי רגל באופן שוטף, אלא משמשים בראש ובראשונה את המחציקים השונים המצויים בבניין, את לקוחותיהם ועובדיהט, להבדיל מדרך המשמשת באופן תדיר למעבר חופשי של כלל הציבור. בהקשר זה מפנה המשיבה להייפ 782/93 אלקנית פיתוח בע''מ נ' עירית נתניה (פורסם בנבו)

(להלן: 'יפס'יד אלקניתיי).

ביתס לטענה החלופית בדבר חיוב לפי יימעבריס במרכו מסחרי (קוד 346) ו/או לפי יימבנים המשמשים למשרדים ומתן שירותיסיי (קוד 302), ראשית נטען כי המדובר בהרחבת חצית, לגופו של עניין נטען כי הסיווגים הנייל אינם רלבנטיים מאחר ומדובר בסניף בנק ולא במשרד או מתן שירותים וכך גם לא מדובר במרכז מסחרי אלא בבניין משרדים. הדבר מנוגד להלכה הענפה לפיה יש לחייב כל שטח המוחזק על ידי בנק בסיווג בנק.

בכל הנוגע לטענה בדבר רטרואקטיביות, חיוב בניגוד לחוקי ההקפאה וטענות הנוגעות להסכם הפשרה - נטען, כי מבדיקה שערכה המשיבה ביום 5.3.2006 התברר כי שטת הנכש העיקרי הנו גדול יותר מזה שחויב (132 מ"ר לעומת 7 מ"ר שחויבו) וכי בנוסף הבנק מחזיק בשטחים משותפים בגודל של 26 מ"ר. והו הבסיס לשינוי ולא שינוי בשיטת המדידה ולכן אין המדובר בתיוב בניגוד לחוסי ההקפאה. כך גם, לאור גילוי זה, הרי שתיקון החיוב ואף באופן רטרואקטיבי נעשה בסמכות שכן יש בו התאמת החיוב למצב לאשורו ותזקה על העורר שהיה מודע לטעות זו. באשר להסכם הפשרה נטען כי בנטיבות המקרה חיתה רשאית ואף חייבת המשיבה להשתהרר מההטכם, בהתאם להלכות ההשתחררות מהטכם שלטוני. יש לאבחן מקרה גה מהפסיקות אליהן הפנה העורר, משוסם שבמקרה זה הנסיבות שונות.

דיון:

6. כאמור, העורר העלה בערריו שורה של טענות כנגד חיובו. נדון בכל אחת מהטענות להלן.

א. דיון בטענה לפיה השטחים המשותפים פטורים מחיוב:

7 כאמור, במסגרת טענה זו טוען בראש ובראשונה העורר, כי אין לחייבו כלל בגין שטחים משותפים, וואת בהתאם להוראת טי 5(ח) לצו המטים.

8 טי 8(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנייג-1992 (להלן: 'יחוק

ההטדריםיי) קובע כל:

ימועצה תטיל בכל שנת כספים אלנונה כללית על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין;

האדנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו ותשולם ביל המחזיק בנכס'/.

9

.10

11

.2

.3

מכח טמכותה על פי סי 8 לחוק ההסדרים, התקינה עירית נצרת עילית את צו המסים (להלן: יצו המטיטםיי), במסגרתו נקבעו כללי חיוב הארנונה בעיר נצרת עילית, ובכלל זה סעיף 5 שכותרתו: "קגדדת שטח ומבנת

לצור 1 צו המטיס כולניי.

בסי 5(ח) - שהנו הסעיף עליו מסתמך העורר בטענתו - נקבע בזו הלשון:

ישטחים פרטיים המשמשים אד ורק למעבר חופשי של כלל תציבור לא יחויבו בארנונה. שטת:

טיילת ו/או שטחים פרטיים כאמור המשמשים לעסק מכל סוג שהוא, באם הם מקודים, יתשבו כתלק מהעסק ויחויבו בארנונה לפי תת הס:ווג של העסק; באם חט אינם

מקורים, הם יחויבו כקרקע תפוסה לפי סיווגי המשנה בפרק 7//. (ההדגשות שלנו).

כאמור, העורר טוען, כי השטתים המשותפים בהם חויב משמשים למעבר של כלל הציבור, ועל כן באים בגדר רישת הטעיף ואין לחייבס. כך גם טוען העורר כי אין לראות בו כיימחויקיי באותם שטחים מאחר והוא אינו מקיים בהם פעילות בנקאית.

נאמר כבר כעת, כי אין בידינו לקבל טענה זו של העורר.

ממקרא לשונו הפשוטה והברורה של הסעיף עולה ברורות, כי הסעיף מכוון למעבר חופשי של כלל הציבור, כלומר לא ציבור מסוים המגיע למקום למטרה מסוימת ו/או למחהזיק מסוים המצוי במקום, אלא ציבור כללי ובלתי מסוים העובר במקוט.

ואלו במקרה הנדון, המדובר בבנייץ משרדים, בו שוכן העורר ומחזיקים נוספים. צודק העורר בכך שציבור בהיקף נרחב מגיע לבניין זה ועושה שימוש בשטחיו המשותפים, ואולם, הציבור המגיע אל בניין וה, מגיע על מנת להגיע אל העורר ואל המחזיקים האחרים בבניין. כך גס עובדי אותם משרדים המצויים בבניין. מכאן, שהשטחים המשותפים בבניין וה משמשים בראש ובראשונה את המחזיקים שבבניין ואף הכרחיים לצורך השימוש בו. ציבור אה המגיע אל המחזיקים בבניין (לקוחות, עובדים וכיוייב) לכל הדעות אינו ציבור בלתי מסוים ואינו ייכלל הציבוריי.

לאור דברים אלה, אף לא ניתן לקבל את טענת העורר כי אינו ''מחזיקיי בשטחים אלה. סעיף 8(א) לחוק ההסדרים קובע, כי המונת יימחזיקיי כולל בחובו מספר אפשרויות: "יאדס המחזיק למעשה בנכס כבעל או כשוכר או בכל אופן אחחר.... \

הלכה פטוקה היא, כי בהגדרה זו, כוונתו של המחוקק היתה לאבתן ולדרג את סוגי מתויקים בינם ובין עצמם, כך שיחויב בארנונה בעל הגיקה הקרובה ביותר לנכס במערכת הנסיבות שנוצרה:

*המתוקק ביקש להדגיש כי במקטו בביטוי /ימחזיקיי אינו מתכוון דווקא למי שמוקנות לו הזכויות המשפטיות המקיפות ביותר לגבי הנכס, אלא למי שהוא, יחסית כמובן, בעל הזיקה הקרובה ביותר אל הנכס. זיקתו של הבעל לנכס ,לצורך עניין זה, יכולה להידחק למקום שני אס ₪ שוכר או בר-דשות או מתזיק באופן אחל, אולם היא שרירה וקיימת וראשונית כאשר אין גודם חוצץ, כאמור, והבעל נשאד בגפו מול הדשות/.

לענייך זה ראו: רייע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע"מ נ' עירית תל אביב יפו, פייד לייט (3) 341

ראו לענייו אה גס דבריו של בית המשפט העליון בעייא 8417/09 עירית ירושלים ני ששון לוי (פורסם בנבו)

(להלן: ייפסי'יד ששון לוליי), שם קבע כל:

*חבות הארנונה העיקרית בגין נכס כלשהו לעולם תחול, בהתאם לסעיך 8(א) לחוק ההסדרים, על בעל הזיקה הקדובה ביותר לנכס, ואילו המחזיק או הבעלים המקורי יהיה חייב, בנוסף לכך, מכוח הודאת סעיף 326, עד למועד שבו הוא שולח הודעה לעירייה/. (ההדגשות שלנו).

6. בשים לב לכך שהציבור המגיע אל הבניין ועושה שימוש בשטחיו המשותפים הנו הציבור המגיע אל המחזיקים

שבבניין המשרדים, ובכל הנוגע לתלק היחסי בו חויב העורר - הציבור הנו לקוחות העורר ועובדיו -ברי כי בנסיבות אלה ניתן לומר כי העורר הנו בעל הזיקה הקרובה ביותר לשטחים משותפים אלה, ולא כלל הציבור.

בהקשר וה אף נפנה לפסיקה אשר הבחתינה בין שטחים המשמשים כמעבר לכלל הציבור -שניתן לראות בהם כיירתוביי ובין שטחים שקיים בהם יינהנה עיקרייי שאז לא יוכרו כיירחוביי .-

ראו פסק חדין המנחה בטוגיה מחו רחוב לצורך חיוב בארנונה -הלא הוא זה אשר ניתן בבעי'א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פייד נה(1) 156, 164, בו נקבע כדלקמן:

'המחוקק מיעט מהגדרת *נכסים? שבסעיף 269 לבקודת העיריות, שהמחזיקים בהם חייביטס בתשלום ארנונה, נכסים שהם 'דחובי. דומה שבכך בוטאה ההשקפה, שכאשר הנהנה מן הנכס ומן השירותים הניתנים לנכס הוא ציבור בלתי מסוים ש2 כרטים = להבדיכם, מן המתזיקים בנכט - ראוי כי ציבור זה הוא שיישא בעלות השידותים שמספקת הדשות המקומית לנכס'/ (ההדגשות שלנו).

ובהמשך:

*מכאן, ש/דחובי לצורך הנדרת נכסים בסעיף 269 לפקודת העידינת הוא נכס שהנהנה

העיקרי מן השירותים הניתנים לו על"ידי הדשות המקומית הוא הציבול הדחב? (שם, בעמי 166). (ההדגשות שלנו).

כן ראו דבריו של ביהמייש העליון, מפי כבוד השופט מלצר, בבריים 3878/10 בנק לאומי לישראל בע"מ מ מנהלת הארנונה שבעירית קרית ים (פורסם באתר נבו) (להלן: 'יפס'יד קרית ים'י), בפסקה 14, בדבר התכלית

שבבסיס חיובס של שטחי מעבר מטוג זה:

15

%העיקרון המנחה בשאלת חיובו של נכס באדנונה הינו הטלת התשלום על המחזיק העיקרי בנכס שהוא הנהנה המלכזי מהשירותים שמעניקה לו הרשות המקומית. לכן, מיעט המחוקק מהגדרת *,נכסים? שבפקודת העיריות, אשר המחזיקים בהם ת'יבים בארנונה, נכסים שהם *רחוב'י, אשר מהם נהנה ציבור בכתי מסוים של פרטים ולכן דראוו כי עלויות תחזוקתם יושתו על כלל הציבור, עוד נקבע שם כי את המונח *רחוב או *מדרכה' יש לפרש באופן תכליתי ובהתאם לשימוש האמיתי שנעשה בנכס הנידון/.

וראו האמור בדבר שטחי מעבר המשרתים נכס סמוך אליהם -אותם יש לראות כחלק מהנכס;

*יתרה מכך, נקבע גם כי שטתי מעבר אשר יכולים לשמש את כלל הציבור, עשויים להיות חלק מנכס הסמוך אליהט או מקיף אותם, זאת בהתאם למאפייניו הספציפיים של הנכס או השטח שבמחלוקת..* (ההדגשות שלנו).

לדברים אלו רלבנטיות לענייננו מייקל וחומריי, שכן בענייננו אין המדובר בשטחי מעבר המשרתים את כלל הציבור, אלא המשרתים את באי המחציקים שבבניין המשרדים, ובכלל זה העורר.

עוד ראו לעניין וח פסק דינה של כבי השי ארבל בעניין עייא 8838/02 גולדהמר נ' עיריית חיפת (פורסם בנבו)

(להלן: ייפסיייד גולדהמריי) -שם נידונה שאלת סיווגס של שטחי מעברים ומדרגות בבניין משרדים בו ממוקט משרד עורכי דין ומשרדים נוספים. אמנם באותו המקרה הטוגיה שעמדה להכרעה הנה האם ניתן לחייב

שטחים אלה באופן נפרד ועצמאי מהנכס העיקרי ובסיווג נפרד, ואולם, ישנה רלבנטיות לאמירות כבי השי ארבל בהקשר וּה, אשר קבעה כי מדובר בשטחים שויקתם לשטח העיקרי הנה ברורה -כדלקמן:

'המעדעדים מלינים על מעברים, הדלי מדרגות ושטחי גישה לעסקיהס וכן על שטתי מענר

בחניונים. אלו שטחים שזיקתם לשטת העיקרי ברודה ואינה שנויה במתלוקת ולא ניתן לסווגם כשטת עצמא? [נפרד מהשטת העיק 7?:/ (ההדגשות שלנ.

ראו אף דבריה של כבי השי נאור (כתוארה אז) בפסק הדין, שפסקה אף היא באופן נחרף כי שטתי המעבר בבניין

המשרדים מהוויט חלק בלתי נפרד מהשטח העיקרי -כדלקמן:

'אם נשוב למערערים שלפנינו נראה לי כי יקשה לומר שנכסם מהווה //מתקן דב תכליתיי/ אשר מוצדק להפריד בין חלקיו השונים. כמערערים יש משרד. לנכס זה של המערערים שטתים נלווים כאלה ואחדים הכוללים (ם מקום חניה) אד אין מדובר במתקן רב תכליתי. הזיקה שבין השטחים הנלווים (לרבות מקום החנית) לבין השטח העיקרי (המשרד) היא בדורה ואף אס יאמר כי לא כל השטחים הנלווים הכדחיים לתכליתו של השטח העיקרי עדיין לא ניתן להתילחס אליהט כחלק נפלל. (ההדגשות שלנו).

6. לאור כל דברים אלו, ברי כי לכל הדעות אין לראות בשטחים המשותפים בהם חויב העורר ככאלה המשמשים

ייכמעבר חופשי של כלל חציבוריי, ועל כן, אין העוררת באה בגדר הוראת ס' 5(ח) לצו המסים ודין טענתה

להידחות. כך גס דין טענתה כי אינה מחויקה בשטחים המשותפים להידחות. העוררת הנה בעלת הגיקה הקרובה ביותר לשטחים אלו, גס אם אינה מעניקה בהם שירות בנקאי.

ב. דיון בטענה ביחס לסיווג השטחים המשותפים:

7 כאמור, טענתו החלופית של העורר הנה, כי אין לחייב את השטחים המשותפים על פי הסיווג בו חויב הנכס העיקרי המשמש כטניף בנק -סיווג 341, אלא יש לחייבם בהתאט לסיווג הספציפי שבצו המטשים שחנו 346 -

"מעברים במרכז מסחר?יי או לחלופי חילופין על פי סיווג 302 שבצו המסים.

8. מכוח סעיף 8(ב) לחוק ההסדרים הותקנו שורה של תקנות, בניהן תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה

כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התשייט-2000 (להלן - ייתקנות ההטדריםיי), אשר הותקנו בשנת 2000 והוחלו גם בשנים שלאחר מכן מכוח חקיקה ראשית.

בתקנות נאמר כי סוג הנכס ייקבע בהתאם לשימוש בו ונקבעה רשימה שסיווגה את הנכסים ל- 3 סוגים, וביניהם - ''משרדים שירותים ומסחריי, !*בנקים וחברות ביטוח'י. עבור כל סיווג נקבעו בתקנות תעריפי מינימום ותעריפי מכסימום, המגבילים את הרשויות המקומיות בקביעת שיעור הארנונה.

9. בהתאם לתקנות אלו, ובמסגרת התעריפים השונים שנקבעו בצו המסים, בפרק ב' - יאדנונה כללית על מבנים

המשמשים למשרדים, שידותים, מטחר עודי - נקבעו שורה של סיווגים בתחום זה, ביניהם בין היתר טיווג

1 , שלשונו הנה:

"יתאגיד שעיסוקו במתן אשראי, מוסדות בנקאים, מבנים שמותזקים עי בנק ו/או תאגיד בשליטתו ו/או מטעמו וכל סוגי: המכנים המשמשים לצרכי הבנק לדבות מוסדות כספיים שעסקיהם או תלק מעטקיהס קבלת כספים כפיקדון או מתן הלוואת אשראים ואו פעולות עע, פקודת הבנקאות או חוק הבנקאות רשום תשמיא- 1981 ו/או תאגיד עזר, מוסדות מימון וחג/ ביטוח/.

.0

.1

2

כאמור, צהו הסיווג בו חויב הן השטה העיקרי והן השטחים המשותפים.

ואלו לשונו של סיווג 346 -שלשיטת העורר הוא הטיווג בו יש לחייב השטחים המשותפים הנה:

+מעברים בקניון/מרכז מסחר 2/ (ההדגשה שלנו).

ולשונו של סיווג 302 שנטען כי יש לחייב על פיו כטענה חלופית הנה כדלקמן:

/מבנים המשמשים למשדדים ומתן שידותים, בתי תוכנה, סוכנויות לתנהלת. חשבונות, ביטות, פרסום, משדדי עויד ורו/ח, בית מרקחת ודראגסטור ומרפאות פרטיות לדבות מרפאות שינים/.

נאמר כבר כעת, כי גם את טענה זו של העורר אין בידינו לקבל. טענה זו במסגרתה מתבקש סיווג השטחים המשותפים באופן נפרד מהנכט העיקרי ובסיווג שונה, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה העניפה

חטיימת בנושא.

הלכה זו קובעת, כי שטחים הטפלים לשטת העיקרי יסווגו כשטת העיקרי. וגם כאשר מדובר בסיווג של בנקים, אין מקום לסווג את השטח חטפל בסיווג אתחר מטיווג שנקבע לייבנקים'י.

ראשית נפנה לבריים 4991/04 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה ני שילוח חברה לביטות בע"מ (פורסט בגבו)

(להלן: ייפט'יד שילותיי) וכן פטייד גולדהמר -- עליו הסתמך בית המשפט העליון בפסייד שילות. בפסייד גולדהמר הנייל נידונה שאלת חיובם של שטחים משותפים בבניין משרדים ושטחי חניה באופן נפרד ממשרד עוחייד והמשרדים הנוטפים שבהם התזיקו המחציקים בבניין ובסיווג נפרד. בשלב ראשון סקר בית המשפט את עיקרי

ההלכות בנוגע לפיצול נכש למספר נתחים וחיובס בנפרד -כדלקמן:

*%ככלקל, כאשר מדובר במתקן 'רב תכלית שניתן להפריד בין *תידותיו השונות על- פו שימושיהן, יעשה הסיווג בנפרד לכל יחידה על-פי שימושה ותכליתה (ביץ 744/88, שם). עם זאת יישמה פסיקת בתי המשפט המחוזיים הלכה זו בצמצום וקבעה כי אין לפצל נכס בעל מהות אחת לנתתים קטנים וטפלים למהות העיקרית. ניתנו לכך שני טעמים: האחד- למנוע מצבים אבסורדיים בהם יסווגו באופן שונה ארכיון ושידותים של אותו משרד, למשל. השני- על מנת למנוע הרחבת הסכסוכים בין הפרט לרשות ועל- מנת למנוע מצב בו הרשות תצטרך לעקוב אחלי השימוש בכל יחידה ויחידה בנכס. לפיכך יצרת הפסיקה שני מבחני עזר לקביעת העיקר והטפל בנכס: המבתן האתד הוא מבחן הזיקה בין תכלית. 7 של יחידה אחת לבין תכליתה של יחידה סמוכה. המבחן השני הוא האם השימוש בחלק ספציפי הכרתי למהות הארגון העיקרי בנכס ולפמימוש תכליתו. בית משפט זה בעניין אחוזת ראשונים אימץ מבחנים אלו אך ציין כי הס אינם מהווים דשימה טגורה לצורך בחינת השאלה האמודה/. (ההדגשות שלנו).

ביישום מבחנים אלה קבע בית המשפט העליון, בפסק דינה של כבי השי ארבל, כי בנוגע לחניות הפרטיות -כי ניתן לראות בחם כיחידה נפרדת בעלת תכלית ושימוש נפרדים (בין היתר בשל היעדר הצמידות חפיוית שלהן לטניף הבנק והעובדה שלפי צו המסים משויכיס גם לחניות חלק יחסי משטחים משותפים -מה שמלמד לשיטתה על היותם נכס בפני עצמו), אך לא כך לגבי השטחים המשותפים והמעברים. לגביהם נקבע כדלקמן:

יהמבחנים שהוזכרו לעיל לצורך בחינת השאלה האם מדובר בשטת טפל לשטח העיקרי או לשטת בעל תכלית ושימוש נפרדים אשר יש לסווגו בנפרד מהשטח העיקרי, רלוונטיים במיוחר בעניין זה. בהתאם למבחנים אלו ואף בהתאם לשכל הישר נדאה כי מדובר במקדה מובהק של שטחים טפלים לשטח העיקלי. המערערים מלינים על מעברים, חדרי מדרגות ושטחי גישת לעסקיהם וכן על שטחי מעבר בחניונים. אלו שטחים שזיקתם לשטח העיקלי בלודה ואינה שנויה במתקוקת ולא ניתן לסווגם כשטח עצמאי ונפרד מהשטח העיקלי?./ (ההדגשות שלנ.

.3

4

בפסק דינה של כבי השי נאור (כתוארה אז), הטכימה עם מסקנתה של כבי השי ארבל לגבי המעברים והשטחיט המשותפים, אך לא הטכימה עם מטקנתה לגבי שטחי התנלה, מאחר ולשיטתה אין להעניק משקל להיעדר הצמידות הפיוית. סוגיה זו בה נפלה מחלוקת אינה רלבנטית לענייננו -ואולם בכל הנוגע לסיווג השטחים המשותפים -כאן היתה תמימות דעים בקי השופטות --וראו האמור בפסק דינה של כבי הש' נאור (כתוארה אז)

כדלקמן:

*אם נשוב למערערים שלפנינו נראה לי כי יקשה לומר שנכסם מהווה //מתקן דב תכליתי/ אשב מוצדק להפריד בין תלקיו השונים. למערערים יש משרד. לנכס זה של המעדערים שטחים נלווים כאלה ואחרים (הכוללים גם מקום חמה) אך אין מדובר במתקן לב תכליתי. הזיקה שבץ השטחים הנלווים (לדבות מקום החניה) לבין השטת העיקרי (המשלצ) היא ברנרת (אף אס ?אמל כי לא כל השטחים תמלווים הכרחיים לתכליתו של השטת העיקרי עדיין לא ניתן להתייחס אליתם כחלק נפרד, ואם יטען הטוען כי באשר למקומות החניה (בשונה אולי משטתים נלווים אחדים) יש הכרת להכיר כיחידה נפרדת ועצמאית מאחר שהם אינם סמוכים פיזית לשטת העיקרי אשיב לו לאותו טוען, כי שאלת הסמיכות הפיזית של מקום החניה לשטח העיקרי אין בה כדי להכריע את הכךף?.

בעוד מחלוקת זו לעניין סיווג החניות - שכאמור אינה רלבנטית לענייננו לא הוכרעה, הוכרעה טוגיית חיוב השטחי המשותפיט והמעברים, שכן, גם בפסק דינה של כבי השי חיות - לעניין חיוב השטחים המשותפים והמעבריס - דעתה היתה כדעת השי ארבל ונאור -כי יש לראות בהם חלק אינטגרלי מהשטח העיקרי ואו לפצל את סילווגם.

הלכה זו אומצה על ידי שופטים נוספים בבית המשפט העליון, בפסק דין מאוחר יותר שניתן בסוגיה דומה ובהתייחס לחברת ביטום - בפסייד שילוח. שם, בפסק דין מפי כבי השי רובינשטיין, לו הסכימו כב' השי גרוניס (כתוארו אז) וכבי חשי ריבלין, הוחלט לאמץ את האמור בפסייד גולדהמר ולדחות טענה של חברת ביטוח לפיה אין לתייב שטחי מעברים בקניון בו נמצא הנכס בתעריף הנכס העיקרי (מבטחים). וכך, לאחר ציטוט עיקרי

הדברים בפטייד גולדחמר, פסק כבי השי רובינשטיין כדלקמן:

"הדברים האמורים מקובלים עלי, בראיית השטח המשותף כמעין י'שלוחהי? של השטח העיקרי, א שאני עד לקושי המסוים של תשלומים לפי תעריפים שונים בעד שימוש באותו שטת משותף עצמו על-

ידי מחזיקים שונים בבניין, כמובן לפי חלקם היתסי... (ההדגשה שלנו).

כלומר, הגם שכבי השי רובינשטיין היה ער לקושי בתיוב אותו שטח משותף בתעריפים שונים של מחציקים

שונים בבניין -טענה שהעלה העורר בסיכומיו, עדיין סבר וקבע כי אין לפצל סיווגו מטיווג הנכס העיקרי. מכאן, שטענה זו נשקלה ולא נתקבלה בידי בית המשפט העליון.

בתי המשפט חזרו על הלכה זו במספר פסקי דין מאוחריסם יותר -וגם באופן ספציפי לגבי חיוב בנקים בשטחים משותפים - ראו למשל פסק דינו של כבי השי רון שיפרא בעמיינ 25769-11-14 בנק הפועלים נ' עירית טירת

הכרמל (פורסם בנבו):

/בכל הנוגע לחיוב המערעד בגין השטחים המשותפים באותו סיווג שלפיו הוא מחויב בגין השטח העיקרי, הרי שביהמייש העליון פטק בעניין זה לא אחת כי שטחים משותפים, כדוגמת השטחים המשותפים במקדה דנן , יחויבו בתעריף הזהה לזה בו מחויבים השטחים העיקריים. ראו: ברי/ם 4 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה 2' שילות חבדה לביטות בע'ימ [פורסם בגבו] (פסק דין מיום 03/05/07); ע/א 8838/02 גולדהמר כ עידיית חיפה [פורסם בגכו] (פסק דין מיום 6

5 כן ראו עמיינ (ת''א) 254/05 מגדל אחזקות נדליץץ בע"מ נ' מנהל הארנונה עיריית תל-אביב-יפו (פורסם בנבו) -

שס גס התמודד בית המשפט עם סוגיית סיווג נכס לפי מיהות המשתמש אותה העלה העורר בסיכומיו, וקבע :

*יהעובדה שמחוקק המשנה מצא לסווג בנקים וחברות ביטות תחת סיווג נפרד, על מנת לחייבם ל<שלם ארנונה בשיעור גנוה *ותר, מצביעה על מגמת מחוקק המשנה לא להסתפק במנחן השימוש לצורך טיווגו של נכס בצו האדנונה ולשלב מכחנים נוספים, כמו מבחן *מיהות

המשתמש' בקביעת הסיווג באופן צודק <ותר.

פלשנות אחרת של הולאת סְעיף 8(א) המיל תעוות את כוונת המחוקק ואת התכלית שביקש

להשיג בחוקקו את סעיף 8(א) לחוק ההסדרים המ'ל.

יתירה מכך: על פי המצב המשפטי שהיה קייט לפני חקיקת חוק ההסדרים המיל (ב-1292)

הוטלה אלנונה על בנקים וחברות ביטות על פי המבחן של מיהות המחזיק ללא התתשבות בשימוש שהם עושים בנכס ספציפי כזה או אחר, כך משום שכבר אז ניתן משקל של ממש לעובלדת שסוגי עסקים אלה נהנים משיעודי דונת גבוהים באופן ניכר ביחס לעסקים או ענפים משקייט אחרים. (דאה בענין זה בצ 397/84 בנק דיסקונט - עיריית גבעתיים פדייי ל/ט(2) 13).

לא שוכנעתי כי חקיקת חוק ההסדרים הניל ב-1992 שינה או ביקש לשנות מצב משפטי זה, לא

זו היתה כוונת המחוקק ולא כך משתמע מהוראות סעיף 8(א) הנלל.

משנקבע ע/י ועדת הערר, ועל כך אין, כאמוד, מחלוקת, כי השימוש בנכס מהווה /חלק אינטגדלי ובלתי נפרד ממנגנון עסקיה של מגדלי, יש לסווג את הנכס נשוא דיונינו, לפי סיווג של *מבטת/

ולא סיווג של מחס( או סיווג אחד כל שהוא כפי שטוענת המערערת./

6. ובכל הנוגע לטענת העורר כי הוא אינו מבצע פעילות בנקאית כגון מתן אשראי ללקוחות, בשטחים משותפים -

ראו האמור בפסייד יהב, שם לא נתקבלה טענה מסוג וּה, מפי כבי חשי ארד:

+הסיווג //בנקים? אינו תל אך. ורק על פעילות המתבצעת בסניפי הבנק. הפעילות המתבצעת במשלדיו השונים של תאגיד בנקאי היא חלק בלתי נפרד מהפעילות המתבצעת בסניפיו. משרדו התנהלה והאגפים השונים, ביניהם גם הלשכה המשפטית, עוסקים בקידום המעילות הבנקאית.

ביטויו הברור ביותר של השימוש הבנקאי הוא אמנם השירות שניתן ללקות הבנק בסמי

שימוש בנקאי אינו מתמצה במתדחש בסניף הבנק בלבל. לכן יש לראות בפעילות המתבצעת במשרדי המנהלה שימוש בנקאי, וזאת חרף העובדה שלא מתבצע בה קשד עם לקוחות/.

(ההדגשה שלנו).

וראו לעניין טענת העורר כי לא קיימת זיקה בין השטח המשותף לבנק - בית המשפט הוסיף וקבע, כי כל יחידה שנעשה בה שימוש לסידום פעילותו של הבנס, יש לראות בה כיחידה בלתי נפרדת מטניף הבנק, כדלקמן:

+בתי המשפט נעזרו בשני מבחנים כדי כהשיב על השאלה מתי מדובר ביחידות המצדיקות סיווגים נפרדים ומתי מדובר ביחידות בהן מתרחשת אמנם פעילות שונה אץ אין מקום לפצלן

לצורך הטיווג: מבחן קיומה של זיקה בין תככיות יחידה אחת לבין תכליתה של יחידה סמוכה

ומבחן הבודק האם השימוש בחלק ספציפי הכרחי למהות השימוש העיקרי בנכס ולמימוש תככיתו. לפ שני מבחנים אלה, אין מקום לפיצול אשר מבקשים המערעריט לבצע. תכליתן של היחידות השונות של התאגיד הבנקאי היא קידום מעיכותו של התאגיד ולכן מתקיימת ביניהן

זיקה ברודה?, (ההדגשה שלנו).

לטעמנו, לכל הדעות השטחים המשותפים מהווים חלק בלתי נפרד מהבנק ולוקתים חלק בקידום פעילותו -

משהס מאפשרים גישה ומעבר לבנק -אם של לקוחותיו, אם של עובדיו וכיוייב.

7. עוד ראו סקירה במסגרת פסק דינה של כבי חשי למלשטרייך בעמיינ 26486-11-14 בנק הפועלים בע'יימ נ'י מנהל

הארנונה עיריית טירת כרמל (פורסם בנבו), של הכרעות משפטיות שונות בתי המשפט המחוויים טווג יחידות שונות של בנק לצורך ארנונה, כפי שנסקרו בפסייד בנק יהב, אשר לא יפוצלו ולא יסווגו בסיווג נפרד מטניפי הבנק, הגם שלא מתבצעת בהם פעילות בנקאית -כגון ארכיב, מחסן ועוד. באותו המקרה נקבע

כי משרדי ההנהלה של הבנק יסווגו לצורך הארנונה כייבנקיי)-

"צפסיקת בתי המשפט המחוזיים שורה של פסקי דין הקובעים כי יחידות שונות של בנקים, כגון משדדי מנהלה, אדכיב ומחסנים, יסוןגו כייבנקים/ לצרכי ארנונה (עי/ש 485/98 (נצרת) הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ני מנהל הארנונה, דינים מחוזי כרך כו(10) 306 (ניתן ביום 1.2.99);

עמ'נ (חיפה) 435/01 בנק ערבי ישראלי בע"מ גי מנהל הארנונה של עירית נשר, דינים מחוזי כרך לגש) 9 (ניתן ביום 13.2.03); עמ/נ (חיפה) 1 כננק הפועלים בעימ סניף הראשונים נ'

מינהלת הארנונה של עיריית חדדה, פי/מ מינהליים (תשס) 8 (ניתן ביום 13.2,03). מנגד, בפטק-דין בנק הפועלים קבע בית תמשפט המחוזי בתל-אביב כי קומת משדדים של תאגיד בנקאי, להבדיל מהסניף המצוי בקומה: אחרת באותו בניין, תטווג תחת סיוג /משרלים. מביץן שתי הגישות השונות בבתי המשפט המחוזלים ולאול ההלכות של בית המשפט העליון, יש.

להעדיף את הגישה אשר אינה מפצלת בין יחידותיו השונות ש2 התאגיד הבנקאי. גישה אתרת"

עלולה להביא לתוצאות בלתי סבירות. ולריבול סכסוכים ומחלוקות בין הפרט לרשות, כפי שהוסבר בפסק-דין אחוזת ראשונים (בפסקה 8). יי (וההדגשה שלנו).

8. עוד ראו עתיימ 321/08 כלל חברה לביטוח בע''מ נ. מנהל ארנונה עירית תל אביב (20.7.10) שם נקבע כי נכס

חברת הביטוח המשמש לאחסנה מהווה חלק ממערך התמיכה הלוגיסטית בעסקי הביטוח ולכן יסווג כייחברת ביטוחיי.

עוד נפנה לשורה נוספת של פסקי דין בהם נדחתה טענה מסוג זה ונמצא כי כדין חויבו חלקים של הבנק שאינם משמשים כסניף בנק בתעריף ייבנקיי וכי לא קיימת הצדקה להפריד בין חלקיו של הבנק ולחייבט באופן שונה --

וראו לעניין זה למשל:

-עייש 485/98 (נצרת) הבנק הבינלאומי הראשון בעי'מ ג' מנהל הארנונה, דיניס מחוזי כרך כו(10) 306 .

-עמיינ (חיפה) 635/01 בנק ערבי ישראליּ בע'ימ נ' מנהל הארנונה של עירית נשר (פורסם באתר נבו).

-עמיינ (חיפה) 436/01 בנק הפועלים בע''מ טניף הראשונים נ' מינהלת הארנונה של עיריית .

-עייש (נצרת) 485/98 הבנק הבינלאומי הראשון נ' מנהל הארנונה של עיריות טבריה (פורסם באתר נבו).

בכל פססי דין אלה נקבע, כי המדובר בנכטים המשרתים כולם את אותה מטרה ארגונית אתת, בדרך זו או אחרת ועל כן אין לפצל את התיוב בין חלסיס אלו לסניף הבנק עצמו.

9. מכל אלה עולה, כי טענות העורר אינן עולות בקנה אחד עס ההלכה הפסוקה. העורר בסיכומיו מפנה לפסיקה

אשר אינה משקפת את ההלכה הפסוקה הרוותת והעדכנית. בעיקר מפנה העורר לפסייד בנק הפועלים ראשלייצ.

לגבי פסייד זה נאמר, כי הוא אינו משקף את הדעה הרווחת בפטיקה כיום, ואף ניתנה התייחסות ספציפית לפסק דין וה בפסיקה מאוחרת יותר, במסגרת פסייד בנק יהב -אשר ניתן כשש שנים מאוחר יותר - שם ציינה

כבי השי ארד כדלקמן:

"' בפסק-דין בנק הפועלים קבע בית המשפט המחוזי בתל-אביב כי קומת משרדים של תאגיד בנקאי, להבדיל מהסניף המצוי בקומה אחרת באותו בניין, תסווג תחת סיוג /משרדיםיי. מכין שתי הגישות השונות בבתי המשפט המחוזייס ולאוכ ההלכות של בית המשפט העליון, יש להעדיף את הגישה אשר איגה מפצלת בין *חידותיו השונות של התאגיד הבנקאי. גישה אחלת עלולה להביא לתוצאות בלת? סבירות ולריבול סכטוכיט ומחלוקות בין הפדט לרשות, כפ!

שהוסבד בפסק-דין אחוזת דאשונים?/,

0. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, נדחית טענת העורר בדבר סיווג השטחים המשותפים באופן נפרד.

10

1. הגם שדי במסקנתנו זו כדי לדחות טענת העורר לחיוב השטחים המשותפים על פי הסיווגים המוצעים על ידו,

נוטיף ונאמר, בגדר יילמעלה מן הצורךיי, כי ממילא הסיווגים המוצעים על ידי העורר אינם מתאימים לשטחים המשותפים.

ראשית, אין המדובר במעברים בייקמון / מרכז מטחרייי אלא בבניין משרדים.

לטעמנו, המונת 'ימרכז מסחרייי, אשר צוין בצמידות למונת "קניון!' באותו הסעיף בצו המסים -מלמד על כך שמונת זה מכוון למרכז דומה במהותו לקניון ושמרבית העסקים בו אינם משרדים אלא עסקים הדומים לאלה הקיימים בקניון ובעיקר חנויות, אשר מטבע הדברים מושכים אליהם ציבור בהיקף נרחב יותר ובתדירות גבוהה יותר מבניין משרדים.

כך גם, לא ניתן לומר כל הסיווג יימבניס המשמשים למשרדים ומתן שירותיטיי מתאים לשטחים המשותפים.

גם אם מטתכלים על שטחיט אלה כחלק עצמאי (מה שקבענו שאינו המקרה), הרי שלא נעשה בהם שימוש כמשרד או כמתן שירותים. ואם מסתכלים עליהם ככאלה המשרתים נכט עיקרי --הרי שהם משרתים בנק ולא משרד - וראו לעניין האבתנה בין שני אלה ההתייחטות בֶתקנות ההסדרים -שהנה נפרדת למשרדים ושירותים ולבנקים, וכך גס ובהתאמה -ההתייחסות היא נפרדת בצו המסים.

2. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, נדחית טענה זו של העורר ונקבע כי כדין חויבו השטחים המשותפים בסיווג

בו חויב הנכט העיקרי - סיווג 341 המתייחס למוסדות בנקאיים.

ג. דיון בטענות בנוגע להסכם הפשרה, חוסר סבירות, רטרואקטיביות וטענת דיני ההקפאה:

3. בכל הנוגע לדיני ההקפאה ולטענות הנוגעות להסכם הפשרה ולשאלה האם רשאית המשיבה להשתהרר

מההסכם -נאמר כבר כעת, כי טענות אלו אינן מצויות בסמכות וועדה זו ועל כן דינן להידתות. לא כך לגבי סוגיית הרטרואקטיביות.

4. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשלייו -1976 (להלן: ייחוק הערריי) מגדיר

את סמכויות מנהל הארנונה (וכפועל יוצא -של וועדה או), קובע כדלקמן:

א) מי שחויב בתשלוט אדנונה כללית דשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעו; התשלוט להשיו עליה

לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(4) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום, (2) נפעה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

3 הוא אינו מחזיק בנכס כמש מעותו בסעיפים 1 ו - 269 לפקודת העיריות.

₪0 היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 008 לחוק הסדרים התשמיג - שהוא אינו בע שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכט נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב) אין באמוד בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת העדר עדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת טכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)יי.

1

55

.6

.7

.8

- פסק הדין המנחה אשר התווה את מה שכונה בפסיקה כייהגישה הצרת באשר לשאלתּ היקף טמכותה של

ועדת הערר, הינו פסק דינו של ביהמייש העליון בשבתו כבגייצ בבגייצ 764/88 דשנים וחומרים בימיים בע"מ בי שרית אתא, פייד מייו (1) 793 (להלן: ''פס'יד דשנים וחומרים כימיים"), אשר קבע בוו חלשון:

"*הלכה היא, שמקום שהמחוקק קבע דרך מלוחדת להשגה וערעור על החכות במס יש לילך בדרך אותה קבע,

ואין לה: עתר להליכים הבאים לעקוף הליכים אלה...סמכותו של מנהל הארנונה מצומצמת היא ומוגבלת

למושאים עובדתיים, טכניים וברודים בלבד. שאלות עקדוניות יותר, כמו הקריטריונים שנקבעו לאופן הטלת הארנונה, סבירות גובה תארנונה וכדי, אין הוא רשאי להידרש. אם זה הדין בסמכותו של מנהל האדנונה, ממילא זהו גם הדין לגבי סמכותה של ועדת הערל...,

יפים לעניין אה אף דברי כבי השופט דייר ד. ביין בעייש (חיפה) 109/00 חברת יאיר ש. שיווק בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית חדרה, תק-מח 2001 (1) עמי 7265, אשר חזר על עמדה זו;

יש? 3 לחוק חדשויות המקזמיות (ערר על קביעת אדנונה כללית), התשל/ו - 1976 קובע עילות מוגדרות שבהן *כולה ועדת העדר לדון ואלה אינן כוללות את הטענה כי הצווים נשוא הדיון עומדים בניגוד לחוק ההסדרים ותקנותיו או כי הן בלתי סבירותי.

ואולם, בשנים האחרונות אכן אנו עדים למגמה בפסיקה הבאה להרתיב את סמכויותיה של ועדת הערר, ובמסגרתה אף נקבע בפסקי דין שונים -ראו לעניין וה ברעייא 2425/99 עיריית רעננה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע'ימ, פייד נד(4) 481 (לחלן: *'עניין יזום'') - אשר מהוה את הבטיס לייגישה המרחיבהיי -- שסם נקבע, כי וועדת הערר לענייני ביוב ומים מוסמכת להחליט גם ביחס לחוקיותו של חיוב בתשלום שנעשה על ידי הרשות, תוך שביהמייש עמד על החשיבות בהרחבת הטמכות לוועדות ערר מין שיפוטיות, תוך התייחסות

לאמור בפסייד דשנים וחומרים כימיים, בוו הלשון:

'אמנם אין להתעלם מן העובדה כי בהלכה הפסוקה הובעה גם גישה המצמצמת את תחום התייחסותו של גוף העדר לנושאים עובדתיים"טכניים, להבדיל משאלות עקרוניות הנוגעות לחוקיות או לתקפות ההיטל (ראת דבדי השופט ד/ לוין בפרשת דשנים וחומרים כימיים [4], בעמי לפ?), אולם גישה זו אינה אופיינית לקו העיקדי הננקט בהלכה הפסוקה הנוטה לפרשנות מדחיבה של גדר הסמכויות של גוף הערר, ובאותו ענליץ

עצמ נאמר מפי השופט אוליי (ההדגשות שלנו)-

גישה מרתיבה זו יושמה על ידי בתי המשפט באופן ספציפי לגבי טענת הרטרואקטיביות, בשורה של פסקי דין בהם נקבע, כי וועדת הערר מוסמכת לדון בטענה זו, ובפרט כאשר חיא כרוכה בסוגיות המצויות בסמכותה של הוועדה --מה שלכל הדעות מתקיים בערר זּה,

וראו לעניין ה למשל:

עתיימ 1284/03 מקורות חברת מים בע'ימ ג' מ.א.מנשה (פורסם בנבו)

עייש 988/00 מנהלת הארנונה המרכז לתשלומים עירוניים נ' מובילי תענך בע"מ (פורסם בנבו) עתניימ 359/06 החברה המאוחדת לייצוא נפט בע'ימ ג' עירית אשדוד (פורסם בנבו)

עתיימ 366/04 עירית אשדוד נ' קו מוצרי דלק בע'ימ (פורסם בנבו).

מכל מקום, נכון לכתיבת שורות אלה, לא ידוע לוועדה זו על פסיקה שניתנה על ידי בית המשפט העליון, אשר דנה בסוגיה וו לגופה והפכה את פסיקותיהס של בתי המשפט המחוזיים בנושא זה שהובאו לעיל.

על כן, לאור כל האמור לעיל, לטעמנו הכרעה בסוגיית הרטרואקטיביות מצויה בטמכות וועדה גו ויש מקום לדון ולהכריע בה ביחד עם הטענות האחרות שהועלו בערר ואשר אין חולק שהן בסמכות וועדה זו.

12

9. ואולם, בכל הנוגע לנושאים הקשורים עם חוסר סבירות החיוב --בעניין זה נקטה הפסיקה בעמדה אתידה -כי

סוגיה או אינה נתונה לסמכותה של וועדת הערר - ראו לעניין וה האמור בעעיימ 5640/06 מקורות חברת מים בע''מ נ' מועצה אזורית לכיש ואת' (פורסם באונר-נבו) וכן בבריים 4991/04 מנהלת הארנונה בעירית חיפה מי

שילוח חברה לביטוח בע"מ (פורסם בגבו) -שם נפטק פי:

+המחוקק קבע את סמכויותיה של ועדת העדר, ואין הן כוללות - חוששני - את הסמכות לדו בטענות כגון סבירות התעלי/. (ראו פסק דינו של כבי הש רובינשטיין, עמי 7 לפסהייד, פיסקה שניה).

0. וכך גם בכל הנוגע לטענות בדבר חריגה מדיני ההקפאה -- כפי העולה מהוראת טי 3 לעיל --סעיף גה אינו כולל

טענות בדבר חיוב המנוגד לחוקי ההקפאה. הצדדים אף לא הציגו בפנינו כל פסיקה המסמיכה וועדה זו לדון בטענות הקשורות עס חיוב בניגוד לדיני ההקפאה, וועדה זו אף אינה מכירה פסיקה מסוג זה, נהפוך חוא -

בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע במטגרת עתיימ 17205-04-13 סופר פארם ישראל בע''מ נ' מנהל הארנונה בעירית אילת (פורסם בנבו) קבעה כבי השי ס. הנשיא דברת, כי טענות הנוגעות לסמכות לשנות חיוב בניגוד לדיני ההקפאה =מסומן בעתירה מנהלית בלבד (ראו סי 7 לפסק הדי), כן ראו עעיימ 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ, עמי 8 (פורסם בנבו).

1. ובכל הנוגע לטענות הנוגעות להטכם הפשרה וסוגיית ההשתחררות מהסכט הפשרה - לגבי סוגיות אלה נקבע

מפורשות בהלכה הפסוקה כי הן אינן מצויות בסמכות וועדת הערר - ראו לעניין אה למשל עעיימ 8380/07 עירית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסט בנבו), עעיימ 8380/07 עירית חדרה נ' רכבת ישראל בע"מ (פורסם בנבו), ברי'מ 5611/06 המגרש המוצלח נ' מנהל הארנונה בעירית תל אביב יפו (פורסם בנבו) -שם נקבע פי:

'"השאלות שעניינן הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין נמצאות מחוץ לאותם נושאים שבסמכות ועדת הערר וממילא מחוץ לסמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים בשבתו כערכאת עלעור על החלטות ועדת.

הערל.

על כן, וועדה זו אינה מוסמכת לדון בטענות העוררת בדבר חארה מהבטחה שלטונית בעקבות ההסכט שקיבל תוקף פסק דין. על כן, כל טענות העוררת בהקשר זה נדחות על הסף.

2. מכאן, שהטוגיה היחידה מהסוגיות שהובאו לעיל אשר נותרה להכרעתנו, הנה סוגיית החיוב הרטרואקטיבי.

סוגיית החיוב הרטרואקטיבי:

סקירת ההלכה הפסוקה:

3. במשך שנים רבות עסקה הפטיקה בנושא החיוב הרטרואקטיבי וקיימת פסיקה ענפה בנושא זה.

לאחרונה טיכט בית. המשפט העליון את המבחנים שנקבעו בפסיקה בנוגע לחיוב הרטרואקטיבי, וואת במטגרת עייא 8417/09 ששון לוי נ' עירית ירושלים (פורטם בנבו) (להלן: ייפס'יד ששון לוייי), שס עמד בית המשפט העליון על כך שהנתת חיטוד הנה כי חיוב רטרואסטיבי הנו פסול, ועל המבקש להטיל חיוב

רטרואקטיבי מוטל הנטל לטתור חוקה גו -כדלקמן:

"הלכה ידועה היא כי ידו של בית המשפט תהא קפוצה? בהתרת חיובי אדנונה רטרואקטיביים... חב דטדואקטיבי נחשד מלכתנתילה כפסוע, והנטל לסתור זאת מוטל על הצד המבקש להתיד את החיוב, ואילו חזוב

13

לא לטרואקטיבי נתפס תחילה כתקין, והנטל לסתור זאת מוטל על הצד המבקש לפסול את החיוב../ (ההדגושת שלנו).

ראו לעניין וח אף:

-עעיים 1280/10 מעונות מכבי נ' עיריית רמת גן, פסי 7 ((פורסם בנבת (להלן: ייפס'יד מעונות מכבייי)

-עעיים 4551/08 עיריית גבעת שמואל ני חברת החשמל לישראל בע"מ, פסי 50 ([פורסם בנבו] -עעיים 7749/09 אורט ישראל ני הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים, פסי 31 ((פורסם בנבוז]

4 ראו עוד האמור בפסייד גבעת שמואל לעיל, מפי כבי הש' המשנה לנשיאה ריבלין, כדלקמן:

"יקיימת חזקה פרשנית נגד תחתופה למפרע. אם יימצאו טעמים טובים לסתור חזקה זו, כי אז יש לבחון אש ההחלה למפרע עומדת במבתנים הרגילים של הפעלת שיקול הדעת המנהלי, ובראשם הסבירות..

בחינת סבירותו של חיוב רטרואקטיבי תיעשה תוך איזון בין עניינו של הפרט בסופיות הההלטה ומידת ההטתמכות שלו על ההתלטה, מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי שבקיום החוק ובגביית מס אמת, מאידך גיסא. חשיבות מיוחדת תינתן כמובן להתנהלותו של הנישום, ולשאלה אט דובץ לפתחו לאשם? כפשתו... דק במקרים נדירים, אשד בהם החיוב הרטרואקטיבי יעמוד במבהני הסמכות והסבירות - *תיפתת? ידו של בית המשפט ויותר התיוצ'/. (ההדגשות שלנו).

5. בפרט ראו האמור בפסק דין וה לפיו גם חיוב רטרואקטיבי אשר נעשה במהלך שנת הכספים והחל אחורת עד

לתחילת אותה שנת הכספים, ויש בו משום תיקון ושינוי של השומה - בא גם הוא בגדר חיוב רטרואקטיבי בדיוק כמו חיוב שיש בו תיקון השומה וחל כמה שנים אחורה (ראו ס* 52, 56 לפסהייד).

ראו לעניין זה גס דבריו של ביהמייש העליון בפסייד מעונות מכבי לעיל, אשר התייחס לקביעה זו מפסייד גבעת

שמואל -כדלקמן:

**בעעיים 4551/08...עירית גבעת שמואל ני חבדת השמל ללשראל...נקצעו כללים ברורים ביחס לסמכותה של

רשות מקומית לגבות אדנונה באופן רטרואטקיבו . לאשית, נקבע (שם, בפס' 052 כי כאשר מיתנה שומת ארטונה בגין נכס פלוני בשנת כספים מסוימת, כל שומה מתקנת הנ תנת באותה שנת כסבים ומבקשת לחול על תקופה הקודמת למועד נתינתה, היא בגדר חיוב רטרואקטיבי. כאשד השומה המתקנת מבקשת לחול על שנים עברו,

הדרטרואקטיביות שלה מתקיימת בדרץ של ק2 וחומל/. (ההדגשות שלנו).

6. אחד מפסקי הדין הנוספים המנחים בסוגיית התיוב הרטרואקטיבי, טבע את ההבחנה בין מספר סוגי טעויות

רלבנטיות מצד הפקיד המוסמך, שהביאו לצורך בחיוב רטרואקטיבי - עייא 433/80 נכסיי י,ב.מ ישראל בע'ימ מ מנהל מס רבוש וקרן פיצויים תל אביב, פייד לייד (1) 337 (להלן: '"יפס"יד י.ב.מי), אשר קבע את ההבחנה בין

שלושה סוגי החלטות כאמור:

א. החלטה הנוגדת את החוק או שבצורה אחדת יש בה בעליל משום חדיגה מסמכות;

ב. החלטה שמקורה בטעות משרדית טכנית, שנעשתה בהיסת הדעת;

ג. החלטה, שיש בה משום משגה, במובן זה שהפקיד יישם בצודה בלתי נבונה או בלתי נכונה את המליניות

של משרדו או השתמש בשיקול דעתו באופן בלתי סביר.

לגבי שני סוגי ההתלטות הלאשונים, המוזכרים לעיל, תוכלנת דשויות ציבור בדרך כלל לחזור בהן מההחלטת המוטעית או הנוגדת את החוק ולגרום למתן התלטה אחרת תחתיה/. | (ההדגשה שלנו),

7. וביישום מבחנים אלה, נקבע בשורה ארוכה ונוטפת של פסקי דין, כחוט השני, כי די בסיטואציה בה ברור כל

הנישום היה מודע לכך שהוא מחויב באופו שגוי ומופחת -וגם אם לא פעל באופן אקטיבי להעלמת מידע זה -.

הרי שיש בכך להצדיק חיוב רטרואקטיבי.

14

בתי המשפט אף עמדו לא אחת על חשיבות ההבחנה בין מצב דברים מסוג וּה, בו הנישום מודע לכך שהוא מחויב באופן מופחת, ובין היעדר חיוב מחמת טעות - כך למשל בתייא 776/00 אבי גולדהמר ושות' ני עירית חיפה (פורסט באתר נבו), איבחן כבי השופט ד.ביין את עניין עלבון, כדלקמן:

*יבאותו המקדה נפסק, שמשלות הודעות חיוב רק בשנת 93 לגבי השנים 1986-2 מביא לביטול

החיוב לתקופה שמלפני משלות ההולעות...עם זאת, יש לזכוד, שבאותו המקדה סברה מקורות

כי היא פטודה מאלנונה מכת ס/ 3(ב) לפקודת מסי העיריה ומסי ממשלה (פיטורין) 1938,

והסתמכה על יהמצג על ידי מחדל: שנמשךץ על פני מספר שנים בהן לא נדרשה לשלט מס - כו

אין עומדים לחייבה במס. ענליננו שונה בתכלית השינוי, שכן אין המחזיקים יכולים לטעון

שתיה להם טעם כל שהוא לטבור כי הס פטודים מארנונה מהרגע שקיבלו חזקה ביחידותיהם

לכן, אין טענת ההסתמכות תופסת לגמביהם וכעקדון, יש לדחות את הטענה בלבר

רטדואקטיביות התיוב'/. (ההדגשות שלנו).

במסגרת הערעור לבית המשפט העליון בפסייד גולדהמר לא נכלל ערעור על ההתלטה בסוגיה זו של הרטרואקטיביות. גם בפסייד שילוח הודיעה עירית חיפה כי החליטה לחוור בה מהחיוב הרטרואקטיבי בגין השטחים המשותפים, ובית המשפט ציין בפסק הדין כי טוב שעשתה כן -ראו טי ה'3 לפסק הדין והתייחסותו של בית המשפט לכך בסי ו'1 לפסהייד, תוך איוכור תמצית הפסיקה בנושא, כדלקמן:

*כאמוד, המערערת אינה עומדת במקרת דנא על טענתה באשר לרטרואקטיביות התיוב.

למען הסדר הטוב, עם זאת, נזכיר כי החלכות המדכזיות בנושא זה נקבעו בעייא 75/97ק המועצה המקומית עילבון מי מקורות, פיד נד(2) 433, 452 (השופטת שטרסבדג-כהן); ע/א 0 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בעי/מ נ' עיריית טירת הכרמל, פיד נו(2) 773, 784 (השופט אנגלדד); ע/א 8558/01 המועצה המקומית עילבון ני מקודות, פיד נז(4) 769, 789 (השופט --

כתארו אז - ריבלין) בין השאר נאמר, כי ידו של בית המשפט /תהא קפוצה במתן אפשרות לתקן שומת אלנונה באופן רטרואקטיבי? (ע/א 975/97 עילבון הנזכר, שם). בנסיבות היטיבה המערערת לעשות שעה שויתרה על טענתה בהקשר זת/.

ועוד ראו: עייש 1590/94 דן אגודה שיתופית לתחבורה בע''מ נ' מנהל הארנונה של עירית ת''א (פורסט בנבו).

8. כן ראו פסיקתו של כבי המשנה לנשיא השי ריבלין בפסייד מעונות מכבי, שם עמד על האבחנה בין חיוב

רטרואקטיבי שהצורך בו נולד עקב מה שכונה על ידו יפגם בהתנהלות המישום" אשר יש בו להצדיק חיוב רטרואקטיבי באופן חריג ואשר סותר את התוקה שכנגד חיוב רטרואקטיבי, לבין חיוב רטרואקטיבי אשר נולד שלא כתוצאה מפגס בהתנהלות הנישום.

עוד ראו האמור בפסייד ששון לוי שניתן לאחרונה-שס התיר בית המשפט חיוב רטרואקטיבי על מחזיק בפועל בנכט אשר לא דיווח לעיריה אודות החזקתו, שם בית המשפט שם דגש על כך שמאחר ובנסיבות המקרה היתה למערער, שלא חויב כלל בארנונה בגין הנכס, *דיעה בפועל כי הוא צריך להיות מחויב בארנונה במהלך כל תקופה 1ו, ולכן בנסיבות אלו החיוב הרטרואקטיבי יאינו פוגע בתחושות הצדק וההגינות ואינו גורם כל עוושיי.

ובפרט נפנה את תשומת. הלב לאמור פסיד מעונות מכבי - לחלק בו נקבע, כי אין הצדקה לחיוב הרטרואקטיבי, מאחר והגם שחלו שינויים בחיוב, הסיבה לשינוי התיוב אינה פגם בהתנהלות הנישום אלא שגיאות שונות ביישום שיטות מדידה שונות של העיריה וכי אף שינוי שטח החיוב אינו כוה משמעותי שיש בו להצדיק חיוב רטבואקטיבי. ביהמייש הוסיף וחזר על האבחנה שיש לבצע בין מקרה בו החיוב הרטרואקטיבי נובע מפגם בהתנהלות הנישום וממקרה בו ברור כי הנישום מודע לכך שהוא

15

מתויב באופן שגוי -דבר שיש בו לסתור את התזקה כנגד חיוב רטרואקטיבי נלהצדיסו -לבין מקרה בו ההבדל הוא מינורי -ואז לא קמה חזקח כי הנישום היה מודע לחיוב השגני -כדלקמן:

"גודל השטת אינו נתון משמעותי שמקים חזקה כי הצדדים דייקו בו והסתמכו עלינ - קשת לקבוע בוודאות כי המערעדות היו מודעות ל2: שהשומה שניתנה להם היא שגוית.. אילו היה בפנינו ממצאל עובדתי המורתה למשל כי המעלערות ביצעו עבודות בניה ונמנעו מלדוות אודותיהן לעירייה, יתכן שה:ו מתקיימות הנסיבות התריגות המאפשרות חיוב רטרואקטיבי.. משלא הוכח כי נעשתה תוספת בניה בפרק הזמן שבין שתי המדידות, ולמעשה לא הוצג כל הסבר לפער שבין המדידות, אין סיבה להנית כי המערערות התנהלו בתוסר תום לב ונמנעו מלדוות לעיריית על שינויים שחלו בשטתס? (ההדגשות שלנו).

יישום לענייננו:

9. לטעמנו, דברים אלה שנאמרו בפסייד מכבי יפים גם לענייננו. לאחר עיון מעמיק בטענות הצדדים ובהלכה

.0

.1

.2

.3

הפסוקה, לא מצאנו כי קיימות במקרה הנדון אותן נסיבות מחמירות וחריגות הנדרשות על מנת לאפשר הטלת חיוב באופן רטרואקטיבי. אין המדובר במקרה בו החיוב הרטרואקטיבי נולד עקב אשם מסוים בנישום, כגון שינויים בנכס, או תוספות בנייה כאלה ואחרות שלא דווחו לעיריה, אשר מצדיקים זאת.

כך גם, אין המדובר במקרה קיצוני כמו בפסייד ששון לוי - בו מדובר במי שלא חויב בארנונה כלל בגין הנכס ובמשך שנים רבות -וכל זאת בנסיבות בהן היה ידוע לו חיטב כי הוא אמור להיות מחויב בארנונה כל אותו ומן (בהיותו יישתקן ותיקיי בשוק הנדליין והיכרותו עם תחום זה -כפי שקבע בית המשפט). כאן המדובר בתוספת בגין העמסת שטחים משותפים ובתוספת מטשריס ספורים לשטת הנכט, מעבר למטרים שצוינו בהסכם הפשרה.

לכל הדעות אין זה מקרה קיצוני וברור כמו בפסייד ששון לוי, בו ברור שחיה ידוע לנישום שאמור להיות מחויב.

כמו כן, במקרה הנדון, כפי שציינה המשיבה בסיכומיה, הגורם להגדלת החיוב היה בדיקה שביצעה המשיבה בה נמצא כי שטח הנכס הנו גדול מזה שצוין בהסכם הפשרה. כך גס הוחלט לראשונה להעמיס חיוב בגין שטחים משותפים -מה שלא נעשה על ידי המשיבה בעבר. אם נפנה שוב לפסייד י.ב.מ שהובא לעיל, כל אלח אינם באים בגדר אותן מקרים המצדיקים חזוב. רטרואקטיבי -אין המדובר בהחלטה הנוגדת את החוק או בהחלטה שמקורה בטעות משרדית טכנית בהיסח דעת אלא בהחלטה של המשיבה להתחיל בהעמסת שטחים משותפים --

דבר שלא נעשה בעבר. כך גס לא ניתן לומר ששטח הנכט שנמדד והוטכם עליו בהסכם הפשרה הנו דבר שנעשה *יבהיסה הדעתיי.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, לכל הדעות לא מצאנו כי הנסיבות החריגות אשר נקבעו בהלכה הפסוקה מתקיימות בענייננו, ובשים לב לפסיקה אשר קבעה באופן ברור כי חיוב רטרואקטיבי יותר ביד קפוצה ובמקרים חריגים בלבד, לא השתכנענו כי מקרה וזח נמנה על מקרים אלו. >

על כן, קביעתנו הנה כי דין החיוב הרטרואקטיבי, קרי -החיוב הקודם ליום הטלתו במסגרת התשובה להשגת 6 - להתבטל. \

6

ד. דיון בטענה כנגד תקפות הגדלת החיוב לשנת 2006 והטלת חיוב רטרואקטיבי במסגרת

תשובה להשגת 6 ובהיעדר ''הודעת שומת":

4. בשולי הדברים נציין, ביחס לטענות העורר כנגד תקפות הגדלת החיוב בשנת 2006 במסגרת תשובה להשגת

6 וכן הטלתו רטרואקטיבית, רק בשל הוצאתו שלא במסגרת 'יהודעת שומהיי, כי לא מצאנו כי יש ממש בטענותיו אלו.

5. עיון בתקיקה הרלבנטית בדיני הארנונה מעלה, כי לא קיימת נכון להיום כל הוראת חוק המורה על חובה

בהוצאת הודעת שומה. הוראה בדבר החובה בהוצאת שומה היתה קיימת בעבר בס' 273 לפקודת העיריות [נוסת חדש] (להלן: ייהפקודה'י), ואולם, הוראה זו לא אומצה במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנייג -1992 (להלן: ייחוק ההסזיריטי) -- במסגרתו עבר מקור הסמכות להטלת ארנונה מפקודת העיריות לחוק ההסדרים. וכאמור, במסגרת חוק ההסדרים לא אומצה הוראת סי 273 בדבר הודעת שומת.

6. יתרה מכך, כידוע, הטלת הארונה היא פעולת חסיקת משנה של חרשות, המתבצעת במסגרת צו המסים

המתאשר על ידי המועצה ועל כן, "אירוע המסיי בארנונה הוא מועד הטלת הארנונה על ידי המועצה, ולא מועד משלות כל הודעת שומה לכל נישום ונישום -ראו לעניין זה לשון סי 8 לחוק ההסדרים, הקובע כל:

*מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכטים שבתחומה שאינם אדמת בנין/;.

7. הודעת השומה היא מעין שלב שני במסגרתו נערך חישוב פרטני עבור כל נישום ונישוס על בסיס קובעי המס

שנקבעו כבר במסגרת צר המסים. מכאן, שיש צורך בהוצאת הודעת השומה על מנת לקבוע את סכום החיוב עבור כל נישום ונישום ובהתבסט על קובעי חמס שבצו המסים, אולם היא אינה מהווה המקור להשתת חיוב הארנונה, חיוב זה מתהווה עם אישור צו המסים ולא מתוקף משלוח הודעת השומה.

ראו לעניין זה למשל האמור בספרו של חנריק רוסטוביץ, ''ארנונה עירונית'י, בעמי 492-893;

/אירוע המס יוצר חבות לעיומית של הנישום במס. על מנת לקבוע את סכום המס יש לעדוך שומת מש...מעשה השומה הופך אה החצות הרעיונית של המשום לחיוב מעשי .בעקבות מעשת השומה מוצאת הודעת שומה מאת פקיד הרשות אל הנישום וזו צריכה להיות ערוכה בהתאם לכללים מסוימים והכיל את כל יסודות השומה...

...למונח שומה אין זכר בפקודת העיריות בהקשר לארנונה, ומאז חדלו העיריות לעשות שימוש בסי 273 לפקודת העיריות, אין לו מקום. דב כותו של הדגל, ואת פעולתה של דשות מקומית בקביעת גובת החיוב בארנונה ממשיכים לכנות בשם זה.> (ההדגשה שלנו).

8. לאור כך שמחד גיסא אין חובה סטטוטורית להוצאת הודעת שומה, אך מאידך גיסא הוצאת הודעת שומה הנה

הכרתית לצורך קביעת סכום חוב הארנונה של כל נישום ונישום, קיימות מחלוקות באשר לשאלת תוקפה של הודעת השומה ובשאלה האט היעדר רכיב כוּה או אחר ממנה או אף היעדר הודעת שומה כלל, פוגע בתקפות

חיוב הארנונה - אין עמדה ברורה וחד משמעית בנושא גה (ראו לענייו זה למשל האמור בספרו של הנריק רוסטוביץ, ייארנונה עירונית", עמ' 485-486, 492-493).

.. עיון בתשובת המשיבה להשגת 6 מעלה, כי היא מפורטת וכוללת את כל רכיבי הודעת שומה, כולל כל פרטי הנכט, שטח הנכס והסיווג בו חויב, כך שעמדו בפני העורר כל הנתונים הדרושים על מנת להשיג על החיוב. על כן, בשים לב לכך שמחד אין חובה סטטוטורית להוצאת הודעת שומח, ומאידך הטלה זו בוצעה בפועל בספרי

17-

המשיבה ומלוא פרטי הטלת השומה צוינו בתשובה להשגת 2006 תוך שניתנו בידי העורר מלוא הנתונים להגשת השגה -מסקנתנו הנה כי אין בהגדלת החיוב במטגרת התשובה להשגת 2006 לבדה להביא לבטלות החיוב הרטרואקטיבי ו/או לעצם הגדלת התיוב לגבי יתרת שנת 2006.

נציין במאמר מוסגר, כי כאמור לעיל, ממילא מצאנו כי אין במקרה הנדון הצדקה לחיוב רטרואקטיבי, אך זאת לא בשל הטלתו שלא במסגרת הודעת שומה אלא מהנימוקים שצוינו. על כן, מסקנתנו בעיקר רלבנטית לגבי הגדלת החיוב בנוגע ליתרת שנת 6 --מיום התשובה להשגה 2006 ואילך -מצאנו כי אין כל פגם בחיוב זה בשל הוצאתו במטגרת תשובה להשגת 2006.

טיכום ומסקנות:

1. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, הערר מתקבל בחלקו, במובן וה שמתקבל הטענה בדבר חיוב רטרואקטיבי

ודין התיוב הקודם ליום התשובה להשגת 2006 -להתבטל. יתרת טענות העורר נדחות.

2 בנסיבות העניין, בשים לב לתוצאה לפיה הערר התקבל באופן חלקי, לא ניתן צו להוצאות.

בהתאם לתקנה 20(ב) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בפני וועדת הערר), התשלייט -1977, קיימת וכות ערעור על החלטה זו, לפני בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת וזאת תוך 45 יום מיום מטירת ההחלטה.

בהתאם להוראת תקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת הערר), התשליי -1977, החלטה זו תפורסם באתר האינטרנט של עיריית נצרת עילית, וזאת תוך 10 ימים מיום הגעת הההלטה לצדדים. הצדדים יוכלו להביע את התנגדותם לפרסום ההחלטה בתוך 5 ימיט מיום קבלת ההחלטה ותינתן החלטה בהתאם.

היוט: 06.2015.

עו"ד איהאן)טחניני מר משה תושלה כהן עו"ד רות

*ו'יר הוועדה חבר הוועדה חברת הוועדה

8