החלטת ועדת ערר מיום 1.10.17

בפני ועדת הערר לענייני ארנונה ערר מס' 26/16

שליד עיריית רמת השרון

בעניין: לימור קסלר דוידור

באמצעות בייכ עו"ד לימור עמר ואחי

נגד

מנהל הארנונה בעיריית רמת השרון

ע"י בייכ עו"ד עינב סילורה ואתי

בפני חברי ועדת הערר:

*ו''ר: עו''ד טליה פרדו (שופטת בדימוס)

חבר: עו''ד יבין רובלי

חבר: עו'יד הגר בלייר

החלטה

עמדת חבר הועדה, עו"ד יבין רובלי:

1. עניינו של ערר וה באופן חיובו של נכס המצוי ברח' הומיר 4 ברמת השרון, מותזק בידי

העוררת ומשמש למגוריסם (להלן: ''הנכסיי). ביום 16.2.16, לאחר שכבר נמסרה הודעת שומה ראשונה לעוררת, ערך המשיב מדידה בנכס ובעקבותיה, ביום 8.3.16, נשלחה לעוררת הודעת שומה מתוקנת ובה הוגדל שטח הנכס לחיוב (להלן: 'יהשומה המתוקנת'י)

2 העוררת טענה בעררה כי יש להקטין את שטח הנכס לחיוב שבשומה המתוקנת, שכן לדידה אין לחייב בארנונה שטחים שלא נכללו בשומה המקורית כדלקמן: שטת כניסה בגודל 2.24 מ"ר, שטח חניה בגודל 6.13 מ"ר (לאחר שהופחת ממנה שטח של 18 מ"ר כנדרש בצו הארנונה), שטח מרפסות בגודל 6 מ"ר ושטח מחסן בגודל 9.79 מ"ר. יצויין, כי בתשובתו לערר קיבל המשיב את טענת העוררת באשר לשטח המחסן וגרע אותו מן התיוב. לפיכך, המחלוקת בערר שלפנינו נוגעת לשטחים שונים שגודלס הכולל הוא 13.53

מייר בלבד (להלן: 'יהשטחים שבמחלוקתיי).

העוררת העלתה בפנינו טענות שונות באשר לחיוב השטחים שבמחלוקת. ראשית טענה, כי מדובר בשטחים שנועדו לשימושים שלא נקבע לגביהם חיוב מפורש בצו הארנונה ועל כן הס אינם בני חיוב. לחילופין טענה, כי הס אינם משמשים בפועל למגורים ועל כן אין לסווגם בסיווג ''מגורים'' אלא בסיווג זול יותר של ייקרקע ששימושה עס המבנה'יי. באשר לשטח הכניסה, הוסיפה וטענה העוררת כי אין מדובר במבנה אלא בייחלק מהדקורציה הארכיטקטונית של המבנה'י. ביחס לשטח התניה, טענה העוררת כי מדובר בהצללה גרידא, אשר אינה יוצרת יימתחם סגוריי ועל כן אין לראות בה מבנה בר חיוב. ואילו באשר לשטח המרפסות טענה העוררת כי הוא י'אינו מהווה חלק מבית המגורים ואינו עונה על הגדרת שטח נכס בנוייי. כמו כן, טענה העוררת, כי השומה המתוקנת שנקבעה לה בחודש מרס 2016 הוחלה באופן רטרואקטיבי ופסול החל מראשית השנה. העוררת הוסיפה וטענה, בהקשר וה, כי רכשה את הנכס בהסתמך על האופן שבו חוייב הנכס בעבר, בטרם הוספת השטחים שבמחלוקת לשומת הארנונה. לבסוף, טענה העוררת כי יש לחשב את שטחי הנכס לצורך החיוב בארנונה באופן מדורג, ולא לפי תעריף קבוע החל על כל הנכס.

המשיב מצדו, טען בפנינו כי שטח הנכס נקבע כדין, שכן מדובר בשטחים מקורים הנכללים בהגדרת 'ישטח הנכס הבנוייי שבצו הארנונה. באשר למועד החיוב, טען המשיב כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בטענה זו וכי אין מדובר כלל בחיוב רטרואקטיבי, ואילו באשר לטענה על החיוב האחיד לכל הנכס טען המשיב, כי פעל בהתאם להוראות צו הארנונה וכי אין סמכות לועדת הערר לדון בשאלות של סבירות הצו וחוקיותו.

שטח הנכס וסיווגו

לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בראיות שהציגו, אני סבור כי אין ממש בטענות העוררת באשר לשטח הנכס וסיווגו. בניגוד לטענת העוררת, עסקינן בשטחים שצו הארנונה קבע במפורש את חיובם, וואת במסגרת הגדרת יישטת הנכס הבנויי' כדלקמן:

'ישטח מקורה כולל במייר של רצפות המפלסים לרבות: שטחים משותפים, קירות חיצוניים, קירות פנימיים, שטחי מעבר, מטבחים, שירותים, כביסה, חניה, אחסון, מקלטים, תחזוקה, מרפטות סגורות, מרפסות פתוחות מקורות, סככות, מרתפים, מדרגות, פירים וכיוי/בי' (ההדגשות - לא במקור, י.ר).

מהוראה זו עולה, כי מועצת עיריית רמת השרון בחרה להשית ארנונה על נכסים ברחבי העיר לפי שיטת ייברוטו-ברוטויי שבה נעשית מדידה חיצונית של הנכס, והכוללת גם שטחים שקשורים או צמודים אליו, כגון שטחים משותפים ושטחי שירות.

הלכה למעשה, מתקין צו הארנונה קבע במסגרת הגדרת "ישטח בנוייי, ששטחי לוואי שונים הטפלים לשימוש העיקרי הס בני חיוב, וחיובם צריך להיעשות לפי הסיווג שחל על השטחים העיקריים של הנכס.

8 על פי ההלכה, כל רשות מקומית רשאית להגדיר על פי הבנתה את המבחנים לחישוב הארנונה, ככל שהדבר אינו סותר את הוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשני/ג-1992 ואת פקודת העיריות. היקף שיקול הדעת הנתון לרשות המקומית, ביחס למהות המבחנים שעליהם היא מבססת את חיובי הארנונה בתחומה ובאשר לשיטת המדידה הוא נרחב. ראו: בגיצ 1355/93 ועד מעקב לענין ארנונה נ' ראש עיריית ירושלים, תק-על ‎ ,)94‏ 1391, עמ 1392; עמיינ (נצי)

3 עיריית בית שאן נ' מיארה ,לא פורסם, 26.10.2003); עמיינ (נצ') 104/02 מורד-

עצמון נ' מנהל הארנונה עירית טבריה ,תק מח 3(2002) 16657, פיסקאות 12-9 (2002);

עמיינ (חיי) 207/02 ריבוע כחול ישראל בע''מ נ' עיריית כרמיאל ,תק מח 2(2005) 2207.

9. מן הראיות שהוצגו לנו עולה, כי כל השטחים שבמחלוקת הס מקורים, צמודים לבית

המגורים ומהווים חלק בלתי נפרד מן המכלול הפונקציונלי שלו, כך שלא ניתן להתייחס אליהם בנפרד. לפיכך חיוב השטחים שבמחלוקת נעשה כדין על פי הוראות צו הארנונה.

0. באשר לטענתה החלופית של העוררת לפיה מדובר בשטחים שאינם משמשים בפועל

למגורים, ועל כך יש לסווגם בסיווג ייקרקע ששימושה עם המבנהיי, הרי שטענה זו חותרת תחת עקרונות היסוד של דיני הארנונה. אכן, צודקת העוררת באומרה שיש לסווג שטחים לפי שימושם בפועל, אך במקרה שלפנינו עסקינן בשטתי לוואי הטפלים לשימוש העיקרי, ולא בשטחים העומדים בוכות עצמם ויכולים להוות יחידות שומה נפרדות ועצמאיות.

1. למעשה, מבקשת העוררת כי נורה על פיצול שטח הנכס למספר תתי-יחידות שומה, שכל

אחת תסווג באופן שונה, בהתאם לשימוש - כביכול - הנעשה בה. לכך אין להיעתר, שכן בדיני הארנונה הולך הטפל אחר העיקר. על פי פסיקת בית המשפט העליון ניתן לפצל נכס למספר יחידות שומה, ולסווגן באופן שונה, רק אם מדובר בנכס רב תכליתי רחב ידיים, שיחידותיו עומדות בפני עצמן, לכל אחת תכלית נפרדת ואין ויקה ביניהן. (ראו למשל:

בריימ 5557/06 מצפה תת ימי ים סוף בעי/מ נ' מנהל הארנונה ,תק-על 1(2007) 31, ניתן ביום 2.1.2007).

2. הפסיקה לא התירה פיצול לתת יחדות שומה ביחס לנכסים קטנים יותר שהשימוש בהם

הוא בעל תכלית אחידה (ראו: עמייג (מחוזי - חיפה) 328/06 חברת דואר ישראל בע"מ מי מנהל הארנונה ,תק-מח 4(2006) 5585, ניתן ביום 22.11.2006; עתיימ (מחוזי - ת''א)

5 ארד נ' מנהל הארנונה ,תק-מת 4(2006) 10264, ניתן ביום 24.12.2006).

3. לא זו - אף זו: עסקינן בשטחים בנויים ולא בקרקע, ולכן הסיווג שהציעה העוררת כלל

אינו אפשרי.

4. באשר לטענת העוררת, כי שטח הכניסה אינו מבנה אלא רכיב 'ידקורטיבי-ארכיטקטוניי

גרידא, הרי שאין בטענה וו ממש. צו הארנונה מחייב במס שטחים מקורים כלשהם

המצויים בנכס, ואין נפקא מינה לתכלית הקירוי. מכל מקום, לקירוי כניסה יש ערך מעשי מובהק, שכן הוא מעניק הגנה מפני שמש ומשקעים. לא רק בדקורציה ואסתטיקה עסקינן, כי אם באלמנט פרקטי התורם לערכו הכלכלי של הנכס (על המבחן הכלכלי לצורך הגדרת 'ימבנהי' ראו: רוסטוביץ, ארנונה עירונית, ספר ראשון (מהדורה חמישית)

בעמי 322).

5. הוא הדין באשר לשטח התניה. מדובר בשטח מקורה המהווה חלק מן המכלול

הפונקציונלי של בית המגורים ומן הדין למסותו. מן הראיות שהוצגו לנו עולה כי מדובר במבנה לכל דבר, שנעשה בו שימוש של חניה ואין כל הצדקה שלא לחייבו.

6. במהלך הדיון בפנינו, טענה העוררת כי חלק משטח החניה אינו מקורה, שכן את הגג חוצה

צמרת עצ, ועל כן יש להקטין את החיוב בהתאם לשטח שתופסת הצמרת. אלא שהעוררת לא העלתה טענה זו בהשגתה ובעררה, ודי בכך כדי לדחותה. ואת ועוד - אחרת: העוררת לא הציגה ראיה כלשהי באשר לשטחתו של העצ אותו יש לגרוע, כביכול, מן החיוב, אף שנטל הראיה מוטל עליה. מכל מקום, המשיב ביקש מועדת הערר שהות לבחון את טענת העוררת בעניין שטח העצ, ובהודעה שמסר הציג המשיב תשריט מדידה שנערכה בנכס ביום 29.6.17, ממנו עולה כי שטח החניה המקורה גדול יותר מכפי שחוייב על ידי המשיב, אף לאחר גריעת שטחו של העצ. לפיכך אני דוחה את טענת העוררת בעניין וה.

7. מאותם הנימוקים שהצגתי לעיל, ראוי לחייב בארנונה גס את שטח המרפסות. אני

מתרשם מן הראיות שהוצגו כי שטחי המרפסות שחוייבו הס מקורים, מהווים חלק מן המכלול הפונקציונלי של הנכס, ניתנים לשימוש ואין כל מניעה לחייבם.

8. העוררת ביקשה בעררה להסתמך על הוראות תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר,

תנאי ואגרותיו), התש'יל - 1970. לטענתה, קובעות התקנות הללו ששטחי שירות בבניין לא יפחתו מ- 2.05 מי, ומכאן מנטה העוררת ללמוד כי מרפסת שגובה הקירוי שלה נמוך מ- 2.05 מ' לא צריכה להיות מחויבת בארנונה. אין בידי לקבל טענה זו. ההוראות שבתקנות התכנון והבניה מהוות הנחיה באשר לאופן בנית נכסים ובאשר לחישוב אחוזי הבניה, והן אינן רלבנטיות כלל לסוגיה דנן. כל דין והוראותיו - כל דין ותכליתו, ותכליתן של תקנות התכנון והבניה בעניין וה שונות מתכליתו של צו הארנונה (על האבחנה בין דיני התכנון והבניה ודיני הארנונה ראו למשל: עמיינ 714/09 ידיעות אחרונות נ. מנהל הארנונה בעיריית ירושלים (פורסם במאגר המשפטי נבו).

9. אבקש להרחיב בעניין וה כדלקמן: חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת

יעדי התקציב), תשנ"ג - 1992 קובע בסעיף 8: ''מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה

.0

.1

.2

כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכסיי. המונח ''נכסיי מוגדר שס באמצעות הפניה לסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] המתייחסי לייבנייניס וקרקעותיי, ואילו המונת ייבניין'י מוגדר: '' כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו'י. מכאן, שמבנה המצוי בתחומה של הרשות המקומית חייב בארנונה, על כל חלקיו, ושאלת התאמתם של חלקי המבנה להגדרות דיני התכנון והבניה אינה מעלה ואינה מורידה. זו הסיבה שניתן למסות בארנונה גם שטחים שאינם נכללים באחוזי הבניה (ראו: עמיינ 27493-08-11 שושנה מאנע נ. מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (פורסם בנבו), ואפילו ניתן למסות בארנונה מבנים שנבנו ללא היתר כלל (ראו: עייש (מחוגי-ת''א)

7 ,צחק ארווין רונן נ' ועדת הערר לענייני ארנונה, עיריית נתניה ,דיניס מחוצי, כרך

לב (4), 209. מרפסת שגובהה נמוך מ- 2.05 מ' חייבת בארנונה, והמשיב כלל אותה כדין בשטח הנכס לחיוב.

הטענה בדבר החיוב הרטרואקטיבי

המשיב טען בפנינו כי ועדת הערר אינה מוסמכת כלל לדון בעניין זה, ואכן מדובר בטענה כבדת משקל. הפסיקה המפרשת את הוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976, בעניין היקף סמכויותיה של ועדת הערר, אינה אחידה. בעבר, ההלכה הייתה ברורה ועקבית, וגרסה כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בשאלות משפטיות מובהקות, כגון חוקיות צו הארנונה וסבירותו, אפליה ומיסוי רטרואקטיבי (ראו: בגייצ 764/88 דשנים וחומרים כימיים נ' עיריית קריית אתא, פייד מו (1) 793, 779 - 780 (1992); והשוו: עע'ימ 1280/01 מעונות מכבי נ. עיריית רמת גן (פורסם בנבו) ; עמיינ 14848-02-13 עופר שערים אוטומטיים נ. מנהל הארנונה בעיריית ראשון לציון (פורסם בנבו).

אלא שבשנים האחרונות ניכרת מגמה בפסיקה להרחיב את סמכויות גופי הערר אל מעבר לשאלות טכניות עובדתיות בלבד, וזאת משיקולים של יעילות הדיון, בייחוד כאשר מדובר בשאלות משפטיות שההכרעה בהן מחייבת בירור עובדתי (רע/א 2425/99 עיריית נס ציונה ני יזום והשקעות בע'מ, פיד נד(481,)4 ; עמיינ (נצרת) 107/02 ריבוע כחול נ' מנהלת הארנונה בעיריית עפולה, תק-מח 2(2003), 7181 ,עמי 7189 ; עתיימ 1284/03 מקורות חברת המים בע'מ נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית מנשה, פדאור 04 (19), 540).

לפיכך, והואיל ושאלת החיוב הרטרואקטיבי במקרה שלפנינו שורה בשאלות אחרות בעלות מימד עובדתי מובהק, כגון שטח הנכס וסלווגו, אני סבור כי ועדת הערר מוסמכת לדון בטענת הרוטרואקטיביות, וכי לא יהיה זה ראול ויעיל לפצל את הסכסוך בין הצדדים לשתי ערכאות דיוניות שונות.

3

.4

5

.6

לגופו של עניין, אני מסכים עם בייכ המשיב, עו"ד סילורה, שטענה כי כלל אין מדובר בחיוב רטרואקטיבי פסול, אלא בתיקון טעות לגיטימי במדידת שטח הנכס. מלכתחילה חוייב הנכס בחסר, שכן לא נכללו בו שטחים אשר צו הארנונה קובע במפורש כי יש לחייבם. חשוב להבהיר, בעניין אה, כי על פי פסיקתו של בית המשפט העליון, עצם החיוב בארנונה אינו מתרחש במועד שבו קיבל הנישום את הודעת השומה, אלא בהחלטת מועצת העיריה שחוקקה את צו הארנונה הרלבנטי. על פי ההלכה שנקבעה בעייא 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע''מ נ. עיריית טירת הכרמל, פייד נו 773, שומת הארנונה (או יידרישת הארנונה'י) אינה יוצרת את נטל המס אלא רק עושה אותו בר -ביצוע. לפיכך, שאלת הרטרואקטיביות לא צריכה להיבחן ממועד שליחת הודעת השומה המתוקנת אלא ממועד התקנת צו הארנונה אשר חייב את השטחים שבמחלוקת. אמור מעתה: חיובס של השטחים שבמחלוקת נעשה מייד עם התקנת צו הארנונה לשנת 2016 (בסוף שנת 2015)

ולא בחודש מרס 2016, עת נשלחה לעוררת השומה המתוקנת.

הודעת התשלום המקורית שנשלחה לעוררת היתה שגויה על פניה, ולא ביטאה כראוי את הוראות צו הארנונה שעל פיהן חוייב הנכס. הנישום מצדו אינו רשאי להסתמך על טעות בהודעת התשלום, הסותרת בעליל את הוראות צו הארנונה, ואין הוא רשאי לצפות להימנע מתשלום מס על יסוד אותה טעות. גישה כזו חוטאת לעקרון שלפיו יש לגבות מס אמת ופוגעת באינטרס הציבורי.

ברות גו נקבע פעמים רבות, כי ניתן להתיר תיקון טעות בשומה וכי תיקון הטעות יתול מראשית שנת המס. כך למשל, בעת'ימ 1229/02 תש נ' המועצה המקומית גבעת שמואל [לא פורסם] (16.1.06) נקבע: 'ימאחר שמדובר בתיקון טעות, סבורה אני כי אין להגביל את תיקון הטעות שנפלה בחישוב שטח הנכס ליום ההודעה וניתן לדרוש תיקונה של הטעות ביחס לכל שנת הכספים מבלי שהדבר יוגדר כחיוב אסוריי. ראו גם: עת'ימ 8 מעונות מכבי בית בלב בע''מ נ' עיריית רמת גן [לא פורסם] (10.12.2009); עמיינ 6 אי. בי. אמבן ניהול השקעות בע''מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (טרם פורסם); עמיינ 411/04 עוף טנא תעשיות (1991) בע'ימ נ' מנהל הארנונה בעיריית חדרה תק-מח 2005 (2), 4496, רעייא 2987/91 מאירה ריינר נ' עיריית ירושלים פייד מו (3) 661,

בג''צ 7712/04 אהובה וינברג ואח' נ' עיריית תל אביב - יפו ואח' (טרם פורסם).

מסקנתי מתחזקת לאור העובדה, שתיקון השומה נעשה זמן קצר לאחר שהוצאה השומה המקורית: על פי האמור בערר, נשלחה השומה המקורית ביום 21.2.16 ואילו השומה המתוקנת היא מיום 8.3.16 כלומר הוצאה בתוך פחות משלושה שבועות. המשיב לא קפא על שמריו, ומשנודע לו דבר טעותו מיהר לתקנה. בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענת

העוררת באשר להסתמכותה על השומה השגויה, כמו גם על שומות שגויות קודמות שהוצאו לנכס.

הטענה בדבר התיוב המדורג

7

.88

ל

.0

;1

אין חולק, כי צו הארנונה קובע תעריפים שונים לנכסים המשמשים למגורים בהתאם לגודלם. בטבלה המצויה בפרק בי של הצו מפורטים תעריפים שונים, ההולכיס וגדלים ביחס ישר לגודל הנכס. כך למשל, נכסים קטנים ששטחם לא עולה על 75 מ"ר מחוייבים לפי תעריף של 38.56 ₪ למייר, ואילו התעריף לנכסים רחבי ידיים ששטתם גדול מ- 151 מייר (כמו הנכס של העוררת) עומד על 66.36 ₪ למייר.

העוררת טענה בפנינו טענה שובת לב, לפיה יש להתיל את טבלת התעריפים באופן מדורג, כך שבית המגורים, ששטחו 278 מ"ר יחוייב על פי מדרגות מס, כשהעליה בתעריפים תחול רק על התוספות השוליות של השטחים. לפי טענה זו, יש לחלק באופן רעיוני את הנכסים לשכבות, כאשר על כל שכבה מוטל מס בשיעור שונה לפי הדירוג שבטבלה. המשיב מצדו טען כי מדובר בטענה שאינה בסמכות ועדת הערר, שכן מדובר לדידו בעניין של חוקיותו או סבירות צו הארנונה.

אני סבור שבעניין הסמכות - הדין עס העוררת. יובהר, כי העוררת אינה טוענת דבר כנגד טבלת התעריפים, חוקיותה או סבירותה, או באשר לסמכות מועצת העיריה לקבוע תעריפים מדורגים, וטענתה מתרכות באופן שבו יש לפרש וליישם את הצו על הנכסים השונים. מדובר, הלכה למעשה, בשאלה פרשנית גרידא של צו הארנונה, ביחס לשטחי הנכסים לחיוב, שועדת הערר בהחלט מוסמכת (ואף חייבת) לבחון. צו הארנונה הוא המקור הנורמטיבי לבחינת המחלוקות בכל אותם הנושאים שהינם בסמכות ועדת הערר, והועדה אינה יכולה להסיק מסקנות באשר לתחולת הוראות הצו בנושאים שבסמכותה מבלי לבצע הליך של פרשנות. מלאכת הפרשנות אינהרנטית לפעולתנו בבואנו לפעול בגדר סמכותנו, ולפיכך, אני סבור כי אין מניעה שנדון ונכריע בטענתה המעניינת של העוררת.

אלא שבמחלוקת הפרשנית שבין הצדדים דעתי היא כדעת המשיב. אכן, מתקין צו הארנונה לא הוסיף לצד טבלת התעריפים הטבר באשר לאופן יישומה, ולכאורה אין הצו מבהיר האם תחולת התעריפים השונים היא קבועה - לכל שטח הדירה החל מהמייר הראשון - או שמדובר במדרגות מס המתייחסות לתוספות השוליות של שטתי הנכסים.

אלא שטבלת התעריפים מדברת בעד עצמה והיא אינה טעונה הסבר או הנחיה: בכל שורה בטבלה מופיעות המילים "'נכס ששטחו ‎ .‏ "' ובצידן התעריף שנקבע לנכס בגודל שכוה.

ככל שמתקדמים בטבלה מופיעים נכסים גדולים יותר, ללמדך שהתעריף השונה מתייחס לנכס בכללותו ולא לתוספת השולית של השטח. הפירוש ההגיוני היחיד לטבלה, הנובע מלשונה הברורה הוא כי על נכס גדול יש לשלם תעריף יקר יותר - לכל הנכס, החל מהמייר הראשון וכלה באחרון. מן המסד ועד הטפחות.

אך לא רק לשון הצו מחייבת פרשנות גו כי אס גס תכליתו. הטלת מס גבוה יותר לבעלי נכסים גדולים (וממילא יקרים) יותר נועדה להקטין את אי-השוויון ולצמצם פערים חברתיים. על פי פקודת העיריות והפרשנות שניתנה לה, הרשות המקומית רשאית להבחין

.2

=

.6

.5

.6

בין קבוצות של נישומים, ולהטיל נטל גבוה יותר על קבוצות בעלות יכולת כלכלית גבוהה יותר (ראו: בגייצ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע''מ נ' עירית תל-אביב-יפו, פייד לייג(1)

3, 120-121 (1978); בג'יצ 456/83 ברוידא נ' עיריית רעננה, פייד לח(1) 359, 361 (1984);

ארנונה עירונית א', בעמ' 432-438). גס בעירנו ישנם פערים חברתיים וסוציו-אקונומיים, וניכר שמועצת העיריה ביקשה להתחשב בהם בהקשר של תשלום ארנונה למגורים, כך שנכסי מגורים המוחזקים בידי בעלי יכולת כלכלית גבוהה יחוייבו בשיעורי מס גבוהים יותר. זו, אפוא, תכליתו של דירוג נכסי המגורים לפי שטחם.

העוררת טענה בדיון שבפנינו, כי יש לפרש את טבלת התעריפים באופן ייפרוגרסיבייי (ראו:

פרוטוקול הדיון מיום 28.6.17 בעמי 2). מס פרוגרסיבי הוא מס שאחוז התשלום שלו מסך

ההכנסה עולה עם דרגת ההכנסה, ההון או נושא המס.

אלא שמבין הפרשנויות שהציגו הצדדים, דווקא פרשנותו של המשיב היא הפרשנות אשר מגשימה טוב יותר את פרוגרסיביות המס, במובן המהותי של המונח. קביעת מדרגות מס המתייחסות רק לתוספות השוליות של השטחים - כהצעת העוררת - מקטינה את נטל המס על השכבות החזקות, ולמעשה פוגעת בכוונת מחוקק המשנה. אם נקבל את עמדת העוררת יקטן הפער בין המס שמשלם תושב המתגורר בבית-מידות יקר ערך לבין המס שמשלם נישום המתגורר בדירת שיכון קטנה וזולה. במילים אחרות - העוררת מתייחסת לעניין הפרוגרסיביות כדי לבטא הדרגתיות טכנית גרידא, בעוד שהפרוגרסיביות הבאה לביטוי בפרשנות המשיב חיא מהותית, ועל כן הולמת את תכלית הצו.

תכלית דומה (אף שלא מתחום הארנונה) נדונה בעי'א 1842/97, 1869 עיריית רמת גן ני מנחמי מגדלי דוד רמת גן בע''מ וערעור שכנגד, פייד נד(5) 15. כבי הנשיא ברק דן באותה פרשה בפירוש הוראה המטילה אגרת בניה על פי שטח המבנה וקבע: "לדעתי, הדין עס העיריה, לשונו של סעיף 1.38.0 לתוספת השלישית לתקנות אגרות בנייה מצביעה על שיעור אחיד... לא נאמר בו כי על < המייר הראשונים תשולם אגרה פלונית לכל מייר, וכי לצ -המייר הנוספים תשולם אגרה אלמונית...תחת ואת נקבע כי שיעור האגרה לדירה ששטחה א מייר הוא פלוני, ואילו האגרה המשתלמת לדירה ששטחה הוא ץצ (הכולל את ה %)- היא אלמונית. אכן, התכלית המונחת ביסוד שיעור האגרה היא ליצור פער ניכר בין

רוכשי דירות קטנות לבין מי שרוכש דירות גדולות יותר. מי שרוכש דירה גדולה רוכש דירה שהיא גדולה החל במטר המרובע הראשון שלה. אין הוא רוכש דירה קטנה שאליה

מצטברים שטחים נוספים, באופן שאופייה כדירה גדולה חל רק על התוספת השוליתיי.

דבריו של הנשיא ברק יפים ומתאימים, בכל הכבוד, גם לענייננו, שכן מדובר באותה התכלית (הגם שביחס למס אחר).

הנה כי כן, גישת המשיב הולמת את לשון צו הארנונה כמו גם את תכליתו. לפיכך, איני סבור כי יש להתערב באופן שבו מפרש המשיב את הטבלה האמורה ומיישמה בפועל,

.7

.8

7

.10

העוררת הגישה לנו צווי ארנונה של רשויות אחרות המתייתסיס לסיטואציות דומות.

אלא שדוגמאות אלה דווקא מחזקות את עמדת המשיב. כך למשל, בטבלת התעריפים שבצו הארנונה של עיריית אבן יהודה נקבעו תעריפים מדורגים המתייחסים לצירוף המילים יילכל מ''ר נוסףיי, ללמדך שעירייה זו מחילה תעריפים שונים לפי התוספת השולית של שטחי הנכסים. בדומה, בצו הארנונה של המועצה המקומית סביון נכתב יילכל מייר לשנה מעל ה = הראשוניםיי. לשונו של צו הארנונה של רמת השרון מעידה כי מתקן הצו נוקט גישה שונה בכתלית. כך או כך, כל רשות מקומית סוברנית לקבוע מבחנים שונים להטלת ארנונה, והעובדה שישנן רשויות הקובעות תעריפים מדורגים לתוספות שיוריות בלבד אינה מחייבת את עיריית רמת השרון ואת המשיב כלל ועיקר.

העוררת הוסיפה וטענה, כי יש לפרש דבר חקיקה לא ברור באופן המקל עס הנישום. אלא שלטעמי, צו הארנונה בעניין שלפנינו ברור לחלוטין, ומכאן שאין צורך להיוקק לכלל הפרשני הנזכר. כמו כן, נאמנה עלי ההלכה הפרשנית שקבע בית המשפט העליון, על פיה דיני מס יש לפרש פרשנות תכליתית. ראו: עייא 165/82 קיבוץ חצור נ. פ'יש רחובות, פייד לט (2) 70; אהרון ברק, ייפרשנות דיני המיסיסיי משפטים כח, 425 (תשנ"ו). ברעייא 3 עמר נ' עירית חדרה (פורסם בנבו 14.4.15) נקבע: את דיני המס יש לפרש ככל דבר חקיקה...מבין האפשרויות המתיישבות עם לשון ההוראה, על בית המשפט לבחור את הפרשנות המגשימה את תכליתה....אס נותר ספק באשר לתכלית ההוראה לאחר מיצויו של התהליך הפרשני, רק אז ניתן לפנות לכלל של פרשנות לטובת הנישום".

בשולי הדברים אציין, שפסק הדין בעניין רהיטי גל המווכר בערר אינו מסייע לעוררת בשל נסיבותיו השונות ולאור התכלית השונה הגלומה בתעריפים המדורגים שנדונו בו.

בפרשת רהיטי גל נדונו תעריפי נכסים המשמשים לתעשייה בעוד שהערר שלפנינו עוסק בנכסים המשמשים למגורים. ההבדל הינו משמעותי, שכן תעריפים מדורגים בתחום התעשיה נועדו בעיקר כדי להקל עס התעשיינים ולעודד הקמת מפעלים גדולים בשטחי הרשות לשם העסקת עובדים רבים יותר, באופן המועיל לתושבי הרשות. תכלית זו אינה

רלבנטית לעניינו: אין אינטרס מיוחד לתושבי הרשות לעודד בניה של בתי מגורים גדולים,

ולכן אין סיבה לפרש את הוראות צו הארנונה באופן המיטיב עם בעלי נכסים גדולים.

לאור האמור לעיל אני סבור שיש לדחות את הערר ללא צו להוצאות.

עו''ד יבין רוכלי- חבר הועדה

יו'יר הועדה, עו"ד טליה פרדו:

10

סג 0 60 רכר

אני מטכימח עס עמצתו חבר הועדה, עו"ד יבין רוכלי.

\ר7/

עו'יד טלית בדימוט)

*וי'ר הועדה

29 1 . תי

אני מסכימח עם עמדתו של חבר חועדה, עו"ד יבין רוכלי.

2

עו''ד הגר בלייך - חברת הועדת

1 4

הוחלט פה אחד לדחות את חערר ללא צו להוצאות.

נלתן והודע ביום צ.פ בחיעדר הצדדים.

על החלטת ועדת הערר ניתן לערער לבית

קבלת ההחלטת,

8. , א 6

חמשפט לעניינים מינחליים בתוך 45 ימים מיום

₪|' בת 2

9 00000

עו'יד טליה פרדו עו"ד יבין רוכלי עו'יד הגר בלייר (שופטת בדימוט) חבר הועדה חברת הועדה

יו"ר הועדח