החלטות ועדת ערר לענייני ארנונה 15 עד 16 בנובמבר 2016
ועדת ערר לענייני ארנונה כללית
שליד עיריית תל אביב-יפו
תאריך
מספר ערר :
מספר ועדה:
בפני חברי ועדת הערר:
יו"ר: עו"ד קניון אורה
חברה: רו"ח מרמור רונית
חבר: עו"ד ורו"ח אבשלום לוי
העורר/ת: "דלק" חברת הדלק הישראלית בע"מ
-נג ג ד -
מנהל הארגונה בעיריית ת"א-יפו
החלטה
כמבוקש.
אנו מורים על מחיקת הערר ללא צו להוצאות.
ניתן והודע בנוכחות הצדדים היום 15.11.2016.
יד בחשון תשעז
116
140014915 / 2
7
בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת
ערר) התשל"ז -- 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.
0 :
יו"ר: עו"ד קניון אוורה חברה: רו"ח מרמור רונית חבר: עו"ד ורו"ח אבשלום לוי
שם הקלדנית: ענת לוי
ןוו
תאריך | : יד בחשון תשעז
6
מספר ערר: | 11:30 / 140013919
מספר ועדה: | 11437
ועדת ערר לענייני ארנונה כללית
שליד עיריית תל אביב-יפ!
בפני חברי ועדת הערר:
יו"ר: עו"ד קניון אורה
חברה: רו"ח מרמור רונית
חבר: עו"ד ורו"ח אבשלום לוי
העורר/ת:
גולן יוסף תעודת זהות *********
חשבון לקוח: 10764576
מספר חוזה: 632846
כתובת הנכס: 3383 2
-נ ג ד -
המשיב: מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו
ע"י ב"כ עו"ד: ספיר קטינא
בוכחים:
העורר/ת: גולן יוסף - אין נוכחות
מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו
ב"כ המשיב עו"ד: ספיר קטינא
החלטה
הדיון להיום נקבע לשעה 11:00. השעה עתה היא 11:35. אין הופעה מצד העורר או מי מטעמו על אף שההודעה בדבר מועד הדיון נמסרה לו כדין.
מודגש בזאת שאין זו הפעם הראשונה שהעורר לא טורח להופיע לדיון שנקבע בפנינו, הוא נהג כך גם ביום 6/9/16.
המסקנה העולה מכך היא שהעורר זנח את הערר ולפיכך אנו מורים בזאת על מחיקת הערר ללא צו להוצאות.
ניתן והודע בנוכחות ב"כ המשיב בלבד היום 15.11.2016.
בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.
בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשל"ז -- 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.
יו"ר: עו"ד קגיון אורה חברה: רו"ח מרמור רונית חבר: עו"ד ורו"ח אבשלום לוי
שם הקלדנית: ענת לוי
בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מס' ערר: 140012603 שליד עיריית תל אביב-יפו
בפני חברי ועדת הערר:
יו"ר: | עו"ד אורה קניון
חברה: רו"ח רונית מרמור
חבר: | עו"ד ורוייח אבשלום לוי
העוררת: מן איזק בע''מ
גגד
מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו
החלטה
1. הנכס נשוא הערר המוחזק ע"י העוררת נמצא בקומת מרתף בבניין שברחי נחלת בנימין 72
תייא, ושטחו 266 מ"ר. הצדדים חלוקים בשאלת סיווג הנכס. המשיב סיווגו בטיווג י'בניינים שאינם משמשים למגורים'י, בעוד העוררת טוענת שיש לסווגו בסיווג ''מתסניטיי.
2. חמשיב טוען שיש לדחות את הערר חן לגופו של עניין, והן על הסף, מחמת קיומו של מעשה
בית-דין. משמועלות טענות מקדמיות לפיהן יש לדחות את הערר על הסף אנו טבורים שיש להכריע בהן תחילה. התלטתנו זו היא איפוא בשאלה המקדמית, האם יש לדחות את הערר על הסף.
3 המשיב טוען כי העוררת מעלה טענות זהות לתלוטין אשר נדחו בהליכים קודמים בעררים מאוחדים 140009749 \ו- 140010439 המתליחסים לשנים קודמות.
ההחלטה לדחות את העררים הקודמים הליתה החלטה מנומקת ולאור העובדה שלא חל כל שינוי באופי השימוש בנכס, טועו המשיב כי יש לדחות את הערר על הסף מחמת קיומו של מעשה בית-דין.
המשיב הוסיף כי נעשו חמישה ניסיונות לביצוע ביקורת מתואמת בנכס בשנת 2015 וזאת לבקשת העוררת בעצמה, אך אלה לא צלתו.
4 ביום 21.7.15 הורינו לעוררת להגיב בתוך 30 יום על טענת המשיב כי יש לדחות את הערר על הסף.
העוררת לא הגיבה במועד כנדרש. על אף זאת, לפנים משורת הדין הארכנו מספר פעמים את המועד להגשת התגובה.
תגובת העוררת הוגשה לבסוף רק ביום 22.5.16 דהיינו 9 חודשים לאחר המועד המקורי להגשתה.
5. בתגובתה טוענת העוררת כי בהחלטת ועדת הערר בעררים הקודמים, הוכרעו מספר מחלוקות
עובדתיות ללא קביעת ממצא פוזיטיבי כנדרש לצורך החלת הכלל של השתק פלוגתא, אלא בשל חוסר הוכחה.
בכלל ואת לא הוכחה טענת העוררת שהיא שכרה את הנכס נשוא הערר כמחסן לתנויות שבתזקתה; לא הוכחה טענתה שיש לה לפחות 10 ספקים יבואנים שריפבליק היא אחת מהן;
וכך גם לא הוכחה טענתה שהפעילות של ניהול תנויות הביגוד הינה פעילות קמעונאית עצמאית ונפרדת מפעילותה הסיטונאית של חברת ריפבליק.
בנסיבות אלה טוענת העוררת אין להחיל את הכלל של השתק פלוגתא.
דיון ומסקנות
א, הכלל של מעשה בית דין
הכלל של מעשה בית-דין מגלם את כוחו של פסק-הדין לשים קץ להתדיינות מסוימת בין הצדדים. מטרתו לייעל את הדיון ולגרום לכיבוד שלטון החוק ומערכת המשפט. משמעותו היא כי משניתן פסק דין סופי בהתדיינות מסוימת, מקים פסק הדין מחסום דיוני בפני בעל דין, הבא להתדיין פעם נוספת בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין.
ראה בעניין וח את האמור בספרה של נינה ולצמן, יימעשה בית-דין בהליך אצרתייי (1991)
בעמ' --3-4:
ימשנתן בית-משפט מוסמך פסק דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין, כל עוד לא בוטל פסק הדין, בין אם על-ידי ערכאת ערעור ובין על-ידי בית המשפט שנתנו, מחייב פסק-הדין את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זויי.
ועוד, שם בעמי 14
'יאינטרס החברה הוא לשים סוף להתדיינות, ובכך לשמור על כבודה ויוקרתה של המערכת השיפוטית ולהבטית יציבות וודאות לגבי כוחו המחייב את המעשה השיפפוטי. אס יותר לבעל-
דין שאינו מרוצה מתוצאות פסק-הדין לחוור ולהתדיין עם בעל הדין יריבו באותו עניין עד שישיג את ההכרעה הראויה בעיניו, משמעות הדבר היחלשות מעמדו של בית-המשפט בעיני חבריות ויצירת סכנה של הכרעות שיפוטיות סותרות באותו עניין או באותה שאלה. מכאן כבר קצרה הדרך לערעור מוחלט של הביטתון והיציבות המשפטיתיי.
מעשה בית דין יכול לחול בהתקיים כלל השתק עילה או כלל השתק פלוגתא. כפי שיפורט להלן אנו סבורים, כי בענייננו לא יחול הכלל של השתק עילה, אולם דין הערר להידחות מפאת מעשה בית-דין בשל הכלל של ייהשתק פלוגתאיי.
על מנת שיחול הכלל בדבר השתק פלוגתא על תובענה כלשהי בגין התדיינות קודמת, צריכים להתקיים ארבעה תנאים. ראה עייא 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ. מקורות חברת
חמים בע"מ, וכן ספרה של דרי נינה אלצמן בעמי 141 :
ייניתן, אם כך, להעמיד ארבעה תנאים עיקריים להיווצרותו של השתק-פלוגתא:
התנאי הראשון חוא, שהפלוגתא העולה בכל אחת מן ההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
10
התנאי השני הוא, שהתקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ועל-כן לבעל הדין שכנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השניה ייהיה יומו בבית המשפטיי ביחס לאותה פלוגתא.
התנאי השלישי הוא, שההתדיינות הסתיימה בהכרעה, מפורשת או מכללא, של בית-המשפט באותה פלוגתא בקביעת ממצא פוציטיבי, להבדיל מממצא של חוסר הוכחה.
התנאי הרביעי הוא, שההכרעה הליתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה להבדיל מכל הכרעה שולית, תוספת חינם, שאינה נתוצה לביסוסו של פסק הדין בתובענהיי.
באשר למעשת בית-דין בעניינים פסקלים הרחיב ביהמייש בפסייד בעניין בשייא 2190/08 פקיד השומה למפעלים גדולים נ. החברה האמריקאלת ישראלית לגצ בע"מ ואתי, בקובעו:
ייאם כן, הבנה ראויה של עקרון היות ייכל שנה בפני עצמהיי תהא עצם היכולת לבחון בקשר עס כל שנת מס אם חלו שינויים עובדתיים או משפטיים המצדיקיס בחינה מחדש של קביעות שנקבעו בקשר עם שנות מס קודמות. בלא שינויים כאמור, הגם שמדובר בשנת מס נפרדת, קביעות חלוטות שנקבעו בקשר עס מחלוקות עבר, הרי שהן תקפות ויחסם דיון מחודש באותן מחלוקות. בחינה זו נעשית הן על ידי המשיב ובבוא העת על ידי בית המשפט בעת שהוא בוחן את שקול דעת המשיב... אולם האוטונומיה של שנת המס אין משמעותה פריצה מותלטת של עקרון מעשה בית דין. הרציונאל שבבסיסו נותר תקף גס בקשר עס בתינת סוגיות פיסקאליות בידי בית משפט של מסים. האוטונומיה של כל שנת מס מניחה הבדל בין שנת מס לרעותת בשל אותה דינאמיקה כלכלית, עסקית, מסחרית, פיסקאלית. אולם מקום שלא קיים הבדל כזה, או הבדל שיש לו השלכה על סוגיות שהוכרעו, אין מקום לדון בהן מחדש. משהוכת כי סוגיה שבמחלוקת הוכרעה בהחלטה חלוטה בין הצדדים בעבר, על המבקש לפתוח מחדש את הדיון בשל שינוי הנסיבות, העובדתיות או המשפטיות, לשאת בנטל להוכית ולשכנע דבר שינול וה כמו את הקשר הסיבתי שבין השינוי לבין הצורך בדיון המתודש או הצדקת הבתינה המחודשת לאוךר השינוילי,
מו הכלל אל הפרט
העורר אינו כופר בכך שמתקיימים בעניינו שלושה מבין התנאים דלעיל. שני התנאים הראשוניט והתנאי הרביעי. טענתו היא רק שהתנאי השלישי אינו מתקיים בעניינו. לטענתו בערר הקודם הוכרעו מספר מחלוקות עובדתיות ואת ללא קביעת ממצא פוזיטיבי, אלא בשל חוסר הוכחה, בשל מתדליה של הנתבעת שנמנעה מלהביא הוכחות לקיומן.
הטענות שלא הוכרעו לטענת העוררת הן:
הטענה שהיא שכרה את הנכס נשוא הערר.
הטענה שיש לה לפחות 10 ספקים ויבואנים שריפבליק היא רק אתת מהן. והטענה שפעילותת של ניהול חנויות הביגוד, הינה פעילות קמעונאית עצמאית ונפרדת מפעילותה הסיטונאית של חבי ריפבליק.
איננו סבורים כי טיעונים אלה מעידים על כך שהכלל השלישי אינו מתקיים בעניינו.
פרופי נינה ולצמן בעמ' 138 בספרה שהוזכר לעיל קובעת :
.1
12
.3
4
.5
ייכלל השתק הפלוגתא מונע התדיינות נוספת בקשר לאותה פלוגתא אפילו מבקש בעל הדין להשמיע טענות או להביא הוכחות שלא הביאן במסגרת ההתדיינות הראשונתיי.
מהאמור לעיל עולה כי העדר הוכחות כשלעצמן אין בו כדי למנוע את קיומו של התנאי השלישי הנדרש לקיומו של השתק פלוגתא.
לעניין הדרישה של ממצא פוציטיבי ממשיכה פרופי נינה ולצמן וקובעת בעמי 191 :
"יספק אם יש הצדקה עניינית לצמצומו של כלל ההשתק כאשר שוכנע בית המשפט, שלפניו מועלית טענת ההשתק, כי הפלוגתא הועמדה למחלוקת בהליך קודם בין אותם צדדים ואף התקיימה לגביה התדיינות ביניהם, באופן שהייתה לכל אחד מהט ההזדמנות המלאה לשכנע בצדקת טענתו. העובדה שבעל הדין, שעליו היה מוטל נטל השכנוע באותה התדיינות, לא הצליח להרימו בהוכחותיו ועל כן נדחתה גרסתו מחוסר הוכחה, אינה צריכה לחיות רלוונטית לעניין וּה. די בכך שהיה לו יייומו בבית המשפטיי שפסק הדין הדוחה את טענתו, מחמת הוסר הוכחה, כאמור, ישמש לו למכשוליי.
הסוגיה נדונה בהרחבה בפסייד בעניין שלמה פלדמן נ. יחיא שחב ע.א. 126/51.
ההלכה שנקבעה בפסהייד זה יימבחינה בין ההכרעה בשאלה שבמחלוקת בקביעת ממצא, ויהא תוכנו חיובי או שלילי מבחינת טענתו של בעלי-הדין, לבין העדר הכרעה בסוגיה וקביעת ממצא מחמת חוסר הוכחות.
במילים אתרות, ההבחנה היא בין ממצא פוויטיבי או 'יממצא חיובייי המכריע בפלוגתא לכאן או לכאן, לבין ממצא של ייחוסר הוכתהיי או של יילא מצאתי כלוםיי, שהוא למעשה חוסר ממצאיי. (ספרה של פרופ' ולצמן בעמי 192)
| וכבי השופט וילברג קובע בפסייד פלדמן נ. שחב כי המבחן הוא:
ייאם באים לסתור ''ממצאיי אשר כבר נקבע במשפט הקודם, לגבי השאלה אשר הועמדה שם בפירוש במחלוקת בין הצדדיטיי.
בענייננו הועדה שדנה בעררים הקודמים קבעה ממצאים מפורשים לשאלה שהועמדה בפירוש להכרעתם, והיא שאלת הסיווג של הנכס.
העובדה שהעוררת נמנעה מלהביא הוכתות לחלק מהטענות שהועלו על ידח, לא מנעו מהועדה לקבוע ממצאים מפורשיס שהתבססו על הראיות שכן הובאו בפנייה.
ועדת הערר הקודמת קבעה בהחלטתה בין השאר:
ייעל אף טענת העוררת כי הנכס משמש לאחסנת טסחורה שמועברת לחנויות בחיפה וברמת השרון, כלל העובדות שהוצגו בפנינו לרבות העדויות בעל פה ומהימנות העדים מלמד על סיומו של קשר בין הנכס לחנות, הנמצאת בבניין, חנות שהינה חנות סיטונאית, עובדה שגם היא עשויה ללמד על היבטי השיווק וההפצה מהנכס נשוא הערר.
בניגוד לנטען בסיכומי העוררת, החלטת המשיב אינה נסמכת על יירסיסי נסיבותיי אלא על בתינת העובדות שהתבררו בפניו בעיניים מפוקתות. העובדות שהובאו בפנינו על ידיי העוררת עצמה מחזקות את נכונות החלטתו...
בנסיבות העובדתיות של תיק ערר צה, הנכס אינו עומד בתנאים הקבועים בסעיף 3.3.2 לצו הארנונה. הוכת עובדתית קיומו של קשר ישיר בין הנכס לפעילות העסקית של ריפבליק, בחנות ובמשרד, הוא נמצא בקומה רציפה לעסק אותו הוא משרת, גם אם הכניסות נפרדות וגם אס סחורה נשלחת לתנויות אחרות, שגם הן תנויות ריפבליק תחת השם ייקמורה ריפבליקיי. בניגוד לנטען על ידי העוררת בסיכומיה לא הוכת כלל כי אין כל העברת סחורה לחנות. מהעובדות למדנו דווקא על קיומו של קשר ישיר בין הנכס לפעילות העיסקית של העוררת, למשרד בקומת הקרקע ולתנות'י.
6. מכל האמור לעיל אנוּ קובעים כי בערר דנן מתקיימים כל התנאים הדרושים לצורך קיומו של
הכלל של השתק פלוגתא.
(1) בערר הקודם ובערר דנן התעוררה אותה פלוגתא הנוגעת לסיווגו של הנכס, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים.
(2) התקיימה התדיינות בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולכן היה לעורר יומו בפני ועדת הערר באותה פלוגתא.
(3) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה פוציטיבית מפורשת לגופו של עניין.
(4) ההכרעה הייתה תיונית לצורך מתן ההחלטה הקודמת ולא נאמרה אגב אורחא.
7. לאור כל המקובץ אנו קובעים כי יש לדחות את הערר על הסף מחמת קיומו של מעשה בית-
דקו.
אין צו להוצאות.
ניתן בהעדר הצדדיים היום 15.11.2016.
בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנחליים, התש'יס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.
בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דיו בוועדת ערר) התשלייץ - 1977 תפורסם החלטה גו באתר האינטרנט של המשיב. /
לוייר: עו"ד אורה קניון חברה: רו''ח רונית מרמור חבר: עו"ד ורו''ח אבשלום לו?
קלדנית : ענת לוי
בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מס' עררים: 140014425 שליד עיריית תל אביב-יפו
בפני חברי ועדת הערר+
יו"ר
:| עו"ד אורה קניון
חברה: רות רונית מרמור
חבר:
41
עו"ד ורו*ח אבשלום לוי
העוררת: זיויאל השקעות בע'ימ
נגד
מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו
החלטת
הנכסים נשוא הערר נמצאים ברת' הברול 21 בניינים 4 ו- ם.
המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב חיובה של העוררת בחלק יחסי משטתי שירותים הנמצאים בלובי הקומתי מחוץ למשרדים, בשתי קומות בהן רשומה העוררת כמחזיקה יחד עם מחזיקים אחרים.
באחד מהבניינים שטח השירותים הוא 11.78 מ"ר והעוררת חוייבה בגין 3.87 מ"ר מהם, עבור התקופה בה התויקה שטתים בקומה זו; ובבניין השני שטח השירותים הוא 12.83 מ"ר, והעוררת חויבה בגין 0.42 מ"ר מהם.
טענות הצדדים
העוררת טוענת כל שטח השירותים הוא חלק בלתי נפרד מהשטח המשותף של הבניין והקומה, ומאחר שהעוררת מחזיקה בפחות מ- 80% מהשטח הלא משותף של הקומה, הרי עפ"י סעיף 1 חח לצו הארנונה אין לחייבה בארנונה בגין שטח משותף גה.
המשב טוען כי אין מדובר בשטח משותף אלא בשטת הכרחי לפעילותו של הנכס בין אס הוא מצוי בתוך הנכס או מתוצה לו, ויש להבדיל בינו לבין חדרי מדרגות ומסדרונות הנחשביס כשטחים משותפים.
קיומם של שירותים הוא תנאי הכרחי עפ"י דיני רישום עסקים, בתלק מהעסקים ואין אפשרות לנהל עסק או משרד ללא קיומם; הנהנים העיקריים מחדרי השירותים הקומתיים הס המתציקיס באותה קומה, ולכן יש לחייבס בתשלום ארנונה בגינם.
4. מאחר שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, אלא רק מתלוקת משפטית, הסכימו הצדדים כי
לא ישמעו הוכחות, אלא יוגשו סיכומים בכתב בלבד.
משהוגשו הסיכומיט אנו נדרשים להכריע במחלוקת.
דיון ומסקנות
המחלוקת המשפטית הדורשת הכרעה היא האם בנסיבות המקרה, עסקינן בשטח משותף כטענת העוררת, הפטור מתשלוט, או שכטענת המשיב, עסקינן בשטתיס המהווים חלק בלתי נפרד מהנכט ויש לראות את העוררת כנהנית העיקרית מהם, וברת תיוב בארנונה בגינם.
הסעיף הרלבנטי לענייננו בצו הארנונה הוא סעיף 1.3.1 ה רישא לצו, לפיו:
יישטח משותף בבניין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים, לא יחוליב, למעט בניין או קומח אשר לפחות 80% מהשטח הלא משותף מוחזק ע"י מחזיק אחדיי.
ועדות הערר שדנו בשאלה משפטית זו בשנים האתרונות התלבטו לא אחת בעניין ה ונתנו
החלטות טותרות.
השאלה גט הגיעה לפתחו של ביהמייש המחוצי בתייא בשבתו כבית משפט לעיניינים מנהליים בעמייג 122/07 אליעד שרגא ושות' -- משרד עורכי דין נ. מנהל הארנונה בעיריית ת'יא יפו.
עובדות הערר דנן דומות לעובדות שעמדו ביסודו של פסהייד בעניין אליעד שרגא ושותי וגם טענות הצדדים חיו דומות, לפיכך מן הראוי לצטט את החלטת כבי השופטת מיכל רובינשטלין
באותו עניין:
ייהשטחים נשוא הערעור-שטה המבואה ושטת השירותים-הנמצאים מחוץ למשרדי המערער, נמצאים באחריותם של כלל דיירי הבניין והאחריות לתחזוקתם מונחת על כתפי כל הדיירים (ובמקרה הנדון על כתפי חברת הניהול המנהלת את הבניין). למערער או לכל דייר אחר בבניין אין כל וכות חוזית או קניינית באותם שטחים (ראו בהקשר וה גם את הגדרת חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 ליירכוש משותף'י כפי שהיא מפורטת בסעיף 52).
שטתי השירות נתונים לשימושם הפוטנציאלי של כל דיירי הבניין ושל כל מבקריו של הבניין, והמערער או מי מעובדיו אינו יכול להגביל את כניסתם לשטתים אלו. ההגעה לשטחי השירות הינה דרך גרם המדרגות המשותף, או דרך המעליות שבהן נעשה שימוש על ידי כל דיירי הבניין והמבקרים השונים. על סמך עובדות אלו לבדן יש בסיס לקביעה כי שטחי השירות הינם דווקא יישטת משותףיי - דחיינו שטתים המשותפים לכל דיירי הבניין. העובדה כי מבחינה סטטיסטית בשטחים אלו נעשה השימוש הרב ביותר על ידי עובדי המערער ומבקריו אינח מעידה מיניה וביח על כי הוא המתחציק של אותם השטתים. כך גם העובדה כי שאר דיירי הבניין עושיט שימוש מופתת באותם שטחי מבואה. על פי הנחה צו, הרי שגם חלקו של גרם מדרגות המוביל לקומה העליונה בבניין שאינו מיועד למגורים *יתשב כמותזק על ידי דרי הקומה העליונה רק משום שהם אלו שעושים בו את השימוש הרב ביותר ומשום שיתר דיירי חבניין ממעטיט לעשות בו שימושיי.
מוטיפה כבי השופטת וקובעת :
'*הבתינה שערכה ועדת הערר בשאלה יימיהו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכסיי יוצאת מתוך הנחה כי השטחים אינם משותפים מלכתחילה ולפיכך יש לקבוע מיהו המחציק שלהם לעניין תשלוט הארנונה, אלא שהתלתה של בתינה וו קודם לבתינת השאלה אס עסקינן בשטתים משותפים חוטאת לתכלית הפטור הקבועה בצו הארנונה. למסקנה גו ניתן להגיע גם מפרשנותה של הפסיקה למונח יישטחים משותפיםיי, כך למשל נכתב בעייש (תל-אביב-יפו)
7 אלקס, שטרן, אשר, רום עורכי דין ני מנהל הארנונה, עיריית תל-אביב-יפו, אשר בו קבעה כבוד השופטת תיות כי שטחי תמרון ומעבר הנמצאים בחניון המשותף לכלל הדיירים בבניין הינם יישטתיס משותפיטיי כהגדרת צו הארנונה ולפיכך אין צורך לשלם בגינם ארנונה:
שטחי המעבר והתמרון המצויים בכל אחת מקומות התניה, משמשים את כלל משתמשי הקומות הללו, שהם כאמור, כלל דיירי הבניין. לפיכך, ולהבדיל משטת הניתן לזיהוי כשטת המשמש לצורך ספציפי את מחזיקו של שטח ספציפי בבניין, מדובר במקרה וּה, במובהק, בשטחים משותפים המשמשים את כלל הוכאיס לחניה במפלס הקרקע ובמפלט התת-קרקעי, ואין דרך לייתס שטח חניה ספציפי לחלק כלשהו מאותם שטחים. פירוש אחר של המונח יישטחים משותפיסיי, עלול לרוקן אותו מתוכן, ולאפשר ייחוס מלאכות? של שטחי מעבר בלתי מסויימים, על בסיס של תישוב חשבונאי גרידא, למחציקיס השונים בשטחי התניה. פירוש כוּה של הוראת הפטור המצויה בס' 1.3.1(ח) לצו הארנונה הינו בלתי סביר ואין לקבלו (ההדגשה אינה במקום - מ.ר. - ראו גם את האמור בבריימ 7703/06 מנהל הארנונה -- עיריית תל אביב יפו ני אפריקה ישראל להשקעות בע"מ (פורסם בנבו)'י.
כבי השופטת ממשיכה וקובעת כי על מנת לסתור את ההנחה ששטתי השירות הנייל הס שטחים משותפים, יש להוכית כי הס משמשיט לצורך ספציפי את המערער או את הנכס שבו הוא מחציק.
בענייננו אין מתלוקת שהשירותים לא נמצאים בתוך המשרדים או השטחיט המוחזקים ע"י העוררת, ולא נטען שהם משמשים את העוררת באופן בלעדי, והמשיב מאשר בסיכומיו כל אפשר שזרים או מי שמחזיקים בשטחיט בקומות אחרות, ישתמשו גם כן בשירותים נשוא הערר.
המסקנה העולה מהאמור לעיל היא ששטחי השירותים הינם שטחים משותפים לכלל המחציקים בבניין.
משהגענו למסקנה שעסקינן בשטתים משותפים עלינו לתחליט האם יש לחייב בארנונה את העוררת בגינם עפ"י סעיף 1.3.1 ח לצו הארנונה.
ברישא של סעיף 1.3.1 ח לצו הארנונה נקבע כאמור:
יישטח משותף בבניין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים, לא יחוייב, למעט בניין או קומה אשר לפתות 80% מהשטח הלא משותף מוחנזק ע"י מחזיק אחדיי.
אין מחלוקת שהעוררת מחזיקה בשטח לא משותף ששיעורו קטן מ- 80% משטח הקומח, לפיכך פטורה העוררת מתשלום ארנונה בגין השירותים.
9. המשיב טען כי קיומם של שירותים בתלק מהעסקים הוא תנאי הכרתי עפ"י דיני רישוי
עסקים. לעניין זה יצויין כי דיני רישוי העסקים המחייבים קיומם של שירותים מתייחסים לעסקים פרטניים שאינם רלבנטיים לענייננו כגוו בתי אוכל או מעבדות רפואיות, מלבד זאת, ספק בענייננו אם ניתן להקיש מדיני רישוי עסקים, על דיני הארנונה.
0. המשיב טען עוד כי כל מחזיק בנכט, בעלים או שוכר, לא יסכים לקנות או לשכור נכס שאינו
כולל שירותים, גם טענה זו לא תועיל למשיב, שכן השאלה אם אדם יסכים או לא יסכים לקנות או לשכור נכס מסוים אינה יכולה להיות קריטריון לחיובו או אי חיובו של הנכס או חלקים ממנו, בתשלום ארנונה.
1. המשיב הפנה בסיכומיו למספר התלטות שניתנו ע"י ועדה בראשות עו"ד סלי בסון. לעניין ה
יצויין כי החלטות אלה ניתנו לפני מתן פסהייד בעניין אליעד שרגא. מלבד ואת, החלטת ועדת ערר אחת אינה מחייבת ועדת ערר אחרת.
2. מכל המקובץ אנו מקבלים את הערר וקובעים כי עסקינן בשטח משותף, וכי עפ"י סעיף 1.3.1
ח רישא לצו הארנונה, העוררת פטורה מתשלום ארנונה בגין שטחי השירותים.
אין צו להוצאות.
ניתן בהעדר הצדדייס הלום 15.11.2016
בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לענליניס מנהליים, התשייס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לענייניט מנהליים (סדרי דין), תשט"א-2000, לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההתלטה.
בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייז - 1977 תפורססם החלטה צו באתר האינטרנט של המשיב,
9 /, בע ב 5 1
/
*ו'יר: עו'יד אודה קניון חברה: רו''ח רונית מרמור | חבר: עו"ד ורו''ת אבשלוט לוי
קלדנית : ענת לוי
בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מט' ערר 140012435 שליד עיריית תל אביב-יפו
לוייר
: עו"ד אורה קניון
חברה: עו"ד קדם שירלי
חבר:
רוזיח רונית מרמור
העורר: רפאלי אדמונד (מוני)
נגד
מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו
החלטת
דעת מיעוט: יר'/ר עו"ד אורה קניון
41
הנכס נשוא הערר נמצא ברחי הרטגלס 20 תייא, ומסווג בסיווג מגורים, ושטתו 140 מ"ר.
הצדדים חלוקים בשאלה האם כטענת העורר יש לפצל את חיוב הנכס בהתאט לשנת הבנייה של כל חלק ממנו, כך ש- 76 מ"ר ממנו יחויבו בהתאם לשנת הבניה 1956, ורק היתרה (68 מ'יר) לפי שנת הבנייה 2012; או כטענת המשיב יש לחייב את כל שטח הנכס (140 מ"ר) לפי שנת בנייה 2012.
טענות הצדדים
העורר טוען כי שטח הנכס במקורו היה 76 מ"ר שנבנו בשנת 1956. מדובר בדירה בבית משותף בן 2 קומות, הבנוי כבניין יירכבתיי בן 3 כניסות, סה"כ 12 דירות.
דירת העורר נמצאת בקומת הקרקע כשמעליה ומצדדיה מצויות דירות אחרות.
העורר הגיש בקשה להיתר בניה על מנת להרחיב את הנכס ולשפצו. ההרתבה והשיפוצ כללו את שיפוצ החלק הקיים ותוספת של 64 מ"ר שכללה ממייד, חדר ילדים, סלון ומרתף.
לצורך השיפוץ ובניית התוספת נהרסו 2 קירות חיצוניים כמו גם הקירות הפנימיים של הנכס.
לטענת העורר לא נהרס הנכט כולו בצורה המהווה הריסה ובניה מחדש, שכן נותרה התקרה שמהווה את רצפת הדירה שמעליו, כמו גס הקירות שבצידי הדירה, המשותפות לנכס דנן ולדירות שבצדדיו.
לטענתו עפ"י סעי 9 אי לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב)
התשנייג 1992 (להלן יחוק ההסדריסיי), אין לשנות סיווג משנה של נכס שנעשה בו שיפוצ ולהעלות את סכום הארנונה בגין החלק ששופצ, בהבדל משטת שנוסף לנכס עקב השיפו\ שא רשאית המועצה להטיל על התלק הנוסף ארנונה לפי סיווג המשנה המתאים למועד שלאחר התוספת.
כוונת חוק ההסדרים הייתה לעודד שיפוצים ולא לתת תמריצ שלילי לשיפוצ בניינים קיימים.
לפיכך טען העורר יש לתייבו בארנונח בגין 76 מ"ר של בנייה ישנה ו- 64 מ"ר בניה חדשה, ולהשיב לו סכומים ששולמו על ידו ביתר בשנים קודמות.
5
ו
09
המשיב טוען שהנכט נהרס לחלוטין, וגם בהיתר לבניה צויין שניתן היתר להריסת הדירה בקומת הקרקע, ובנייתה מחדש בדירה מורחבת כולל מרתף וממייד, ולכן חויב כל שטת הנכס (140 מ"ר) לפי שנת גמר הבנייה - 2012.
לטענת המשיב הנכס נהרס כולו מלבד 2 קירות המשותפים לשתי הדירות בבית, המצויות משני צידי הנכס דנן, בכלל ואת גם נהרסו כל הקירות הפנימיים, הרצפה הוסרה לחלוטין והנכס הורחב משטח של 76 מ"ר לשטת של 140 מ"ר.
בנוסף, העורר פנה למחלקת הארנונה ביום 9.11.10 בבקשה לבטל את תיוב הארנונה בגין הנכס, בשל עבודות הבנייה. בעקבות ואת הוהלט לבטל את הארנונה בגין הנכס ייעקב הריסהיי, וכאשר הושלמה הבנייה נפתח בגין הנכס חשבון חדש לחלוטקן.
חמשיב מוסיף כי העורר לא הוכיח מה היה שטחה של הדירה טרם הריסתה, וגם לא המציא תשריט מדידה המלמד על היקף העבודות.
המשיב הוסיף כי סעיף 9 (א) לתוק ההסדרים דן בבניין שנעשה בו שיפוצ, אולם במקרה דנן לטענתו אין מדובר בשיפוץ אלא בבניין שנהרס באופן שלא ניתן היה להשתמש בו, ולאחר מכן נבנה מחדש.
באשר לטענת העורר כי יש להשיב לו כספים שלטענתו שולמו על ידו ביתר, טוען חמשיב, כי טענות הנוגעות להשבת כספים אינן בסמכות הוועדה.
דיון ומסקנות
סעיף 9 א לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנייג-
2 קובע כדלהלן:
(א) לא תשנה מועצה סלווג משנה של נכס שנעשה בו שיפוץ, באופן שיש בו העלאה של סכום הארנונה שהיה מוטל על אותו נכס לפני חוק זה אילולא השיפוא.
(ב) נוסף לנכס שטת עקב שיפוץ שנעשה בו, רשאית המועצה, על אף האמור בסעיף קטן (א)
ובכפוף להוראות חוק צה, להטיל ארנונה על השטח הנוסף לפי סיווג המשנה המתאים לאחר השפפוטיי.
ואילו סעיף 1.3.3 לצו הארנונה קובע:
'ינוסף לבניין שטח עקב שיפוץ שנעשה בו תקבע שנת גמר הבניה בכל הנוגע לשטח הנוסף לפי מועד ביצוע השלפוטיי.
השאלה שעלינו להכריע בה תתילה היא האם דירתו המקורית של העורר נהרטה כליל ובמקומה נבנתה דירה חדשה מורחבת, שאז יש לחייב את כל שטח הנכס (140 מ"ר) לפי שנת גמר בניית התוספת (2012), או שהעורר שיפצ את החלק של הדירה המקורית והוסיף לה בנייה חדשה, שא ניתן לפצל את חיוב הנכס בארנונה בהתאם לשנות בניה נפרדות -- הבניה המקורית ובניית התוספת.
אין מחלוקת שעסקינן בבניין ייטורייי אשר דירת העורר נמצאת בקומת הקרקע שבו, ומעליה ומשני צדדיה בנויות דירות אחרות.
9
במסגרת השיפוץ נהרס החלק העיקרי של 2 הקירות החיצוניים, וכל הקירות הפנימיים, ופורקה הרצפה.
נותרו שני קירות הגובלים כל אחד בדירה הצמודה לדירת העורר, חלקים משני הקירות התיצוניים, עמודי הבית, והתקרה המשמשת רצפה לדירה שמעליה המצויה בקומה השנליה, ובוודאי היסודות של הדירה מקורית.
נקדיט ונאמר כי בשאלה שבמחלוקת דעתי כדעת העורר.
אני סבורה כל בנסיבות המקרה יש להחיל על החלק הישן של הדירה את סעיף 330 לפקי
העיריות בשילוב טעיף 9 א הנייל לתוק ההסדרים.
טעיף 330 לפקי העיריות קובע כדלהלן:
יינהרס בניין שמשולמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניווק במידה שאי אפשר
לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק חבניין לעירייה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות
אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או ניזוק.
'י330.נהרס בגלין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניּוק במידה שאי אפשר
לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחויק הבניין לעירייה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות
אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או נלווק -
(1) עם מסירת ההודעה לא *היה חייב בשיעור בשיעורי ארנונה נוספים בשלוש השנים שממועד מסירת ההודעה (להלן - תקופת הפטור הראשונה);
(2) חלפה תקופת הפטור הראשונה יהיה חייב בארנונה לגבי אותו בניין בחמש השנים שבתוס אותה תקופה, בסכום המוערי בהתאם להוראות לפי סעיפים 8 ו- 9 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנייג-1992, הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין (בסעיף וּה -- תקופת התשלום);
(3) חלפה תקופת התשלוט והבניין נותר במצב של נכס הרוס או ניווק כאמור ימסור מחזיק הבניין לעירייה הודעה בכתב על כך ולא יהיה תייב בשיעורי ארנונה נוספים ;
(4) התקופות כאמור בפסקאות (1) ו- (2) ייספרו בין ברציפות ובין במצטבר;
\ אין האמור נודע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן לפירעונס לפי מסירת
ההודעהיי.
הדירה הישנה לא נהרסה כליל. אין מחלוקת כי נותרו בה היסודות, העמודים, התקרה והקירות הצדדיים, וכפי שעולה מהתמונות שהוגשו ע"י שני הצדדים, נותרו גם חלקים מהקירות שבחצית ובעורף הבניין (בתזית קיר עס חלון וסורגים שאליו צמודים בלוני הגז, ובעורף קיר עם חלון)
בנסיבות העניין עסקינן בנכס שניוּוק במידה שאי אפשר לשבת בו במובן סעיף 330 לפקי העיריות, אך לא בנכס שנהרס לחלוטין.
העורר מסר לעירייה הודעה על כך בכתב, כנדרש עפ"י הוראות סעיף 330 לפקודה.
בהודעתו ציין העורר:
ייהחל מיום א' 9.1.11 הבית יהפוך לאתר בניה ולא יהווח מקום מגורים. אנו מבקשים להקפיא תשלומי הארנונה עד תום הבנליה'י.
.10
.1
בעקבות הודעה זו הופטר העורר מתשלומי הארנונה בגין הנכס, כנדרש.
העובדה שהמשיב החליט במקום ליתן לעורר פטור מתשלום ארנונה בגין החלק הישן, לבטל את חיובי הארנונה בגין הנכס ייעקב הריסהיי, ולפתוח בגין הנכס חשבון חדש לחלוטין עם השלמת השיפוץ והרחבת הדירה, אין בה כשלעצמה כדי להכריע במחלוקת בין הצדדים. כך גם, ההתלטה של הועדה המקומית לתכנון ובנייה להגדיר בהיתר הבניה את פעילות העוררת בנכס כייהריסה'י, אין בה כשלעצמה כדי להכריע במתלוקת בין הצדדים.
החלטות אלה התקבלו ע"י העירייה ו/או הועדה המקומית ביואמתן ועל דעתן בלבד.
העורר הסביר שהוא לא ייחס בזמנו תשיבות למינות ייהריסהיי שבו נעשה שימוש בהיתר הבניה.
זאת ועוד, שאלת קיומו או העדרו של היתר בניה אינה מעלה ואינה מורידה לעניין סיווג נכס לצרכי ארנונה.
על כוונת המחוקק בחוק ההסדרים לעניין קביעת ארנונה לנכס שנעשה בו שיפוצ, עמד ביהמייש בעתיימ 1234/07 נילי וינברג נ. מנהל הארנונה עיריית ת'יא יפו ואחי, בקובעו:
ייבסעיף 9 אי לחוק ההסדרים נאמר מפורשות שאין לשנות סיווג משנה של נכס שנעשה בו שיפוץ ולהעלות את סכום הארנונה בגין השיפוץ וואת להבדיל ממקרה בו נוסף לנכס שטח עקב השיפוץ שאז רשאית המועצה להטיל ארנונה על השטת הנוסף לפי סיווג המשנה המתאים לאחר השיפוץ.
כוונת חוק ההטדריס היתה לא להטיל ארנונה על נכס שנעשה בו שיפוצ ולראות במועד השיפוצ את מועד הסיום של הבניין וזאת כדי לא לתת תמריצ שלילי לעריכת שיפוץ בבניינים קיימים ולעודד שיפוצים. לכן נקבע בתוק ההסדרים, שאין להטיל על בנין ארנונה גבוהת *ותר בשל כך שנעשה בבניין שיפוץ שאין עמו הגדלת שטח של הנכס (הצייח ההטדרים 2269 מלום 98%
יש לציין שכבר בהצעת חוק זו נאמר: ייחלק מהרשויות המקומיות כוללות, בין אמות המידה לקביעת שיעור הארנונה הכללית המוטלת על בניין, את מועד סיום בנייתו, ככל ששנת סיום הבניה הינה מאוחרת *ותר, גבוה יותר שיעור הארנונה המוטלת על הבניין.
דתיינו, הצעת החוק מכירה בכך שהקריטריון של מועד סיום הבניה הינו מקובל ברשויות מקומיות לצורך הטלת שיעור ארנונה שונה, כפי שהדבר נכון לגבי בניין חדש כך נכון הדבר לגבי חלק מבניין או תוספת שטח להבדיל משיפוץ בלבד ללא תוספת שטחיי.
ממשיך ביהמייש וקובע:
'ילפי סעיף 9 אי לתוק ההסדרים ניתן לאבחן בין חלקי בניין לצורך קביעת חיובי ארנונה שונים ולהטיל אם כן ארנונה גבוהה יותר על השטת שנוסף לבניין, כך שתלק מהבנלין יחוייב בתעריף אחד נמוך יותר (הבניה הישנה) וחלקו האחר, שנבנה מאוחר יותר, יחוייב בתעריף שני גבוה לותריי.
גם בספרו של הנריך רוסטוביצ ייארנונה עירוניתיי (מהדורה חמישית עמ'498-499) נאמר כי אחד המדדים לקביעת תעריפי ארנונה הוא: ייסוג הבניין שעשוי להתבסס בין היתר על גילו, כך שבגין בניין חדש יוטלו תעריפי ארנונח גבוהים יותר מאשר בגין בניין לשןיי
4
2
0%
4
5
.16
וכי עפ"י סעיף 9 אי(א) לחוק ההסדרים ייאין המועצה של הרשות המקומית רשאית להטיל על נכס ישן ששופץ תעריף גבוה מזה שהיה מוטל עליו אלמלא השיפוטיי.
ולעומת צאת לפי סעיף 9 א(ב) לחוק ההסדרים ייכאשר נעשתה בניה נוספת, אזּי רשאית המועצה לתוקק בצו הטלת הארנונה כי בגין הבניה הנוספת :וטל תעריף ארנונה לפי השימוש המתאים. התוצאה היא כי על בניין ששופצ והוגדל יכולים לחול שני תעריפי ארנונה שונים, למרות שנעשה אותו שימוש בכל הנכסיי. (ההדגשה אינה במקור)
מסקנתי היא איפוא כי על המשיב לפצל את חיוב הנכס בהתאם לשנת הבנייה של כל חלק ממנו.
חמשיב טוען כי העורר לא הוכיח מה שטחו של החלק הישן ומה שטת התוספת, אלא ציין באופן סתמי כי השטח הישן הוא 76 מ"ר והתוספת היא 64 מ"ר ובסהייכ 140 מ"ר. אולם, הוא לא הציג תשריט מדידה או הוכתה אחרת כלשהי לעניין שטת החלק הישן או החדש.
חמשיב טוען כי יש לראות בהתנהלות גו של העורר יהימנעות צד מלהביא ראיה, שבהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנמנע, ומקימה חזקה שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובתו של הנמנעיי.
אינני סבורה כך. הצהרת העורר באשר לשטח הישן של הדירה לפני תחילת השיפוצים, נתמכת בדוייח ממצאי ביקורת חוץ של המשיב, שבו צויין כי השטח הישן של הנכס לחיוב בארנונה הוא -- 76 מ"ר.
בנסיבות אלה בהן הצהרת העורר נתמכת בדוייח המשיב, לא נדרש העורר להביא הוכחת נוספת לטענתו שהשטח לצרכי ארנונה של הנכס הישן הוא 76 מ"ר.
יצויין כי במקרה דומה (ערר 140003536, 140004360 ענת חרחס נ. מנהל הארנונה בעיריית תייא-יפו) טען המשיב כי יש לתייב את חלקו הישן של הנכס לפי שנת הבנייה המקורית שלו, כאשר השטח לתיוב אה נקבע לפי חיוב הארנונה שלו בספרי המשיב, וטענה וו התקבלה ע"י ועדת הערר בהחלטתה בערר.
החלטה צו של ועדת הערר אושרה ע"י ביהמייש המחוצי בתייא בשבתו כבית משפט לעניינים
מינהליים בפסהייד שניתן בערעור על אותה התלטה של ועדת הערר (עמיינ 20420-07-12 ענת חרתס נ. מנהל הארנונה של עיריית ת''א-יפו)
נתבקשנו עוד ע"י העורר לחייב את המשיב להשיב לו תשלומים שלטענתו שולמו על ידו בעבר ביתר.
דין בקשה גו של העורר להידחות על הסף, מאחר שאין מדובר בטענות המצויות בתחום סמכות הועדה, (ראה עמיינ (תייא) 220/04 מנהל הארנונה בעיריית תיא נ. אפרתי מדפים נכסים בע"מ).
בעניין וה אין לעורר אלא להלין על עצמו שלא פנה למשיב במועד.
טוף דבר
7. לו דעתי הייתה מתקבלת היה הערר מתקבל בתלקו באופן שעל המשיב לפצל את חיובו של
הנכס בהתאם לשנת הבנייה של כל חלק ממנו, כאשר 76 מ"ר ממנו יחוייבו לפי שנת בניה 6 והלתרה תתולב לפי שנת בנייה 2012.
נדחית בקשת העורר להשבת כספים, בשל תוסר סמכות הועדה לדון בה.
5
לוייר: עו'יד אורה קניון
דעת הרוב
עו'יד שירלי קדם, רו'/ח רונית מרמור
1. בשאלה האם דירתו המקורית של העורר נהרסה כליל אנו סבורות לאחר ששמענו את
ההוכחות וקראנו את העובדות בתיק שיש לדחות את הערר מהסיבות הבאות :
(1) הדירה שנמצאת בדירת קרקע עצמה נהרסה כליל ומה שנותר הינו בגדר יסודות הבניין בלבד.
יסודות אלו הן קניין של כלל הבניין ולא של הדירה האמורה.
(2) היתר ההריסה מלמד כי עסקינן בהריסה ולא בשיפוץ דירה.
2 נדותל שת העורר להשבת כספים, בשל תוסר סמכות הועדה לדון בה.
/ ו כ
חברה אעועד לי קדם חברה: רויית רונית מרמור
הוחלט כאמור בהחלטת עו"ד שירלי קדם ורו''ח רונית מרמור.
קלדנית: ענת לוי
אין צו להוצאות.
ניתן בהעדר הצדדיים היום ----5 ב
בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשייס-2000 ותקנה 23 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדיט קיימת וכות ערעור לפי בית המשפט לעניינים מנהליים ואת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.
בהתאט לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייו - 1977 תפורסם התלטה צו באתר האינטרנט של המשיב.
בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מס' עררים: 140013763 שליד עיריית תל אביב-יפו 12
יו"ר
עו"ד אורה קניון
תברה: רו"ח רונית מרמור
חבר:
1
עו"ד ורו'יח אבשלום לול
העוררת: טראקס פתרונות ריטייל בע"מ
נגד
מנהל הארנונה בעיריית תל אביב- יפו
התלטת
עסקינן בשני נכסים סמוכים ורציפיס המותזקים ע"י העוררת. אחד בשטת של 842 מ"ר והשני בשטח 292 מ"ר, אשר סווגו ע"י המשיב בסיווג בניינים שאינם משמשים למגורים. העוררת חולקת על סיווג הנכסים וטוענת שיש לסווגם בסיווג ייבית תוכנהיי. בערר ביקשה העוררת לסווג את הנכסים לחילופין בסיווג מלאכה ותעשייה, אך בסיכומיה היא ונחה טענה חלופית צו, לפיכך לא נדרש לה.
העוררת מחציקה בנכס מיום 25.1.15,
העררים שבכותרת הוגשו בגין השנים 2015, 2016. ביום 14.9.16 אוחד לבקשת הצדדים הדיון בשני העררים.
טענות העוררת
העוררת טוענת כי ההשגה שהוגשה למשיב ביום 29.7.15 הוגשה במועד, ולחילופין היא מבקשת להאריך את המועד להגשת ההשגה, עד מועד הגשתה בפועל. המשיב זנת בדיון המקדמי את הטענה שיש לדחות את הערר על הסף והתיק נקבע לשמלעת הוכתות.
לטענת העוררת הנכס הוא בית תוכנה, העוסק במתן שירותי ייצור ופיתוח תוכנה עבור חברת האם הנמצאת בסינגפור, בתתוס מתקר ופיתות לישומים בענף עיבוד התמונה.
העוררת פיתחה פלטפורמת אינטרנט בשילוב אפליקציה לטלפונים סלולריים עבור עולם הקמעונאות. הטכנולוגיה מאפשרת לצלם מוצרים שנמצאים על המדפים, לזהות אותם ולהפוך מערך דוחות און ליין לבדיקת מדדים כגון: שטחי מדף ומחירי המוצרים, ומאפשרת השוואה של תכנון מול ביצוע.
.10
1
12
כל הכנסותיה של העוררת הן בגין מתקר ופיתות התוכנות עבור תחברת האם על בסיס של קוסט+10%.
העוררת לא עוסקת בשיווק או מכירת התוכנות והדבר נעשה באמצעות הסניפים של חברת האם. לעוררת אין לקוחות.
העוררת עובדת כל העת על פיתוחים חדשים וציינה 6 קווי מוצר כאלה. כח האדם נוגע רובו ככולו לאלמנטים של יצור ופיתות.
החברה היא בבעלות מלאה של חברת האם, והיא משמשת כמרכו הפיתות של החברה בישראל.
הפיתוח נעשה עפ"י דרישת הלקוחות או דרישת חברת האם.
עיקר פעילותה של העוררת הוא פיתוח ועדכון תוכנה והיא עונה על דרישות צו הארנונה והפטיקה לצורך סיווגה בטיווג בית תוכנה, ולכן יש לסווג את הנכסים בסיווג ייבית תוכנה'י.
טענות חמשיב
ההשגה הוגשה באיחור ולכן יש לדחות את הערר על הסף.
ההודעה בדבר רישום התזקה בנכס נשלחה לעוררת ב- 22.3.15 ואילו ההשגה הוגשה רק ב- 27.7.15 והתקבלה אצל המשיב ב- 29.7.15. העוררת לא ביקשה במועד להאריך את המועד להגשת ההשגה.
המשיב לא זנח את הטענה כי יש לדתחות את הערר על הסף בשל איחור בהגשת הערר.
עפ"י צו הארנונה לצורך סיווג ייבית תוכנהיי יש להוכיח 3 תנאים מצטברים :
בנכס מתבצעות פעולה של ייצור.
בנכס מיוצרת תוכנה.
מדובר בעיסוק העיקרי של הנישום.
העוררת עוסקת במתן שירות לתברת האם על בסיס פלטפורמה קיימת ומתפקדת ועושה בה תיקונים ושידרוגים בלבד, היא אינה מפתחת או משביתה את המוצר טרם מכירתו לציבור הרתב. גס חברת האם לא מוכרת את התוכנה כסתורה, אלא מעניקה שירותים ללקוחותית על בסיס התוכנה הקלימת.
על הנישום להוכיח שבנכס מבוצעת בעיקר פעילות ייצורית של ייצור תוכנה.
העוררת לא עומדת במבחניס אלה.
גם אם היה מדובר בפיתוח תוכנה, לא מדובר במוצר הנמכר לציבור כמוצר מדף, אלא בשירותים ללקוח ספציפי שהוא חברת האם.
.3
4
.5
.6
17
.8
9
.20
.1
72
המונח ייבעיקריי המצויין בצו הארנונה מכוון הן למבחן הכמותי וכן למבחן המהותי ואת הפעילות הליצורית יש לבתון באמצעות חמישה מבחנים שאומצו בפסיקה.
קשר מתמשך עם לקוח מאפיין מתן שירות להבדיל מקשר חד פעמי או קצר מועד, המאפייו עסק לייצורי.
העוררת לא הוכיתה איוה שיעור מכלל הכנסותיה נובע מפיתות מוצרים חדשים, ולכן ניתן להסיק כי הכנסותיה נובעות ממתן שירותים לחברת האם, והפעלת מערכת שפותחה גה מכבר, בה היא מבצעת שידרוגים והוספת *כולות. פעילות זו אינה מזכה בסיווג ייבית תוכנה'י.
דיוו ומסקנות
מועד הגשת ההשגת
אין מחלוקת כי ההשגה התקבלה אצל המשיב ביום 29.7.15.
העוררת טוענת שהודעות התשלום הראשונות (נספחים בי גי לערר) נשלחו אליהם ביום
5. העוררת עברה לנכס רק במהלך חודש אפריל וקיבלה את הודעות החלוב רק בתחילת
חודש מאי 2015. בנסיבות אלה לטענתה ההשגה הוגשה במועד. לחילופין ביקשה העוררת בערר להאריך את המועד להגשת ההשגה.
העוררת טענה עוד כי המשיב ונח בדיון המקדמי את הטענה על האלחור בהגשת ההשגה, ולכן נקבע הערר לשמיעת הוכתות. שאם לא כך לטענתו היה צורך לבחון תחילה את הטענה המקדמית טרם קביעת התיק לשמיעת הוכחות. בהתאמה גס לא נגע תצהיר העוררת בטענה המקדמית וכך גס תצהיר המשיב.
המשיב לא ציין בתשובה להשגה וגם לא בתשובה לערר באיצה מועד נשלתו לעוררת הודעות תשלום לראשונה. רק בסיכומיו טוען המשיב כי הודעה בדבר רישום התוקה בנכס נשלחה לעוררת ביום 22.3.15. עותק מהודעה זו לא הומצא.
המשיב טוען כי מאחר שההודעה נשלחה לעוררת ב- 22.3.15 ואילו ההשגה הוגשה רק ב- 29.7.15, הוגשה ההשגה לאחר המועד הקבוע בחוק להשגתה.
המשיב טען בסיכומיו כי לא זנח את הטענה המקדמית, וכי העוררת אף לא הגישה במועד את הבקשה החתלופית להארכת המועד להגשת ההשגה.
הדיון המקדמי בערר דנן התקיים בפני מותב אתר ובפרוטוקול חדיון לא צויין אם המשיב ונת את טענתו המקדמית בדבר הגשת ההשגה באיחור.
3
.3
4
5
.6
7
אולם, עצם העובדה שהערר נקבע לשמיעת הוכחות יש בה הוכחה לכאורה לכך שהמשיב ונת טענה זו, שכן מה טעם לבזבז את ומנס של הצדדים והועדה על מנת לדון בערר לגופו, אם קיימת אפשרות שהערר ידתה על הסף. דרך המלך היא כי ראשית לכל תוכרע הטענה שיש לדחות את הערר על הסף, ורק אס תדחה הטענה, יתקייסם דיון של הוכחות לגופו של עניין, כך ימנע בובוז ּמנה של הועדה כמו גס של הצדדים. לא רק זו אלא, שאיש מהצדדים לא התייחס בתצהיריו למועד הגשת ההשגה, וזו לא נדונה בשמיעת ההוכחות. עובדות אלה תומכות בטענות העוררת כי המשיב ונח את הטענה המקדמית. מלבד ואת בהעדר ראיות גם לא ניתן
להכריע עובדתית במחלוקת מת: י לראשונה קיבלה העוררת את הודעת השומה הראשונה.
כפי שיובהר להלן אנו סבורים כי בנסיבות העניין ממילא גם אין להפעיל כנגד העוררת את הסנקציה של דחיה על הסף, ולפיכך אין אנו נדרשים להכריע במחלוקת מתי במדויק קיבלה העוררת לראשונה את הודעת השומה.
סעיף 3 (א) לחוק הערר קובע:
ימי שחויב בתשלום ארנונה רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום, להשיג עליה לפני מנהל הארנונה....
ביהמייש העליון, בתי המשפט המחוגיים בשבתם כבית משפט לעניינים מינהליים, כמו גם ועדות הערר, הכריעו פעמים רבות בשאלה המשפטית הנוגעת לאיחור בהגשת השגה. ההלכה שעברה עד לאחרונה כחוט השני בכל פסקי הדין והתלטות היא, כי לאחר שתלף המועד להגשת השגה, הנישום אינו וּכאי עוד להגיש השגה, והחיוב הופך לחיוב חלוט ולא ניתן עוד לערער עליו.
אולם, לאחרונה (ביום 6.7.14) ניתן ע"י ביהמייש העליון פסק דין לפיו:
ייהן למנהל הארנונה והן לוועדות הערר מוקנית סמכות להארכת מועד להגשת השגהיי.
(בריימ 901/14 עבוד ויקטור ואחי נ. עיריית חיפה ואחי). עם זאת ביהמייש מסייג את הסמכות
הנייל בקובעו:
ייחשוב להטעים סמכות - לחוד, ושיקול דעת - לחוד. סמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר להארכת מועד לקבלת השגה שהוגשה באיחור אמורה להיות מופעלת אך לעיתים חריגות, במתינות, ובזהירות, זאת, על מנת שלא לפגוע ביציבות ובוודאות שהן כה חשובות בתתוס הדינמל של תיובי ארנונה, שכן ככלל - שומה שלא הוגשה בגינה השגה במועד הופכת לסופית'י.
עלינו לבחון איפוא האם בענייננו ניתן להפעיל את הסמכות להארכת המועד להגשת ההשגה.
המשיב לא ראה לדחות על הסף את ההשגה שהגישה העוררת, אלא דן והכריע בה לגופה, ובתוך כך קיבל ויישם חלק מהטענות שהעלתה העוררת בהשגה.
.8
29
.0
.1
בפסייד בעניין עבוד ויקטור שהוזכר לעיל נקבע לעניין זה, כי שעה שמנהל הארנונה נמנע מדחיית ההשגה על הסף ודן בה לגופה, הוא יהיה מנוע מלהעלות טענה זו בפני ועדת הערר.
כבי השופטת דפנה ברק ארז קבעה:
ייעל כך ניתן להוסיף, כי בנסיבות העניין שבפנינו, התלטתה של ועדת הערר מעוררת קושי
מטעם נוסף: אני סבורה כי משעה שמנהל הארנונה נמנע מדתיית ההשגה על הסף (בהתאם
לסמכות הנתונה לו כאמור להארכת מועד להגשת ההשגה), המשיבה הליתה מנועה מלהעלות בפני ועדת הערר טענה זו, מכוח חובת ההגינות שבה היא חייבת (ראו: ארנונה עירונית ב, שס ;
עייש (מחוצי חיפה) 5245/99 חוולס ני ועדת הערר ארנונה - עיריית חיפה [(פורסם בנבו)
5.5.1999), בהתאמה, גם ועדת הערר לא הייתה רשאית לדחות את הערר רק בשל האיחור בהגשת ההשגה בנסיבות אלה. על כן, הערעור גס הוא מתקבל, במובן ה שההשגה תובא בפני ועדת הערר על מנת שוו תבחן אך את הטענות הנמצאות בסמכותה לעניין שטח הנכס וללעודויי.
גם כבי השופט עוצי פוגלמן קובע בעניין עבוד ויקטור: יאני מסכים לתוצאת חוות הדעת של חברתי השופטת די ברק-ארז, ומצטרף גס למסקנתה כי משעה שמנהל הארנונה לא ראה לדחות את ההשגה על הסף, אלא דן והכריע בה לגופה, המשיבה היתה מנועה מלטעון לפנל ועדת הערר כי יש לדחות את הערר בשל איחור בהגשת ההשגהיי.
כאמור גם בעניינו המשיב לא דחה על הסף את ההשגה, אלא דן בה לגופת.
סעיף 4(א) לחוק הערר קובע:
יימנהל הארנונה ישיב למשיג תוך שישים יום מיום קבלת ההשגהיי התשובה לפניית העוררת נשלחה לעוררת ביום 20.9.15. התשובה אומנם לא נשלתה ע"י מנהל הארנונה, אלא ע"י מר אלברט גולבר מנהל מחלקת חיובי ארנונה, אולם בתשובתו זו דן מר גולבר בפניית העורר והכריע בה לגופה. ובתוך כך דחה את בקשת העוררת לשינוי סיווג הנכסים.
עפ"י חלכת פטייד עבוד ויקטור שהוזכר לעיל, בנסיבות העניין שבפנינו, משעה שהמשיב נמנע מדחיית ההשגה על הסף ודן בה לגופו של עניין, הוא מנוע מלטעון בפנינו כי יש לדחות את הערר על הסף בשל האלחור בהגשת ההשגה.
סיווג הנכס
סעיף 3.3.3. לצו הארנונה קובע: ייבתי תוכנה שעיטוקס העלקרי הוא ייצור תוכנה, *חוייבו...
*יהמבתניס לסלווגו של נכס כבית תוכנה, נדונו בהרחבה בפסהייד עמיינ (תייא יפו)
0 ווב סנס בע"מ, נ. מנהל הארנונה בעיריית תיא יפו.
ביהמייש קבע כי לצורך סיווג נכס ייכבית תוכנהיי נדרש כי תתקיים בו פעילות ייצורית של ייצור ייתוכנהיי, וכי הסעיף הנייל בצו הארנונה כולל שלושה מונחי מפתח: ייבעיקריי
ייייצרריי וייתוכנה'י.
52
.3
.6
.5
.6
נקבע כי המונת ייבעיקריי מכוון הן למבחן הכמוונ: גודלו של השטח בו מתבצעת הפעילות לעומת גודלס של שטחים המשמשים לפעילות אחרת, והן למבחן המהותי: האם הפעילות
הייצורית היא החלק העיקרי של הפעללות המבוצעת בנכס.
נבחן תתילה את המבחן הכמותל.
העוררת מעסיקה כ-90 עובדים, מהם 81 אנשי פיתות תוכנה שרשימה שמית שלהם צורפת לתצהיר מנכ"ל העוררת. ברשימה מצויינים תפקידיהס של אנשי הפיתוח תוך פירוט הדיפלומה והמוסד האקדמי שהעניק אותה.
לדוייח הביקורת שנערך ע"י תוקר שומה מטעם המשיב צירף עורך הביקורת תשריט של הנכסים על גביו רשם החוקר אלו חדרים משמשים את מי מהעובדים ובכלל זאת את המפתתים, מנהלי המוצרים והפרוייקטים, המנכייל, סמנכ"ל, אדמינסטרציה ושירות לקוחות.
החוקר לא פרט מה שיעור השטחים המשמשים את אנש" הפיתוח, מכלל שטח הנכסים, אולם גם בלי חישוב מדויק ניתן ללמוד מהתשריט כל עיקר שטת הנכסים מאוייש ע"י אנשי הפיתוח, ומנהלי הפרויקטים והמוצרים.
המסקנה היא כי מתקיים בענייננו המבחן הכמותל.
באשר למבחן המהותי, קובע ביחמייש כי המבחנים המשמשים לבתינת השאלה מהל ייפעילות ייצוריתיי לצורך הסיווג של ייבתי מלאכה ותעשיהיי, הס המבחנים המשמשים גט לבחינת השאלת מהל ייפעילות ייצוריתיי לצורך הסיווג של ייבתי תוכנהיי בצו הארנונה של עיריית ת'יא.
בעניין וה מפנה ביהמייש גם לפסחייד בעניין עמיינ 186/07 גאו דע ניהול ומידע מקרקעין ונכסים בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית ת'/א יפו.
ביהמייש סוקר את מבחני הפסיקה לצורך סיווג ייבתי מלאכה ותעשיהיי וקובע: ייהמדובר בחמישה מבחנים, המהווים אינדיקציה לפעילות ייצורית המבוצעת בנכסים - מבחן יייצירתו של יש מוחשי מיש מוחשי אחריי, מבחן ייטיבו של ההליך העסקייי, מבחן ייהיקף השימוש במוצר המוגמריי, מבחן ייהשבחת הנכסיי ומבחן ייעל דרך ההנגדהיי.
על הלכה זו חצר ביהמייש גס בעתיימ (תייא יפו) 239/108 טרווליסט בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית ת'יא יפו.
בפסחייד מנחל הארנונה של עיריית הרצליה נ. טאי מידל איסט בע"מ עמיינ (תייא) 1647/03
נקבע:
ייכתיבת תוכנה, פיתוחה והפיכתה לכלל מוצר מוגמר שלקוחות עושים בו שימוש שעיקרו עסקי, הוא בבחינת דבר מוחשי חדש גם אם בסופו של יום הוא מותאם ללקוחות ספציפייטיי.
.7
.8
.9
.0
1
2
שוכנענו כי הפעילות המבוצעת ע"י העוררת בנכס היא של פיתוח וייצור תוכנה והפיכתה לכלל מוצר מוגמר, דחיינו פעילותה יוצרת יש חדש מיש מוחשי אחר.
תימוכין לכך ניתן למצוא בעובדה שמתוך כ- 90 עובדים של החברה, 81 הס מהנדסים, מפתחל ובודקי תוכנה ואוטומציה, מעצביס גרפיים וכיוצייב.
פעילותה של העוררת גם עומדת במבחן השבתת הנכסים, לפיו היא משביתה את הערך הכלכלי של הטובין.
בדומה לפסהייד טאי מידל איסט בע"מ שהוצכר לעיל, יימבחן וה בהמשך למבחן הקודם רק מתזק את המסקנה כי יש לראות בפעילות המשיבה פעילות ייצורית, שכן פיתות התוכנה והבאתה לכלל השלמה הופכת את המוצר בכללותו גס לבעל ערך כלכלי, שכן ניתן למכרו ולשווקו ללקותות'י.
בהתאמה גם שוכנענו שהעוררת עומדת במבחן טיבו של ההליך העסקי לפיו התהליך המנוהל בנכס הוא של פיתוח וייצור כמו גס במבחן יעל דרך ההנגדהיי, לפיו הפעילות הייצורית המבוצעת בנכס נמשכת אל מרכז הגרויטציה של פעילות ייצורית לעומת פעילות של מתן שירותים.
מנכ"ל העוררת הצהיךר כל:
ייהעוררת מייצרת ומפתחת עבור חברת האם (100%) שיושבת בסינגפור.... תוכנות בתחום פיתוח יישומים בענף עיבוד התמונהיי.
הוא הצהיר אמנם שהחברה עובדת על שידרוגים של המערכות שכבר פותחו והוספה של
יכולות שונות בהתאם לדרישות חברת האם, אולם הוא הוסיף:
ייהחברה עובדת כל הזמן על פיתוחים חדשיסיי ופירט בסעיף 16 לתצהירו 6 מוצרים חדשים שעל פיתוחס היא שוקדת עתה.
הפעילות העיסקית מבוצעת ע"י חברת האם, ורווחיה של העוררת נגזרים מהפיתות בלבד ואינם מותנים בפעילות העיסקית ובמכירות למשתמשי הקצה, פעילות עסקית הנעשית ע"י חברת האם.
אומנם המוצר נועד ללקוח אחד בלבד, חברת האם, ולא לציבור הרחב, אולם לאחר ששופנענו כי העוררת עומדת בכל יתר המבחנים, איננו סבורים כי יש בכך כדי לפגוע בסיווגה כייבית תוכנה'י.
גם ביהמייש בפרשת ווב-סנס, שהווכר לעיל, קובע שצורת התשלום אינה פרמטר חד משמעל והקריטריון הקובע הוא האם עיקר הפעילות המבוצעת בנכס היא של ייצור תוכנה.
פסייד פורמלי מערכת טפסים חכמים בע"מ נ. עיריית ת''א-יפו (עמיינ 19893-02-12) אליו מפנה המשיב, אינו רלוונטי לענייננו, שכן עובדותיו אינן והות לעובדות בערר דנן. בפרשת פורמלי
דובר בשירותים שניתנו על בסיס מכירת זכות שימוש ייבטפסיט חכמיטיי קיימים, שהיוו שירות מתמשך ללקוחות לשימוש במאגר אותם הטפסים. לא כך בענייננו.
3. עובדותיו של הערר דנן גם אינן דומות לעובדות הערר 140008628 ווין אינטראקטיב בע"מ נ.
מנהל הארנונה בעיריית ת'/א-יפו. שם לא שוכנענו שעיקר פעילות העוררת מתמקדת במוצריס חדשים, אלא בהפעלה ותפעול של מערכת משחקים המתפקדת זה מכבר ומשמשת מיליוני משתמשים.
העוררת בערר ווין אינטראקטיב גם לא הצביעה על מוצר או מוצרים חדשים שהיא מפתחת.
עוד שוכנענו באותו ערר כי חלק לא מבוטל מבין עובדי העוררת עוסקים בשיווק ושירות לקוחות. לא כך בעניננו.
4. העוררת המציאה אישור של רואה החשבון שלה לעניין פעילותה.
רואה החשבון של העוררת אישר כל ייהחברה הינה תברה תעשייתית כמשמעה בחוק עידוד התעשייה (מיסייט) תשכ"ט-1969. באישור וה עשה רואה החשבון שימוש במילה יישירותיסיי.
שוכנענו כי חשימוש שעושה רואה החשבון באישור הנייל במילה יישירותיסיי בהגדירו את כל הכנסותיה 'יממתן שירותל ייצור ופיתות תוכנה לחברת האם (100%) שלה בסינגפוריי, כמו גם השימוש במילה יישירותים יי בדוייח רוות והפסד בהגדרת ההכנסות, שימוש וה במילה יישירותיסיי לקוח ממונתיט של עולם ראלית חשבון - ואין קשר בינו לבין המונת המשפטי של המילה יישירותיםיי כמובחן מייייצוריי -- המתייחס לחיובי ארנונה. לפיכך את המונח של יישירותי ייצור ופיתוחיי המצויין במסמכי רותייח יש לראות כייצור ופיתוח של מוצר.
סוף דבר
5. מכל המקובצ אנו מקבלים את הערר.
אין צו להוצאות.
ניתן בהעדר הצדדיים היום 15.11.2016.
בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשייס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתל משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדים קיימת וכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.
בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייץ - 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.
7
יו'יר: עו"ד אורה קניון חברה: רו''ח רוגית מרמור חבר: עו"ד ורו''ח אבשלום לוי קלדנית : ענת לוי
בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מט' ערר: 140014076 שליד עיריית תל אביב-יפו
חיר
: עו"ד אורה קניון
חברה: רו"ח רונית מרמור
חבר:
1
עו"ד ורו'יח אבשלום לוי
העורר: יוסף סייג
נגד
מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו
החלטה
הנכס נשוא הערר נמצא ברח' התקווה 19 תייא, ועניינו חיובי ארנונה בגין השנים 1998 - 2006, תקופה בה היה העורר רשום בספרי המשליב כמחציק בנכס.
העורר טוען שבשנים נשוא הערר הוא לא החזיק בנכס. הוא חיה בתחילה בהליכי כינוס, ולאחר מכן בהליכי פשיטת רגל, וכי בעבר הוא לא קיבל הודעה על קיום חוב הארנונה בגין נכס גּת. בנוסף טוען העורר טענות לגבי הליכי הגביה, התיישנות ושיהול.
המשיב טוען שיש לדחות את הערר על הסף מכמה טעמים. החלטתנו זו נוגעת לטענות
המקדמיות שהועלו ע"י המשיב, אותן נציין תחילה.
טענות חמשיב
(1) החובות נשוא הערר התגבשו לאחר מועד הכינוס ;
(2) פנלית העורר, ככל שנעשתה, אינה מהווה השגה וכפועל יוצא מכך לא ניתנה לעורר תשובה מטעם המשיב, אשר רק עליה קיימת זכות להגיש ערר. לפיכך לא קיימת לעורר צכות :
להגיש ערר.
(3) פנייתו הראשונה של העורר נעשתה ע"י בייכ ב- 6.8.14. נטענו בה טענות הנוגעות להליכי אכיפה, גביה, מתחיקת חובות, והתיישנות, טענות שאינן מעוגנות בסעיף 3 לתוק הערר ולפיכך אינן מהוות השגה ואינן בסמכות ועדה.
פניה זו כלל לא נשלחה לאגף לחיובי ארנונה, אלא לאגף הגבייה, וככאו היא אף נענתה ע"י אגף הגביה.
(4) פניית העורר מספטמבר 2015 הייתה הן למנהל הארנונה והן למנהל הגבייה והיא התקבלה באגף חיובי ארנונה ב- 20.9.15. בפנייה וו מועלות טענות שעניינן גביה ובקשה למחיקת חובות עבר, וגם היא אינה מהווה השגה.
פנייה או אינה בסמכות הועדה מאחר שאינה מעוגנת באף אחת מהעללות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר, לא ניתנה בגינה תשובת מנהל הארנונה שרק עליה ניתן להגיש ערר, וחיא מתייחסת לשנים קודמות שנקבעו לגביהן שומות סופיות.
(5) טענות העורר מתייחסות לשנים 1999 - 2006 וגם אם העורר היה פונה למנהל הארנונה ב- 2014 ומעלה את אחת העילות שבגינן ניתן להגיש השגה, היתה וו פנייה שנעשתה באיחור רב, ולכן גם כן אין לראות בה ייהשגהיי.
(6) טענת ייאינני מחציקיי הועלתה על ידי העורר לראשונה בערר, ויש לראות בה הרחבת תצית אסורה שאין לועדה סמכות לדון בה ודינה להידחותת על הסף.
טענות העורר
(1) דרישות התשלום של המשיב מתליחטות לתקופה 1999 -- 2006, תקופה שבה היה העורר פושט רגל, ולכן הנכס לא היה בחוקתו, אלא הוקנה לנאמן בפשיטת הרגל.
(2) בשנת 2012 החל המשיב לפתע לפנות לעורר בדרישה לתשלום חוב ארנונה למרות שחנכט לא היה בחצקתו.
(3) ביום 6.8.14 שיגר בייכ העורר מכתב למנהל הארנונה בו נטען בין היתר שהעורר לא החזיק בנכס וכי חלק מהחובות הנדרשים בגינו מתייחסיט לתקופה שבה חוא היה פושט רגל, ועפייי ההלכת כל נכסיו מוקניס לנאמן, וזוהי גם דרישה מאותרת לתשלום החוב.
(4) יש לראות מכתב זה מיוט 6.8.14 כהשגה עליה לא התקבלה תשובת מנהל הארנונה, אלא רק תשובת אגף הגבייה. מאחר שמנהל הארנונה לא השיב להשגה יש להחיל את סעיף 4 לחוק הערר לפיו בהעדר תשובה מהמשיב, יחשב חדבר כאילו החליט המשיב לקבל את ההשגה.
(5) לחילופין משלא העלה מנהל הארנונה כל טענה בכתב תשובתו בדבר האיחור בהגשת ההשגה, לא ניתן בשלב הערר להעלות טענה בדבר קיומו של איחור בהגשת ההשגה.
דיון ומסקנות
טעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן:
ייחוק הערריי) קבע כדלהלן:
'(א) מי שחוייב בתשלוט ארנונה כללית רשאי תוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום
להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על ליסוד טענה מטענות אלה:
(2) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום ;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו.
(3) הוא אינו מתזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות.
(6 היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים התשנייג - שהוא אינו בעל שליטה או שתוב הארנונה בכללית ושל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכסיי.
ואילו סעי 3 (ב) לחוק הערר מסייג את סמכות מנהל הארנונה וסמכות ועדת הערר כדלהלן:
יאין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להתליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)'י.
בערר מציין העורר כי בשנת 2012 נודע לו על קיומו של חוב הארנונה לשנים 1999 - 2006.
העורר טוען כי ביום 6.8.14 פנה בא כוחו למנהל הארנונה בין השאר בעניין חוב צה, וכי יש לראות בפנייה זו שלו ייהשגיי. \
גם אס נקבל את טענת העורר שיש לראות בפנייתו מיום 6.8.14 *יהשגהיי הרי גו הוגשה גם לגרסתו כשנתיים לאחר יישנודע לויי על קיומו של חוב הארנונה, דהיינו \מן רב לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק הערר להגשת השגה.
כבר מטעם זה אין לראות בפנייתו של העורר למשיב מיום 6.8.14 השגה שהוגשה כדין.
לא יועיל לעורר פסהייד שניתן ע"י ביהמייש העליון (בריימ 901/14 עבוד ויקטור נ. עיריית חיפה) בו נקבע כי במקרים חריגים למנהל הארנונה ולועדת הערר סמכות להאריך מועדים.
כבי השופטת דפנה ברק - ארו קבעה :
ייחשוב להטעים: סמכות - לחוד, ושיקול דעת - לחוד. סמכותם של מנהל הארנונה וועדת
הערר להארכת מועד לקבלת השגה שהוגשה באיחור אמורה להיות מופעלת אך לעיתים חריגות, במתינות, ובוּהירות. זּאת, על מנת שלא לפגוע ביציבות ובוודאות שהן כה תשובות בתחום הדינמי של חיובי ארנונה, שכן ככלל - שומה שלא הוגשה בגינה השגה במועד הופכת לסופית (ראו: ארנונה עירונית בעמי 1322)'י.
בדומה לכך קבע כבי השופט רובינשטיין בפטייד:
ייהסמכות צריך שתהא מופעלת אך באורת חריג, כדרך הארכת מועדי'י.
בעניינו, כאמור פניית העורר למשיב אותה הוא מבקש לראות כייהשגהיי, הוגשה גם לגרסתו כשנתיים לאתר המועד הקבוע בתוק הערר להגשת השגה. העורר גם לא העלה ולו נימוק אחד לסיבה לפנייתו המאוחרת למשיב.
בנטיבות אלה איננו סבורים כי יש מקום להאריך את המועד להגשת ההשגה.
את ועוד הטענה עליה מבקש העורר לבסס את הערר היא טענת 'יאינני מחזיקיי. לגבי טענה זו נקבעה הוראה מפורשת בסעיף 3(ג) לחוק הערר, לפיה מי שלא השיג במועד על יסוד טענה זו, 'ירשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זהיי.
טענת י'איני מחזיקיי שלגביה קיימת הוראה מפורשת בחוק לא נמנית על הטענות שהועלו בפסייד עבוד ויקטור. בהעדר הוראה מפורשת בחוק, לאיתור בהגשת השגות לגבי הטענות
10
.1
.2
.3
שהועלו באותו מקרה, נדרש ביהמייש ליתן החלטה לעניין הסמכות להארכת מועדים. לא כך לגבי טענת **אינני מחזיקיי. מאחר שלגבי טענה זו קיימת הוראה מפורשת בסעיף 0(3 לחוק הערר, יש להחיל הוראה זו.
בפניית העורר מיום 6.8.14 אמנם נרשם שהיא מיועדת יילעיריית תייא לידי מנהל הארגונהיי, אולם היא נשלחה בפקס למנהל הגביה של העירייה ולא למנהל הארנונה. לא הוכח שהפניה נשלחה או נמסרה למנהל הארנונה.
'יהנדוןיי בפנייתו של העורר מיום 6.8.14 מוגדר:
יידרישה לביטול הליכי אכיפה וגבייה ומחיקת רישומי חובותיי, דהיינו ענינו בקשה לביטול הליכי אכיפה וגביה. טענות אלה שענלינן גבייה בלבד ואשר נשלחו לאגף הגביה אף נענו מטבע הדברים ע"י אגף הגביה.
גם תזכורת שנשלחה ע"י בייכ העורר ב- 22.9.14 ועייי העורר ב- 17.9.15 עניינן ייביטול הליכי אכיפה וגבליהיי.
פנייה בקשר להליכי גביה אינה מהווה השגה לפי טעיף 3(א) לחוק הערר, ואינה כלולה בנושאים המצויים בתחום סמכותו של מנהל הארנונה לפי סעי 3(א) לחוק הערר.
הפנייה לא הייתה איפוא בסמכותו של מנהל הארנונה, וחיא גם לא הגיעה לידיו. סמכותו, לכך הוא לא נדרש לדון בה ולא נדרש להשיב עליה.
בנסיבות אלה אין להתיל את סעיף 4(ב) לחוק הערר, ואין לראות בהעדר תשובה מטעם מנהל הארנונה, כאילו הוא החליט לקבל את ההשגה.
כך גם יש לדחות בנסיבות אלה את טענת העורר כי משלא העלה מנהל הארנונה טענת הנוגעת לאיחור בהגשת השגה, לא ניתן להעלותה בשלב הערר.
סעיף 6(א) לחוק הערר קובע:
ייהרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת ערריי.
הוכות להגשת ערר קיימת עפ"י החוק רק על תשובת מנהל הארנונה. מאחר שבענייננו לא ניתנה לעורר תשובה של מנהל הארנונה, לא קמה לעורר הזכות להגשת הערר.
הערר שבפנינו מתייתס לשנים עברו. בעניין שנים עברו לא ניתן עפ"י הדין לתגיש השגה או ערר בשל עקרון סופיות השומה.
ראה בעניין וח בין היתר:
ייעתיימ 2178/04 רוזילנדה אינטרושיונל קורפוריישן נ. עיריית תייא האגף לחיובי ארנונה;
עמיינ (ת'יא) 241/08 רם -- חניונים נ. מנהל הארנונה של עיריית ת''א-יפו
עמיינ 1069-06-13 יורם דב בולקינד נ. מנהל הארנונה עיריית ת''א-יפו.
בהם נקבע כי שומות לשנים קודמות שלא הוגשו עליהן השגות במועד, הופכות לסופיות לאור עקרון סופיות השומה.
העורר גם העלה טענות של התיישנות ושיהוי.
טענות אלה אינן מצויות בסמכותה של ועדת הערר, באשר אין הן מנויות בעילות הקבועות בסעיף 3(א) לתוק הערר.
ראה בעעיימ 9130/11 יורשי המנוח יוסף סויסה צייל ני עיריית רחובות שם נקבע: יינישוס אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גביה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך ייוּום הליך -- עתירה לבית המשפט לענלינים מינהליים.
... מצאתי טעם - בכל הכבוד - בדרך הילוכו של בית המשפט לעניינים מינהליים, אשר ראה בשיהוי בהגשת עתירה כנגד הרשות, שהיא הדרך לתקיפת הליכי גביה אקטיביים, כהחמצת ההודמנות הראשונהיי.
4. מכל המקוב> אנו דוחים את הערר על הסף.
אין צו להוצאות.
ניתן בהעדר הצדדיים היום 15.11.2016.
בהתאם לסעיף 5 (2) לתוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשייס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדים קיימת גּכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים ואת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.
בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה קלליתאסדרי דיו בוועדת ערר) התשלייז - 1977 תפורסם התלטה ו באתר האינטרנט של המשיב.
) /,\גע =
7
יו''ר: עו"ד אורה קניון חברה: רו''ח רונית מרמור חבר: עו"ד ורו''ח אבשלום לול
קלדנית : ענת לוי
בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מט' ערר: 140014024 שליד עיריית תל אביב-יפו
לוייר
: עו"ד אורה קניון
חברה: רו"ח רונית מרמור
חבר:
עו"ד ורוייח אבשלום לוי
העוררת: מן איזק בעי'מ
נגד
מנהל הארנונה בעלריית תל אביב-יפו
החלטה
עסקינן בשני נכסים המוחזקים ע"י העוררת. \
נכס אחד נמצא בקומת הקרקע בבניין שברח' נחלת בנימין 70 ת'יא, ושטתו 115 מ"ר, נכס שני נמצא בקומת מרתף בבניין שברחי נתלת בנימין 72 תייא ושטחו 266 מ"ר.
עניינו של הערר הוא תיובי ארנונה בגין שני חנכסים הנייל המותזקים ע"י העוררת.
בכתב התשובה לערר העלה המשיב טענות מקדמיות לפיהן יש לדחות את הערר על הסף
מכמח טעמים: הערר הוגש באיחור, העדר עילה ומעשה בית-דין. משמועלות טענות מקדמיות
לפיהן יש לדחות את הערר על הסף. אנו סבורים שיש להכריע בהן תתילה. החלטתנו וו היא לפיכך בטענות המקדמיות.
דיוו ומסקנות
ביום 3.5.16 הורינו לעוררת להגיב לטענות המקדמיות שהועלו ע"י המשיב. אולם, המועד להגשת התגובה חלף, בלא שהעוררת הגיבה כנדרש.
כבר מטעם זה מן הראוי לקבל את טענות המשיב. על אף ואת אנו מוצאים לנכון להכריע גם לגופן של הטענות המקדמיות שהעלה המשיב.
איחור בהגשת הערב
הטענה המקדמית הראשונה שנטענה על ידי המשיב היא שדין הערר להידתות על הסף בשל כך שהערר הוגש באיחור. המשיב דחה את השגת העוררת ביום 17.9.15 וציין כי עומדים לרשותה 0 יום לערור על תשובתו, אולם הערר הוגש ע"י העוררת רק ביום 7.12.15.
סעיף 6 (א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 קובע:
ייהרואה עצמו מקופת בתשובת מנהל הארנונה על הגשתו רשאי, תוך שלושים :וס מיום שנמסרה לו התשובה לערור עליה לפני ועדת ערריי.
מהאמור לעיל עולה כי העוררת הגישה את הערר לאתר חלוף 30 הימים הקבועים בחוק להגשתו.
דרי רוסטוביצ בספרו ייארנונה עירוניתיי מהדורה חמישית עמי 142 מציין כי החלטת מנהל הארנונה בהשגה שהנישוס לא ערר עליה במועד, הופכת לשומה סופית.
הלכה זו עברה כחוט השני בפסקי הדין של ביהמייש העליון, ביהמייש המחוצייס בשבתם כבימייש לעניינים מינהליים כמו גם ועדות ערר, ולפיה לאחר שחלף המועד להגשת ערר, הנישום אינו זכאי עוד להגיש ערר, והתיוב הופך להיות חלוט.
כך בין הלתר בעייש (חיפה) 57/95 חד הקריות נ. מנהל הארנונה עיריית חיפה,
קובע כבי השופט ביין:
ייקביעת מועד לערעור בחיקוק, כמוהו כקביעת תקופת התיישנות, יש בה להגן על הציפיות של הצד שזכה בהחלטה שיפוטית או מנהלית או מתן התלטה מינהלית, כי עם חלוף המועד לערעור, חוסנה זכותו ואינה צפויה עוד לתקיפה, לביטול או לשינוי (השווה גם בגייצ 122/73 עבאדי נ. שר הפנים פדייי כייה (2) 253 בעמי 270, וראה בעיקר עייא 22/56 כהן נ. קציו התגמולים פדייי 1375, 1383).
כדי שניתן יחיה לפגוע בציפיות אלה, חייבת להתקיים הוראה מפורשת של המחוקק או מחוקק המשנהיי.
מוסיף כבי השופט ביין וקובע כי בענייננו ההוראה היחידה הנוגעת להארכת מועדים, מצויה בסעיף 4(ב) לחוק, והיא נוגעת לסמכות ועדת הערר להאריך למנהל הארנונה את המועד להגשת תשובה להשגה.
מהעובדה שזהו הסעיף היתיד המאפשר להאריך מועד, יש ללמוד הסדר שלילי שאין לועדת הערר סמכות להאריך מועדים אחרים הקבועים בחוק. כבי השופט ביין קובע כי: ייעוסקים אנו בסוגיית הארכת מועדים הקבועים בחיקוק. ענין גה הוא כמוסבר מתחום סדרי הדין ותחום וּה מוסמך להסדיר מתוקק המשנה בלבד. ומכאן שבהעדר הסכמה מפורשת ייאין סמכות לבית המשפט להאריך מועד הקבוע בחיקוקיי ואם לגבי בתי משפט כך, קל וחומר שוהו הדין לגבי טריבונל מינהלייי.
המסקנה היא כי כשם שלבית משפט אין סמכות לתאריך מועד שנקבע בחוק, כך גם ועדת ערר נעדרת סמכות זו.
הלכה דומה נקבעה בעי/א 267/68 יתיאל עוזרי נ. עיריית ראשון לציון, שבו נקבע:
יימשמע שזכותו של האזרח לערור על חיובו במס הוגבלה על ידי המתוקק בזמן; ומכלל חן אתה שומע לאו, שאחרי עבור הזמן הקבוע לכך בחוק, שוב אי-אתח יכול להישמע בערר על תיובך במס. אין זאת כי הוא רצה בסופיותן של רשימות התייבים במסיס ובארנונות וסכומי חבותם, במועד קצר ככל האפשר לאחר הכנתן; ויש דברים בגו שאומדן
2
.10
11
.12
הכנסותיהן של רשויות מקומיות תלוי לא במעט בנתונים הללו, ועל פיהם יוכלו ויצטרכו לבנות תקציביהן ולתכנן פעולותיהן.
הגבלתו של האצרת בצמן תגשת עררו על חיובו במס, פירושה -- מבתינת הרשות המקומית - משעבר ומנה של הגשת הערר, ולא הוגש ערר, וּכאית הרשות המקומית לראות את השומה כטסופית; ועל כן יש לראות באי הגשת ערר במועדו הקבוע בחוק, משום הודעה מכללא מצד האורח שנדרש לשלם, בחבותו לשלסיי.
על הלכה צו, חצרה כבי השופטת גרסטל, בעמיינ (תי/א-יפו) 170/04 ויתקין מרקט בע"מ נ. מנהל הארנונה במועצה האזורית עמק תפר.
'יוכותו של האזרח לערור על חיובו במס הוגבלה ע"י המחוקק בזמן. ומכלל הן אתה שומע לאו שאחרי עבור הזמן הקבוע לכך בחוק שוב אי אתה יכול להישמע בערר על חיובך במסיי.
אולם, ביום 6.7.14 ניתן ע"י ביחמייש העליון פסייד לפיו בין היתר, לועדת הערר מוקנית סמכות להארכת המועד להגשת ערר או השגה. (בריימ 901/14 עבוד ויקטור ואחי נ. עיריית חיפה ואחי)
עס זאת, ביהמייש מסייג את הסמכות הנייל בקובעו, ייחשוב להטעים סמכות - לחוד, ושיקול דעת -- לחוד. טמכותם של מנהל הארנונה וועדת הערר להארכת מועד לקבלת השגה שהוגשה באיחור אמורה להיות מופעלת אך לעיתים חריגות, במתינות, ובוהירות, ואת, על מנת שלא לפגוע ביציבות ובוודאות שהן כה חשובות בתחום הדינמי של חיובי ארנונה, שכן ככלל -
שומה שלא הוגשה בגינה השגה במועד הופכת לסופיתיי.
עפ"י פסהייד, סמכות ועדת הערר מסוליגת גם להארכת המועד להגשת ערר: ייהסמכות צריך שתהא מופעלת אך באורח חריג וכדרך הארכות מועדיי.
. בענייננו העוררת לא נתנה טעם כלשהו לאיחור בהגשת הערר, ואף נמנעה כאמור מלהגיב על
טענת המשיב כי יש לדחות את הערר על הסף בגין האיחור בהגשתו, לפיכך אנו קובעים כי הערר הוגש באיחור, והשומה הפכה לתלוטה. כבר מטעם וה דין הערר להידחות על הסף.
העדר עילה
המשיב טוען כי כתב הערר אינו מעלה כל עילה, ואינו מציג את העובדות המהוות את עילת התובענה. תקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר)
תשל"ז 1977 קובעות בתקנה 2, כי הערר צריך להחיל בין היתר את הנימוקים עליהם מבססת העוררת את נימוקיה.
הלכה היא כי ייהעילה צריכה להיות מתוארת בצורה כואת שלא יהא לנתבע ספק, מפני מה עליו להתגונן ; התובע תייב לציין במפורש, כי הוא מסתמך על טענה כזו, ותקנה 78 מתייבת אותו להמציא, בתוך כתב תביעתו, את פרטי הטענה ביחד עם כל התאריכים הרלבנטייטיי (יואל ּוסמן סדרי הדין האזרחי עמי 135 מהדורה שביעית, עורך שלמה לוין 1995).
3. בערר שהוגש ע"י העוררת ביוט 7.12.15 צויינו רק פרטי העוררת, אך לא צויינו עובדות כלשהן
ולא עובדות המהוות את עילת הערר.
העוררת רק ציינה שהיא מבקשת לזמנה לדיון בנימוק:
יימאחר שיש בידי מסמכים נוספים לצרף וכן כדי להביא את הדברים לידי הבנה משותפתיי.
במילים אלה אין כל זכר, כנדרש, לנימוקיס עליהם מבססת העוררת את הערר שלה.
מעשה בית-דין -- לגבי הנכס ברתי נחלת בנימיו 72
4. המשיב טוען כי הנכס הנמצא ברח' נחלת בנימין 72, נדון והוכרע בועדת ערר קודמת בעררים
9 |- 140010439, המתייתסים לשנים קודמות. לטענתו ההחלטה לדתות את
[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]