החלטות ועדת ערר לענייני ארנונה 01 עד 30 לאפריל 2019

עיר: תל אביב-יפו
קטגוריה: ועדת ערר לענייני ארנונה
תאריך: 11/07/2017
מקור: הקובץ המקורי באתר תל אביב-יפו

פתח את קובץ ה-PDF באתר המקור

ועדת ערר לענייני ארנונה כללית

שליד עיריית תל אביב-יפו

תאריך

מספר ערר :

מספר ועדה:

בפני חברי ועדת הערר:

יו"ר: עו"ד ארליך שלומית

חבר: עו"ד משה קורן

חבר: עו"ד ורו"ח לוי אבשלום

העורר/ת: רוזלסקי מירי

-נ ג ד-

מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו

החלטה

כה בניסן תשעט

9.0009

140019557 / 1

אנו מברכים את הצדדים על כי השכילו להגיע להסדר ביניהם ונותנים לו תוקף של החלטה.

ניתן והודע בנוכחות הצדדים היום 30.04.2019.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה

ערר) התשל"ז - 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

7 \

יָת)(סדרי דין בוועדת

יו"ר: עו" אי שלומית חבר: עו"ד משה קורן חבר: עו"ד ורו"ח לוי אבשלום

שם הקלדנית: ענת לוי

בפני ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית ערר 140019270

ליד

המשיב:

עיריית תלאביב ‏ - יפו

עדו סגל

-נגד.-

מנהל הארנונה עיריית תל -אביב יפו

החלטה

עניינו של הערר צה, הינו נכס המצוי ברחי רמה 8 בתל אביב יפו, הרשום בספרי העיריה כנכס מסי 1, ח-ן לקוח 10965106 (להלן: ייהנכסייי).

תמצית טיעוני העורר

העורר רכש את הנכס - דירה חדשה בפרויקט 'גרין פארקי, מאלקטרה בנייה בע"מ, ביום 7

על אף שמועד מסירת הנכס צריך היה להיות בתום 36 חודשים ממועד קבלת החיתר הבניה, הקבלן לא עמד ביעד, והדירה נמטרה לעורר ביום 12.11.17.

עקב תאונה שעבר העורר, והשיקום והעזרה שכרוכים היו בכך, ובמיותחד לאור הסטאטוטס האישי של העורר, הורה יתיד לתאומים, העורר לא החל להתגורר בנכס.

העורר וּכאי לפטור מארנונה מכח תקנה 12 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג - 1993 (להלן: ''תקנות ההסדרים'), שכן הוא עומד בתנאים המצטברים

כדלקמן :

1. הבניין חדש.

2. תנכס ראוי לשימוש.

3. העורר לא משתמש בו תקופה רציפה של מעל שנה.

4. העורר הוא המתציק והבעליס הראשון של הנכס.

יש לדתות את טענת המשיב, כי חברת גרין פארק בע"מ היא המחציקה הראשונה בנכס.

תשובת המשיב יוצרת מצב אבסורדי, לפיו המשיב מעניק מתנת חינם בצורת פטור מארנונה לחברה גדולה ובעלת אמצעיט וממון, על הנכס של העורר, ואילו העורר - הרוכש הקטן, מפסיד את ההנחה הקלימת בתקנה 12 המגיעה לו בנסיבות העניין.

ויודגש, מדובר בנכס אשר נמכר לעורר שנים רבות טרם קבלת טופס 4, אך לא חיה מוכן למסירה על ידי החברה. התברה מנצלת את הדבר לטובתה, ומקבלת פרס על כך על דרך של קבלת פטור מארנונה.

תמצית טיעוני המשיב

לבקשת העורר ניתנה לו הנחת נכס ריק התל מיום 12.11.17 (מועד תתללת חיובו של העורר בגין הנכס) ועד ליום 11.5.18 (סחייכ שישה תודשים), מכח תקנה 13 לתקנות ההסדרים.

ביום 3.7.17 ניתן טופס 4 לבניין בו מצוי הנכס מושא הערר, והחל מהמועד וה נרשמה גרין פארק כמחזיקה ראשונה בנכס, ועל כך אין כל חולק. בעקבות בקשתה של גרין פארק ניתנה לת הנחת נכס ריק מכוח תקנה 12 לתקנות ההסדרים, החל מיום 11.7.17 (מועד פנייתה) ועד ליום 7, כמתזיקה הראשונה בנכס.

העורר אינו המתזיק הראשון של הנכס, ולכן בדין דחה המשיב את בקשת העורר לקבלת הנחת נכס ריק מכוח תקנה 12 לתקנות ההסדרים.

המחויקה הראשונה בנכס הנה גרין פארק, ומשכך העורר אינו אכאי לקבלת ההנחה הקבועה בתקנה 12 לתקנות ההסדרים, אלא להנתה הקבועה בתקנה 13 לתקנות ההסדרים בלבד.

ודוק: הרציונל שעמד בבסיט התקנת הנחת נכס ריק לבניין חדש (תקנה 12) הינו ביתס לתקופה שממועד גמר הבניה של חבניין ועד לאכלוסו ע"י הרוכש או למכירת הדירה. מטרת ההנחה אינה לאפשר לרוכש הדירה ליהנות מפטור זה.

אשר על כן, משניתנה לעורר הנחת נכס ריק מלאה מכוח תקנה 13 לתקנות ההסדרים בגין הנכס, אין מקום למתן הנחת נכס ריק לתקופה נוספת.

בהקשר זה, המש 5ב יפנה לתקנה 13(א) לתקנות ההסדרים הקובעת כדלקמן:

''מועצה רשאית לקבוע הנחה בשיעור כמפורט להלן, למחזיק של בנין ריק שאין

משתמשים בו במשך תקופה מצטברת, במפורט להלן:

(1) | עד 6 חודשים - עד 100%

(2) | מהחודש ה-7 עד החודש ה-12 עד % 166.66

(3) | מהחודש ה-13 עד החודש ה-36 - עד 50%.

מועצת העיר של עיריית תל אביב- יפו החליטה להעניק את ההנתה הקבועה בתקנה 13(א)(1)

לתקנות ההסדריט בלבד.

אשר על כן, ומאחר שהעורר אינו המחוּיק הראשון של הנכס, בדין דחה המשיב את בקשתו לקבלת הנחת נכט ריק מכוח תקנה 12 לתקנות ההסדרים, ואישר לעורר הנחת נכס ריק מכות תקנה 13 לתקנות ההסדרים.

דיון ותברעה

לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, הגענו לכלל דעה כי דין הערר להידתות.

במסגרת הערר דנא מבקש העורר להאריך את הנחת נכס ריק שניתנה לו בגין הנכס מעבר ל- 6 חודשים, בהתאם לתקנה 12 לתקנות ההסדרים, שכן לטענתו הוא הבעלים והמחויק הראשון של הנכס.

טועה העורר, בפרשנותו. העורר אינו הבעלים הראשון של הנכס, ולא משום האיחור במסירת התוקה.

גס בחינת תכליתה של תקנה 12 תובילנו לאותה מסקנה. צודק המשיב בטענתו, כי הרביונל שעמד בבסיס התקנת תקנה 12, חינו מתן פטור לקבלן/יום שסיים בניית בניין, וטרם הצלית למכרו כולו או חלקו. מטרת ההנחה אינה לאפשר לרוכש הדירה ליהנות מפטור וח, אלא להקל על קבלנים, אשר לעתים מתקשים למכור דירות קודם להשלמתן.

ראו לעניין זה:

עמיינ 56014-04-13 ברוך סער נ' מנהל הארנונה בעיריית ת''א (05.04.2015):

''פטור בגין בנלין חדש עשוי להינתן ל''מחזיק שהוא בעל הראשון'/. מכאן נובע שחילופי מתזיקים או חילופי בעלים שוללים את התגבשות התנאי. בדנן היו חילופי מתזיקים.

החילופים התרתשו בתקופת הבנייה טמוך לפני שהוענק טופס האכלוט ... חילופי בעלים או חילופי מחזיקים גט בתקופת הבנייה שולליס את התגבשות התנאי (אם לא תאמר כך אזי מי שרוכש דירה או שוכר דירה מן הבעלים שבנה את הדירה, *ימצא פטור משך שנה תמימה מתשלום ארנונה אם לא אכלס את הדירה או לא השתמש בה. ברי שאין הדבר כן).

הנסיבה של חילופי מחזיקים מצדיקה את החלטת מנהל הארנונה שאושרה בידי ועדת הערר'..

ערךר 140014053 וולברג רוני גבריאל נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו:

ייהעורר עצמו טען בפנינו כי הוא רכש את הזכויות בדירה מחברת אוניל בנייה בע''מ אשר היא זו שהייתה הבעלים הראשון של הבניין החדש. חברה זו אף קיבלה פטור מתשלום ארנונה לפי תקנה 12 למשך כחודש ממועד קבלת תעודת האכלוס ועד למועד בו העורר הוא שקיבל את החזקה בנכס.

די בכך כדי לדחות את טענות העורר לפיהן הוא הבעלים הראשון של הנכס. הרציונאל שעמד בבטיס הנחה זו הינה ביחד לתקופה ממועד גמר הבניה ועד לאכלוס של הרוכש או למכירת הדירה. הכוונה אינה לאפשר לרוכש הדירה ליהנות מפטור זה...

היות וניתנה לעולר ההנחה בגין תשלום ארנונה לפי תקנה 13 לתקנות בגין מלוא התקופה האפשרית, דין הערר להידחות''.

לאור האמור לעלל, בדין דחה המשיב את השגת העורר, ואין לנו אלא לדחות את הערר.

5. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

6. בהתאם לסעיף 23 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000, לרשות

הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וואת בתוך 45 ימים מיום מסירת ההחלטה.

7 בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת ערר) התשלייז - 1977 תפורסם התלטה גו באתר האינטרנט של המשיב.

8 נמתן בהעדר הצדדים ביוט"\ 7/0 .0.0 2 .

7 \

]

לוייר: שת ארליך, עו"ד | חבר: אבשלום לוי, עו"ד ורוייח חבר: משה קורן, עו"ד

ע\551\1\105

ועדת ערר לענייני ארגונה כללית ערר: 140016704

שליד עיריית תל אביב-יפו

בפני חברי ועדת הערר:

*וייר: עו"ד רוית פרינצ

חבר: עו"ד משה קורן

חבר: דייר אחיקם פירסטנברג, רו"ח

העוררת: רשת מלונות אטלס בע'י/מ

נגד

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב- יפו

החלטה

הנכס נשוא הערר

הנכס נשוא הערר נמצא ברחוב זמנהוף 1 בתל אביב ושטחו הכולל כ- 3500 מ"ר.

השטחים נשוא המחלוקת הנם שלושה:

1. שטח הגג (140.99 מ"ר)

2 שטח פתוח של 22.54 מ"ר הצמוד למרפטת בקומה 4 של הבניין 3 מיכל מים (41.63 מ"ר) בקומת המרתף של הבניין

ההשגה, הערר וה הליכים שבפני הועדה

ביום 3.1.2017 הגישה העוררת השגה וביום 16.2.17 הגיש המשיב תשובה להשגה.

ביום 19.3.2017 הגיש העורר ערר על התשובה להשגה.

ביום 27.6.2017 הגיש המשיב כתב תשובה לערר.

ביום 26.12.2017 נערך דיון מקדמי בפני ועדת הערר.

ביום 19.2.2018 הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם העוררת (להלן:ייתצהיר העוררתיי) וביוט 27.3.18 הוגש תצהיר חוקר מטעם המשיב (להלן: יידו'יח החוקרי).

ביום 10.4.18 נערך דיון הוכחות במסגרתו נחקרו עדי העוררת והמשיב.

ביום 1.5.2018 הוגש תצחיר משלים מטעם המשיב (להלן :''דוח הביקורת השנלי) וביום 19.6.18 הוגש תצהיר משלים מטעם העוררת (להלן: ייהתצהיר המשליםי).

הצדדים הגישו טיכומים.

הטוגיה הטעונה הכרעת

המחלוקת נשוא הערר שבנדון נוגעת לסיווג וכפועל יוצא מכך חיוב השטחים שבמחלוקת:

1. שטה הגג (140.99 מ"ר) (להלן:יישטח הגגי).

2 שטת פתוח של 22.54 מ"ר הצמוד למרפסת בקומה 4 של הנכס (להלן :ייהשטח הפתותי).

3 מיכל מים (41.63 מ"ר) בקומת המרתף של הבניין (להלן:'ימיכל המים').

טענות הצדדים

שטח הגג

העוררת טוענת שחיוב הגג נעשה שלא כדין שכן אינו נופל להגדרת ייבנייןיי בצו הארנונה ו/או להגדרת

יימרפטת גגיי כהגדרתה בתוק התכנון והבניה. נימוקי העוררת הס בתמצית:

+ שטה הגג אינו מרוצף ואינו מצופה בדשא או פרקט.

= הגג נמצא במפלס אחר מזה של הקומה העליונה ולראיה, העליה לגג מתבצעת באמצעות

סולט המצוי בקצה של גרם מדרגות.

+ פתיחת הגג הינה על ידי גרירת הדלת מעל הראש.

> לא ניתן להגיע לגג באמצעות מדרגות ואורחי המלון ו/או עובדי המלון אינם מורשים לצאת

אליו.

*+ הגג משמש לגרנטורים, צינורות אינסטלציה, מדחטי המזגנים וצילריס בלבד ואין כל שימוש

אחר בגג.

> לא מדובר ייבמרפסת גגיי שכן מדובר בשטת המופרד מיתר הבניין, לא מדובר בבניין למגורים וכאמור אין רציפות בין שטח הגג לקומה העליונה ואין דלת המחברת בין שטח הגג לקומה

העליונה.

* מדובר ייבמכסהיי של חלק מהבניין ותו לא.

*+ הגג לא הוכשר לשימוש כלשהו ובפועל לא נעשה בו כל שימוש למעט השימוש המפורט לעיל לצורך הצבת מתקנים טכניים המשמשים את הבניין, שאינם כשלעצמס ברי חיוב, ללא קשר

לגודלם.

לטענת המשיב, יש לחייב את הגג בהתאם לסעיף 1.3.1ב! לצו הארנונה. חיוב העוררת בגין הגג נעשה

כדין ובהתאם לממצאי דוחות הביקורת של המשיב:

> על שטת הגג מותקנים מתקנים טכנייסם מאסיביים השייכים למלון ותופסיס את מרבית

שטחו

> המתקנים הטכניים הכרחייט לשימוש בבניין כבית מלון ועצט הצבתם על הגג הופכת את הגג

לבר חיוב.

* בנכט אחר המתווזק על ידי העוררת, ברחוב זמנהוף 2, קבעה ועדת הערר שהגג הוא בר חיוב

והעוררת לא הגישה ערעור על התלטת הועדה.

* העובדה שהגישה לגג נעשית באמצעות סולם אינה מאיינת את העובדה שהשימוש בגג הוא

שימוש בלעדי של העוררת.

* הוראות התכנון והבניה (והגדרת יימרפסת גג'י) איגו מחייבות את המשיב ו/או את ועדת הערר

(פסייד מישל גרטייה).

> חיוב הגג נעשה על פי קריטריונים של תכלית הגג, החזקה בו והשימוש בו על ידי העוררת כפי

שקובעת הפסיקה.

השטת הפתות

העוררת טוענת שעל המשיב להפחית מן השטת המחוייב שטח של 22.56 מ"ר חמצוי בקומה 4 של

הבנלין:

*+ מדובר בשטת תחת כיפת השמיים הצמוד למרפסת המלון (להלן :'יהמרפסית הגדולת'י).

* השטח אינו מרוצף ואין עליו מתקני ישיבה.

+ השטת מופרד מן המרפסת בדלת בעלת שער ברזל נעול שהמפתח שלו מצוי אצל העוררת.

= השטח אינו מצוי במפלס את אחד עם המרפטת הגדולה אלא נמוך ממנה.

* הגישה לשטח מותרת לצרכי אחזקה בלבד.

* אין בקיומה של גישה לגג כדי לאיין את טענת העוררת שכן לכל שטח צריכה שתהיה גישה.

* המשיב פטר את העוררת מחיוב עבור השטח המרוצף בלבני וּכוכית הצמוד לשטח הפתות שבמחלוקת, ומקל וחומר עליו לפטור את העוררת מן השטת הנוסף שצמוד.

מיכל חמים

לטענת העוררת יש לפטור את מיכל המים מחיוב שכן מדובר בבור תת קרקעי שאין אליו כל גישה.

מדובר ביימתקןיי שאינו עונה להגדרה יבנייויי שבצו. לטענת המשיב מיכל המים הוא למעשה חדר המשמש כמאגר מים פעיל המשמש את כל המלון ומתוחזק על ידי העוררת. הואיל ושטח זה מהווה חלק בלתי נפרד מהבנלין הרי שהוא בר חיוב ככל שטת אחר בו מחזיקה העוררת.

דיון והכרעת

שטח הגג

לאחר שבחנו את טענות הצדדים ובשיט לב לעובדות שהוצגו בפני הועדה ביחד עס הפרשנות וחיישוס שנקבעו בפסיקה בהתייחט לסעיף 1.3.1 בי לצו הגענו לכלל מסקנה שיש לדחות את טענת העוררת.

נקבע בפסיקה שכאשר בוחנים כיצד יש לסווג נכס לצורכי ארנונה יש לקחת בהשבון את ייעודו של השטת ואת השימוש בו בנסיבות הספציפיות של המקרה. כלומר, המבחן הקובע לעניין סיווגו של נכס

הוא מבחן פונקציונאלי.

עוד נקבע, שגגות ככלל אינם פטוריט באופן גורף מחיוב בארנונה (עמיינ 254/08 אפריקת ישראל 3 מנהל הארנונה של עלליית יא [פורסם בנבו 6.9.2010(0), שט פסקה 11 (להלן: ייפרשת אפריקה ישראלי). היות הגג בר חיוב תלוי בכל מקרה ונסיבותיו.

במקרה של גג הבניין שבנדון יש איפה לבחון את הנתונים העובדתייס המתליחסיס לשטת הגג.

ראשית יש להבחיר כי עצם ההתזקה בשטת שהינו בר חיוב בארנונה היא המקימה את חובת התשלוט ואין נפקא מינה אם נעשה בשטח שימוש בפועל אם לאו (עמג (תייא) 30710-11-10 רוח (עויד משת אהרוני גי מנהל ארנונה בעיריית תל אביצ). במקרה הנדון אין מחלוקת שהעוררת עושה שימוש קבוע בגג לצורך הצבת מתקנים טכניים שונים ואין תולק שהגג (המתקנים) משמש את המלון באופן בלעדי (ראה סעיפיט 3++ח' לסיכומי העוררת וכן בחקירת נציגת העוררת אשר הבהירה שהמתקניס שייכים לעוררת.

צודק חמשיב שגג הבניין הוא בר חיוב מכל סעיף 1.3.1 בי לצו הקובע כי בשטח הבניין יכללו כל השטחים שבתוך שטח הבניין. הדבר נלמד מעצם לשונו של סעיף זה ואף ההגיון מחייב מסקנה זו (כפוף כמובן לקיומה של צכות החזקה בגג). טענת העוררת כי מדובר רק ייבמכטהיי של הבניין עומדת בסתירה מוחלטת לכך שהעוררת עושה שימוש קבוע בגג להחצבת מתקנים שהנס הכרחיים לשימוש במבנה כמלון היינו, מזגנים, ציילרים, גנרטור ועוד. מתקניט טכניים אלו הס כה הכרתיים לתפעול השוטף של המלון שאלמלא יכולה היתה העוררות להציבס על הגג חרל שהיה עליה להכשיר לכך שטח אחר שבתחומי המלון, ממילא היתה מחויבת על שטח זה.

אין רלוונטיות לטענה העוררת על כך שהגישה לגג הינה מוגבלת במובן זה שאורחי המלון ו/או עובדיו אינם מורשים להכנס לגג ו/או לטענה שהגג אינו מצוי במפלס אחד עס הקומה העליונה ו/או לטענה שהגישה לגג הינה באמצעות סולם ו/או לטענה שהגג לא הוכשר לשימוש כלשהו למעט חשימוש לחצבת מתקנים. על הגג מוצבים מתקנים המשמשים את העוררת ועל כך אין חולק. המתקניט הטכניים שייכים לעוררת. מן הסתם העובדים הרלוונטים לתחזוקת המתקנים מורשים לעלות לגג ועולים אליו. צו הארנונה אינו קובע שעצם החיוב תלוי תלוי בהיקף השימוש ומקל וחומר משעה

שחפטיקה קבעה במפורש שאפילו במקרים בחט לא מתקיים כל שימוש בנכס קיימת חובת תשלום ארנונה ובלבד שלעוררת ישנה זכות להחזיק בשטח המחו"יב (עמיינ 264/06 גדף עסק? תעשיות תוכנה בע/מ נ? מנהל האדנונה עיריית ת/א פורסם בנבו), עעיים 5914/06 שמואל כהן עויד ני מנהל האדנונה של עיריית ליא [פורסט בנבו] (8.1.2009).

משעה שאין חולק שהעוררת מחויקה באופו בלעדי בגג, שאין איש המונע מהעוררת את יכולת השימוש בגג ואין איש שיכול להשתמש בשטח וח מלבדה, אצי אין כל רלוונטיות בעובדה שהגג אינו מרוצף ולא נעשה בו שימוש מעבר להצבת מתקנים. עניין זה נתון לבחירתה של העוררת ולפיכך אינה מעלה ואינו מוריד לעניין חיות השטת בר חיוב.

לבסוף, אנו מאמציט את החלטת ועדת הערר בעניינה של העוררת בערר 140016695. ערר זה נוגע למלון אחר המוחזק על ידי העוררת בסמוך למלון נשוא ערר זה, אשר בו טענה העוררת טענה זהה לזו שלפנינו. ועדת הערר דחתה את הטענה תוך הפנייה להלכת בית המשפט העליון בפרשת אפליקה לישלאל, בנימוק שאין חולק שהעוררת עושה שימוש בלעדי בגג לצרכיה וכי סעיף 1.3.1 חי מטמיך את המשיב לחייב שטחיט במבנה המשמשים לצרכים טכניים לרבות על גג המבנה. העוררת לא התליחסה כלל להחלטה זו ולא נימקה במה שונות עובדות הערר שבנדון מגה הקודם עליו בחרה שלא לערער.

לאור הנימוקים שלעיל אנו קובעים שחיוב חיה נעשה כדין ולפיכך יש לדחות את הערר בנוגע לחיוב שטח הגג.

השטח הפתות

על פי המופיע בצילומיס שצורפו לכנספח גי לסיכומי העוררת, המדובר בשטח המקיף שטח מרוצף בלבני וכוכית אשר לטענת העוררת אינו מחוייב בארנונה (להלן: ייהשטח המרוצףיי). השטח הפתות בצירוף השטח המרוצף צמודים למרפסת המלון ומופרדיס ממנה בגדר שגובהה ובתוכה מותקן שער ברול.

במסגרת הערר טענה העוררת כי מדובר בישערפסת פתוחה אשרל אינה מרוצפת ואין כל גישה אליה כלל וכלליי (סעיף 13 לערר). במטגרת תצהיר העוררת חזרה העוררת על כך שמדובר ייבמרפסתיי יישאין אליה כל גישהיי ואינה משמשת את העוררת יילשום שימושיי. בחקירתה שינתה נציגת העוררת במעט את טענתה והשיבה שאין גישה לשטח שבמחלוקת אלא על ידי טיפוט מעל הגדר שמפרידה בינו לבין המרפסת.

הואיל ומן הראיות שהוגשו לא ניתן היה לקבוע באופן וודאי האם יש גישה לשטת המחוייב ואם כן, כיצד מתבצעת הגישה, ביקשנו מן חמשיב להגיש לועדה דו"ח משלים לאחר ביקור נוטף במקום.

בדוייח המשלים הובהר כל קיימת גישה לשטח הפתוח דרך שער הברול הקבוע בגדר מפרידה שגובהת 3 מ"ר.

הנח כי כן, הדוייח המשלים הפריך את טענת העוררת על כך שאין גישה לשטת במחלוקת או לחילופין שהגישה אפשרית רק על ידי טיפוס מעל הגדר. מן הצילום שצורף לדוייח ניתן לראות בבירור שניתן להכנט לשטח דרך שער הברל גם אס הגישה אינה נוחה שכן יש להתכופף על מנת להכנס דרך השער.

העוררת הגישה תצהיר משלים מטעמה ובמסגרתו שינתה את גרסתה העובדתית. כעת, תחת הטענה שמדובר במרפסת פתוחה נטען כי מדובר ייבגגיי ובנוסף הובחר שקיימת גישה לגג אלא שגישה זאת אסורה אלא לעבודי התחזוקה של המלון.

אמר מעתה: בדומה לשטח הגג אשר נדון לעיל, השטח חמדובר הינו חלק בלתי נפרד משטח המלון

וקיימת אליו גישה, גם אם באי נוחות מסויימת (בדומה לגישה לגג), אלא שבפועל הגישה מוגבלת לאנשי התחזוקה של המלון. מן הצילומים עולה שבניגוד לגג, העוררת אינה עושה בתלק זה של המרפסת שימוש למעט להצבת עציץ, אלא שכפי שהובהר לעיל אזי גס במקרה של שימוש מועט או או אפילו אי שימוש אינם מהווים עילה כשלעצמה לפטור מחיוב. לכך נוסיף ונציין שלמרות שהשטח אינו מקורה הוא בר חיוב כל עוד מדובר בשטח משטחי הבניין (עמיינ 106/96 החנזכר בסיכומי חמשיב).

נוכת האמר לעיל מתבקש המטקנה שהשטח הפתוח שהינו למעשה טוג של מרפסת פתוחה, הינו בר חיוב בהתאט להגדרת סעיף 1.3.1 בי לצו בדיוק כמו גג הבנין אשר נדון לעיל, אלא שהתוצאה הסופית

אליו הגענו היא הפוכה, ונבאר את מסקתנו:

המשיב אישר שהחלק המרוצף בלבני +כוכית המסומן בתשריט המשיב ייכחלליי הינה פטור מחיוב. מן הצילומים והתשריט שצורף לדוייח הביקורת עולה שהשטח שבמחלוקת יעוטףיי את השטח המרוצף מכל צדדיו ואפשר אף לאמר מחהווה חלק בלתי נפרד ממנו, גם אס כי במפלס נמוך <ותר. הגישח לשני חלקי המרפסת הפתוחה, השטחת המרוצף וממנו לשטח שבמחלוקת, היא מאותו מקום- שער ברזל.

השימוש בשני השטחים זהה- הס אינם נמצאים בשימוש של ממש.

המשיב לא הבחיר, לא הסביר ולא הוכיח מדוע וכיצד יש לאבחן בין השטח המרוצף שאינו מחוייב לבין השטח שבמתלוקת שחוייב. נוכח הסמיכות בין השטתים האמורים והדמיון ביניהם, נטל ההוכחה היה מוטל על חמשיב. בהעדר כל הסבר או סיבה הגיונית לאבחן בין השטח המרוצף לשטת שבמחלוקת מתחייבת המסקנה שהיה על המשיב לפטור גס את השטת המרוצף מארנונה.

אשר על כן, אנו קובעיט שחיוב השטח הפתוח נעשה שלא כדין ועל כן יש לקבל את הערר בנוגע לשטח הפתוח.

מיכל המים

כאמור, המחלוקת היא האם מיכל המים שהוא למעשה חדר הבנוי בטון מלא במים וכולל משאבות הוא בר חיוב.

במסגרת הדוייח המשלים שהגיש המשיב צולין כי מדובר בחדר מלא במים שיש לו דלת כניסה בחלקו העליון וניתן לעלות בסולם על מנת לטפל במים (חיטוי). בנוסף בחדר קיימות משאבות פעילות השואבות את המיט החוצה מן המאגר וחמיס במאגר משמשים לספרינקלריס לכיבוי אש.

המצחירה מטעם העוררת אישרה בחקירתה שמיכל המים שייך לעוררת, שהוא פעיל ושהוא מקור המים של כל שימושי המים של המלון. עוד אישרה, שהעוררת אחראית על תחזוקת המאגר. המצהיר מטעם חמשיב נשאל והשיב שלמיכל יש דלת ממנה ניתן לראות לתוך המיכל.

העוררת טוענת בסיכומיה שייאדם אינו יכול להכנס אליו ועאו להמצא בניי ואולם כאמור דו"ח המשיב (שממצאי לא נסתרו על ידי העוררת) הוכיח כי העוררת יכולה לטפל במאגר ולעשות בו שימוש, והעוררת כאמור אישרה הן את התחזוקה של המיכל והן את השימוש בו. מכאן, שגם אס לא ניתן להכניס ו/או להמצא בתוך המאגר הרי שאין בכך כדי למנוע את השימוש והתחזוקה בו.

סעיף 1.3.1 חי לצו קובע ששטתחים בבגלין שאינו משמש למגורים חמשמשים למערכות אנרגיה, מיווג אויר וכיוצא בה והמוחזקיט באחריות חברת ניהול או ועד הבית -- יחויבו במלואם. במסגרת פרשת אפריקה ישראל לעיל פרש בית המשפט סעיף זה כךד ששטחיס טכניים הנם ברי חיוב ואת החיוב יש לחשית על בעלת הנכס המתחזקת ומנהלת את הבניין ומחזיקה באופן בלעדי בשטחים הטכניים ואחראית לתפקוד של הציוד המצוי בשטחים אלו. דבריט אלו יפים גם לעניינו.

לטיכוס: נוכח העובדה כי מדובר במתקן פעיל המשמש את העוררת באופן שוטף לאחזקת המלון, ולאור הודאת העוררת שמיכל המים מצוי בחזקתה הבלעדית וכי היא אף דואגת לתתזוקתו הרי שאין מנוס מלקבוע שמדובר בשטח בר חיוב אשר על העוררת כבעלת הזיקה הקרובה ביותר אליו לשאת בחיובו.

סוף דבר

מכל הטעמים שלעיל אנו קובעים שיש לקבל את הערר באופן חלקי וכדלקמן:

הערר בנוגע לחיוב שטח הגג - נדחה.

הערר ביחס לחיוב השטח הפתוח בקומה 4 - מתקבל.

הערר בדבר חיוב שטח המיכל בקומת המרתף-נדחה.

אין צו להוצאות.

ניתן בהעדר הצדדים היום ‏ 9 004.26 =

בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשייס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדים קיימת וכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייץ - 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

המ יי

יו"ר: .ען חבר: דייר אחיקם פירסטנברג, רו"ח חבר: עו"ד משה קורן

קלדנית: ענת לוי

ועדת ערר לענייני ארנונה כללית ערר: 140015473

שליד עיריית תל אביב- יפו

בפני חברי ועדת הערר:

לו//ר: עו"ד רוית פרינצ

חבר: עו"ד משה קורן

חבר: דייר אחיקם פירסטנברג, רו"ח

העורר: איסיאס גברי מדין

נגד

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו

תחלטה

הנכט נשוא הערר נמצא ברחוב נווה שאנן 3 בתל אביב (ייהנכסיי),

המחלוקת בין הצדדים נסובה בשאלת והות המחציק בר החיוב בנכס בתקופה שמיום 21.4.2010 ועד 1 (להלן: 'יתקופת החיובי).

ההשגה, הערר וההליכים שבפני הועדת

ביום 10.7.2016 הגיש העורר השגה על חיובו בארנונה. העק מן ההשגה אין מצוי בתיק.

ביום 17.7.2016 המשיב תשובה להשגת העורר.

ביום 26.7.2016 הגיש העורר ערר על התשובה להשגה (ייכתב הערריי).

ביום 12.9.2016 הגיש המשיב כתב תשובה לערר (ייכתב התשובה לעררי).

ביום 26.6.2017 נמחק הערר לאחר שלא ניתן היה לאתר את העורר אשר לא התצייב לדיונים שנקבעו.

ביום 2.10.2017 הגיש העורר בקשה לחידוש הערר וביום 15.3.2017 ניתנה החלטת ועדת הערר על ביטול המחיקה.

ביום 12.4.2018 הגיש העורר תצהיר עדות ראשית מטעמו (ייתצהיר העוררי) וביום 1.5.2018 הגיש המשיב תצהיר מטעמו (ייתצהיר החוקרי).

ביום 22.5.2018 נערך דיון הוכחות בפני הועדה ובמסגרתו נתקרו העורר, בעל הנכס, מר ראובן זכריה ונציגת חמשיב

סיכומי העורר הוגשו ביום 21.6.2018 (להלן:''סיכומי העורריי) וסיכומי המשיב הוגשו ביום 28.8.2018 (יייבומי המשלביי).

הסוגיה הטעונה הכרעה

המחלוקת נשוא הערר שבנדון נוגעת לאחות המחויק בתקופת החיוב.

המשיב טוען כי רישום הנכס על שם העורר נעשה על בסיס הודעה על החלפת מחזיקים מיום 0 שצורפה לתצהירי המשיב (להלן: ייההודעהיי), ובהסתמך על הסכם שכירות מיום 1.3.2010 שצורף להודעה (להלן: 'יהסכם השבירותי).

טענות הצדדים בתמצית

טענות העורר

לטענת העורר למד לראשונה שמישהו רשם את הנכס על שמו ללא ידיעתו או הסכמתו כאשר הגיע לעירייח על מנת להעביר על שמו את הארנונה בנכס שהוא מתגורר בה כיום. בעקבות הגילוי הגיש העורר תלונה למשטרה (העתקה צורף לערר). לטענת העורר, העירייה לא ביצעה זיחוי פיסי של העורר בעת העברת הנכס על שמו ולא שלחה פקח מטעמה לוודא שהעורר אכן מחזיק בנכס.

העורר טוען כי הסכם השכירות שהוצג לו לא נחתם על ידו בהשוואח לחתימה שהוצגח בפני משרד הפניט. בנוסף הוא טוען כי מר וכריח שהופיע בפני הועדה כבעל הנכס אינו מי שערך את התוזה וכי העדר מסמכים כלשהם המעידים על כך ששכר את הנכס (קבלות) ואף העובדה שהסכם השכירות אינו נוקב בדמי השכירות מעורריס חשש שהכל תרמית והתווח מזוליף.

טענות המשיב

טענות המשיב המפורטות בסיכומים שהוגשו על ידו הן:

לועדה אין סמכות ענילנית לדון בטענת זיוף.

העורר נרשם כדין כמחזיק בתקופת החיוב בהתאם להודעה ולהסכם השכירות.

תפקידו של מנהל הארנונה מתמצה בבדיקה כל התילוף של המחזיקים נעשה כדין ותו לא.

העורר לא הוכיח את טענת הזיוף שנטענה בעלמא. לעומת ואת אחיו של בעל הנכס שהעיד בדיון אישר כי הוא התתיס את העורר על הטכט השכירות.

נוהל רישום שוכר שאינו אזרח ישראל נכנט לתוקפו בשת 2013 כלומר לפני תקופת החיוב.

6. המשלב פעל כדין ובסבירות בנטיבות העניין.

₪ שר ב

דיו

סמכות הועדה

התיק שלפנינו מעלה שאלת עקרונית והיא האם ועדת הארנונה רשאית להכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלת זיוף מסמכים שהצגו בפני המשיב. התשובה לשאלה הנייל קשורה קשר הדוקס בשאלה נוספת והיא, מה היא החובה המוטלת על המשיב כאשר נמסרת לו הודעה על חדילת חזקה.

החובה בתשלום ארנונה לרשות המקומית בגין נכס חלה על המחזיק בנכס בחיותו בעל חויקה הקרובה ביותר לנכס, ולרבות שוכר (טעיף 1 לפקודת העיריות). הפקודה מטדירה בסעיף 325 את השינוי ברישום המחזיקים. השוכר או המחזיק העוזב את הנכס ומבקש לפטור את עצמו מחיובי הארנונח, נדרש למסור הודעה בכתב לעירייה בדבר חילופי הבעלות או ההזקה, ומעת שעשה כן, אין הוא חייב בארנונה.

אין חולק כי סעיף 325 לפקודה נועד להקל על הרשות לגבות מטי ארנונה מבלי שתידרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בתזקה (בריימ 1962/06 שלמה כהן נ, מחלקת הארנונה בערלית חיפה (פורסם בנבו)); בריים 1008/06 טרבטינגוט נ,. מנהל הארנונה(21/11/2006) [פורטם בנבו] ; בעמיינ (מינהליים ת'יא) 2053-10-10 מירב אלפנדרי פלקון נ' עיריית הרצלייה (פורסם בנבו, 26.09.2011),

בצד סעיף 325 לפקודה, מאפשר סעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 לנישום, להגיש השגה בטענה ייאיגני מחזיקיי.

בעניין עמיינ (מינהליים תייא) 10269-09-16 אור נחמיה סחר בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 22.08.2017) פנה השוכר של הנכס לעירייה, כתודשיים לאחר תחילת השכירות, וחודיע כי אינו מחזיק במושכר. חעירייה פעלה בהתאם להודעה, מחקה את שם השוכר כמחזיק במושכר ורשמה את המערערות, בעלות הנכס כמחזיקות. המערערות הודיעו למשיב שחווה השכירות תקף וכי השוכר עדיין מחזיק במושכר ואולם מנהל הארנונה הודיע בתגובתו שהעירייה אינה צד לסכסוכיס ומחלוקות בין הטוענים לזכויות בנכט ולכן אין באפשרותה להיענות לבקשת המערערות. בית המשפט המחווי קיבל את עמדת המערערות בקובעו שגישת העירייה איננה סבירה שכן משמעותה היא שהחלטת

הועדה ידועה ומוכתבת מראש:

"לטעמי אין מקום לגישה זו המיישמת אך ורק את פקודת העיריות והופכת את זכות ההשגה והגשת ערר לפלסתר. יש לפרש וליישם את הדין באופן שייצור הרמוניה חקיקתית המיישבת בין פקודת העיריות וחוק הערר, פרוש אשר עדיף על זה הגורם כי האחד גובר על השני ומעקר את משמעותו ותכליתו. יש לקבוע לפיכך, כי ככל ולא מוגשת השגה רשאי מנהל הארנונה לקבל את הודעת החדילה בהתאם להוראות סעיפים 325-326 לפקודת העיריות. אולם שעה שמוגשת השגה בטענת "אינני מחזיק" על מנחל הארנונה לפעול בגדרי סמכותו ולברר את הטענה בהשגה ולו ברמה עובדתית פשוטה ולקבוע מי הוא המחזיק בנכס"

הוא הדין בענייננו. כל שנדרש הוא בדיקה עובדתית פשוטה. אין מדובר בטענת זיוף או טענות אחרות המצריכות הכרעה של בית משפט מוסמך. המערערות כופרות בגדרה של ההשגה בהודעת החדילה של השוכר, מר משה דהליאון, בטענה כי הוא מחזיק בנכס בפועל בהתאם לחוזה השכירות. במקרה זה שומה היה על מנהל הארנונה לבצע ברור עובדתי פשוט בהתאם לסמכותו ולא נעשה, אף לא ניסיון קל, לבצע בירור עובדתי שכזה. מנהל הארגונה פטר את

עצמו בנימוק: "העירייה אינה צד לסכסוכים ומחלוקות בין הטוענים לזכויות בנכס. לאור

האמור לעיל, אין באפשרותגו להיענות לבקשתך לרישום הגכס הגדון על שם משה דהליאון מיום 10.8.2014". זאת אין לקבל.

הנה כי כן, בית המשפט קובע, שבסמכות מנהל הארנונה לדון בטענת ייאינני מחזיקיי עת מדובר בבירור עובדתי פשוט.

פטק הדין המנחה בשאלת סמכותה של ועדת הערר ניתן על ידי בית המשפט העליון בפרשת יישאול בנימי[יי (עעמ 2611/08 שאול בנימין ני עיריית תל-אביב) במסגרתה נדרש בית המשפט העליון לסמכותה של ועדת הערר לענייני ארנונה לדון ולהכריע בטענתו של נישום (מחציק בהתאם לחוזה שכירות) כי מעולם לא חתם על חוזה לשכירת הנכס וכי חתימתו עליו זויפה. בית המשפט העליון לא פטר את העירייה מן החובה לעשות שימוש בסמכויותיה ולברר בירור ראשוני את טענות המחזיק (כנזכר לעיל).

יחד עס זאת נפסק כי:

*י אין די בטענה בעלמא כדי לפטור את נישום מתשלום ארנונה, שאחרת יוכל כל מאן דהוא לטעון טענות מטענות שונות, והעיריה תידרש לערוך בדיקות ולהכריע בטענות, משל היתה גוף מעין שיפוטי. משכך, פכל שיש בפי המערער טעגות כלפי בעלי הגכס, אם בטענת זיוף ואם בטענה אחרת, האכסניה המתאימה לטענות אלה היא במסגרת תביעה אזרחית אל מולם.

בשונה מן האמור לגבי ידיעה קונקרטית של העיריה באשר לשינוי בחזקת הנכס, מסופקני אם יש להטיל על העיריה בכגון דא, מקום שבטענה בלבד עסקינן, מעקב אם אכן חוזה הידוע לה נסתיים או שמא הוארך, אחרת מותחים אנו יתר על המידה את חובותיה."

בעמייג (מינחליים תייא) 18996-06-17 הבניין ברחוב שונצינו 17 בע'ימ כ ד.ש. עוז *יזום והשקעות בע/מ (פורסם בנבו, 07.01.2018) נדון מקרה הדומה מאוד למקרה שלפנינו: הנישום פנה למשיב בטענה שהמסמכים אשר הוצגו לעירייה על ידי בעלי הנכס, מכוחס נרשם כמחזיק הנכס מקורס ייבויוף ומרמחיי. משנדחו השגותיו הגיש ערר ערר לוועדת הערר. ועדת הערר צירפה את בעל הנכס כצד

שלישי לערר ווה האחרון טען שועדת הערר אינה מוסכמת לדון בערר. ועדת הערר לא שעתה לטענה זו ולאחר שמיעת הוכחות הכריעה במחלוקת העובדתנית בין הצדדים. בית המשפט קבע כי בכך חרגת ועדת הערר מסמכותה. בשל דמיון המקרים נביא את הדברים בשם אומרם:

"טענת 'איני מחזיק' טומנת בחובה בירור עובדתי. לעיתים המחלוקת העובדתית היא בין הנישום לבין הרשות ומכוונת, בעיקר, לטעויות טכניות הנובעות מהרישום. לעיתים המחלוקת העובדתית היא בין הנישום -- המחזיק -- לבין הבעלים. ככל שהמחלוקת הטעונה בירור היא בין הנישום לרשות לא יכולה להיות מחלוקת בדבר חובתו של מנהל הארנונה לערוך בירור עובדתי לגביה ובדבר סמכותה של ועדת הערר להידרש ולהכריע בה. ככל שהמחלוקת הטעונה בירור היא בין הנישום - המחזיק -- לבין הבעלים ראוי לה לרשות שלא להכניס את ראשה למחלוקת זו אלא אם מדובר בבירור עובדתי פשוט ולא מורכב (ראו למשל עמ"נ (ת"א)

6 אור בחמיה סחר בע"מ ג' עיריית תל אביב; 22.8.17).

הדבר דומה לבעל תפקיד המבקש לקבל הוראות מבית המשפט בנוגע למחלוקת הניטשת בינו לבין צד שלישי. בית המשפט יידרש למחלוקת, במסגרת הדיונית של בקשה למתן הוראות ויכריע בה, ככל שליבוגה אינו מצריך בירור עובדתי מורכב. כל אימת שההכרעה מצריכה בירור עובדתי מורכב ראוי שהיא תתברר במסגרת תובענה מתאימה (ראו רע"א 3277/95 הולנדר בע"מ נ' החברה לנאמנות של בנק לאומי בע"מ, פ"ד מט(5) 295; בע"מ 2 פלונית ג' פלוני; 5.5.13 - בנוגע למנהל עיזבון וצד שלישי).

על רקע האמור לעיל פסק בית המשפט העליון, כי אין להפוך את הרשות לצד לסכסוך בין משכירים לשוכרים ודחה בקשת רשות ערעור שהגיש משכיר של נכס (שנמצא בבעלותו) על החלטת בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים לפיה רשאי היה מנהל הארגונה לפעול על פי הודעת השוכר, לפיה חדל מלהחזיק בנכס ולחזור ולרשום את החיוב, מיום החדילה, על שם המשכיר, גם אם הודעת החדילה היתה שלא בהתאם לחוזה השכירות.

בית המשפט העליון ציטט בהסכמה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי לפיו "דרישה להוכיח את הפסקת החזקה היתה יוצרת מצב על פיו הרשות המנהלית, קרי העירייה, הגובה את מיסי הארנונה, תמצא עצמה מעורבת בסכסוכים המתגלעים בין בעלי נכסים לשוכריהם בשאלה על מי מוטל החיוב בארגוגה וממתי, וממילא מחויבת לפסוק או לנקוט עמדה לגביהם.

ממעורבות זו ביקש המחוקק לפטור את הרשויות הממונות על גביית הארנונה", והוסיף וקבע כי באותה פרשה הצדדים האמיתיים לסכסוך הם המשכיר והושכר והפנה אותם להגשת תובענה מתאימה תוך הבהרה, כי "אין להטיל על העירייה תפקיד של שופט בין הצדדים, מותר היה לעירייה להסתמך על ההודעה בכתב שקיבלה".

צא ולמד, ההליך המנהלי לא מיועד לשמש נתיב לפתור סכסוכים, בוודאי לא באופן ישיר, בין אנשים פרטיים. ההליך המנהלי מיועד להכריע במחלוקות בין הפרט לבין הרשות. את המחלוקות הפרטיות תשאיר הרשות לצדדים לברר אותם בינם לבין עמם (ראו בהקשר זה עת"מ 594/02 אנגל בע"מ נ' עיריית חיפה; עמ"נ 240/05 בלקינד ג' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב; 31.1.06).

משזו ההלכה סבורני שטענה לפיה המסמכים המבססים את חיובו של נישום - כמחזיק -

מזוייפים, לא אמורה להתברר בנתיב המנהלי -- לא בהשגה אף לא בוועדת הערר. בעע"מ 8 ששאול בנימיני נ' עיריית תל אביב; 5.5.10 נדרש בית המשפט העליון לסמכותה של ועדת הערר לענייני ארנונה לדון ולהכריע בטענתו של נישום (מחזיק בהתאם לחוזה שכירות)

כי מעולם לא חתם על חוזה לשכירת הנכס וכי חתימתו עליו זויפה וקבע, כי: "ככל שיש בפי המערער טענות כלפי בעלי הנכס, אם בטענת זיוף ואם בטענות אחרות, האכסניה המתאימה לטענות אלה היא במסגרת תביעה אזרחית מולם". כך גם במקרה שלפנינו.

משבבסיס הטענה ‏ איני מחזיק' של המשיבה 1, עמדה טענת זיוף, המעמידה מחלוקת עובדתית מורכבת בין המערערת (כבעלים) למשיבה 1 (כשוכרת על פי הרשום במסמכי העירייה) היה על וועדת הערר להפנות את המשיבה 1 להגיש תביעה מתאימה בבית המשפט ולכל היותר לעכב את הליכי הגביה עד לקבלת פסק דין חלוט המכריע במחלוקת. בצירופה של המערערת להליך ובניהול ההוכחות הפכה ועדת הערר את עצמה לבית משפט והכריעה במחלוקת בין הפרטים ולא במחלוקת בין הנישום (המחזיק) לבין הרשות. בכך חרגה היא מתפקידה וסמכותה.

ומו הכלל אל הפרט

המחלוקת בתיק שלפנינו הינה בשאלה הס ההסכם שהוצג למשיבה, במצורף להודעה על החלפת מחזיקים, אשר נחזה להיות הסכם שכירות שנחתם כדין בין העורר לבין בעל הנכס, מר אבנר וכריה.

כאמור, העורר טוען שמעולם לא חתם על הטכס שכירות עם מר זכריה אלא שהיה עובד של האחרון.

בכלל זאת נטען על ידו שהחתימה על גבי ההסכם, הנחזית להלות חתימתו, איננה חתימתו.

במסגרתו תצהירו הצחיר העורר, שמוצאו מאריתראה, כי אינו שולט בשפה העברית ואינו יודע קרא וכתוב וכי הועסק בעבודות שיפוץ בנכס שארכו כשבוע ובמסגרת זו נלקתה אשרת השחייה שלו שהושבה לו רק לאתר יומיים. העורר טוען כי אינו מכיר את בעל הנכס, מר אבנר זכריה וכי הקשר שלו היה עס ראובן וּכריה. לאחר שגילה כי קיים חוב על שמו, פנה מיד לעירייה וכן למשטרה לצרך הגשת תלונה.

לבקשת הועדה הוזמן לדיון ההוכתחות מר אבנר זכריה אשר העיד כי הסכם השכירות הוכן על ידו ובל החתים עליו את העורר. עוד טען בעדותו כי פגש את העורר פעמים רבות וכי קיבל דמי שכירות במזומן מן העורר. עוד טען כי כלל לא העסיק את העורר בשיפוצים כפי שטען העורר.

המשיב מצידו טוען, לגופו של עניין, כי רישומו של העורר נעשה כדין ובהסתמך על ההודעה בדבר החלפת מחזיקים וכן הסכם השכירות. בנסיבות אלו פעל חמשיב בסבירות.

קריאת כתבי הטענות שהוגשו על ידי הצדדים והמסמכים שבצידם, וכן פרוטוקול דיון ההוכחות, מעלה כי לא מדובר לפנינו בבירור משפטי פשוט אלא מורכב. גרסאות הצדדים הפוכות בתכלית ואין כמעט נושא בו קיימת הטכמה. על מנת להכריע בין הגרסאות העובדתיות הסותרות יש לשמוע עדים נוספים ויש לקבל חוות דעת מומתה מתחום הגרפולוגיה אשר יסייע בהכרעה האם החתימה על הסכם השכירות היא חתימת העורר או שמה זוייפה ואם כן, על ידי מי ומתי.

אין בידי הועדה האמצעים לבחינה והכרעה בשאלות עובדתיות מורכבות אלו. מבלי לגרוע מכך, ובהתאם להלכת בית המשפט העליון בפרשת שאול בנימי( כפי שייושמה על ידי בית המשפט המחול בפרשת הבניין ברחוב שונצינו 17 לעיל, אין לנו אלא להגיע למסקנה המתחייבת כי ההכרעה בתיק זה, אשר בבסיסו טענת 'איני מחזיקי של העורר מבוסטת על טענת זיוף, אינה בסמכות ועדת הערר.

על העורר לפנות, ככל שליבחר לעשות כן, לבית המשפט המוסמך אשר יבחן את טענותיו ויכריע בהן.

סוף יבר

נוכת הנימוקיט שלעלל, הערר נדחה ללא צו להוצאות.

המכל הטעמים המפורטים לעיל בדעת הרב שלעלל אנו דוחים את הערר.

מוצע לעורר לפנות לבית המשפט המוסמך בתביעה מתאימה. במקרה כזה, מוצע כי הצדדים יגיעו ביניהם להסכמה שהמשיב יעכב את הליבי הגביה עד לקבלת פסק דין חלוט המכריע במחלוקת שבין העורר לצד ג/.

ניתן בהעדר הצדדים הו 20190.-0 .20

בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשייס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 65 יום מיום קבלת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייז - 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

ר: דייר אחיקם פירסטנברג, רו"ח = מבר: עו"ד משה קורן

ו 2/5

ו 2

יו"ר: עויידרוית פר חב

קלדנית: ענת לוי

ועדת ערר לענייני ארנונה כללית

שליד עיריית תל אביב-יפו

תאריך : | כה בניסן תשעט

מספר ערר: | 11:34 / 140019593

מספר ועדה: | 11890

בפני חברי ועדת הערר:

יו"ר: עו"ד ארליך שלומית

חבר: עו"ד משה קורן

חבר: עו"ד ורו"ח לוי אבשלום

העורר/ת: אוריטק נכסים והשקעות (1987) בע"מ

-גב ג ד-

מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו

החלטה

על אף שאנו מבינים את טענות העוררת, ידינו כבולות ואיננו יכולים להיעתר לערר. מהנימוקים שפורטו בכתב התשובה לערר הן מחמת שהעוררת הייתה מודעת למתן הפטור למצער בינואר 2005 והן לאור הוראות הדין כפי שפורטו בכתב התשובה לערר.

אשר על כן אנו דוחים את הערר.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן והודע בנוכחות הצדדים היום 30.04.2019.

בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשל"ז - 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

יו"ר: עו"ד ארליך שלומית ו עו"ד משה קורן חבר: עו"ד ורו"ח לוי אבשלום

ש* |

שם הקלדנית: ענת לוי

ועדת ערר לענייני ארנונה כללית

שליד עיריית תל אביב-יפ!

תאריך :| כד בניסן תשעט

מספר ערר: | 13:15 / 140019590

מספר ועדה: | 11888

בפני חברי ועדת הערר:

יו"ר: עו"ד יהושע דויטש

חבר: אודי וינריב, כלכלן

העורר/ת: עבדי אברהם

-נ ג ד -

מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו

החלטה

ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בערר, כפי שהוגש, דהיינו לגרום לאיחוד שני נכסים. כמו כן, אין הוועדה מוסמכת לקבוע זכויות בעלות. לפיכך מוצע לעורר לפנות לגורמים המוסמכים בעירייה, וככל שבקשותיו תדחנה, תרופתו בפניה מתאימה לביהמ"ש.

לא נעלם מענינו, שהמשיב, בתשובתו להשגה, הפנה את העורר בשוגג להגיש ערר בפני ועדת הערר.

אנו מוחקים את הערר, בהעדר סמכות, כאמור לעיל.

אין צו להוצאות.

ניתן והודע בנוכחות הצדדים היום 29.04.2019.

246 -

יו"ר: עו" חבר: אודי וינריב;-פלכלן

שם הקלדנית: ענת לוי

ועדת ערר לענייני ארנונה כללית מס'ערר: 140017804 שליד עיריית תל אביב- יפו 9

בפני חברי ועדת הערר:

לור: עו"ד יהושע דויטש

חבר: עו"ד אהוד פלדמן

חבר: אודי וינריב, כלכלן

העוררת: אמביל בע'ימ

נגד

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב - יפו

החלטת

בפנינו עררים מאוחדים, בגין השנים 2017 ו- 2018, שעניינם נכס מסי 20000179295, חשבון לקות 4., בשטח של 60.4 מ"ר, ברתחוב השרון 4 תייא, בסיווג י*ימחסניסיי (להלן י'יהנכסיי).

לטענת העוררת, חברת אמביל בע"מ. וכאית היא לפטור מתשלום ארנונה בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות (נוסת חדש), החל מיום 4.3.17, מועד בו הסתיימה תקופה של 6 חודשים, בהם ניתנה לעוררת הנחת נכס ריק.

טענות הצדדים

1. העוררת טוענת כי הנכס הינו מרתף במתחם התחנה המרכגית הישנה, אשר במצבו, כמתואר על

ידה וכמומחש, לטענתה, בתמונות המתארות את הנכס, אינו ראוי לשימוש. לטענת העוררת אין בנכס כל תשתיות כגון חשמל ומים, מערכת אויר, אין ריצוף, אין שירותים וכל תשתית אחרת המאפשרת לבצע שימוש טביר בנכס. כמו כן, בחיות הנכס ללא ריצוף, חשוך וללא תאורה, הוא, למעשה, נכס מטוכן.

העוררת מפנה לפרשנותו של סעיף 330 כי המבחן הוא מבחן אובייקטיבי ואיננו מבחן של כדאיות כלכלית.

2 המשיב טוען כי פנייתה הראשונה של העוררת אל המשיב נעשתה ביום 14.5.17, כי לצורך קבלת פטור מכח סעיף 330 הנייל על המחציק בנכס להודיע למשיב, בוּמן אמת, על מצב הנכס. המשיב מוסיף ואומר כי גם ביחס לתקופה שלאחר קבלת הודעת העוררת, העוררת לא הוכיתחה את קיומם שלך כל התנאיסם המצטברים למתן פטור על פי סעיף 330 לפקודת העיריות.

המשיב מודח כי הנכס מוזנת, אך הואיל והנכס הושכר ע"י העוררת, במשך שנים כמחסן וואת עד לשנת 2016, ובהיעדר הוכתה בדבר נוק שאירע לאחר תקופת ההשכרה, לא ניתן להעניק את הפטור המבוקש.

המשיב מפנה לביקורות שנערכו בנכס בימים 30.7.17 ו- 11.10.18 המצביעות על כך כי מצבו של הנכס תקין ואף נצפו חפצים כגון שולחן וארונות מתכת. המשיב מפנה להוראות סעיף 330 חנייל, לפיחן על מנת להשיג את הפטור, יש לשכנע כי מדובר בנוּק משמעותי באופן בו הנכס ייניווק במידה שאי אפשר לשבת בויי, וכן לפסיקה כי הנכס הגיע לרמת חידלון.

המשיב טוען כי הניתוק ממערכות חשמל ומים או היעדרט של כלים סניטריס אינו מצדיק פטור.

כך גס בחירת המחזיק שלא לקיים שימוש בנכס מכל טיבה שחיא, אין בו להצדיק מתן פטור, שכן המבחן האובייקטיבי נמדד גם על יסוד פוטנציאל שימוש ולאו דווקא ע"י שימוש בפועל.

דיון והכרעה

3 מצאנו כי דין העררים להידחות. בפועל היה הנכס מושכר מזה שנים כמחסן עד לשנת 2016.

משחדלה העוררת להשכיר את הנכס, בקשה מן חמשיב, הנחת נכס ריק וזו מוצתה לתקופה של 6 חודשים מיוט 1.9.16 ועד ליום 3.3.17.

4. ביום 14.5.17, פנתה העוררת לראשונה בבקשת פטור נכס ריק. נערכו ניסיונות לתאום ביקורת

ללא הצלחה. ביום 21.5.17, ערך חמשיב ביקורת ללא תיאום, אך הנכס היה סגור עס שלט יילהשכרהיי.

5 ביום 24.7.17, פנתה העוררת פעם נוספת למשיב בבקשה לפטור מחמת שהנכט 'יאינו ראול לשימושיי. לבקשה צורף מס'י טלפון לצורך תיאום פגישה באתר. ביום 30.7.17, נערכה ביקורת ראשונה. מנכ"ל העוררת מר אורי בלום אישר בחקירתו הנגדית שהתיאור בסעיף 3 לדויית, נכון וכך גס ביחס לתמונות המצורפות לדויית.

מן האמור בסעיף 3 ומן התמונות, עולה כי לא נצפה נוק אשר יש בו לגרום לחדלותו של חנכס מלהמשיך ולשמש כמחסן.

יתרה מכך, במקום אף נראו מספר חפצים (דוגמת שולחן וארונות מטבת).

נמצא, איפוא, כי אין מדובר בנזק משמעותי באופן שבו הנכס ייניוק במידה שאי אפשר לשבת בויי ולמעשה מדובר במחסן, שבשלב מסוים חדלה העוררת להשכירו.

העוררת לא התייחסה, בכל שלב שהוא, לעובדה כי לא יכולה היתה להמשיך ולהשכיר את המחסן מחמת שינוי במצבו הפיוּי. העוררת למעשה מבקשת להמשיך ולהנצית פטור בגין נכס ריק, בניסיון להציג את מצבו הפיוי של המחסן כבלתי ראוי לשימוש, בלא לטרוח ולהבחיר, מה השתנה בנכט מאו שלא הושכר.

בטעיף 8 להודעת הערר לשנת 2017 וכך גם בסעיף 8 להודעת הערר לשנת 2018, בפי העוררת, טיעון עובדתי סתמי התקף לכל אורך השנים, גס בשנים בהן הושכר הנכס כמחסן: ייהמדובר במרתף חמצוי במתחם התחנה המרכנית הישנה, אשר הינו ללא חיבור מיט וללא תשתית וללא אפשרות לכל שימושיי.

גם בבקשה לפטור מארנונה מיום 14.5.17, מופיעה ההנמקה בצורה סתמית: יאנו עובנו את הנכס ולאור מצבו, התברר שחהוא מסוכן ואינו ראוי לשימוש ולכן אין אפשרות לממש את האפשרויות הגלומות בנכסיי.

6. בחירתה של העוררת שלא לבצע שימוש בנכס ושלא להוסיף ולהשכירו, כנגד דמי שכירות

ההולמיס את אופי הנכס, אין בה כדי להצדיק פטור מתשלום ארנונה, כך גס מניעה משפטית להפעלת הנכס אינה עילה לפטור מחיובי ארנונה. ראו עמיינ 191/06 תבי נכסי סוקולוב בע"מ מי מנחל הארנונה של חבי הרצליה.

7 נוסיף ונאמר כי לא נעלם מעינינו כי הן בהליך ההשגה והן בהליך הערר, בחרה העוררת להתעלסם מן העובדה כי הנכס הינו מחסן אותו השכירה במשך שנים ככזה וכי במהלך שנת 2016, חדלה להשכירו. משחדלה להשכירו, פנתה בבקשת הנחת נכט ריק ולאחר מיצוייה של ההנחה, הגישה את בקשתה דנן, בהתעלס מכל הנייל, משל אירע, לכאורה, לנכס דבר מה, בתקופת ששת חודשי התנחה לנכס ריק, או בסמוך לאחריה.

יתרח מכך, בתקירתו הנגדית של מנכ"ל העוררת, מתברר כי ייהאירועיי היחיד, הקשור לנכס, הוא הניתוק מן החשמל, אך העד הודה: ייאנתנו ניתקנו ביוומתנו את החשמליי. כן הוסיף ואמר:

יימעולם לא היתה תשתית למים. המקום שימש כמחסניי.

לאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערריט ומחייבים את העורר בהוצאות המשיב עייס 500 ₪ בבירוף מעיימ.

ניתן בהעדר הצדדים היום 29.4.2019.

בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשייס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס'יא-2000, לרשות הצדדים קיימת וכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייו - 1977 תפורסם החלטה זו ו של המשיב.

2% \

יו'יר: עו"ד יהושע דויטש חבר: עו''ד אהוד פלדמן חבר: אודי וינריב, 5 לכלן

קלדנית : ענת לוי

ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית מספר ערר: 140017246 שליד עיריית ת'/א - יפו

בפני חברי ועדת הערר:

יו'יר: עו"ד יהושע דויטש

חבר: עו"ד אהוד פלדמן

חבר: אודי וינריב, כלכלן

העורר: שיזיו

-נגד.

מנהל הארנונה בעיריית ת'/א-יפו

התלטת

בפנינו ערר, בדבר סיווגו של נכס 2000139733, המצול ברחי י.ל. פרץ 17 בתייא, בשטח של 117 מ"ר (להלן 'יהנכסיי) כ''תעשייה ומלאבת'י. לטענת העורר סיווג הנכס הנכון הינו ''חדר עבודה של אומן בתחום ציור, פיסול, צילום, וידאו ארט'י.

טענות הצדדים:

העורר הינו במקצועו הנדסאי חשמל, אשר בשנים האחרונות התחבר לתחום האומנות והעיצוב. הבין כי ניתן לנצל שאריות ופסולת של מתכת לשימוש אומנוני ומשכך רכש שאריות מתכת במטרה להפכם ליימיצג או כל דבר מעניין אחריי.

עוד טוען העורר כי במסגרת התעניינותו בעיצוב ועל רקע תערוכה של עבודות בשם ייאור וצבעיי יוּם וביצע הלכה למעשה רעיון של שילוב אמנות הקשורה בתאורח.

לטענת העורר: "אי אפשר להתייחט לכל יצירת אמנות שמורכבת עליה נורה כגוף תאורה'י,

אשר על כן מבקש העורר להתייחס ילכל המכלול האמנותי ולאפשר לי את הסטודיו כסטודיו אמן''.

מתברר כי בשנים 2015 ו- 2016 הכיר המשיב בסיווג המבוקש ע"י העורר, אולם לאור ממצאי ביקורת חדשים, ולאור השינוי שחל בלשון הצו בעניין, שינה המשיב את סיווג הנכס לייתעשיה ומלאבהיי.

המשיב מפנה הן לביקורות שנערכו במקום, המצביעות על עיסוק ביצירת גופי תאורה, אשר גס אס יש להם ערך אומנותי, אין הס מהווים ייפסליסיי והן ללשון הצו ובמיותחד להתרגתו של הצו את היצירות המהוות 'יאומנות שימושיתיי.

הדיון:

בעקבות ישיבהח מקדמית מיוט 14.11.17 שהתקיימה בפני היוייר אורה קניון, בה הדגיש העורר את העובדה כי לא מכר מעולט פסלים ו/או גופי תאורח, כי אינו עוסק מורשה לעניין וח וכי הוא מתפרנס כשכיר בלא קשר לפעילותו האומנותית בנכס, בקשה בייכ המשיב לערוך ברור נוסף. ביום 7.12.17 מסרה בייכ חמשיב בכתב כי העורר ייעוסק ביצירה של גופי תאורה המהווים אומנות שימושית פר-אקסלנסיי ועל כן לא ניתן להעניק את הסיווג של חדר עבודה של אומן.

בתצהירו של העורר חור הוא על עמדתו כי הנכס משמש אותו כסטודיו לפיסול, להעשרה אומנותית ואינו משמש אותו כמקור פרנסה. לתצחירו צרף 2 תלושי שכר כראיח להתפרנסותו בשכיר ממקור אחר.

המשיב הגיש את תצהירו של מר בר בן ישי, חוקר חוצ באגף לחיובי ארנונה בעיריית ת'י'א אשר צירף לתצחירו את דו"ח הביקורת שערך ביום 20.4.17, בעקבות ההשגה שהגיש העורר.

לדוייח הביקורת על תצלומיו, צירף גם תצלומיס מדף חפייסבוק של העורר.

בחקירתו הנגדית הבהיר העורר כי המטרה של פתיחת הדף העסקי הייתח כייניסיון לפתות עסק בתחום הברעליי וכי העניק את כותרת דף העסק ייסטודיו לפיסול לברגל ועיצוב גופי תאורהיי כשם ארוך ומעניין ולא משום שמדובר ב-2 דברים שונים. העורר אף אישר נכונות תמונה מאתר האינטרנט שלו אשר הוגשה וסומנה מש/1, בהם נראים בבירור גופי תאורה מעוצבים.

העורר ויתר על חקירתו של עד המשיבה ואף הוסיף כי אינו חולק על התמונות שצילם העד בנכס, ייאלא על המשמעות'י. כן הוסיף כי חמצב בעת הביקורת מתאים גס לחיום.

הכרעת :

.10

גל

לבקשת העורר ובהסכמת המשיב, יחשב הערר דנן, בגין שנת 2017, גם כערר לשנת 2018.

לאחר שקילת טיעוני הצדדים והראיות כפי שהוגשו בפנינו, אין בידינו לקבל את הערר ולקבוע סיווג של ייחדר עבודה של אומניי.

העורר לא הצליח לשכנע אותנו כי רוב עיסוקו בנכס, חינו ביצירת אומנות אשר אינה מהווה ייאומנות שימושיתיי. בדף האינטרנט של העורר מתואריס גופי התאורה, המיוצריס על ידו כייגופי תאורה המיוצריס בסגנון תעשייתייי. יתרה מכך, מדפי האינטרנט של העורר עולה כל הוא מבצע, או ביצע בעת הפרסום, את כל סוגי העבודות בברול.

אומנות שימושית שונה מאומנות לשמה. האומנות חשימושית הינה עיצוב של פריטי שימוש כאלו ואחרים, ובתוכם גופי תאורה, באופן המעצב אותם ומשלב את כשרונו האומנותי של המעצב.

אומנות גרידא, מתאפיינת ביסוד האסתטי הטהור שבה (ראה מילון אבן שושן והאנציקלופדיה העברית). בתת סעיף 1 לסעיף 3.3.18 בצו הארנונה הכללית מוגדר האומן כמי שעוסק בתתום הציור, הפיסול, הצילום ווידאו ארט בלבד. בענייננו, יצירתו של העורר אינה בבתינת ייפסליי.

הצו עצמו, מטייג במפורש יצירת אומנות כלשהי שחיא שימושית, להבדיל מיצירת אומנות לשמה, דהיינו פריט אסתטי בלתי שמיש, מעניין לעין ומגרח את השכל ואת הרגש, אך לא את חיי המעשה.

לנוכח לשונו המפורשת של הצו, אשר בחר להתריג את האומנות החשימושית ובחיעדר כל ראיה, מצד העורר, כי הוא מייצר בנכס, אומנות שאינה שימושית, כפסלים בפני עצמם, או שעיקר שימושו בייצור אומנות לשמה, אין לנו, אלא לדחות, למרבה הצער, את הערר.

נוסיף ונציין כי הסיווג שנקבע למשיב ייתעשייה ומלאכהיי, הינו בבתינת סיווג מוול המשקף את היסוד הסוציאלי, חמיטיב עס ייבעלי מלאכהיי, במשמעות של ייבנפשו יביא לחמויי.

בנסיבות העניין ולנוכח העובדה כי כעולה מתחילת הדיון בישיבת יום 31.12.18, שחהית תמציתי ויעיל, הצטמצט הדיון בהליך גּה, לפרשנות המילים ייאומנות שימושיתיי, איננו קובעים צו להוצאות.

ניתן בהעדר הצדדים היום 29.4.2019.

/ -

יו"ר: עו"ד יהושע דויט חבר: עו"ד אהוד פלדמן חבר: אודי וינריב, כלכלן

יי

קלדנית : ענת לוי

ועדת ערר לענייני ארנונה פללית

שליד עיריית תל אביב- יפו ערר מט' ערר: 140006193

בפני חברי ועדת הערר: 14

לוייר: עו'יד אלון צדוק 1%

חבר: עו'יד/רו'/ח אבשלום לוי 22

חבר: עו"ד גדי טל

העוררת: אספאידה בע'ימ

בגד

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב -- יפו

החלטה

בפנינו סיפור נוגע ללב של עוררת שניהלה מכון ליופי וקוסמטיקה ונקלעה לקשיים כלכליים מסיבות שפירטה בפנינו ואשר הביאו אותה לחובות בהיקפים ניכרים, מימוש נכסים וסגירת העסק.

בפנינו ארבעה עררים שהוגשו על ידי בא כוחה בשעתו של העוררת בין השנים 2013-2015.

לא ברור מדוע הפסיק בא כוחה הקודם של העוררת לייצגה ומה הביא לכך שהדיון בתיקים אלה נדחה והתארך במשך תקופה ארוכה שכזו,

בסיום דיון ההוכחות בפנינו ביום 18.2.2019 הצענו למשיב, בשים לב לעובדה שהעוררת נמצאת בהליכים שונים מבחינת הסדר נושים והסדר חובות לקראת פירוק החברה להגיע להסדר מסויים עם העוררת שכן העוררת הציעה, למרות האמור לעיל, לערוב אישית לפירעון כל חוב שייקבע בהסכמה בין הצדדים.

מאחר והמשיב הגיש סיכומים אין אלא להניח שבחן את הצעת הועדה ודחה אותה.

אין מחלוקת עובדתית בין הצדדים.

העוררת ניהלה מכון יופי וקוסמטיקה, פינתה את הנכס בשנת 2018 והפסיקה את השימוש בו.

היא הגישה ערר בטענה כי יש לשנות סיווג הנכס ולסווג את הנכס בסיווג "מלאכה ותעשיה".

המשיב לעומת זאת טוען כי השימוש בנכס הינו למתן שירותים ללקוחות ספציפיים ולא מתקיימת בו פעילות ייצורית. לטענת המשיב החלת המבחנים שנקבעו בפסיקה בכלל ובפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין מישל מרסייה בפרט תביא למסקנה כי תכלית ההקלה עם בעלי מלאכה אינה חלה על מכון יופי או קוסמטיקה שהוא עסק למתן שירותים ואינו בית מלאכה.

בחקירתה של העוררת במסגרת שמיעת הראיות ובדוחות ממצאי הביקורת של המשיב (אשר העוררת ויתרה על חקירת עדי המשיב בעניינם) מתואר העסק כעסק המשמש מכון לטיפולי פנים, גוף, מסכות, עיסויים והסרת שיער.

לאחר שעיינו בדו"ח ממצאי הביקורת מוטל עלינו להגיע למסקנה ולקבוע האם הפעילות המתבצעת בנכס הינה פעילות יצורית למלאכה ותעשייה.

המסקנה במקרה זה נקבעת בהתאם לעקרונות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון בפרשות מישל מרסייה ובעניין אליהו זוהר (עמ"מ 2503/13).

בפסק הדין בעניין אליהו זוהר קובע כבוד השופט מזוז:

" בניסיון להתוות את המאפיינים של "מלאכה" מזה ו"שירותים" מזה, ואת ההבחנות ביניהן, נראה לי שניתן לצייר את שני הסיווגים הנ"ל, יחד עם הסיווג "תעשיה", על ציר אחד - כאשר בקצהו האחד מצויה "תעשיה", בקצה הנגדי מצויים "שירותים", ובתווך מצויה ה"מלאכה".

נכס המשמש ל"תעשיה", מאופיין, ככלל, בכך שמתקיימת בו פעילות ייצור (ייצור מוצר מחומר גלם), במבנה תעשייתי, באמצעות מכונות ופועלי ייצור. מפעל תעשיה מאופיין גם בכך שהוא עוסק בייצור המוני של מוצרים, ולא בייצור על פי הזמנה של לקוח קצה ספציפי.

לעומת זאת, הנכסים המשמשים לענפי ה"שירותים" הם נכסים שהפעילות בהם מאופיינת, ככלל, במתן שירות אישי בהתאם לצרכיו של לקוח קונקרטי, לרוב במבנה משרדים, ועל-ידי בעל מקצוע חופשי ("צווארון לבן"), כגון עורך-דין, רואה-חשבון, רופא, יועץ פיננסי וכדומה.

בתווך בין שתי הקבוצות הללו מצויה קטגורית הנכסים המשמשים ל"מלאכה", אשר יש בה שילוב בין מאפייני תעשיה למאפייני שירותים. מחד גיסא, בתי מלאכה לסוגיהם מאופיינים במרכיב "שירותי" של מתן שירות מקצועי ללקוח קונקרטי, המגיע לבית המלאכה לקבלת שירות מקצועי. מאידך גיסא, השירות שניתן בבית מלאכה הוא בעל מאפיין "תעשייתי", במובן של עבודת כפיים המתבצעת באמצעות פועלים ועובדי כפיים מקצועיים ("צווארון כחול"), ולא על ידי פקידים ובעלי מקצועות חופשיים ("צווארון לבן"). כמובן שבעידן המודרני אין מדובר עוד בכוכים חשוכים מוארים בעששיות, אלא בבתי מלאכה המשלבים לצד עבודת כפיים גם עבודה עם מיכון מקצועי מתאים.

מאפיינים אלה תואמים לחלוטין את האופי של פעילויות הנחשבות כמלאכה קלאסית, דוגמת אלה הנזכרים בהגדרה המילונית של "בית מלאכה" (נגריה, מסגריה וסנדלריה), וכן סוגים נוספים של בתי מלאכה שהשירות שניתן בהם ללקוחות הוא שירות אישי המאופיין בעבודת כפיים מקצועית.

פעילות המקיימת שני מאפיינים אלה ראויה להיות מסווגת לצרכי ארנונה בסיווג של "מלאכה" או "בית מלאכה".

האם במקרה של עסק דוגמת העסק נשוא הערר שבפנינו מתקיימת פעילות המאפיינת שילוב של עבודת כפיים עם מיכון מקצועי מתאים כדוגמת נגריה מסגריה וסנדלריה או עסק המספק שירות אישי ללקוחותיו הנוטה יותר לכיוון של בעלי מקצועות חופשיים ?

המשיב סיווג את הפעילות הנעשית בנכס לפי סעיף 3.2 לצו הארנונה שכותרתו "בנינים שאינם משמשים למגורים" תחת הגדרה זו נקבע "לרבות משרדים, שירותים ומסחר".

לטענת המשיב מרכז הפעילות המבוצעת בנכס נוטה לשירותים שכן המימד של הענקת שירות הינו במרכז הפעילות בנכס.

עולה מפסק הדין בעניין אליהו זוהר כי במקרה של העוררת, העובדה שעיקר עיסוקו הינו שירותי פדיקור, מניקור, עיסויים, הסרת שיער וכיו"ב אינה מאפשרת להגדירה כפעילות החוסה תחת הגדרת " /

מלאכה".

נדמה כי הפעילות המתוארת מדוח ממצאי הביקורת ומפי העוררת בעצמה נוטה יותר להגדרתה כפעילות של מתן שירות אישי ללקוחות העוררת בהתאם לדרישותיו של כל לקוח ופחות להגדרתה כפעילות ייצורית וכבית מלאכה.

רבות נכתב ביחס לבר"מ 4021/09 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב ג' מישל מרסייה שם קבע בית המשפט מבחנים חדשים להגדרת "בית מלאכה": מבחן ההגדרה המילונית, מבחן התכלית הסוציאלית ומבחן האחידות הפרשנית.

אפשר להבין לטענת העוררת במקרה שבפנינו כי בנכס נשוא הערר מבוצעת מלאכת כפיים שכן היא מתארת שגרה יומית של עבודה קשה, עמידה על הרגליים וביצוע פעולות שונות באמצעות מכונות מסויימות.

יחד עם זאת אין לפרש את פסק הדין בעניין מישל מרסייה שפסק דין המורה כי כל עבודה הכרוכה במאמץ גופני או עבודה המשלבת מלאכת כפיים תוגדר כמלאכה.

השימוש כפי שעולה מהראיות שהובאו בפנינו אינו מאפיין את השימוש המוגדר במילון ביחס לבית מלאכה או למי שעוסק בעבודת כפיים במלאכה כפי המתואר בפסק הדין בעניין מישל מרסייה.

בית המשפט בעניין מישל מרסייה מסתייע בפרשנותו במילון אבן שושן וקובע :

"מילון אבן שושן מגדיר בית מלאכה "מקום שעובדים שם במקצוע מסוים בעיקר בעבודת ידיים (להבדיל מן 'בית חרושת' שעובדים בו בעיקר במכונות) כגון נגריה, מסגריה, סנדלריה" (מְלון אבן שושן מחֶדש ומעדכן לשנות האלפיים (2007)); וממשיך המילון ומגדיר: "בעל מלאכה - אִמן, עוסק בעבודת ידיים במקצוע מסןים, כגון נגר, מסגר, חרט, ספר" (שם; ההדגשה הוספה - א"ר);

זהו המשקל הלשוני הידוע כמשקל בעלי המלאכה או המקצוע. אמנם, המילון נתפס ככלי עזר פרשני המסייע בקביעת מתחם האפשרויות הלשוניות שניתן ליתן למלה, ואינו קובע מה יהא פירושה הנכון בהקשר המשפטי הנדון..."

הפעילות בנכס נוטה כאמור לפעילות של מתן שירותים ולא לייצור או מלאכה.

גם ביחס למבחנים הנוספים שנקבעו בפסק הדין בעגיין מישל מרסייה לא ניתן לקבוע כי העוררת עומדת בהם.

על הרציונל בבסיס ההקלה בארנונה לה זוכים בתי מלאכה עמד בית המשפט העליון בפסק דין מישל

מרסייה:

"יתכן, כי בבסיס ההקלה בארנונה לה זוכים בתי מלאכה טמון - במידה רבה - יסוד סוציאלי.

באופן מסורתי מתח הרווחים שסיפקו בתי המלאכה לבעליהם היה נמוך. בתי המלאכה היו מקומות פשוטים ונעדרי תחכום טכנולוגי (מה שמכנים בימינו ח66ז שס! ), שהיקף הכנסותיהם היה נמוך. בעליהם התפרנסו, בדרך כלל לא ברווח רב, מיגיע כפיהם. יחד עם זאת, סיפקו שירות חיוני לציבור, שהרי כל אדם זקוק היה מעת לעת לתספורת, לתפירה או להטלאת בגדיו או לתיקון נעליו ולעתים לתפירתן. משכך, מהטעם הסוציאלי של שיוכם המסורתי של בעלי המלאכה והרצון לאפשר להם להמשיך ולהתפרנס, יחד עם ההבנה כי הם מספקים שירות חיוני לציבור, שרצוי שיהיה נגיש ומצוי גם בשכונמות מגורים - ניתנה ההקלה בתשלום הארנמנה."

בשים לב לפסיקתו של בית המשפט בעניין מישל מרסייה לא ראינו כיצד ניתן לראות בשימוש בנכס נשוא הערר למכון יופי וקוסמטיקה על פי הקריטריונים שעיצב ביהמ"ש העליון, כשימוש הדומה לפעילות שעושה סנדלר או תופר, נכון יהיה לקבוע, בשים לב לתכלית החוק כי השימוש בנכס

משנמצא כי השימוש אותו עושה העוררת אינו עומד במבחנים שנקבעו בפרשת מישל מרסייה !או אליהו זוהר יש לקבוע כי לא ניתן לסווג את עסקה של העוררת כבית מלאכה על פי המבחנים שנקבעו בפסקי הדין הנ"ל.

פעילות העוררת אף אינה עונה על כל המבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין סיווג נכס כמלאכה ותעשייה, הייגו המבחנים לזיהויה של פעילות ייצורית.

המבחן שאומץ בפסיקה בכדי להכריע האם יש לסווג נכס תחת סיווג מלאכה ותעשייה נקבע כאמור על פי המבחנים לזיהויה של פעילות ייצורית: מבחן יצירת יש מאין, מבחן היקף השימוש במוצר המוגמר, המבחן הכלכלי, מבחן ההנגדה או מבחן מרכז הפעילות. (ע"א 1960/90 פקיד השומה תל אביב 5 נ' חברת רעיונות בע"מ)

לעניין מבחן יצירת יש מוחשי אחד מיש מוחשי אחר, נדמה כי אין העוררת בפעילותה בנכס עומדת במבחן זה.

באשר למבחן הכלכלי או מבחן השבחת הנכס- האם בעצם העמדת טיפולי היופי אותם מייצרת לכאורה העוררת יש בו משום השבחה של נכס אפשר גם כאן להתרשם כי אין מדובר בפעילות העומדת בתנאים של מבחן השבחת הנכס .

ביחס למבחן ההנגדה- לא התרשמנו כי הפעילות המתוארת כפי שעולה מהראיות שהובאו בפנינו נוטה לפעילות ייצורית. התרשמנו כי הפעילות נוטה יותר למתן שירותים.

מבחן היקף השימוש במוצר - אין חולק כי העוררת לא עומדת בשאלת סיווג הפעילות כפעילות ייצורית. עיקר פעילות העוררת נגזר מהזמנות ספציפיות על פי דרישות הלקוחות ועל כן אין בייצור המוצרים המיוצרים על ידי העוררת בטענתה משום מוצר סטנדרטי המיוצר בייצור המוני.

בסיפת הדיון מצאנו לנכון לצטט פעם נוספת מדבריה של השופטת רות רונן בעניין עמג 302/07 טמיר

כהן ג' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב :

"אני סבורה כי העניין הראשון שיש להביא אותו בחשבון - לפני קביעת המבחנים הקונקרטיים שאותם יש ליישם (ואשר אינם מובילים למסקנה חד משמעית) הוא תכליתם של חוקי המס, אשר קבעו סיווג מיוחד לנכסים המשמשים למלאכה ותעשייה...לעניין זה התייחסה גם ועדת הערר בהחלטתה בנושא ערעור זה . הועדה קבעה כי התכלית של החוקים האמורים היא: "עידוד הפעילות היצרנית בתעשייה ומלאכה. מתן תעריף מוזל לענף התעשייה והמלאכה נועד לפעילות יצרנית המצריכה שטחים גדולים ונותנת תעסוקה ...

אני סבורה כי ההצדקה לתעריף המוזל איננה קיימת בהכרח מקום שמדובר בפעילות שלצורך ביצועה לא נדרשת כמות גדולה של עובדים ולא נדרש שטח גדול, לכן לדעתי, כאשר קיים ספק ביחס לאופי הפעילות, אין מקום לסווג בסיווג מוזל פעילות שלצורך ביצועה נדרש שטח קטן ומספר מצומצם של עובדים..."

עוד נפנה להחלטות קודמות של ועדות הערר הקובעות, ולא פעם אחת, כי העקרונות העומדים בבסיס ההקלה לבתי מלאכה אינם רלבנטיים לפעילות של מכון יופי.

לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה כי לא ניתן לסווג את הנכס שבמחלוקת תחת סיווג בתי מלאכה ותעשייה.

סוף דבר - העררים נדחים

בשים לב לנסיבותיה של העוררת - אין צו להוצאות. לא מצאנו מקום לחייב העורר בהוצאות בשים לאופן ניהול הדיון ולסוגיה המורכבת נשוא הערר. .

ניתן בהעדר הצדדים היום 10.4.19.

בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש'יס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשסי'א-2000, לרשות הצדדים קיימת וכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייז - 1977 תפורסם החלטה וו באתר האינטרנט של המשיב.

ר+

יו"ר: עו"ד אלו צדוק חבר: עו"ד/רו"ח אבשלום לוי חבר: עו"ד גדי טל

קלדנית: ענת לוי

בפני

ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מט' ערר: 140013103

שליד עיריית תל אביב- יפו

בפני

חברי ועדת הערר:

לוייר :

חבר:

חברה

עו"ד שירלי קדם

עו"ד ורו''ח אבשלום לוי

+ רו"ח רונית מרמור

העורר: יחיאל תורגמן

בגד

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב- יפו

החלטת

הערר דנן עניינו חיובי ארנונה בנכטים בהם חויב העורר ברחוב דרך שלמה 45א. הנכסים מפוצלים

לשלושה חשבונות ארנונה: יחידה 002, יחידה 004, יחידה 006.

הצדדים בערר גה חלוקים על החיוב ביחט ליחידה 002, ח-ן מספר 10232404, בשטח של 160 מ"ר.

טענת אינני מחזיק

העורר טוען כי איננו מחזיק בנכטים.

לטענתו, חבי פ.ח.ד מכוניות פנחט בע"מ חדלה מלהחזיק בנכט החל מיוט 1/1/04.

ביום 1/1/04 חבי פ.ח.ד חדלה מלהחציק ביחידה 006 ולטענתו באותו מועד חדלה מלהחויק גס ביחידה 2

המשיב טוען כי פעל בהתאט להודעת מחזיק שהוגשה על ידי העורר מטעם המחזיק החדש מכוניות חילו בע"מ, לפיה החל להתציק רק ביחידה 006 ולכן חברת פ.ח.ד נותרה רשומה כמחזיק ביחידה 002.

סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש), קובע כדלקמן:

'יחדל אדם ביום מן הימים להיות בעלס או מחזיקט של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימטור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעירייה ולאחר מכן לא יחלה חייב בשיעורי ארנונה נוטפים; איץן האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעתיי.

לאחף שבחנו את טענות הצדדים כפי שהוצגו בפנינו לא מצאנו פגם בהתלטתו של המשיב וכי רישומה של העוררת כמתציקה נעשה כדין כמפורט להלן.

העורר פנה למשיב בינואר 2004 וביקש לרשום או חבי מכוניות חילו בע"מ כמחזיקה ביחידה 006, בנוטף, צורף הסכם שכירות לפיו חבי חילו מחזיקה רק ביחידה 006,

.10

חמשיב, פעל בהתאם להודעה שנמסרה לו על ידי העורר ורשס את חבי חילו כמחזיקה ביחידה 006, בהתאם לבקשת העורר.

העורר, בדיון ההוכתות שהתקיים בפנינו ביום 17/5/18 לא טתר את עמדת המשיב.

ייהבן שלי שלח אותי לעיריה ושאלתי את הפקידה איך הפרוצדורה להעביר את התוקה למכוניות חילו בע"מ והיא אמרה לי מה לכתוב ונתנה לי את המספר של הנכס המופיע בבקשחיי

...אס את שואלת אותי על סמך מח אני מבסס את הטענה שלי שיש להסיר את חברת פ.ח.ד כמחזיקה ביחידה 002, אני משיב שאני לא יודע על מח את מדברת. אני לא יודע מה זה 002

העורר לא טותר את עמדת המשיב. לטענתו, הפקידה הטעתה אותו בשנת 2004. נדמה כי טענה זו לא יכולה להתקבל. הפקידה לא הופיעה בפנינו, ועובדתית העורר כמחזיק, אחראי לדעת ולהכיר את הנכס אותו הוא מחזיק. לא מדובר בעניין של מח בכך. העורר המציא חוזה שכירות המתליחס במפורש ליחידה מס' 006 ולא 002. העורר ביקש העברת מתחזיקיס ליחידה 006 ולא 002. הטענה כל הפקידה הטעתה אותו ולכן וה לא באחריותו אינח אמינה עלינו.

הועדה בוחנת את התלטות המשיב. אם נפל פגם בהחלטת המשיב, אס החלטתו סבירה או לא. אין ספק שהועדה אינה יכולה לתקור את שארע בשנת 2004 ועל כן בותנת ומחליטה בהתאם לעובדות שבפניה.

עובדתית, המשיב פעל בהתאם לבקשה שהונחה לפניו. לא מצאנו פגם בהתנהלות זו של המשיב או שהחלטתו איננה סבירה.

חיווק לעמדת חמשיב מצאנו גס בעדותה של הגבי נאוה נושין סאיה בדיון שהתקיים בפנינו ביום 7,,

''אס אתה שואל אותי אס בשלמה 41/45 חיה שוכר אחר, אני משיבה שבעקבות הפניה הואת לא יצאנו לביקורת בשטח. אני יודעת בעקבות הבקשה האו מודיעים לי שמי שמחזיק במגרש וח מכוניות חילויי

..ייאס אתה אומר לי שזה סותר החלטה שלנו בהשגה לנספת ג' לתצהיר שלי שנשלת ב- 6/3/17 אני משיבה יחידת בנין נחשב מבתינת הארנונה כיחידת שומה נפרדת, וההתיחסות שלנו היא לגופו של ענין אם הפניה חיא לגבי מס' 6 אז אני בודקת יחידה מס' 6'י,

...ייבמכתב הפניה צוין כי יחידה מס' 6 בחוזה השכירות מדובר על שטח של מגרש שמושכר למכוניות חילו אתה טוען שחילו החזיקו בכלל היחידות בשטח המגרש בכתובת חנייל אני מפנה לנספח ג' בפניה של חילו לאגף שהוא רושם לנו כאן לגבי המכולות שהם לא שייכים לו ולא בשימושו של מכוניות חילו מתחילת 2007 וכי הס שייכים למחציק הקודם (נספח גי פניה מ- 14/1/07)/י

אנו מקבלים את האמור בטיכומי המשיב בסעיפים 14-15 ו- 22 לפיהם חברת מכוניות חילו בע"מ כופרת בהתזקתה בקרוואניס שבשטת.

מבניט בנכס בתקופת המחלוקת

העורר טוען כי המשיב מנסה לחייב את העורר בגין משרדים ומבנים שכלל לא היו בתחום הנכס ו/או

שכלל אין עסקינן במבנים אלא בסככות.

לאתר בחינת המסמכים שהוצגו בפנינו מצאנו שיש לאמצ את גישת המשיב.

בענין וה העידה בפנינו מטעם המשיב הגבי שמרית דניאל.

בהתאט לעדותה, האמינח עלינו, במועדים 11/1/04, 14/5/05, 26/5/06 ו- 3/8/07 כל המבנים שמסומניט בכוכבית על גבי התרשימיס היו קיימים.

העורר טוען שיש מבנים הנמצאים מחוץ למגרש ואין לחייבו בגינם. להוכחת טענה זו העיד מטעמו סמנדר בנימין.

למרות ניסיונו המרשיס של העד בפיענוח, להבנתנו, מר בנימין אינו מומחח לענלין מחזיקים לצרכי ארנונה, ועדותו המתייחסת למי החזיק, אינח רלוונטית ואיננה מסתמכת על ידיעתו האישית.

אף אס עובדתית סככה או מבנה נמצאים מחוא לשטח מגרש מסוים אין בטענה גו כדי לקבוע שימוש.

תשובתה של הגבי דניאל לענין אה היתח אמינה עלינו:

'יאס אתה מפנה אותי למבנה בשטח של 7.05 מ"ר ושואל אותי אם זה נכון שזה נמצא מחוצ לגבולי המגרש, אני משיבה, שהתיחוס שאני סימנתי באדום עייג חתצייא כולל את המבנה בשטח של 7.05 מייר...אס אתה אומר לי שאפשר לראות בעין של כל בן אדם שהשטת הזה נמצא מחוצ למגרש, אני משיבה, יכול להיות שה נכון ויכול להיות שלא. המבנה הזה שויך לבקשה שלי לבדוק ואני בדקתי מה שביקשו ממנליי.

המשיב הוכיח בפנינו שהמבנים היו קיימים בתקופת המחלוקת.

טעיף 8(ג) לחוק ההסדרים

המשיב טוען כי העורר ופנחט מיכאלי התווספו לרישומח של חבי 5.ח.ד כבעלי שליטה בחשבון הארנונה לאחר שנבחנו התנאים בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים והתנאים בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנטה ונמצא כי הס מתקיימים. בתצהירה, מפרטת הגברת יפית סולימני את כל שלבי הליכי החיוב.

בהתאם לעדותה של הגב' סולימאני יפית שהעידה בפנינו ביום 6/12/17:

ייאס אתה אומר לי שהוצאנו לו חיובים שכוללים גס שנים קודמות, אני משיבה שהתיוביס שנשלחו לעורר וה רק אחרי ינואר 2004.

אס אתה שואל אותי אס זה נכון שהעורר הוא בעל מניות מיעוט בחברה, אני משיבה, שהעורר הוא בעל 40% מניות וכל אדם שהוא מעל 25% מניות הוא בעל שליטח.

....אם אתה אומר לי שהמומחה מטעמנו קבע שתחברה הפסיקה את פעילותה ב- 2004, אני משיבה שרוייח נותן לנו תווייד לגבי דוחויית כספיים שהחברה ובעל השליטה העבירו לנו ונותן לנו חווייד חשבונאית לגבי פעילות התברה ולא אט היא פעילה, הוא רו"ח.

...אס אתה אומר לי שאני לא יכולה להוכיח שעבר דבר כל שהוא מחברת פ.ח.ד לעורר, אני משיבה, שחברת פ.ח.ד העורר הוא בעל השליטה שלפי חווייד של רו"ח הנכטיס הלא מוחשיים עברו מבעל השליטה לבן שלו. כל הפעילות והמוניטין.

...אם אתה שואל אותי אותי אס שיוצאת הודעה ל

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]