החלטות ועדת ערר לענייני ארנונה 12 עד 18 מרץ 2014

בפני ועדת הערר לקביעת ארנונה בללית ער 160008107

שליך עיריית תל אביב = 18%

העורר: רונל 4 כהן

= נגד:

המשיב: מנהל הארנונה עיריית תל אבב = *פו

עניינו של הערר הינו תיובו של נכס העורר שבשדי רוטשילד 1, מסי 2000381324 ת-ן לקוה 10499153 בשטח 584 מ"ר בסיווג יימגוריםי' (להלן: 'הנכסיי), התל מיום 3.10.2010 ועד ליו 18.1.2013 (להלן:

''תקופת המחלוקת'),

תמצית טיעוני העורר

1

2

3

68

5

.6

7

.8

9

0

2

חדירה נמסרה לעורר ברמת מעטפת ולא חייתה ראויה למגורים עד יום 18.1.2013 עת הסתלימה הבנליה.

כל עוד לא נסתיימה הבנייה אין לחייבו בתשלום ארנונה בגינה.

ראה לעניין גּת:

ברייס 42/12 עיריית הרצליה נ' חברת גב ים לקרקעות בע"מ (פורסם בנבו, 05.05.2013):

למשיב הועבר פרוטוקול המסירה של הדירה לעורר.

על סמך פרוטוקול המסירה נרשמה הדירה בארנונה על שם העורר.

היות והדבר נכתב במפורש כפרוטוקול המסירה, הרי המשיב ידע בומן אמת, כי הדירה נמסרה ברמת מעטפת בלבד.

לא וו בלבד שפרוטוקול המסירה נמסר למשיב בזמן אמת, אלא שמחליפת המכתבים שהומצאה ע"י בייכ חמשיב עולה כי המשיב היה ער למצב הדירה.

בטענות העורר תומכים תצהלריס מטעם הארכיטקט ומטעם הקבקן, אשר לא נסתרו והמצחיריט לא נחקרו ולפיכך יש לקבלם כלשונם, ותצחירה של הגבי הרוש, שנהקרה ועדותה לא נסתרה.

יש לדחות את טענות המשליב כי העורר איחר בהגשת הערר ו/או ההשגה.

הודעות התשלום שנשלתו לעורר לא התקבלו אצלו במועד, מאחר ולא גר בדירה אשר כאמור הייתה בבנייה, ותיבת הדואר לא נפתתה. משנפתחה תיבת הדואר, והתגלה דבר קיומם של חיובי הארנונה טיפל בכך העורר מידית.

העורר לא יכול היה לדמיין כי הינו מחויב בארנונה על דירה שבנייתה לא חסתיימה ואין היא ראויה למגורים.

. המועד הנכון להגשת ההשגה הוא 90 יום מן המועד בו התקבלה אצל העורר הודעת התשלום

הראשונה, את אירע עת נפתהה תיבת הדואר על ידי הגבי מרי הרוש, מנהלת משק הבית של העורר, בתודש ינואר 2015.

העורר לא יכול היה לעדכן כתובתו מאחר ומלכתתילה לא ידע כי הכתובת רוטשילד 1 מצויה בידי המשיב ולשם נשלתות הודעות ארנונה, וכי הינו מחויב בארנונה בגין נכס שאינו ראול למגורים ואשר אינו מתגורר בו.

3

תמצלית טייעוני המטיב

1

2

3

484

5

.6

7

.8

9

0

2

העורר טוען כי הוא לא גר בנכס, ולכן הודעת התשלוט לא התקבלה אצלו. מבדיקה שנערכה באגף הגביה עולה כי לא התקבלה הודעה מהעורר או מי מטעמו, לפיה הכתובת למשלוח דואר היא כתובת אחרת שאינה כתובת הנכס. משלא התקבלה הודעה אחרת בדבר כתובת למשלות דואר, הודעות התשלום נשלחות לכתובת הנכס.

חובת הגשת הבקשה לשינוי הכתובת למשלוח הודעות תשלום מוטלת על הנישום. משלא הוכית העורר כי פנה למשיב בבקשה לעדכן את הכתובת למשלוח דואר ומשלא הציג בקשה שכזו, התרשל העורר בהוכחת טענתו, ויש לדחותה.

+את ועוד, חובת תשלום הארנונה נגורת מצו הארנונה ולא מהודעת התשלום, הודעות תשלוט הינן דקלרטיביות בלבד, ואין הן שצרות את החיוב המתגבש עס התקנת צו הארנונה (המהווה את האקט הקונסטיטוטיבי של החיוב).

נטל ההוכחה להוכיח כי בכל תקופת רישומו כמחזיק לא ידע על חיובו בארנונה, מוטל על הנישום.

המשיב יטען, כי במקרה דנן, נשלהו חודעות התשלום לכתובת שעודכנה בספרי העירייה ככתובת למשלוח דואר, העורר בהר משיקוליו שלו להתעלט מהודעות אלו שנשלתו אליו, במקרה זה הפכו השומות בגינם טוען העורר, לשומות חלוטות עליהן לא ניתן להשיג עוד.

טענות המועלות ע"י העורר בהתייהס לשנות חמס הקודמות לשנת המס הנוכחית, אינן בסמכותו של מנהל הארנונה.

על פי חוק הערר היה על העורר להגיש השגה ביחס לכל שנת מס, תוך 90 יום מיום הודעת החלוב לאותה שנת מס.

משחלף המועד החוקי להגשת השגה על חיוב בארנונה, הופכת השומה לחלוטה, והנישוס מאבד את וכותו להשיג על חיובו בארנונה. משאבדה הזכות אין לעורר סמכות להגיש ערר.

הביטוי בו עשה העורר שימוש לא חוא אשר יחרוץ גורלה של ייההשגהיי, כביכול. העובדה כל העורר מכנה את פנייתו לראשונה בינואר 2013. ייהשגהיי, אין בה כדי להעניק למשיב ולוועדת הערר סמכות אשר לא הוענקה להם בחוק המסמיך.

בתגובת המשיב (לאחר דיון החוכהות) הציג חמשיב התכתבות עס חברת הבס, המעלה כי לבניין ניתן טופס 4 וכי ממועד רישום העורר כמחזיק בנכס, ניתנה לעורר הצכות להגיש השגה בהתאם למועדיט הקבועים בתוק הערר.

.3. לעניין טענת העורר, כי הנכס נמסר לעורר ברמת מעטפת ולכן אינו בר חיוב בארנונה, יפנה

המשיב לסעיף 330 לפקודת העיריות, המחליב מסירת הודעה בכתב.

הפסיקה קבעה כי התנאי בגין מטירת החודעה הוא קונסטיטוטיבי והפטור מוחל (ככל שיש עמידה בשאר תנאי הסעיף) מיום מסירת ההודעה בלבד. ההודעה היא מחותית על מנת לאפשר לבחון בוּמן אמת את הטענות בדבר הנוק והשיפוציס.

-

זיון והכרעת

41

2

3

468

5

6

7

.8

לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי יש לקבל את הערר.

סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו - 1976 (להלן:

''חוק הערר'י), קובע כהאי לישנא:

ימי שחוייב בתשלום ארנונה פללית רשאי תוך תשעיט ימים מים קבלת הודעת התשלום

להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יטוד טענה מטענות אלה....

משחלף המועד החוקי להגשת השגה על תיוב בארנונה, הופכת השומה לחלוטת, והנישום מאבד את זכותו להשיג על חיובו בארנונה.

ראה לענלין וה:

עמיינ (ת''א) 241/08 5ם- חן חניומים נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב יפו, (פורסם בנבו) ;

... לגישת בית המשפט העליון, משחלף המועד להגשת השגה, הופך החיוב לחלוט, ולא ניתן עוד לערר עליו. מדובר - לאור גישה זו - במקרה חדומה *ותר לי'התיישנות מהותית' (ולא דיונית) - בה חזפות של הנישום (לחלוק על היוכי הארנונה שלו), מתבטלת עם חלוף המועד להגשת השגה

בריימ 6333/09 רם חניונים בע'/מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (פורסם בנבו) ;

ע''א 367/85 מדינת ישראל 3 קייטאל, פייד מא (3) 398, 401

בריימ 9179/05 המקום של שמחה נ' מנהל הארנונה, תק- על 2006 (3) 1517.

אכן כטענת חמשיב, מסירת הודעת שומה אינה תנאי להתגבשות התיוב בארנונה, וגם מי שלא קיבל שומה, אינו פטור מחובת תשלום הארנונה, עם וּאת, מנין תשעים הימיט להגשת ההשגת מתתלל ביום קבלת הודעת התשלום.

ראה לעניין גה :

תייא 177/92 עיריית תל-אבלב - יפו נ' בוקסנבוים ואתי.

ככל שנודע לנישום על חיובי הארנונה רק במועד מאוחר, ובענייננו, עת פתח לראשונה את תיבת

הדואר בנכס, כי אז אין לראות בהשגה שהגיש בעקבות כך, ובלבד שהוגשה בתוך תקופת 90 הימים מהיום בו הגיעו הודעות השומה לידיו, כהשגה שהוגשה באיחור, ודינה לחישמע, וואת

לרבות במקרה בו עניינה שנים עברו.

בענייננו, לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים השתכנענו, כי העורר, לא קיבל לידיו את הודעות השומה שנשלחו לנכס, קודם למועד בו נפתחה תיבת הדואר על *די מנהלת משק הבית שלו.

משקבענו, כי העורר לא קיבל הודעות שומה קודט למועד בו נפתהה תיבת הדואר על ידל מנחלת משק הבית שלו, חרי ברי כי השגת העורר הוגשח בתוך המועד הקבוע בסי 3(א) להוק

הערר.

גם את טענת העורר לגופה אנו מקבלים.

0. העורר הציג בפנינו ראיות מהימנות על כי חדירה היתה ברמת מעטפת בכל התקופה

שבמחלוקת.

1. המשיב היה מודע לכך שהדירה הינה ברמת מעטפת בלבד, וואת כעולה מפרוטוקול המסירה,

אשר נמסר לו בזמן אמת.

2. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, על פי הדין והפסיקה, כאשר מדובר בתיוב ראשון בארנונה, לגבי

נכס הנמצא בהקמה, הרי שהנטל להוכית כי בניית הנכס הושלמה מוטל על העירייה, ולא על הנישום המחזיק בנכס.

ראו לענייץ ּה:

בריים 42/12 עיריית הרצליה נ' הברה גב ים לקרקעות בע"מ (פורסם בנבו, 05.05.2013):

יכל עוד עמד הנכס במצ 3 של מעטפת... לא החייתה רשאית המשיבה [המבקשת כאן -

ח''מ] לחייב בארנונה, שכן אין מדובר 'בבניין', כהגדרתו בטעיף 269 לפקודת העיריות.

כשמדובר בבניין שטרםט השתלימה בנייתו וכל עוד אין הוא בשימוש ואין הוא ראול לשלמוש אין מחלוקות כי לא מוטלת עליו ארונה כבניין...

אציין בי מקובלת עליי המטקנה לפיה כאשר מדובר בחיוב ראשון בארנונה, לגבי נכסי הנמצא בהקמה, הרי שהנטל להוכיח בי בניית הנכטי הושלמה מוטל על העירייה, ולא על הנישוט המחזיק בנכס... י

3. אשר על כן ולאור האמור לעיל, אנו מקבלים את הערר.

5 בהתאם לסעיף 23 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000, לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 ימים מיום מסירת ההחלטה.

6. בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות חרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת

ערר) התשלייז -- 1977 תפורסם ההלטה גּו באתר האלנטרנט של המשיב.

7 ניתן בהעדר הצדדיט ביוסם - ]9 2% / \ .

לייר: שלומב(\ 3 עו"ד הבר /ריהאן תעיד, עו"ד הרת /0 00 ויד

ע\264\1\105

בפני ועצת הער 4 לקביעת ארנונה פללית 49 *********

שליף עיריית | תלאיב | - *159

העור :+ ליאו בל (1986) בע'/מ

- נגד-

המשיב: מנהל הארנונה של עיריית תל אביב יפו

4

2

8

4

עניינו של הערר נכס חמצוי ברח' מונטפיורי 41 הרשום בספרי העירייח במטי 2000136116 ח-ן לקות 1 (להלן: ''הנבסיי).

יצוין, כי הערר התייחס לנכס נוסף, ואולם היות ובדיון שהתקיים בפנינו ביום 11.11.13 תור בו חמשיב מעמדתו ביחס לנכס זֶה, הצטמצמה המהלוקת לעניין הנכס בלבד.

תמצית טיעוני העוררת

1

2

3

6

5

.6

7

.8

9

הנכס נרכש על ידי העוררת ביום 1.5.07 ומאצ עד היום הוא עומד ריק וללא שימוש.

יש לחייב את הנכס לפי הסיווג הזול ביותר מבין השימושים המותרים על פי דין קרי יימהסנים'י.

עיון בתוכנית בנין עיר 7א התלה על הנכס מגלה שהשימושיס המותרים בנכס הינם: ''בנקים, אולמות תצוגה, סובנויות, ‏ חברות ביטוה, משודים וונכללות דומות שתאשר הועדה המקומית"י.

מן האמור עולה, כי איו כל מניעה תכנונית לעשות בנכס שימוש כמהסן משרדי.

מחטן בבניין משרדים הוא חלק מהשימושיס המותרים והשלובים בהגדרה משרדים - כך שאין לראות בשימוש אותו מבקשת העוררת כחורג.

מלשון סעיף 2 לצו הארנונה חרינו למדים, על מנת שנכס יוכר כמתסן עליו למלא אחר

התנאים המצטברים :

א. הנכס אינו נמצא בקומת העסק אותו הוא משרת או בקומה רצופה לו.

ב. הנכס אינו משמש לשיווק והפצה.

ג. | לקוחות אינם מבקרים בנכס.

ד הנכס משמש לאחסנה בלבד.

כל התנאים האמורים לעיל מתטיימים בענייננו.

הפרשנות המחמירה של המשיב, אינה מתיישבת עס הפסיקה הקובעת שיש להעדיף את הפרשנות המטיבה עם הנישום, וגם אינם מתיישבת עם ההיגיון ולפיו דווקא לאחר תתילת השימוש בנכס כארכיב או מחסן של המשרדים בקומות שאינן רצופות לנכס יפהת התעריף.

גם לפי השימוש בפועל יש לסווגו בסיווג *מחסניםיי, שכן מבדיקת המשיב (נספת גי לכתב התשובה לערר) עולה כי במקום ישנט הפצים זרוקים כגון: ארון, ספריה פלטות עא וכוי. יוצא אפוא שאף לשיטתו של המשיב הנכס משמש בפועל לצרכי מחסן!

תמצית טיעוני חמשיב

41

בתיק דנן לא נשמעו הוכחות. המשיב אימצ לצרכי הדיון בערר את עמדת העוררת, לפיה הנכס ריק ולא נעשה בו שימוש.

.5

2 בסיכומיה טענה העוררת, כי יש לסווג את הנכס בסיווג 'ימחקןיי בהתאכו לסעיף 3.3.2 לצו הארנונה, שכן הייעוד המקורי י*משרדיסיי כולל את הייעוד 'ימחסןיי ולא נדרש שינן? ייעוד או היתר לשימוש חורג, וונחה את הטענות הנוספות שטענה בכתב הערר, האתת היא שהסיווג הראול לנכס הוא סטודיו והשנייה היא שהסיווג הראוי לנכס הוא יינכס אחריי כהגדרתו בתקנות ההסדרים.

3 בהתאם לממצאי הביקורת, נמצא כי בנכס ישנם ארונות, ספריות, פלטות עף ווכוכית וכן הפצים שונים, ומשכך, הנכס אינו ריק. משהנכס אינו ריק, אלן מקום לשנות את סיווגו לפו הייעוד.

4 גם אס הנכס ריק וללא שימוש -- הלכה פסוקה היא כי נכס ריק יסווג לפי *יעודו המקורי, בהתאם לשימושים אפשריים ע"פ הדלן.

5 במקרה שבפנינו, ייעודו התכנוני של הנכס הקבוע בהיתר הבנייה הינו משרדים, כעולה ממכתבה של גבי ברטה לוסטיג ממנהל הנדסה שצורף לסיכומים כנספח א.

6 על הנכס הלה תכנית בניין עיר מס' 897א, ולפיה השימושים המותרים בנכס הס: ייבנקים, אולמות תצוגה, סוכנויות, חברות ביטות, משרדים ותכליות דומות שתאשר הועדה המקומיתיי.

(ראו סי 2 לסיבומי העוררת, התבייע צורפה לכתב הערר).

7 כל השלמושים המצוינים בתכנית הבניין הם שימושיט משרדיים.

8. על מנת לעשות שימוש בנכס כמחסן, יש להגיש בקשה לשימוש הורג בפני הועדה המקומית

לאחר פרסומים כדין ודיון בהתנגדויות אם תוגשנה.

9 כל עוד לא הוגשה בקשה לעשות בנכס שימוש של ימחסויי וכל עוד לא אושר השימוש החורג;

הרי מדובר בשימוש שאינו חוקי המהווה עבירה על דיני התכנון והבנלה.

0. למעלה מן הצורך, המשיב יטען שעל מנת שנכס יסווג בסיווג של יימחסןיי, נדרש כל בנכס ייעשה

שימוש של אחסנה ונדרש כי המחסן ישמש בית עסק עיקרי ועוד. במקרה שבפנינו לא נטען בהשגה או בערר כי הנכס משמש לאחסנה ואף לא הוכח כי הנכס משמש לאהסנה.

1. העוררת טוענת בסיכומיה, כי יש לחייבה לכל היותר בהתאם לשימוש הנמוך ביותר בצו

הארנונה. טענה וו נדהתה בפסיקה.

2. העוררת מפנה בסעיף 1 לסיכומיה לפסקי דין מהם היא מבקשת ללמוד כל יש לסווג את

הנכסים לפי הסיווג האפשרי בנכסים. המשיב יטען שפסקי הדין המווכרים בסעיף 1 לסיכומי העוררת אינם רלבנטיים לענליננו ואסביר.

תמצית טיעוני תגובת העוררת לטיעוני המשיב

1 המשיב צירף לסיכומיו, לראשונה, ראלות חדשות אשר לא בא זּכרן בערר קודם לכן.

המשיב לא ביקש ולא קיבל כל היתר להגשת ראות בשלב הסיכומים, ועל כן מתבקשת ועדת הערר הנכבדה להורות על הוצאת הראיות שצורפו לסיכומי חמשיב.

.6

2

3

4

5

.6

7

הנכס עומד ריק במשך כ-5 שנים, ובתקופת זו היא שילמה ארנונה שבשיעור של כחצי מיליון ₪.

תיוב הנכס ריק וללא שימוש בארנונה מלאה כאילו נעשה בו שימוש הינו בלתי מוסרל ואף נוגד החיגיון והפסיקה. יש בכך פגיעה בלתי מידתית בקניין, הלאמה איטית של הנכס לטובת העירייה וזאת בנוסף לנזקים שנגרמיס לעוררת בהפסד דמי שכירות. ודוק חיטב: הנכס עמד ריק וללא שימוש בשל אי יכולתה של העוררת להכשיר את הנכס לשימוש כלשהו ולהשכירו.

בסעיף 2 לסיכומי חמשיב, מציין הוא מפורשות כל הוא '"מאמף את גרסת העוררת. לפיה הנכט ריק ולא נעשת בו שימושיי. אשר על כן, אין מקום לשעות לטענתו הסותרת של המשיב כי הנכט אינו ריק.

אין כל מניעה תכנונית והמשיב אף לא הצביע על מניעה לפיה הנכס אינו יכול לשמש לאחסון של תיקים או קלסריס של המשרדים בבניין. כמעט בכל בנין משרדים יש מתסניט והטענה כאילו רוב המשרדים בתל אביב מבצעים שימוש חורג - אינה מתקבלת על הדעת; */'שימוש הורגיי כשמו כן הוא, היינו הוא אינו עולה הקנה אחד עם התפנית ועם צפייתם הסבירה של בני המקום" (בנץ 389/97 אברהם סלומון גי הוועדה המהווית לתכנון ולבנייה, אזור המרכו פייד מב(4) 30), ברי כי אין כוונה למתסן בבניין משרדים!

העוררת לא ונחה את טענתה כי יש סיווגים זולים יותר שמתאימים לחיוב הנכס. משלא הייתה מחלוקת בעניין זה היא לא נדרשת לכך בסיכומיה, אולם היא סבורה כל ניתן לסווג את הנכס כסטודיו וכי אין כל מניעה תכנונית לכך.

במקרה דנן, ברשימת השימושים המותרים בנכס לפי תכנית א897 מצויץ כדלקמן: ''בנקים, אולמות תצוגה סוכנויות, הברות ביטות, משרדים, ותכליות דומות שתאשר הועדה המקומית'".

אין ספק כי שימוש של סטודיו ולחלופין של מחסן למשרדים אינם מהווים שימושים החורגים באופיים משימושים אלו, ואף אם היח ספק, הרי שהוא פועל לטובת הנישום.

ואת ועוד, ככל שמנהל הארנונה טוען שהנכס משמש לאחסנה של ריהוט מוונח ונטוש -- דבר שכאמור אלנו מגיע כדי שימוש כלל ועיקר -- הרי שהדבר תואם את הטיווג מחסן.

דלון והכרעת

.1

82

3

לאתר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל דעה, כי יש לדתות את הערר.

ההסכמה הדיונית כי הנכס ריק, אשר באה לידי ביטוי בסעיף 2 לסיכומי חמשיב, עמדה ביסוד הסכמת הצדדים למתן התלטה בערר ללא חקירות, ואשר על כן לא נידרש לטענות מי מהצדדים שעניינם אהסון מיטלטלין בנכס.

אין בידינו לקבל את טענת העוררת, לפיה אם הנכס שבבעלותה עומד ריק, מכל טיבה שהיאז, הרשות המקומלת צריכה להיגרע מתקציבה.

כפי שחרשות אינה נהנית מן התשואות של העוררת מן הנכס, כך הרשות אינח נוטלת חלק בהפסדיה. הארנונה היא מס שאינו קשור לתוצאות ההכנסה מן הנכס.

4

5

.6

7

.8

9

על פי ההלכה הפסוקה, נכס ריק יחויב לפי התעריף הקבוע לסלווג הצול ביותר מבין השימושים המותרים בנכס לפי ייעודו התכנוני-תוקי.

ראה לעניין גת:

בריימ 5045/02 מאלק סלומון ג' מנהל הארנונה של עלריית חדרהּ, בעמודים 305-306,

אין מחלוקת בין הצדדים כל על פי תכנית בנין עיר 897א החלה על הנכס השימושים המותרים

בנכס הינם: '/בנקים, אולמות תצוגה, סוכנויות, הברות ביטוה, משרדיט ותכליות דומות

שתאשר הועדה המקומלת'.

מקבלים אנו את עמדת המשיב, כי על מנת שנכס יסווג בסיווג של יימחקניי, נדרש כי המחסן ישמש בית עסק עיקרי, ולא כשימוש הגלווה למשרד.

מקבלים אנו גסם את עמדת המשלב, כי על מנת לעשות שימוש של מחסנים, כעיסוק עיקרי, יחא על העוררת להגיש בקשה לשימוש חורג, וכי כל עוד לא אושר השימוש החורג, הרל מדובר בשימוש שאינו חוקי, וכבר משום כך, יש לדחות טענת העוררת לסלווג הנכס בתעריף יימחטןי.

יתירה מכך, טעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקייקה להשגת זעדי תקציב), תשמ"ג - 1992, קובע, כי ארנונה תוטל לפי חשימוש שנעשה בגכס, קרי - חשימוש שנעשה בו בפועל.

אם לא נעשח שימוש בנכס של מחטנים, מדוע יקבל הנכס סיווג מיוחד והז

בהעדר שימוש בנכס, באה הלכת מלק סלומון וקבעה, כי הנכס חוזר למצבו הייעודי תתכנוני עפ'יי דין, והחיוב בארנונה יקבע לפיו.

במקרה שבפנינו לא נטען ו/או הוכת כי הנכס משמש בפועל לאחסנה, נהפוך הוא, הוסכם מפורשות בין הצדדים כי יש להתייחס לנכס כאל נכס ריק, ועל כן, גס מטעם זּה, ‏ יש לדחות טענת העוררת לסיווג הנכס בתעריף 'ימחסןי.

ראה לעניין וח:

עמיינ 255/07 (ת'יא) השקעות כדאיות בע'/מ נ' עיריית הרצליה:

,הנחת המוצא שיש לזפור חינת כי גם בעל נכסים ריקי מחולב בתשלום ארנונה, ועם בל ההרצון ללבוג לקראת מ* שאינו מפיק פירות מנכסיו והם עומדים ריקים, לא ניתן לעקוף הנחת מוצא זו באופן שאינו עולה בקנה אחד עט עקרונות החיוב בארנונה. *תר על כן, יש לזכור את המטרות העומדות בבטיסם של הסיווגים המנוונים נפטים כפי שהם מופיעים בצו הארנונה, לתעריפים השונים לטיווגים המופיעיט בצו הארנונה יש תכליות שונותת. כך למשל יבול להיקבע תעריף נמוך באופן יחשל לנכס המשמש למטרה מסוימת משום שיש ברצונה של הישות המקומית לעו+ את השימוש בנכט למטרה זו. האינטרטי שיש לרשות המקומית בשימוש בנכסים שוניםט כמו גי מאפייניהם המלוחדים של אוותם נפסים מהווים אף הם שיקולים לקביעת תעריפים נמובים, סיוונו של גבס על פי שימוש שלא נעשה בו הלכה למעשה רק משום שתעריפו גמוד יותף, עלול לההטיא את המטרת לשמה נסבע בצו הארנונה תעריף גמוד. כך למשל נקבע בעמ'צ (תל אביב יפו) 203/05 אלרוב נדליין ומלונאות בע'ימ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, תק-מה 4(2005), 1, כ על אף שמבחינה תכנונית יפול נפס מסוים העומד ריק לשמש ב'/מית תובנה"י,

5

7

.10

אין לסווגו ככזת על פי צו הארנונה, מאחף שההטבות הניתנות לבית תוכנה באמצעות תעריף ארנונה נמוך במלוחד נועדו לתמר\ שימוש בפועל של בתי תוכנה באטור", (ההדגשה שלנו - החיימ)

אשר על כן ולאור האמור לעיל, אנו דוחים את הערר.

בהתאם לטעיף 23 (ב) לתקנות בתל המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א -- 2000, לרשות הצדדיט קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וואת בתוך 45 ימים מיום מסירת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייץ -- 1977 תפורסם החלטת זו באתר האינטרנט של המשיב.

ניתן בהעדר הצדדים ביוט ‏ 4

/2 2

\ \

2 : |

יו"ר: שלומית|ארליך, עו"ד חבר: ך סָעיד, עויד חברה? "קדם, עו"ד

ע\275\1\105

3 ועדת הערר לקביעת ארנונה פללית 59 140008075

שלי+ עיפיית

המשיב:

תל אבי > *18

עזבון חבני יוסף זיל ת.ז. *********

באמצעות הגב' רות חב

= 13

מנהל הארנונה של עיףיית תל אביב יפו

דהה ה הווהתמה

עניינו של ערר ה חינו הנכס המצוי בדרך הייטס בר לב 190 (להלן ''הנבס").

תמצית טיעוגי העורב

41

2

3

4

5

6

7

.8

.9

0

1

2

ביום 10/1/13 הודיע העורר למשיב, כי הנכס אינו ראוי למגורים, וכי הנכס חינו פנוי מכל אדם וחפצ, וזאת עוד משנת 2002.

ביום 24/1/13 ביצע מר פז וברמן, נציג המשיב, ביקורת בנכס.

הביקורת נערכה בהופוּה ובאופן שטהי. חתמונות שצורפו לדוייח צולמו באופן מגמתי ואינן משקפות את מצבו האמיתי של הנכס. מר פוּ וברמן אף סירב לצלם ליקויים בבית כבקשתו של העורר.

לאור האמור, לא ניתן להסתמך על ביקורת צו, וכל הקביעות במכתב לעניין מצבו של הנכס אינן נכונות ואינן משקפות כלל ועיקר כפי שיפורט לחלן.

ביום 17/6/13, ולאור החלטת ועדת הערר, בוצעה ביקורת נוספת בנכס על ידי מר אלמוג צוברי.

בממצאי ביקורת זו נראו ליקויים משמעותיים בנכס שלא נראו בביקורת הראשונה, למרות שכבר בגין הליקויים האמורים, ניתן לקבוע באופן חד משמעי כל הנכס אינו ראול למגורים, גם בביקורת זו ישנם ליקויים שינעלמויי מעיניו של מר אלמוג צוברי.

לראייה, בפרוטוקול חקירתו טען מר אלמוג צוברי: 'אט את מציגה לי תמונה של סדקים מחוץ לבית בחלק העליון, אני משיב שלא צילמתי טדקים מחוצ לבית ואני לא מזהה את הסדקים של התמונות שה*א מציגה לי...".

דו"ח הביקורתּ מטעם אלמוג צוברי, מעיד כי טענות העורר באשר לביקורת הראשונה שבוצעה ע"י מר פו וברמן, נעשתה באופן רשלני ובניגוד לכל דין.

גם בביקורתו של מר אלמוג צוברי ישנם ליקויים נוספיט שלא נראו על ידו, ואשר הוכחו בתמונות שהוצגו על ידי העורר.

מצבו של הנכס אינו מאפשר כל שימוש בו. כעולה מהתמונות שהציג העורר, קירות הנכט אינם שלמים, ישנם סדקיט רבים ומשמעותיים לרבות בחיבורים בין הקירות לתקרה, כמו כן נפער חריץ של ממש בתקרת הנכס, אשר דרכו ודרך הסדקיט הרבים חודרים מים אשר גורמים להצפות ולרטיבות בדירת.

ישנט חלונות שבורים בנכט אשר מסגרתט רקובה וכן ישנן רשתות קרועות. המטבה אינו ראול לשימוש משום שארונותיו רקובים לחלוטין ומתפוררים, עניין וה אף מצוין בדוח הביקורת של מר אלמוג צוברי. כמו כן לא ניתן לעשות שימוש בשירותים ווּאת משום שחם ישנים מאוד, שבורים ואינם מתוברים לביוב.

בנוטף ישנם אריתי ריצוף שבורים ולשנים מאוד וכן תיפויי העצ לרבות בהדרים ובתקרות הינם רקובים ומתפוררים. את ועוד הנכס אינו מחובר לחשמל ומים וכי גם אם היה מחהובר, צנרת הנכס ישנה והרוסה וספק רב אס מערכת החהשמל בדירה תקינה. ספק אם שעון התשמל

4

.5

ברי כי אדם סביר לא יכול להתגורר בנכס אשר בקירותיו סדקים וחריצים אשר גורמים לחצפות ורטיבות בדירה, שצנרת רקובה, תלונותיו שבורים ורקובים, מטבחו רקוב ואינו מאפשר שימוש, כליו הסניטריים שבורים ולא שמישים ושאר מערכות הנכס אינן תקינות.

יש לוּכות את העורר בסכומי הארנונה החל משנת 2002, שכן הנוקיס המדוברים, שאינם מאפשריט שימוש סביר בנכס נגרמו במרוצת השנים והנכס פנוי מכל אדם וחפ עוד משנת 2.

תמצית טיעוני המשיב

1

2

3

6

.5

6

7

אמנם בנכס יש קילופי טיח וסדקים ורשת קרועה, אך אין לומר כי נגרם לנכס נוּק כה משמעותי ונרחב העונה על הקריטריונים הנקובים בסעיף 330 לפקודה, החהלים על מקרים קיצוניים, עד כי עסקינן בנכסים שחדלו לתלוטין לחיות /בנייןי ולא הוכח כי הנכסים אינם ראויים לשימוש לכל סיווג תוקי שהוא.

במקרה דנן מדובר בנכס העומד על תילו, תקין בעיקרו, ואין מדובר כי עסקינן בנכס שחדל לחיות 'בניי", ולפי המבחן שנקבע בענילן ייהמגרש המוצלחיי לא ניתן לקבל הטענה כי הוא אינו ראוי לשימוש.

לא הוכחה טענת העורר בדבר מסוכנות המבנה. כאשר עדת העורר נשאלה בדיון מדוע הצהירת כי חיא סבורה שהנכס מסוכן, השיבה כי מדובר במסקנה שהגיעה אליה לבדה ו''תיא איננה אדם מקצועייי. בנוסף, כאשר נשאלה עדת העורר האם פנתה למנהל הנדסה בבקשה להכריו על הנכס כמבנה מסוכן, השיבה בשלילה.

לא הוכח כי הנכס סובל מהצפות או רטיבות. באשר לטענת העורר כי הגשם מציף את הדירה והדירה סובלת מרטיבות הרי שבביקורת שנערכה בינואר 2012 ע"י מר פו לא נראתה הצפה או רטיבות ובביקורת שנערכה ביוני 2012 ע"י מר אלמוג, נראו סימני רטיבות ישנים רק בהדר אחד, כאשר בומן הביקורת עצמה הרצפה הייתה יבשה;

לא הוכת כי הסדקים שלהם טוען העורר הינם סדקים עמוקים. מר פו שבקר בדירה בחודש ינואר, לא ציין בדוח הביקורת שלו כי יש סדקים בקירות הנכס וגם בתמונות שצרף לא נראים סדקיט; בנוסף, כאשר נשאל מר פוּ לגבי התמונה המסומנת ע/4, השיב כל רואים בתמונת 'יטיפת טיה מתקלף, אני לא תמי מתייהס לזה'י; מר צוברי שביקר בנכס בתודש יוני הצהיר כי נראו סדקים בקירות המבנה הפנימיים, ובקירות התיצוניים נראח טיח מתקלף. בנוסף, כאשר נשאל על סדקים מחו) למבנה הנכס, הפנה לתמונות בתצהירו שסומנו מ/2 ו- מ/3.

התמונות המצורפות לביקורת מלמדות כי הנכס נשוא הערר חינו תקין בעיקרו שקירותיו עומדים על תילם, לנכס יש דלת שנפתחת ונטגרת, קיימים קירות ותקרה, יש ריצוף, חנכס כולל תריסים חלונות, יש מטבה, שני חדרי שירותים עט אסלות וכלוריס, ואף יותר מזח.

לאור האמור, ברי חוא כי אין מדובר בבניין שחדל להיות ייבנייןיי, ואין מדובר בנכט שהגיע לרמת חלדלון. נהפוך הוא - מדובר בנכס שהוא כלל לא הרוס.

.8

למעלה מן הצורך, המשיב מכחיש את כל טענות העורר לפיהן, תוקרי השומה שביקרו בנכס עשו עבודתם לא נאמנה, באופן שסירבו לצלט מקומות שנתבקשו לצלם וכוצייב. לתשומת לב הועדה, כאשר נשאל מר פצ לעניין אה, השיב: 'יאני לא ווכר שביקשת ממני משהו לצלם ולא צילמתייי. ועוד חוסיף כי כאשר נתבקש לציין בדוח הביקורת שישנה רטיבות בנכס, רשם צאת, 'ילדברי רות, ישנה רט*בות...'* על אף שהוא עצמו לא ראה רטיבות.

דיון והפרעה

1

1

2

43

8

לאחר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי דין הערר להידחות.

סעיף 330 לפקודת העיריות (נוסת חדש) (להלן: ''סעיף 330?), בנוסתו במועדים הרלוונטיים

לערר, קבע כדלקמן:

''נחרס בניין, שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקהיה, או שניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו, ואין *ושבים בו, ימסור מחזיק הבניין לעירייה הודעה על 5ך בכתב ועםס מסירת ההודעה לא יה*ה חייב בשיעורי ארנונה נושפים"י.

סעיף 330 קובע ארבעה תנאים מצטברים לקבלת פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש: הנכס נהרס או ניווק, הנוק הינו במידה שאי אפשר לשבת בנכס, בפועל אין יושבים בנכס, הודעה בכתב נמסרה לעירייה.

על פי הלכת המגרש המוצלת, יש לבהון את הנכס על פי מבחן פיוי אובייקטיבי, וזאת בעיני

האדם הטביך:

'יהגענו לכלל מסקנה כי לצורך סעיף 330 ולעניין התנאי שבניין ''ניוק במידה שאי אפשר לשבת בו' די בפך שלא ניתן לשבת בבניין, דהיינו שהבניין לא ראוי לשימוש... העיקף הוא מצנו הנוכחי של הבניין ולא התנהגותו של הנישוט והאפשרויות השונות העומדות בפניו. ............ המבהן הראוי להכרעה בשאלת מהו בניין ש'ניזק במידה שאי אפשף לשבת בו'' הוא מבחן פי%י אובייקטיבי וכדי לחיבנט בגזירי הפטור שלפי סעיף 330 הבניין צריך להיות '/ניזק במידה שאי אפשר לשבת בו לבל סיוג חוטי שהוא לגבי הבנלין.

ויר

השאלה היא האם מבחינה אובייקטיבית ניתן לומר כי הבניין יניק במידה שאי אפשר לשבת בו''. אכן *יתכנו מקרים 'אפורים'/ וגו אם לא נלך לשיטת '"לבשאראנו אמירני!, עדיין ניתן יה*ה להפריע בשאלה לפי מבחן השכל הישף".

עוד נקבע בהלכת המגרש המוצלת, כי 'אין לומר כי כל בניין מוזנה הוא בהכרה בניין בלתי ראוי לשימוש, ומקובל עליי פי הנזק בו עוסק סעיף 330 הוא נזק משמעותייי, וכי די בכך שניתן לעשות בנכס שימוש כלשהו, אשר תואם את אחד השימושים החוקיים בו, על מנת לקבוע כי הנכס א*נו אכאי לפטור על פי הסעיף.

ראה גס :

עתיימ (בייש) 14/09 מנהל הארנונה נ' סולימה יעקב ו278 אחריט (פורסם בכבו) ;

עת'ימ (ת'יא) 279/07 א.ב.ג*לרן ב9'/מ ג' עיריית תל אביב (פורסם בגבו).

6

7

מהראיות שהוצגו בפנינו, לרבות ובמיוחד עדי המשיב, אשר עדותט היתה מחלמנה עלינו, הגענו לכלל דעה, כי הנזק שהוצג בפנינו, שתינו בעיקרו סדקים בקירות, טתב ורטיבות, אינו כות השולל שלמוש מכל סוג שהוא בנכס.

אשר על כן ולאור האמור לעיל אנו דוחים את הערר.

5. בהתאם לסעיף 23 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשט"א - 2000, לרשות

הצדדים סיימת וכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וואת בתוך 45 ימים מיום מסירת

ההתלטה.

6. בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונהּ כללית)(סדרי דין בוועדת

ערר) התשלייז - 1977 תפורססם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

7 ניתן בהעדר הצדדים ביום / |

4:

פה

לוייר: שלומ/ יה עו"ד חבר: ריחאן סעיד, עו"ד חברה: ש ם, עו"ד

ע\3\1\105 27

בפני ועדת ה439 לקביעת ארגונה פללית עף 4 *********

שליךף עיפיית ל אביב - *8ו

העו 93י₪: *ורשי כהן משה ז''ל 047690115

> % (3 =

המשליב: מנהל הארנונה של עי 4 לית תל אביב יפו

3

עניינו של הערר נכס המצוי ברח' אמזלג 12 תל אביב.

תמצית טיעוני העוררים

1

2

3

48

.5

.6

7

.8

9

הנכס בו עסקינן הינו שטת, המהווה חלק משביל מרוצף לאורך הבניין, המשמש כדרך לדיירים כמעבר לדירותיהס,

עקב ריבוי של הפריצות והגניבות שהלו בעבר הרכיבו העוררים, שער בתוך השביל, הגובל בשטת חמשמש כמעבר לבית העסק. כעבור ומן הותקן שער בכניסה לשביל.

מיום התקנת השער הראשי, השער שהותקן על ידי העוררים אינו נעול והוא פתוח לכולם כל הזמן.

השטה האמור משמש כמעבר לכל הדיירים ולמעשה מתפקד כשטת ציבורי ולאיש אין תוקה ליחודית בו.

הציוד שהיה מונת בשביל, במועד ביצוע הביקורת על ידי המשיב, היה מונת שסם באופן זמני בלבד עקב עבודת ניקיון שעשה העורר בעסקו. עס תום הניקיון פונו הדברים מהמעבר והשטח נשאר נקי וללא דברים כלשחט ששייכים לעוררים.

כיום אין שום דבר השייך לעוררים בשטת הנכס, מושא המחלוקת.

העוררים אינט יודעים למי שייכים האופניים והסולס הנראים בתמונה שהציג המשיב, כנראה שייכים לאתד השכנים, אשר הנית את הדברים שט, חיות ומדובר בסוף השביל, על מנת למנוע הפרעה למעבר.

לאורך כל שביל המעבר חנייל, כ-30 מטרים, עד לשער שהתקינו העוררים נמצאים דברים ותפציט של הדיירים ואת לאורך תקופה ארוכה. למרות כל ואת אין המשיב מתייב את הדיירים חנייל בארנונה כלשהי ולא דורש מהם לפנות את ההפצים.

המעבר היתידי שהינו נקי מכל דבר הוא המעבר הגובל בשטח העסק -- מושא המחלוקת.

תמצית טיעוני המשיב

1

2

3

5

מדובר בשביל המוביל בלעדית למבנה בו מתזיקיס העוררים. שטת הקרקע מתוהם על ידי קיר אבן, והגישה אליו היא דרך שער אותו התקינו העוררים.

מדובר על כן בשטת קרקע מתותס ומובחן, בו יכולים העוררים, והם בלבד, לעשות שימוש.

העובדה שהשער אינו נעול וכל התפצ בכך יכול לחיכנס לשטח הנכס, אינה מעלה ואינה מורידה מכך שהעוררים הס בעלי השליטה האפקטיבית בנכט, שכן ככל שהעוררים מעוניינים בכך, יכולים הס לנעול את השער בכל עת ולמנוע כניסה לשטת הנכס.

יכולת השליטה על השער, הזיקה הבלעדית לשטה, מצביעים שניהט על כך שהעוררים הם הנהנים העיקריים מהנכס, ולמעשה הבלעדלים.

לצורך מענה לשאלה מיהו המחויק בנכס פלוני עלינו לבחון מיהו בעל הציקה הקרובה ביותר לנכס. מכלול הראיות העומדות לפנינו מצביעות באופן ברור על כך שהעוררים הס בעלי הגיקת

.6

7

אין מדובר בשטה קרקע רתב ידיים, אלא שביל צר המוביל לבית העסק של העוררים. במצב דברים גה בו מוצבים בשטח זה חפצים שונים השייכים לעוררים, ומשמש אותם באופן בלעדי לצורך מעבר לבית העסק, הרי שלא ניתן לטעון כי הס אינם עושים שימוש בשטת.

מר כהן הצתיר כי הציוד היה מונח בשטח משך כשבוע ימים ולא <ותר.

טענות אלו עומדות בסתירה ברורה לדוייחות הביקורות שהציג המשיב, ואשר לא נסתרו על ידי העורר.

לא יכולה להיות: מחלוקת כי במקום מוצבים שולחנות וכסאות; לא יכולה לחיות מחלוקת כי

בנכס מוצב פח המשמש את עסק העוררים ; לא יכולה להיות מחלוקת כי בנכס מוצבת, במספר הודמנויות שנצפו, עגלת משא, אשר ככל הנראה משמשת את העוררים; לא יכולת להיות מחלוקת כי הכניסה לעסק של העוררים היא דרך שטת הקרקע נשוא הערר.

במצב דברים שכזה, אין מנוס אלא מלקבוע כל העוררים עושים שימוש בפועל בנכס.

4 יו והכרעת

1

2

3

68

5

לאתר שבחנו את טענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי יש לקבל את הערר.

השתכנענו מהעדויות שהוצגו בפנינו, כי שטח המעבר מושא המחלוקת אינו בחזקתו הבלעדית של העורר, כי הוא חלק משביל המעבר של הבניין, וכי הוא משמש כמעבר וגישה לכל דיירי הבנלין, הגם שכנראה בחלקו האחרון עושה העורר יותר שימוש שכן עסקו מצוי בקצה הבניין.

בדיוק כפי שאין המשיב מחלק את השביל לחלקיו השונים וקובע כי הנהנה העיקרי ממנו הוא הדייר אשר הכניסח לנכסו צמודח לשביל, כך איננו רואים לנכון לקבוע כי יש להתייחס להלק האחורי של השביל באופן אתר.

עדותו של העורר, כי שכנים בבניין עושים בשביל שימוש ומאפסניט שם חפצים שלהם היתה מהימנה בענלינו, ואנו מקבלים אותה.

אשר על כן ולאור האמור לעלל, אנו מקבלים את הערר.

5. בהתאם לסעיף 3 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000, לרשות

הצדדים קלימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וואת בתוך 45 ימים מיום מסירת

הההלטה.

6. בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת

ערר) התשלייץ -- 1977 תפורסם התלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

ניתן בהעדר הצדדים ביום \ / ב 6 .

/ \

לוייר: של ארליך, עו"ד \ חברה: שירלי קדם, עו"ד

בפנל ועדת הערר לקביעת ארנונה בללית ער מס' 140007482

שליד עיית | תלאביב | > *5 פר

העו 333: אבה פרסוםט ב"י ה.8. 515310136

= ב(%=

הש : מנהל אגף הארנונת בעלף*לת ל אב*ב 39%

1

2

עניינו של הערר דנן הינו שטת המוחזק ע"י העוררת ברתוב אמצלג 11 בתל אביב (להלן: 'תנבט/).

תמצית טיעונל העוברת

1. אין ממש בטענת המשיב, כי השטח הנמצא בכניסה לנכס, משמש את העוררת לתניית רכביה

2

3

4

ורכבי לקוחותיה, וכן כמקום ישיבה ומנוחה לעובדיה.

התנהלות המשיב בתיק וה חמורה. המשיב ו/או מי מטעמה הסתירו מהועדה הנכבדת ומהמעוררת את העובדה שמדובר בבית משותף ושהעוררת אינה האוחזת הבלעדית בנכס, ואף העלימו מסמכים במטרה להטעות והכל בהוסר תום לב קיצוני.

העוררת אלנה אוחזת בלעדית בשטח שבמתלוקת

1

2

3

4

5

.6

מר דרור עינל נציג המשיבה העיד במפורש כי כשביצע את החקירה הוא יכול היה לבדוק מי המחזיקים בנכס וכי כך הוא עשת.

במהלך החקירח הנגדית, השף מר עיני מסמך, שלטענתו צורף לדוח הביקורת שלו

הנקרא בפיו 'יתדפיס מחציקיסיי, בהעידו כדלקמן:

יאני מעיין במסמך שצורף לדוה הביקורת ובו תדפיט מחזיקים ואנ מאשר שנכס 004 אלגן לשור לביקורת הספציפית?.

תדפיס המתציקיט לא צורף לדוח הביקורת שהוגש לוועדה ו/או לעוררת ו!!

תדפיס המחציקים מעלה כי בבניין הנדון קלים אותז נוסף - משרד אדריכלים פלמוני, המתזיק בשטח של 88 מ"ר, וכי קיים חשבון ארנונה נוסף על חשבון אורה רענן.

נתונים אלו, מרוקנים מתוכן את דרישת הארנונה של המשיבת.

החלטת הועדה מיום, 3 שענינה 'יהרחבת חזית אסורהיי, הינה החלטה שגויה.

על הועדה לשוב ולדון בה ולדחותה, מכל הטעמים שפורטו בסיכומי העוררת.

המשיבה לא הוכיחה את דרישתת

1

2

43

תלק גדול מהרחבה כלל לא יכול לשמש כהניה ובכל מקרה יש להפחית את השטח באופן משמעותי, ולכן יש לקבוע כל המשיב לא הוכיח את טענתו כי שטתו של השטה שבמחלוקת הוא 86 מ"ר.

בשטת יש אגף המשמש כגינה עם שולחן ישיבה, אשר לגביו אישר חוקר העירייה כי לא

ביקש כלל להגדירו כייחנייה": '/יאם אתה שואל אותי למה אנו מבקשים לחייב את

שטח זה כחנייה אני משיב שהשטח הניל מוגדיוי בקרקע תפוסת ולא כחנליה:..

אט אתה טוען שהמשיב הייב את השטה הזה כחנילה אנ משיב שאנ לא לוקה ההלטה באשר לסלווג הנפסי"י,

ואת ועוד, השטח העיקרי, חינו מלבן צר, אשר יכול לשמש להנייה של 2 רכביט בטור, אחד לאחר השני, כמפורט בחוות דעת אדריכלית מטעם העוררת שלא נסתרה.

4. *תירה מכך; עד חמשיב אישר בעדותו כי הכניסה לנכסי 004, כמו ג הכניסה לנכסים

המוחוקיט על ידי העוררת, הינה מתוך הרהבה, וברור כי לא ניתן לייתס שטח וה כייהנייה'י.

3 תמצלת טיעוני חמשיב

.1

2

3

.4

5

.6

7

.8

ו

בכתב הערר טענה העוררת לףאשונת כי השטח מוחוק ע"י שוכרים שונים המהציקיס במבנה בו מצול הנכס.

הועדה דחתה טענה +ו מהמת הרחבת חזית בהתלטתה מיוכ 4.2.13, אשר אושררת בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 15.10.13.

העוררת התעלמה לחלוטין מהחלטה זו, ובפועל מיקדה דווקא בה את סיכומיה, וביחס לשאלה העיקרית (וחיתידה) שתלויה ועומדת: סיווג השטה, הסתפקה בטענה הלאקונית שלפיה ייהמשיבה לא הוכיחה את דרישתהיי.

בניגוד לטענת העוררת, על פי הדין והפסיקה, הנטל להוכיח כי השטח לא חויב כדין רובצ לפתחה של העוררת ולא לפתהו של חמשיב.

ייחוות הדעתיי מטעם האדריכלית, הינה בפועל תשריט ערוך באופן המתשב חניית מכוניות בלבד, ואינה ייחוות דעתיי כלל ועיקר, הן מהמת שלא ברור על סמך מה נערך החישוב, ומה הופך אדריכל למומתה בדיני ארנונה, והן מחמת שהאדריכלית לא הגישה תצהיר לצורך הוכהת טענתח.

כנגד טענותיה בעלמא של העוררת, עומדות ביקורות חמשיב.

גם לשיטת העוררת וגם על פי ייחוות הדעתיי מטעמה, אין מחלוקת כי לפחות חלק מהשטה משמש לחניה. גם אותו שטח שאינו משמש לחניה, משמש את העוררת -- ומדובר במתתס מגודר ומתוחס שהעוררת היא בעלת הציקה הקרובה ביותר לכולו.

גם אס רק חלק מהשטח משמש לחניה, אין די בכך כדי להפחית מחיוב השטה כולו - שכן השטה כולו מחויב בסיווג יימגרש חניהיי, ובדומה לכל מגרש הנלה מדובר גם בשטת החנלות עצמן וגםס בשטחי המעברים.

במקרה שלפנינו ממילא העוררת מודה כי גם השטחים שאינם משמשים לחניה משמשים אותה ואת עובדיה, לשימושים מגוונים. במסגרת דיון ההוכהות הובהר לעוררת כל לאור טענותיה היא, ניתן יהיה לתליבה בגלן השטה כולו בסיווג 'יקףקע תפוטה (שתעריפו גבוה יותר מהתעריף שבגינו היא מחויבת כיום), אולם העוררת התעקשה להמשיך בקו הטיעון הנייל, ומשכך גם המשיב יבחן את האפשרות לשנות את החיוב בהתאם לסיווג ייקרקע תפוסה".

. כעולה מדיון ההוכחות, השטת משמש באופן מובהס כהניה. מר דוד כץ עד העוררת העיד כי

בשטה קיים שער תשמלי שהותקן עיי העוררת וביוומתה, וואת במיוחד לאור העובדה כי ברחוב קיימת מצוקת חנה ואורתים בלתי קוראים חתנו שם את רכבם. כלומר, העוררת הציבה את השער הן על מנת לאפשר חניה לעובדיה ולקותותיה והן על מנת למנוע שימוש מאחרים.

1

.3

14

5

.6

כן הודה עד העוררת, כי השער סגור במשך היום והוא נפתה כאשר לקותות העוררת מבקשים לההנות את רכבם.

מבלי לגרוע מטענות המשיב, כי הנכס משמש בפועל לתניה, הרי גס מניעת שימוש מאחרים

מהווה אינדיקציה לרכלב היישימושיי הנדרש לצורך חיוב קרקע. גם אס מדובר בשימוש נדיר טענה המוכחשת, עדיין יכולת השימוש בשטח נתונה באופן בלעדי לעוררת, והיא זו שיכולה לפתוח את השער לצרכל חניה בהתאם לצרכיה.

התשריט שהגישה העוררת מתעלם לחלוטין מהאפשרות שהשטח *שמש לחניית של יותר משנל כלי רכב כאשר הוא משמש בפועל לצורך חניה של כלי רכב דו גלגלי שנצפה בו במועדים שונים, ובנוסף הוא מתעלט מדרכי הגישה והמעבריס לשטחי החניה הנטעניס.

במסגרת דיון ההוכחות אישר עד העוררת מר כצ, כי אין כל מניעה להשתמש בשטת כדרך גישה לנכס גם כאשר חונים בו כלי רכב. הגם שמר כץ הוסיף כל נוצרת בעיה כאשר חונים במתחכו יותר מכלי רכב אחד, לא הציגה העוררת תמונות שיכולות לתמוך בעמדתה, הסותרת ממצאים עובדתיים שהוצגו לוועדה ובכלל וה ביקורת המשיב על צרופותיה. בנוסף, הבתירה כמה מכוניות לחנו במתחם נתונה לשליטתה הבלעדית של העוררת.

טבלת הנכסים הושמטה מדוייח הביקורת שהומצא לוועדה, לא בכוונה להטעות, כעולה מעצם העובדה שמדובר בראיה שהוצגת ע"י המשיב מיוומתו שלו מבלי שנדרש לכך ובוודאי שאינו מחויב לעשות כן.

גס העובדה שהשטת הנדון משמש ככניסה לשטח הנכס אינה מעלה ואנה מורידה.

ראשית *יובהר כי שטח הכניסה (המופיע בתשריט כשטת יימעבר כניסה לנכסים מקורה ומתוחםיי) הינו חלק מהשטח ה3מ? לתיוב, ואינו מצוי במתלוקת.

שנית, העובדה כי מדובר בשטת הצמוד לשטח הכניסה לנכס מחזקת את זיקת העוררת לשטח, שכן גם שימוש ככניטה וכיציאה מנכס העוררת מהווה שימוש - בייחוד כאשר מדובר כגישה וככניסה הבלעדית לנכס, ומשכך העוררת מפיקת תועלת כלכלית משטח זה (וברור כל יכולתה של העוררת להקצות מקומות הניה ללקוחותיה, או אף לעובדיה, היא יכולת בעלת משמעות כלכלית ניברת, בייחוד באזור שבו שוררת מצוקת תניה).

4 51 והכפעת

1

ג

לאהר שבתנו את טענות הצדדים הגענו לכלל דעה כי דין הערר להידהות.

לא מצאנו לנכון לחידרש להתלטותינו מיום 4.2.13 ומיום 15.10.13, בהן דתינו את ניטיונה של העוררתת להרחיב את הוית הטיעון, הן מתמת שאיננו יושבים כערכאת ערעור על ההלטותינו, והן מחמת שגם לגוף הענילן, סבורים אנו כי העוררת לא וכאית להרחיב את חצלת הטיעון.

.3

4

5

6

7

ראה לעניין ות:

עמיינ (חיי) 4219-08-09 תשתיות: גפט ואניגיה בע'/מ נ' עיריית חלפה (נבו, 10.6.10):

הטענה הועלתה לראשונה רק לפני ועדת הערר, ולפיבך, מהווה תרחבת חזית אטורה. ממללא, לא הייתה צריכה ועזית הערר להידרש לטענה או וראוי היה

לד'חותתה על הטף.:

היימ (תיפה) 5 מנהל הארנונה בעלרלית חיפה נגד אליעזר ומרים שוופ\:

'(הנישום) מנוע מלהעלות בכתב הערר טענות ונושאים אשף לא נכללו בהשגה שהוגשה על יד. בנושא זה לא הייתה צריכה לדון הוועדה כלל, שכן המשיב לא העלה אותו בהשגתו. הדרן לתקוף את הארנונה עוברת תהילה בהשגת ומשיג שאלנו מרוצה מההחלטה בתשגה, רשאל הוא לערור לוועזית הערר באותו משא. אין להעלות בוועדת הערר נושאים שלא פורטו ולא נטענו בתשגה שהוגשת".

עייש (תייא) 1814/97 אחיםי עופר נ' עלריית הרצליה, [פורסם בנבת ;

עמיינ (תייא 114/02 מנהלת הארנונה 3' ה*צרה [פורסם בנבו, 25.3.03] ;

בריים 793/08 ריבוע בול ישראל בע'/מ נ' מנהל הארנונה [פורסם בנבו, 6.11.08].

לאור האמור לעיל, אין לנו אלא לחידרש לטענותיה האחרות של העוררת, לפיהן לכאורה השטת מושא המחלוקת אינו משמש כולו לחניה.

ראשית נדגיש, כי גם לשיטתה של העוררת, למצער חלק מהשטח משמש, למצער, הלק מהזמן להנייה.

שנית, שוכנענו מהעדויות שהובאו בפנינו, כי העוררת היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר הן לשטח המשמש לחניה, והן לשטח שאלנו משמש לתניה.

צודק המשיב, כי גם אס עסקינן בקרקע תפוסה, הרי לא וו בלבד שלא יהא בכך כדי לפטור את העוררת מתשלום ארנונה, אלא שהחלוב שיושת על העוררת יגדל.

לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערר.

5 בהתאם לסעיף 23 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א -- 2000, לרשות הצדדים סיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 ימים מיום מסירת

ההחלטה.

6.| בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרל דין בוועדת ערר) התשלייו -- 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטגנט של המשיב.

7 ניתן בתהעדר הצדדים ביום \\ 0% .

למיר:

ע\263\1\105

\

2

שלומ:י ללֶך, עו"ד חבר: אבשלום לול, עו"ד ורויית חברה: שירלי קדם, עו"ד

בפני ועדת הער 3 לקביעת ארונה פללית

שליל עלילת | תלאביםב | > 385

העורפיט: 1, 3909 שט 4*ק5

2. לילך גיפש שטריקר

= %ג%>

המשי 5: מנהל הארנונה של על 4 ליה תל אביב יפי

169008441 9

ענלינו של הערר דנן נכס ברחי הררי 8 תל אביב, המופיע בספרי העירייה כנכס מסי 2000237800 בסיווג מגורים בשטת העומד על 209 מ"ר (להלן: ''הנבסי),

במסגרת הערר דנן מעלים העוררים שלוש סוגיות. האחת, כי יש לערוך הפרדה בנכס, כך שהשטת הישן בדירה, בטרם שופצה והורחבה, לא לחויב לפי תעריף דירות מעל 140 מ"ר, וכך גס התלק החדש

שלטענת העוררים יש לחייבם לפי תעריף דירות עד 140 מ"ר (נוכת הפהתה הנדרשת לטענתם בגין

המרתף); השנייה, כי יש לחייב את החלק החדש של חדירה המהווה מרתף בתלוב מופחת לפי סעיף

1 הי לצו הארנונה והשלישלת, כי אין לחייב בארנונה את השטח המרוצף בחצר הבית.

תמצלת טענות העוררים

1. החלוב בתערלף דירות מעל 140 מ"ר

41

2

3

הנכס נשוא הערר הינו דירת מגורים משנות ה-50, בקומת קרקע של בית משותף, בגודל מקורי של 53 מ"ר, ששופצה והורחבה בשנים 2010-2012, על ידי תוספת בנייה, הן בקומת הקרקע, והן בדרך של תפירתּ מרתף מתתונ לאותה דירה, תוך חיבור שתי הקומות במדרגות פנימלות.

סעיף 9 א(א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (ת*קוני תקיקה להשגת יעדי התקציב), התשני:ג - 1992 (להלן : ''הוק התטזירים) נועד לעודד שיפוצ מבנים ישנים, הן על ידי חקביעה, ששיפוצ ללא הוספת שטת לא יגרור התייקרות כלשהי של הארנונה, והן על ידי הקביעה, שגם אס השיפוצ כלל הרהבה של הנכס, הרי שרק השטח הנוסף, יחויב בארנונת לפי ייסיווג המשנה המתאיט לאחר השפפוצ'י, ואילו השטת הישן המקורי לא יחויב לפי סלווג המשנה המתאים שלאחר השיפו\.

מטבע הדברים, עשויים להיווצר מצבים, שבהם מטר רבוע בנוי כלשהו, השתייך במקור לדירת מגורים שנפלה בגודלה מ- 140 מ"ר, אך עקב שיפוץ והרחבה, החל להשתייך לדירת מגורים שעולה בגודלה על 140 מ"ר. לשם הגשמת תכליתו של חוק ההסדרים יש לקבוע, כי במצב של שיפוץ והרחבה כאמור, אין לראות את המטרים הרבועיס הישנים ייכמשתייכיםיי למטריס הרבועים ההדשים.

ממילא, באותו אופן, גם את המטרים הרבועים החדשים יש להחשיב כמהווים יחידה נפרדת מאשר תא השטת שמכלל את המטרים הרבועים הישנים.

לאור כל ואת, יש לראות את המטרים הרבועיים הישנים, כיחידה בפני עצמה, ואת המטריט הרבועיס החדשיםו, כיחידה נוספת בפני עצמה, ולהימנע מהפרדה שכוו, רק במצב הטיפוסי והשכיח, שבו, כל המטרים הרבועיים תייכלואיטיי במעטפת של אותה דירה, הינם מאותה התקופה.

2

3

ההיוב בגלן המרתף

1

2

3

468

5

6

בצו הארנונה של שנת 1992 (סעיף 9), בשונה מאשר בצווי הארנונה של שנים קודמות הופיעה לראשונה החוראה מקילה, לפיה יישטה מרתף בווילות יחויב ב- 75% משטחו"י.

התשובה לשאלה, מה חייתה כוונת מועצת העירייה בשנת 1992, עת התקינה לראשונה את ההוראה המקלה המדוברת, צריכה להיות הבסיס לפרשנותה של אותה הוראת מקילה גם בצווי הארנונה של כל השנים שבאו לאחר מכן.

פשיטא, שלפחות בשל הלות המרתף מאוורר פחות ומואר פהות מאשר שטחיט בקומות העל קרקעיות (להלן: ייהשטחיט העילייםיי), חרי שמחזיקו נהנה ממנו פתות ממה שהוא נהנה מהשטהיס העיליים, וממילא ראוי להביא עובדה זאת לידי ביטוי במישור של חיובי הארנונה. ברס, רציונל גה אמור להיות נכון ביחס לכל מרתף שנבנה בתוך וכחלק מבית מגורים, ולא רק כאשר הוא נבנה בתוך וכתלק מבית מגורים מטוג ייוללהיי, וממילא שבה ועולה השאלה, מדוע, לפי לשון צו הארנונה, יוחדה הקלה זו למרתפים בווילות בלבד.

תשוב המשיב במענה להשגה משנת 2012, כאילו יוחדה ההקלה לווילות משוט שמחציקי וילות משלמים על השטחים העיליים תעריף מוגדל - לאו תשובה היא. זאת;

משום שהתעריף לכל מטר רבוע של שטחים עיליים של וילות, הינו שווה לתעריף של כל מטר רבוע של שטחים עיליים בדירות גדולות (קרי, דירות מעל 110 מ"ר לפי צו שנת 2, ודירות מעל 140 מ"ר לפי צו שנת 2012 למשל), ובכל זאת, גם לגבי מרתפים של דירות גדולות כאמור, לא הוחלה ההוראה המקלה הנייל, אלא יוחדה כאמור (לפל לשונה) לווילות בלבד.

הרציונל להוראה המקלה של שנת 1992 הינו, איפוא, אחר. במועד שבו הופיעה לראשונה הוראת ההקלה הנייל (כאמור, בשנת 1992), עמדה בתוקף תכנית בניין עיר בשט ייע מרתפיסיי, אשר חלה על כל התחום המוניציפלי של העיר, ואשר הסדירה את הנורמות התכנוניות התלות על הקמת מרתפים ועל השימוש בהם. התכנית הבדדילה בין שני סוגים של בנייני מגורים, קרי, בין ייבתי דירותי', מצד אחד, לבין ייבתים בודדיםיי מצד שני.

לגבי בתי דירות למגורים, בשונה מאשר ביחס לייבתים בודדיסיי, נקבע בטבלה הנייל, כי ניתן להקים מתחת להם קומת מרתף, אך זאת, לטובת השימושים הבאים בלבד:

ייחניה, מקלט, מתקנים הנדסיים, מיתקנים תברואתיים, מעליות, חדרי מדרגות , חדרי שירותים כלליים, לשימוש חדיירים בלבד, כגון: אולם התעמלות, ספורט, משחקי ילדים, ובתנאי שיירשמו בציון השימוש כרכוש משותףיי. דהיינו, על פי המצב התכנוני שחל ברחבל העיר, הרי ככל שמדובר היה בבית מגורים שהינו דירת מגורים בבית משותף, לא ניתן היה להרחיב אותו על ידי חפירת מרתף מתחתיו, ועל ידי חיבורו הפנימי אל אותו מרתף.

.3

7

8

9

0

לעומת ואת, ביחס לבית מגורים שהינו י/בית בודדיי, קרי, בית אשר בא בגדר חביטוי הפופולרי ייווילהיי, לא נקבע בתכנית ייע מרתפיטיי איסור שכזה, וניתן היה לבצע הקמה של מרתף תוך חיבורו הפנימי לבית המגורים שמעליו. יוצא, איפוא, כי על פי המצב התכנוני ששרר ברחבי העלר, לרבות בשנת 1992, לא אמורים היו לה*מצא בתי מגורים, זולת ווילות, שבתוכס וכחלק מהם, בנוי מרתף.

לאור ואת, לו חיה 'יהטרדן המתערביי פונה באותה ישיבה אל חברי מועצת העירייה, ושואל אותם כלצד יש לנהוג, במקרה שלאחר אותה ישיבה חל שינוי במצב התכנוני, בכל הנוגע לסוגי בתי המגורים שבתוכם וכחלק מחס ניתן לחקים מרתף ברתבי העיר, כך שהתאפשר לבנות, ונכנה, מרתף המהווה הלק מבית מגורים מסוג אחר (לחלן:

יימרתף אחריי), חס היו משיבים, כי פשיטא, שיש להחיל את הוראת ההקלת גם על מרתף אחר כאמור.

לא מדובר, איפוא, בייהסדר שלילייי, שבא למנוע הקלה כאמור ממרתפים בדירות אחרות, אלא בלקונה, יחסריי, הצועק למילוי לפי ייאומד דעתיי חברי המועצה באופן הנייל.

יוצא, איפוא, כי בהתאם לכללי הפרשנות הנקוטים בידי בתי המשפט, מתחייבת מטקנה פרשנית בדבר החלת ההוראה המקלה גם על מרתף שכזה, ואין לנקוט בכללי פרשנות שוניםו לעניין וה, רק משום שמבחינה דיונית, מדובר בהליך המתנהל בפני ועדת ערר, ולא בדיון בפני בית משפט רגיל.

החיוב בגין 'שטח מרוצף, מרפסית?

1

2

3

4

5

הוראת סעיף 1 לצו הארנונה, שהופיעה גם במסגרת צווי הארנונה של כל השנים שקדמו לצו הארנונה של שנת 2012, ממסה גם שטת שמחוץ ליחידת המבנה, ככל שהוא בבתינת יימרפסת'י.

הדיבור יימרפסתי' איגו אוכה להגדרה באיוּה מצווי ארנונה אלה.

לפי ההגדרה שבדברי חקיקה פיסקליים אהרים, שטה בקומת קרקע, הפונה לתו\;

שהינו נטול קירות מלאים, והצמוד לבניין, ‏ ייתשב כיימרפסתיי (וחודות לכך, כ-

יימרפסת גן'י), רק אם יש מעקה על כל השוליים שלו (קרי, על כל חשוליים, למעט השוליים המכוסים בקיר ממש).

כפועל יוצא, מכך, די בעובדה, שבתלק מהפאה המערבית של השטת ההיצונל שבענילננו, אין מעקה, ומבתינה מעשית, אין מכשול חמונע גישה לאותו שטח חנייל, כדי שבהקשר של אותם דברי חקיקה אהרים וממילא, בחיעדר ראיה לסתור, גם בהקשר לדני הארנונה, אותו שטח לא ייחשב ל- יימרפסתיי, וכפועל יוצא מכך, גס לא י<חשב ל-

יימרפסת גן'י.

בצו הארנונה של שנת 1994, הוספה לראשונה הוראה שלפיה, ימרפסת גן תהויב במלואח במידה וחינה מקורה או בעלת מעקה או קיר בשלושה צדדים של היקפתיי.

6. ככל שבצו הארנונה של שנת 1994 היה נעשה שינוי שמשמעותו, כי ימוסו שטתים

חיצוניים, גם אם אינם מוקפיס בשלמות במעקה, הרי שהיה בכך משום ייקור של הארנונה בהשוואה לארנונה שחלה על פי צו הארנונה של שנת 1993, וממילא, מהווה הדבר הפרה של חקיקת ההקפאה.

בהתאם לעקרון שלפיו יש להעדיף פירוש לחקיקת משנה התואם את החקיקה הראשית על פני פירוש המתנגש עימה, חרי שככל שניתן לפרש את הוראת סעיף 1.3.1. יאי חנייל, ככוו שלא באה למסות שטתים חיצוניים שאינט מוקפיס בשלמות במעקה, הרי שיש לעשות כן, ולמצער, לנקוט בפירוש הפוך רק בהקשרים מצומצמים.

מטעם זּה, הרי שיש לפרש ולומר, כי בכל הנוגע לרצפה חיצונית אשר איננה יימקורה", הדיבור 'ימעקה או קיר בשלושה הצדדיט של היקפהיי, פירושו, מעקה (או קיר בגובה חלקי המשמש כמעקה), אשר ניצב לכל אורך שלוש מצלעותיה של אותה רצפה (למעט על הצלע הרביעית, שמהווה את קו ההשקה שבינה לבין הבניין עצמו). פירוש שכזה, מונע מהרצפה החיצונית שבענייננו מלתיחשב כיימרפסת גן'י, וממילא, מונע ממנה, מלהיות מחויבת הארנונה.

4 תמצית טיעוני המשיב

1 החתיוב בתעריף דירות מעל 140 מ"ר

11

02

3

5

עיון בהיתר בניה שמספרו 07-0904 מעלה, כי בכתובת הנכס ניתן חיתר כדלהלן:

''הריסת 5 דירות בכניסה מט' 2 ובנייתן מחדש בצוה מורחבת, כאשר 2 דירות בקומת הקרקע עם מרפסות קרקע, 2 דירות בקומה שניה ודירה אחת בקומת השלישית, הקמת מרתף והצמדתו לאחת הדירות בקומת הקרקע ומחטן דירתי לדירת בקומה השנילה...'.

אין מחלוקת בין הצדדים כי כתוצאה משיפו הנכס, שטה הדירה גדל ב- 156 מ"ר.

במקרה שלאחר שיפוצ הנכס, גדלה דירת המגורים והפכה להיות דירה מעל 140 מ"ר, יש מקום שתעריף התיוב בארנונה יהיה ג כן גבוה יותר, ויש לפנות לסעיף הספציפי בצו הארנונה במתליחס לקביעת תעריף דירות בהתאם לשטח הדירה.

קיים רציונאל בתיוב דירות ששטחן גדול יותר בתעריף גבוה יותר, שכן דירות מגורים בעלות שטת גדול מטבען הינן יוקרתיות יותר ומהירן גבוה יותר. העובדה שהנכס שופ והורהב בהכרה שיפרה את מצב הנכס, את ההנאה ממנו ואת את מתיר השוק של ומשכך אין מקום להתייחס לגודלו של נכס בעבר. צו הארנונה קובע במפורש, כי התעריף שייקבע לדירות מגורים חינו נגורת של שטת הדירה. ואת בשונה ממקרה בו בעלים החליט לשפ) דירה שבבעלותו, ושטח הדירה נותר כפי שהיה בטרם השיפו

בדירה.

עמדת העורריט כי יש לחלק בין שטחי הדירה לצורך קביעת תעריף התלוב בארנונה, יש בח משום הלוקה מלאכותית שכלל אינה קיימת בפועל בשטת הדירה, והיא נוגדת את הוראות צו הארנונה.

.5

82

4

6. לש לראות את הנכס כדירה אחת בשטה של 209 מ"ר, שתעריפה *יקבע בהתאם לסעיף

הספציפי בצו הארנונה הקובע כל תעריף ההלוב בארנונה ייגצאר משטת הדירה.

הלוב שטה המרת

1

2

43

הנכס נשוא הערר מצוי בקומה הראשונה מעליו דירות מגוריט נוספות בבניין.

עינינו הרואות, כי על פי ההגדרה בצו, '/וילהיי מוגדרת כבנין אשר בו לכל אחת מיחידות הדיור כניסה נפרדת שלא דרך חדר המדרגות המשותף. העוררים עצמם לא טענו מעולם כי קיימת כניסה נפרדת לכל אחת מן הדירות בבניין בו ממוקם הנכס וכפועל יוצא אף לא הביאו ראיה לכך.

לאור העובדות בתיק הערר דנן, לפיהן עניין לנו בדירה בבניין מגורים בעל כניסה משותפת אחת, כבכל בניין מגורים משותף, אין מקום להתיל במקרה דנן את הוראות סעיף 1.3.1 חי המדבר עם שטת מרתף בווילות ולא בבניין מגורים משותף.

חיוב שטח המרפסת

1

2

3

4

שטת המרפסת נשוא הערר הינו שטח מרוצף, מסביבו מעקה ברול בגובה כ- 1.0 מטר, המרפטת בנויה כך ששטחה מוגבה משטת הקרקע.

שטת המרפסת הינו בר חיוב בארנונה לאור הוראת סעיף 1.3.1 בי לצו הארנונה, וגם לאור סעיף 1.3.1 יבי לצו הארנונה כמרפסת גן בעלת מעקה או קיר בשלושה צדדים.

חיוב העורריט בגין שטח המרפסת תואם את חגדרת 'יבנייןיי בסעיף 269 לפקודת העיריות (נוטח חדש) (להלן: ''תפקודת'') הקובע כדלהלן: '/מנלין'' - כל מבנה שבתחום העירייה, או חלק ממנו, לרבות שטה הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כהצר או בגינת או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה, למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או בהלקו'י.

לפיכך לאור הממצאים העובדתיים בהתלייהס לשטת המרפסת שבמחלוקת, היוב המרפסת בנכס נשוא הערר נעשה כדין.

טענות העוררים העולות כדי טענת אפליה או טענה כנגד הוקיות צו הארנונה דינן להידחות על

הסף.

צלון והפרעה

לאהר שבחנו את טענות הצדדיט הגענו לכלל דעה כי דין הערר להתקבל חלקית, כמפורט להלן.

1

2

החיוב בתעריף דירות מעל 140 מ"ר

1

2

אין מתלוקת, כי הנכס נשוא הערר חינו דירת מגורים משנות ה-50, חמצויה בקומת קרקע של בית משותף, שגודלה המקורי היח 53 מ"ר, ואשר שופצה והורתבה בשנים 2, על ידי תוספת בנליה.

כמו כן, אין מחלוקת, כי כיום שטחה של הדירה חינו 209 מ"ר (כולל מרתף ומרפסת).

3

4

5

6

7

חוק ההסדרים קובע בסעיף 9 א(א), כי ילא ונשנה מועצה סיוג משנה של נכס שנעשת בו שיפוץ, באופן שיש בו העלאה של סכום הארנונה שחיה מוטל על אותו נכס לפי הוק זה אילולא השיפוצ'י.

בסעיף פא(ב) לתוק ההטדרים נקבע, כי ''מוסף לנכסי שטח עקב שיפוץ שנעשה בו רשאית המועצה, על אף האמור בסעיף קטן (א) ובבפוף להוראות חוק זה, להטיל ארנונה על השטח הנוסף לפי טיווג המשנה המתאים לאחר השיפוצ'י.

כפי שעולה מלשון החוק, מדברי ההסבר לתיקון התוק, ומפרשנות בתי המשפט לסעיף זה, כוונת המחוקק בסעיף 9א לחוק ההסדרים היתה לעודד שיפוץ בתים ותזותס ההיצונית, וזאת באמצעות הטבה, לפיה אין לשנות את תעריף הארנונח עבור נכסים ששופצו מבלי להוסיף שטת.

לגבי נכטיים להם נוספו שטהי בנליה, אלו אינם באלס בגדרי יישיפוציי לעניין סעיף 9א(א)

לחוק ההסדרים, ולגביהס ניתן להעלות את תעריף הארנונה (לגבי השטח הנוסף).

ראה לעניין וה:

עתיימ (תייא) 1234/07 \ינברג ג' מנהל הארנונה עירית תל אביב *פו (פורסם בנבו, 7

'/בסעיף 9 א' לחוק ההסדרים נאמר מפווישות שאין לשנות סיוג משנה של נכט שנעשת בו שיפוץ ולהעלות את סכוט הארנונה בגין השיפוץ וזאת להבדיל ממקרת בו נוסף לנכס שטה עקב השיפוץ שאז רשאית המועצה להטיל ארנונה על השטח הנוסף לפי סיווג המשנה המתאים לאחר השיפו\.

כוונת חוק ההטדרים היתה לא להטיל ארנונה על נכס שנעשה בו שיפוץ ולראות במועד השיפוץ את מועד הסיום של הבניין טאת כדי לא לתת תמרי\ שלילי לעריכת שיפוץ בבנייניט קיימים ולעודד שיפוצים. לכן נקבע בחוק ההסדרים, שאין להטלל על בנין ארנונה גבוהה יותר בשל כך שנעשה בבניין שיפוץ שאין עמו הגדלת: של הנכס (הצ''ה ההסדריט 2269 מיום 26.4.98 נספה '' לתשובת המשיבה). ‏

איננו מקבלים את טענת העוררים, כי על פי התכלית החקיקתית של סעיף 9א לחוק ההסדרים אין לראות את השטחים המקוריים כיימשתייכיטיי לשטחים החדשים, ואף אין בסעיף לא לתוק ההסדרים כל התליחסות לסוגיה זו. אנו מקבליט את טענת המשיב בהקשר וה, כי צו הארנונה של עיריית תל אביב לא עורך הבחנה בין שטחי דירות, ומתייחס לדירה כמכלול אחד וכשטח אהד שתעריפה *יקבע בהתאם.

כך אף בנסיבות המקרה דנן, שעה שתלוקה בין שטחי הדירה לצורך קביעת תעריף ההוב בארנונה, יש בה משוט חלוקה מלאכותית שאינה קיימת בפועל.

ויודגש, גם העוררים אינם טוענים, כי מדובר בשתל יחידות נפרדות שקיימת ביניהם ייחציצה פיויתיי, וכל שהם טוענים הוא, שהעובדה ששני השטתים נבנו בחפרש של עשרות שנים חינה בבחינת הריג, ולפיכך לא תלה על הנכס הנורמה הרגללת.

8

9

0

1

12

13

64

דא עקא, שהעורריס אינם מסבירים מדוע נסיבות אלו מתריגות את המקרה דנן מן הנורמה הרגילה, והם אף לא הוכיתו כי עובדתית מדובר שתי *חידות נפרדות, שיש הצדקה להפריד ביניהן בתישוב שטה הדירה.

מסקנתנו %ו עולה בקנה אחד עם האמור בעמיינ (תייא) 20420-07-12 הרחס נ' מנהל

הארנונת של עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 31.1.2013):

*י,.. פרשנותו של המשיב, לפיה שטה המרתף הינו חלק בלתי נפרד משטה הנכס כולו, שכן הוא מהווה הלק בלתי נפר+ ממבנה המגורים, מתיישבת עם ההלכת הפסוקה, לפיה אין לפצל נכט חמקיים מהות אחת, קרי נכס הומוגני, לנתהים קטנים ושוליים למהות העיקרית, על מנת לטווג בל הלק (חלק בנפרזי לפי שימושו (ע''א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומת נ' עיריית ראשון לציון (9,2.2003))./

במצב דברים זח, יש לראות את הנכס כיתידה אחד ששטהה 209 מ"ר.

לאור לשונו של סעיף פא(ב) לחוק ההסדרים, לפיו ניתן ''להטיל ארנונה על השטה הנוסף לפי טיווג המשנה המתאיט לאחר השיפו%'' (הווה אומר, בנלגוד לשטח החדש, עליו ניתן לחטיל ארנונה לפי הסיווג החדש, לגבי השטח הישן - לא ניתן להטיל ארנונה גבוחה מצו שהוטלה עליו טרם השיפוא), הרי על אף שהנכס הינו יחידה אחת שגודלה 9 מ"ר, עמדתנו חיא כי יש לחייב את השטת הישן לפי שנת בניה 1956 ולפי גודל דירה הנמוך מ-140 מ"ר, ואילו את השטח החדש לפי שנת בנייה 2012 ולפי גודל דירה הגבוה מ-140 מ"ר.

העובדה כי המשיב חייב באופן שונה את השטה הישן והשטת החדש בהתאם לשטח הבנייה, מצביעה גם היא על כך שגם לשיטתו, אין מניעה לתייב יחידה אחת בשני תעריפי חיוב שוניט.

פרשנותו של המשיב כאילו העידוד בשיפוץ הבניין כך שלא תוטל ארנונה גבוחה יותר בשל השיפוצ מותנית בכך שלא היתה הגדלת שטה של הנכס מתעלמת מהוראות סעיף פא(ב) לתוק ההסדרים. המשיב גס אלנו מסביר כיצד חיוב מלוא השטח בסיווג שונה, של דירה מעל 140 מ"ר, עולה בקנה אחד עם לשונו של סעיף 9א(ב) חנייל.

מקובלת עלינו עמדת המשיב, כי בבסיס ההוראות הרלבנטיות בצו הארנונה קיים רציונאל בחיוב דירות ששטחן גדול יותר בתעריף גבוה יותר, נוכח היות דירות אלו יוקרתיות יותר ומהירן גבוה יותר. ברם, חמשיב אינו מסביר מדוע רציונאל זה מחליב בהכרת תיוב של מלוא שטה חדירה בחיוב הגבוה, בנלגוד לתיוב השטח הנוסף בלבד בתיוב הגבוה, והוא גס אינו מסביר מדוע הרציונאל האמור גובר, כביכול, על הרציונאל של סעיף פא לחוק ההסדרים, בדבר הטבה שמטרתה עלדוד שיפוצ מבנים.

.3

5

6

לאור האמור לעיל, אנו מקבליט את הערר בנוגע לחיוב השטח הישן (53 מ"ר) וקובעים, כי יש לחייב שטח זה בהתאם לתעריף בו חויבו העוררים טרט השיפוץ, קרי -- לפי שנת בנייה 1956 ובסיווג של דירח שגודלה נמוך מ-140 מ"ר. ביחס לשטת הנוסף - <יוותר החיוב לפי שנת בנייה 2012 ובסלווג של דירה שגודלה גדול מ-140 מ"ר.

בשולי הדברים יצוין, כי עיון בהיתר בניה שמספרו 07-0904 מעלה, כי החיתר שניתן בקשר עם הנכס הינו לייהריסת 5 דירות בכניסה מס' 2 ובנייתן מחדש בצורה מורתבת...י. מנוסח ההיתר עולה, כאילו הנכס נהרס לחלוטין ונבנה מחדש, ולא כי הוא שופצ ונוסף לו שטת.

מכיוון שעניין זה לא נטען בפנינו, וממילא לא הוכת, איננו מכריעים בשאלה האם אכן מדובר בנכס חדש, או בשאלה חאם במקרה של נכס חדש יש לחייב בגין כל הנכס לפי שנת בנייה 2012 ובסיווג של דירה שגודלה גבוה מ-160 מ"ר.

הלוב שטה המרתף

1

2

3

4

5

6

7

סעיף 1.3.1 הי לצו הארנונה קובע, כי '*שטח מרתף בווילות, המשמשות למגורים בלבד, *חויב 3-75% משטחו בלבז'י. אין הוראה דומה ביתס לשטח מרתף בבניין מגורים.

בצו הארנונה מוגדרת ייוילתיי כ-//בנין המפיל יחידת מגורים אתת או *ותר ולכל אהת מהן כניסה נפרדת שלא זד'רך חיר מדרגות משותף'י.

צו הארנונה מגדיר 'ימרתףיי כ'/חלק פנימי של בנין הנמצא ברובו מתחת לפני הקרקע, לפי תכניסה הראשית ליהידהי.

אין מחלוקת בין הצדדיט, כי הנכס של העורריט הינו מרתף כהגדרתו בצו הארנונה, אך אינו וילה כהגדרתה בצו הארנונה.

העוררים טוענים, כי קיימת לקונה בצו הארנונה, וכי בהתאם לכללי הפרשנות, ובשים לב להיסטוריה ההקיקתית, מששונה המצב התכנוני ההל ברהבי העיר, והתאפשרה בנייתם של מרתפים גכ כחהלק מדירות מגורים שאינן וילות, חרי שיש לקרוא את הוראת ההקלה שבצווי הארנונה כאילו קיים בה תנאי מכללא המאפשר החלת ההקלה גם על דירות אחרות שאינן וילות.

לפיכך, כך לטענת העוררים, יש לחייב גם את שטת המרתף בנכס שלהם ב-75% משטחו בלבד.

אין באפשרותנו לקבל את טענות העוררים בעניין וה.

לשונו של צו הארנונה ברורה, ואינה מאפשרת החלת ההקלה התלה על מרתפים בווילות, גם על מרתפים בדירות שאינן נכנסות בגדרי הגדרת *וילהיי שבצו הארנונה (כאמור, אין מחלוקת, כי הנכס של העוררים איננו עונה לתגדרת *יוילהיי בצו הארנונה, והעוררים לא טענו אתרת).

8

9

0

1

10

ראה לעניין וה:

עמיינ (תייא) 116/05 אלישן ג' עיףיית תל אב*ב יפו (פורסם בנבו, 26.5.2005):

'ייהעובדה שאין תסצר לתעריף מיוחד למרתף בבית דירות, אינה אומרת שניתן על דרך היקש להשוות את התעריף לוה של מרתף בוילה. מאייך גיסא ברור שהמרתף הוא הלק מדירת המגורים של המערערת ומבאן שיש לכלול אותו בחישובי הארנונה על פי שטחו. אין מקום כמובן, לפטור מכל תשלומל ארנונה בגין המרתף בשל כך שאין הסדר לתעריף מיוחד עבורו. בתעדר הסדר, באמור, נחשב המרתף לחלק משטח הבניין הכלול בתנו *חידת הבנללן הסיפפיפית"י.

עמיינ (תייא) 20420-07-12 הלחש נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב *פד (פורסם

בנבו, 31.1.2013) נקבע, כל:

*...העובדה שמזיובף '/בפניין רבבת'' מוסכמת על המערערת עצמה שאף העידת

בפני הועדה כי לא מדובר בוילה, בי המערערת לא הוכיחה עמידה בקריטריון, לפיו לכל אחת מיחידות הדיור בבניין בניסה נפרדת שלא דרך חדר המדרנות המשותף וממללא, אין להחיל ההגדרה על הנכס של המערערת, שכן הוא איגו מחווה '/וילה'' לפי הלשון השגורה ולפי הרות הצו. לכל הנטען, יש להוסיף, כו אין זה נכון להרהיב את הגדרת המונת רק בשל הרצון לעמוד בקריטריון ההפחתה בהיוב בארנונה למרתפים המצויים בווילות, הקבוע בסעיף 1.3.1 ה'

לצו הארנונה. ובלשון אחר, הקביעה אם נכס כזה או אחר נכנס תחו הגדרת מונה בצו הארנונה, צריכה להיעשות על פי העמידה בקריטריונים שנקבעו ולא להיגור מתוך השאלה אללו הפחתות בחיוב. בארנונה יבולות להתקבל מכוה הסיווג שיקבע'י.

במצב דברים זה, נוכח לשון התוק ונוכת הפרשנות שניתנה לו בפסיקה, אין באפשרותנר לחחיל את ההוראה המקלה שבסעיף 1.3.1 הי לצו הארנונה, גם על המרתף של העוררים.

לשם השלמת התמונה נציין, כי גם אס יש ממש בטענת העוררים כי עסקינן בלקונה, הרי מנהל הארנונה לא היה מוסמך להשלימה ולקבוע קריטריונים נוספים להענקת ההקלה גט על מרתפים של דירות בבניין.

ראה לעניין וח:

בגייצ 764/88 דשנים) וחומרים כימלים נ' עיריית קריתת אתא, מו(1) 793).

מכיוון שוועדת הערר יונקת את סמכותה מסמכותו של מנהל הארנונה, הרי שגם לוועדת הערר אין טמכות, להשלים את הלקונח, ככל שקיימת. כמובן, שבאפשרות

העוררים לתקוף את התעריף של מרתפיט בבניין מגורים בערכאות המשפטלות המתאימות.

נוכח האמור לעלל, הרי שאנו דותיס את הערר בגין חיוב שטח המרתף.

10

גל

3

11

בשולי הדברים נוסייף, כי מקובלת עלינו טענת העוררים, כי הרציונאל להפחתה בתלובל הארנונה בגין מרתף נובע מהחנאה הפחותה של מהציק המרתף ביהס לשטהים בקומות העל קרקעיות, וכי אין הצדקה בהקשר וה להבהנח בין מרתף של וילה לבין מרתף הצמוד לדירה בבניין מגורים.

אנו אף ערים לעמדה שהושמעה בפסיקה, לפיה אין הצדקה ליחס מיטיב כלפי מרתפיט של בעלי וילות אל מול מרתפים בבנייני מגורים, ואשר קראה לעלריית תל אביב לתקן את צו הארנונה בעניין זה.

ראה בהקשר גֶּה:

עתיימ 273/06 אליזן נ' עיריית תל אביב (פורסט בנבו, 18.1.2009);

עתיימ (ת''א) 31495-03-13 חלהס נ' עיףלית תל אבלב *פו (פורסם בנבו, 8.1.2014).

דא עקא, שחרף האמור, ומהנימוקים שפורטו לעיל, אין באפשרותנו לקבל את הערר בנקודה זו.

חיום שטח המרפטת

1

2

3

4

5

6

7

מקובלת עלינו עמדת המשיב, כי יש לחייב את שטח המרפסת, וזאת בהתאם לסעיף 1 יבי לצו הארנונה, לפקו יימרפסת גן תחויב במלואה במידה וחינה מקורת או בעלת

מעקה או קיר בשלושה צזידים של היקפתיי.

אין מחלוקת, כי המרפסת המרוצפת המצויה בנכט הינה בעלת מעקה בשלושה צדדים של היקפה. לא נסתרה טענת העוררים, כל המעקה אינו שלם בצלע אחת של המרפסת.

המשיב טוען, כי הלות ומסביב לשטת המרוצף קיים מעקה בשלושה צדדיו, חרי מדובר במרפסת גן כהגדרתה בצו הארנונה.

העוררים טוענים מנגד, כי הדיבור 'ימעקה או קיר בשלושה הצדדים של היקפהיו, פירושו יימעקה (או קיר בגובה חלקי המשמש כמעקה), אשר ניצב לכל אורך שלוש מצלעותיה של אותה רצפה (למעט על הצלע הרביעית, שמהווה את קו ההשקה שבינה לבין הבניין עצמו)'י.

במתלוקת גו דעתנו כדעת המשיב, שכן פרשנותו המצמצמת של העורר, אינה נתמכת בלשון החוק, וחיא נעדרת בסיל.

לאור האמור לעיל, אנו קובעים, כי השטח המרוצף הינו מרפסת גן, וכי בדין הטיל המשיב חיוב ארנונה בגין שטה זה.

העוררים תוקפים את העובדה שהמשמעות של הוספת ההגדרה של מרפטת גן בצו הארנונה של שנת 199% הינה, כי ימוסו שטחים חיצוניים, גם אם אינם מוקפים בשלמות, ולפיכך יש בכך, כביכול, משום <קור הארנונה בהשוואה לצו הארנונה של שנת 1993 ולפיכך הפרה של דיני ההקפאה (עובדה שלטענת העוררים מביאה לבטלותת של התוספת תאמורה).

11

5

8

9

0

1

12

12

אנו דוחיט טענה זו.

אנו מקבלים את עמדת המשיב, כי בהתאם להגדרת ייבנייןיי בסעיף 26% לפקודת העיריות (נוסח חדש) (אליו מפנה חוק ההסדרים, בסעיף 7) ובסעיף 1 לתוק התכנון והבנייה, תשכ"ה, ולאור הוראות סעיף 1.3.1 בי לצו הארנונה, לפיו יש לחטיל ארנונה על שטח הבניין, לרבות מרפסת, ממילא היה בהוראות בסעיף 1.3.1 ב' כדי לחייב מרפסת גן, כגון זו של העוררים, בארנונת.

לפיכך, אין בתוספת בשנת 1994 כדי להביא לשינוי בעניין וּת.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל ומכל מקום, טענות העוררים בדבר הפרה של דיני ההקפאה ובטלותה של התוספת האמורה בדבר מרפסת גן, ממילא אינן בסמכותה של ועדת ערר זו (ראה סעיף 3(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשליש-

6, וגם אם סברנו כי צודקים העורריט בטענותיהם בעניין וּה, לא היינו יכולים להידרש להן.

נוכת האמור לעיל, הרי שאנו דוחים את הערר בנוגע לתיוב בגין *שטח מרוצף, מרפסת'י.

לסיכום אנו קובעים כדלקמן:

1

2

3

אנו מקבלים את הערר בנוגע לחיוב השטת הישן (53 מ"ר) וקובעים, כי יש לחייב שטח וה בהתאם לתעריף בו חויבו העוררים טרם השיפוץ, קרי -- לפי שנת בנייה 1956 ובסיווג של דירה שגודלה נמוך מ-140 מ"ר. אנו דוחים את הערר, ביהס לשטח הנוסף, וקובעים כי החיוב בגינו יוותר לפי שנת בנייה 2012 ובסיווג של דירה שגודלה עולה על 0 מ"ר.

אנו דוחים את הערר בגין תיוב שטח המרתף.

אנו דוחים את הערר בנוגע לחלוב בגין יישטת מרוצף, מרפסת".

6. בהתאם לסעיף 23 (ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א - 2000, לרשות

הצדדים קייימת זכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וואת בתוך 45 ימים מיום מסירת

הההלטה.

7 בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בוועדת ערר) התשלייו - 1977 תפורסם ההלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

8 ניתן בהעדר הצדדים ביום 1 7

3 מק

לוייר: שלוג רליך, עו"ד חבר: תאו עו"ד חברה: יד

ע\282\1\105

12

בפגי ועדת הערר לקביעת ארנונת בללית ער 140008291

שליד עיריית תל אביב = *15

העוררת : ברליץ (ישראל) בע'יימ

- נגד.-

המשיב: מנהל הארנונה של עיריית תל אביב יפו

עניינו של הערר נכס הנמצא ברחוב תשמונאים 100 תל אביב, מושא השבון ארנונה מס' 2000165718 (להלן: ''הנפסי).

תמצית טיעוני העוררת

.41

2

3

בקומת הקרקע של הנכס קיימות כיתות לימוד ובקומת גלריה יושב צוות הנחלה של הסניף, מוקד טלפוני ועוד. חלק מהמשרדים משמשים גם כמשרדי מטה. בקומת הגלריה מצויות גם

כיתות.

העוררת צירפה אישור של משרד החינוך לפיו הפעילות בנכס, מוכרת על ידו, בין היתר לאור אישור ע"פ חוק חיילים משוחדרים, התשנייד 1994 (להלן: '/אישווי חוק חיילים משותףרים"

ו'/חוק הלילים משוהלרים"י, בהתאמה), לאור תכנית הלימודים בקורטיס להכנה לבתינות הבגרות, מבהנל אמיר, הכשרה מקצועית לקראת עבודה ועוד.

העוררת עומדת בכל התנאים שקבע מתקין צו הארנונה על אף.שבניגוד לטענת המשיב אין

מדובר בתנא*ס מצטברים:

1

,2

3

48

הנאי ראשון -- מוסזד ללימוד שיטת?

הנכס משמש כבית ספר ללימודי שפות ומופעלות בו תכניות לימוד שונות בהתאם לגיל , התלמיד ומטרת הלימוד בכ- 500 קורסים שונים.

תכניות לימוד אלו נבתנו ונבדקו על ידי משרד התינוך, והוכרו על ידו.

אם במשרד התינוך, הגוף האמון והיחיד באר המוסמך לכך, מכיר בנכס של העוררת כייבית ספריי, דחיינו שעסקינן במוסד ללימוד שיטתי.

תנאי שני -- מוסד להכשיה מקצועית

הלימודים הס מסוג הכשרה מקצועית בתהוס השפות.

משניתנו לקורסיים המועברים במוסד שמפעילה העוררת אישור על ידי משרד התינוך המכיר בנכט כיימוסד אחר להכשרה מקצועיתיי, בהתאט לתוק תייליס משוחררים, הרל שבהכרח קורסים אלה מוכרים כקורסים להכשרה מקצועית על פי משרד התינוך.

נא שלישל - מוכר על יי משד ההילנוך והתרבות ואו שירות התעסוקה כאמור, העוררת הציגה את אישור הוק חיילים משותרריס שניתן על ידי משרד החינוך.

בעמיינ 42163-12-10 ג'יג'י אקדמי נ' עלףית ול אביב נקבע כל יש לראות באישור חוק הייליסם משותרריס כאישור המקנה הכרה על *די מש

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]