החלטות ועדת ערר לענייני ארנונה 21 עד 31 ליולי 2016

עיר: תל אביב-יפו
תאריך
מקור: הקובץ המקורי באתר תל אביב-יפו

פתח את קובץ ה-PDF באתר המקור

המסמך אינו מופיע עוד ברשימת הפרוטוקולים באתר הרשות (נבדק 2026-09-22). העותק הזה נשמר כאן כפי שפורסם.

ועדת ערר לענייני ארנונה כללית

שליד עיריית תל אביב-יפו

תאריך :| טו בתמוז תשעו

2.006

מספר ערר: | 08:48 / 140012875

מספר ועדה: | 11400

בפני חברי ועדת הערר:

יו"ר: עו"ד מאור יהודה

חברה: רו"ח רונית מרמור

חבר: עו"ד ורו"ח לוי אבשלום

העורר/ת: סופטוויל בע"מ חברה פרטית

-נ ג ד -

מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפ!

החלטה

כמבוקש.

אנו נותנים תוקף של החלטה להסכמה בין הצדדים.

ניתן והודע בנוכחות הצדדים היום 21.07.2016.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשל"ז - 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

7- ----5 /

יו"ר: ₪ מאור יהודה חברה: רו"ח מרמור רונית חבר: עו"ד ורו"ח לוי אבשלום

| \ שם הקלדנית: ענת לוי

בפני ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית ערר מס' 140013086 שליד עיריית תל אביב- יפו

בפני חברי ועדת ערר:

יו"ר: יהודה מאור, עו"ד

חבר: עו"ד ורו'יח אבשלום לוי

חברה: עו"ד שירלי קדם

העוררת: המגרש המוצלח בע''מ

- כ מד | -

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב

החלטת

מבוא

העוררת הינה הבעלים והמחציקה של נכס המצוי ברחוב בלפור 4 תל אביב. הערר הוגש על 4 נכסים

בכתובת הנייל, בגין שנת המס 2015 , הרשומים בפנקסי העירייה כך:

א. נכס מס' 2000151465 ; ח-ן לקוח 10033645 שטח במייר 30 מ"ר; סיווג מחסנים.

ב. נכס מס' 2000151480; ח-ן לקוח 10033661 שטח במייר 44 מ"ר; בסיווג בניינים שאינם

משמשים למגורים.

ג. נכס מס' 2000151485; ח-ן לקוח 10033666 שטת במייר 92 מ"ר; בסיווג בניינים שאינם

משמשים למגורים.

ד. נכס מס' 2000151490; ח-ן לקוח 10033672 שטח במייר 91 מ"ר; בסיווג תעשייה

ומלאכה.

אין מחלוקת לעניין השטחיט של נכסים אלה, כרשוס בספרי העיריה.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על הפרשנות שיש לקבוע על פי סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] תשכ"ד-1964 (להלן: ייפקודת העיריות'י, ייהפקודהי) (ייבניין שנהרס או ניזוקיי); מה התקופה הקצובה לכל נכס ונכס בקבלת הפטור; מה הסיווג הנכון של כל נכס ונכס לאחר ניצול חפטור וכיצד יש להעניק ולסווג את התעריף המזערי בתום תקופת הפטור לאור התיקון של סעיף זה.

בשל המתלוקת נצטט במבוא את נוסתו המדויק של סעיף 330, (ההדגשות שלנו), כך:

0 נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניווק במידה

שאי אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוב או ניזוק -

(2) עס מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים בשלוש השנים שממועד מסירת ההודעה (להלן -- תקופת הפטור הראשונה);

(?) חלפה תקופת הפטור הראשונה יהיה חייב בארנונה לגבי אותו בניין בחמש השנים שמתוס אותה תקופה, בסכום המזערי בהתאם להוראות לפי

סעיפים 8 ו-9 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנייג-1992, הקבוע לטוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין (בטעיף זה - תקופת התשלום);

(3) חלפה תקופת התשלום והבניין נותר במצב של נכס הרוס או ניזוק כאמור ימסור מחזיק הבניין לעירייה הודעה בכתב על כך ולא יחיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים ;

(4) התקופות כאמור בפסקאות (1) ו-(2) ייספרו בין ברציפות ובין במצטבר;

אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן לפירעונס לפני מסירת ההודעה.

יודגש כי בהתאם לחוק לתיקון פקודת העיריות (מסי 131) , התשעייב - 2012 (ס.ח. 2374

מיום 2.8.2012) נקבע:

ייתחילתו של סעיף 330 לפקודת העיריות, כנוסחו בסעיף 1 לחוק זה, ביום יייט בטבת התשעייג- (1 בינואר 2013) (להלן- יום התחילה) ; על אף האמור בסעיף 330 (1) לפקודת העיריות כנוסחו בסעיף 1 לחוק וּה, תקופת הפטור הראשונה כאמור באותו סעיף, לנכס שהיה פטור בשל סעיף 330 לפקודת העיריות במשך 12 שנים שקדמו ליום התחילה תהיה שנתיים מיום התחילה.י

יקר טענות הצדדים:

לטענת העוררת יש לסווג את כל ארבעת הנכסים דלעיל, בסיווג מגורים, אּור מספר 3 סוג בניין ו', כאמור בטבלה מיום 17.4.2013 שצורפה למכתב העירייה מיום 11.4.2013 צורף לתצהיר העוררת כנספח 6.

יש להעניק לנכסים א' ו- ב' לעיל, פטור מתשלום ארנונה גם לשנת המס 2015. ואת מכח הסכם פשרה בין הצדדים, נטפת 4 לתצהיר העוררת.

יש להעניק לנכסים ג' ו- ד' לעיל, פטור מתשלום ארנונה לשנת המס 2015. ואת מכת נספחים 5, 7, לתצהיר העוררת.

הבניין כולו בו ממוקמים הנכסים הינו בניין המיועד לשימור. מצבו גס כיום אינו ראוי לכל שימוש בהעדר תשתיות ויש להמשיך ולהעניק פטור על פי סעיף 330 לפקודת העיריות. בהקשר זּה טוענת העוררת כי הוגשה תביעה לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה- 1965. [נספח 3 לתצהיר העוררת].

לטענת העוררת, כל 4 הנכסים יסווגו בהתאם לסיווג /מגוריסי שנעשה עקב היותם של הנכסים, ללא שימוש ובהסתמך על ייעודם המקורי, בהתאם להיתר ולתבייע שהינו 'מגורים' וכפי שרשם המשיב בספריו את סיווג הנכסים.

לטענת המשיב כל 4 הנכסים שבערר ווכו בפטור לא ראוי לשימוש לפי סעי 330 לפקודה ובייחס לארבעתס תקופת הפטור הראשונה חלפה והם מחויבים בסכום המזערי בהתאם להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשמייג-

2 [סעיפים 8 ו- 9 ] על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין.

7 לטענת המשיב כל 4 הנכסים ימוסו- בתום ניצול תקופות הפטור- בהתאם לשימוש האחרון שנעשה בנכס, למרות הסיווג 'מגוריםי שנעשה עקב היותם של הנכסים, ללא שימוש; ואין להסתמך על ייעודם המקורי בהתאם להיתר ולתבייע שהינו 'מגוריסי.

עובדות המקרה והראלות בפנינו:

8 תצחיר מטעם העוררת ע"י הגבי ליאורה מיכקשווילי, להלן: 'ליאורהי, הוגש לנו ביום 5

9 תצחיר מטעם המשיב ע"י הגבי פמלה כהן, להלן: יכהןי, הוגש לנו ביום 22.2.2016

0. אין חולק כי הבניין כולו מיועד לשימור מחמיר כטענת בייכ העוררת בסעיף 24 לסיכומו.

הפטור לנכסים המתוארים במבוא א' ו- ב'.

[נכס מס' 2000151465; ח-ן לקוח 10033645 ; ונכס נכס מס' 2000151480; ח-ן לקוח 10033661]

1. בסעיף 6 לתצהיר טוענת העוררת כי לעניין 2 הנכסים שפורטו על ידנו א. ו- ב. לעיל, מגיע

פטור גם לשנת המס 2015 קרי החל מיום 1.1.2015 בהסתמכה על ההסכם בין העוררת למשיב- נספח 4 לתצהירה.

2. הסכם וה קובע מפורשות כי העוררת זכאית לפטור לשנות המס 2001 ואילך. [ראה סעיף 3

בנספח 4.]

3. המסקנה המשפטית שלנו חיא כי עד לכניסתו לתוקף של תיקון 131 הנייל, לעוררת ניתן

פטור מלא של 12 שנה. כלומר החל מהמועד הקובע 1.1.2013 זכאית העוררת לעוד 2 שנות מס בפטור- קרי שנות המט 2013 ו- 2014.

4. המסקנה המתבקשת כי העוררת חייבת בארנונה לשנת המס 2015 . [שאלת קביעת מהו

התעריף המזערי לחיוב תידון בהמשך.]

5. טענת העוררת כי אותם נכסים א, ב, עדיין אינם ראויים לשימוש, אינה יכולה לסתור את

תיקון 131 או לבוא במקומו, שכן התיוב המזערי נקבע לנכסים הראויים לפטור, משכך העניק המחוקק פטור נוסף של 2 שנים. נוסח הסעיף 330 על תיקוניו תואם את החלטת המשיב.

6. כלומר, אין אנו מקבלים את טענת העוררת כפי שהצהירה ליאורה בסעיפים 13, 14

לתצהירה. לא מצאנו פגם בהחלטת המשיב לעניין נכסים אלה. [א. ו- בי למבוא].

7. בייכ העוררת צרף לסיכומיו את הסכם הפשרה מיום 6.5.2001 במלואו. הסכם זה לא הוגש

במסגרת הראיות. יחד עם ואת עיון בו מוכיח כי כל וּכות תביעה של חמשיב כנגד העוררת, מכל מין וסוג שהוא לרבות תשלומי ארנונה ואגרות למיניהם עד ליום 31.12.2000 יראו כמשולמות לאתר עמידת העוררת בתשלומים הנקובים שם.

8. אין בחואה כדי לפגוע או לסתור את המוסכם בנספח 4 לתצהיר העוררת, בו נרשם

מפורשות כי: ''ממצאים אלה יהוו בסיס לחיובים בגין ארנונה ומים החל מיום 1.1.2001 זי

9 אין אנו מקבלים את עמדת בייכ העוררת כעולה בסיכומיו בסעיפים 14 ו- 15. אין לקבל את הגישה שהפטור שניתן בהסכם זה לא הוגבל בזמן וכוחו יההסכמיי מעל ומעבר וגובר להוראות החוק.

0. אם ירדנו לעומק דעת בייכ העוררת, שהתיקון שנעשה [131] אינו חל בעניינה של העוררת,

לנוכח הוראות ההסכם, בין וּה שצורף לסיכומיו ובין וה שצורף כנספח 4 לתצהיר העוררת, והמשיב מפר מולו התחייבות חוזית/הסכמית, עליו לפנות לבית המשפט המנהלי בעתירה מנחלית ולא בערר כאן.

הפטור לנכסים המתוארים במבוא ג' ו- די.

[נכס מס' 2000151485; ח-ן לקוח 10033666; ונכס נכס מס' 2000151490; ח-ן לקוח 10033672]

1. לשני הנכסים הנייל ניתן פטור מארנונה בגין נכס לא ראוי לשימוש מתאריך 1.1.2004 ועד

לתאריך 31.12.2010 כקבוע בנספת 7 לתצהיר ליאורה, מכתב מנהלת המחלקה אצל המשיב מיום 3.2.2010 . [ראה: סעיף 16 לסיכומי בייכ העוררת.]

2. לשני הנכסים הנייל הוענק פטור לתקופה נוספת של שלוש שנים החל מיום 1.1.2013 ועד

ליום 31.12.2015 כקבוע בנספח 5 לתצהיר ליאורה- מכתב מנהלת המחלקה אצל המשיב מיום 11.4.2013 . [ראה: סעיף 17 לסיכומי בייכ העוררת.]

3. אנו משערים כי לנכסים אלה הוענק הפטור גס לשנות המס 2011 ו- 2012 אך לא הוצגה

בפנינו ראיה לכך. מכל מקום משאנו דנים בערר לשנת 2015 בלבד, הרי הפטור שניתן יעמוד בתוקף עד לסיום שנת המס הנדונה בפנינו.

4. משניתן הפטור לנכסים אלה עד לתום שנת המס 2015 מן הראוי למען יעילות הדיון

ועשיית צדק עס הצדדים לקבוע גס מה השימוש האחרון שנעשה, ככול שנמצא בתיק הוועדה ראיות לכך ובהנחה שכל תקופת הפטור מוצתה ע"י העוררת, כנטען בסיכומי הצדדים [אף אט העוררת טוענת בסעיף 66 לסיכומיה- כי טוענת וו כטענה חילופית.]

הראיות שהונחו בפנינו לעניין חיובי הארנונה הכללית כדרישות המשליב ומסמכיו. [צורפו בנספח 8 לתצהיר מטעם העוררת].

5. בגין נכס א' המתואר במבוא: התיוב לשנת המס 2012 מחייב את העוררת, לפי נתוני

המשיב בשטת לחיוב 30 מ"ר; בעמודת יהשימושי רשום: מגורים.

6. בגין נכס בי המתואר במבוא: החיוב לשנת המט 2012 מחייב את העוררת, לפי נתוני

המשיב בשטח לחיוב 84 מ"ר; בעמודת 'השימושי רשום: מגורים.

7. בגין נכס ג' המתואר במבוא: החיוב לשנת המס 2012 מחייב את העוררת, לפי נתוני המשיב

בשטח לחיוב 92 מ"ר; בעמודת 'השימושי רשום: מגורים.

8. בגין נכס די המתואר במבוא: החיוב לשנת המט 2012 מחייב את העוררת, לפי נתוני

המשיב בשטח לחיוב 91 מ"ר; בעמודת יהשימוש' רשום: מגורים.

9. על פי המתואר לעיל, יצאו חיובים לשנת המס 2013 .

השינויים בהודעות החיוב לשנת המס 2015 . [נספח 9 לתצהיר העוררת].

0. נכס א' שונה סלווגו למחסנים בעמודת 'פרטי החיוב' -- לא מפורט בטופס יישימושי. המשיב

משגר מכתב לעוררת מיום 24.12.2014 המבהיר לה כי השינוי נעשה לאור השימוש האחרון שנעשה בנכס טרם מתן הפטור מארנונה, ואת לפי רישומיו.

1 נכס בי שונה סיווגו לבניינים שאינם למגורים בעמודת 'פרטי החיוב' -- לא מפורט בטופס יישימושי. המשיב משגר מכתב לעוררת מיום 24.12.2014 המבהיר לה כי השינוי נעשה לאור השימוש האחרון שנעשה בנכס טרם מתן הפטור מארנונה, ואת לפי רישומיו.

2. נכס גי שונה סיווגו לבניינים שאינם למגורים בעמודת 'פרטי החיובי - לא מפורט בטופס

יישימושי. המשיב משגר מכתב לעוררת מיום 24.12.2014 המבהיר לה כי השינוי נעשה לאור השימוש האחרון שנעשה בנכס טרם מתן הפטור מארנונה, וזאת לפי רישומיו.

3. נכס די שונח סיווגו לבתי מלאכה, מפעלי תעשיה בעמודת 'פרטי החיובי - לא מפורט

בטופס יישימושי. המשיב משגר מכתב לעוררת מיום 24.12.2014 המבהיר לה כי השינוי נעשה לאור השימוש האחרון שנעשה בנכס טרם מתן הפטור מארנונה, ואת לפי רישומיו.

4. בשני הנכסים האחרונים, גי די לעיל, נרשמה הנחת נכס לא ראוי לשימוש, עד לתום שנת

המס 2015 [בפועל החיוב אוכה].

הראיות שהונחו בפנינו לעניין השימוש האחרון שנעשה בבניין - בנכסים נשוא הערר בלבד.

5. פרטנו בהרחבה כאמור לעיל, שכן המחלוקת נעוצה במענה לשאלה, האם להעתר לבקשת

העוררת שמשמעותה שעלינו לקבוע כי הנכסים, כל הארבעה, יש לקבוע את השיעור המוערי לחיוב, על פּי הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין, ולהתעלם מהכתוב על פי השימוש

האחרון שנעשה בבניין.

6. כאמור גישת העוררת כי השימוש האחרון הוא 'מגוריסי משום שכך מסווג הבניין וכך

מאשרת התבייע. לעומת עמדת המשיב שההכרעה נעוצה במתן תשובה כלשון התוק, היינו השימוש האחרון שנעשה בבניין.

7. יוער כי המילה בפועל אינה כתובה בלשון המחוקק, (כפי שנרשם בתצהיר הגבי כהן) , ברס

אין כל מחלוקת שהחיוב בחלוף מועדי הפטור הקבועים בתוק יעשה על פי תעריף מזערי:

על פי השימוש האחרון.

8. פרשנות על פי החיגיון מראה שאם אין שימוש אחרון שנעשה בבניין- אין כל משמעות

למילה 'בפועלי. דרישת השימוש האתרון שנעשה בנכס הוא קביעת המחוקק שכן מן המפורסמות שהמחוקק אינו משחית מילותיו לריק .

9 השאלה: האם השימוש האחרון שנעשח בנכס נקבע בהתאם לטיווג האחרון שמעודכן או רשום בספרי העירייה בהודעת החיוב, טרם חלוף מועד הפטור הקבוע בסעיף 330 לפקודה-

ואין כל צורך בראיות מה היה השימוש האחרון בנכט?

0. במחלוקת זו שבין הצדדים אנו קובעים כי המשיב צדק בפרשנותו ואין לקבל את גרסת

ב''כ העוררת.

1 בכך לא די. השלב הבא בדיון, שעלינו לקבוע מי אמור להוכיח מה היה השימוש האחרון שנעשה בבניין, טרם תום תקופת הכרות הנכס לא ראוי- האם העוררת או המשיב- והאם במסמכי המשיב יש די ראיות לקביעה פוזיטיבית מצדנו בשאלה: מה היה השימוש האחרון שנעשה בבניין- טרם סיום הפטור, וכניסה למועדי חיוב על פי השיעור המזערי הקבוע בתקנות שחוקקו מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה.

2. לדעתנו היה על העוררת להביא ראיות, כמו בכל סוגיית ערר, מעצם חיותה נישום שהוא

בגדר תובע המוציא מחברו ולכן נטל הראיה על העוררת. [ראה: רעייא 1436/90 פרשת גיורא ארד; עמיין 143/02 בפרשת יעד פרוול ואחרים.]

3. בהגינותה מודה ליאורה מטעם העוררת כי אין לה אסמכתאות אם נעשה שימוש אי פעם

למגורים בנכסים נשוא הערר, והיא מניחה שהיה שימוש כוה. כך אינה יודעת שעד שנת 0 היה נכס כלשהו מסווג כתעשיה ומלאכה או בשימוש אחר.

4. תמצית עדותה כך: ייאיני יודעת מה היה השימוש בפועל אס הוא היה מלאכה ותעשיה עד

שנת 2000. מה שאני כן יודעת שבדרישות התשלום של השנים 2011 עד 2013 אף על פי שאנחנו קיבלנו פטור, רשום בטופס של העירייה מגורים. זה בניין עפ"י חתבייע למגורים.

מי שהשתמש בו בפועל קיבל שימוש חורג. אי אפשר לחייב אדם אם קיבל על נכס מסוים היתר חורג."

5. מעבר למסמכים שצורפו על ידה ולמסמכי המשיב אין לה ראיות נוספות. ליאורה מציינת

כי את כל הנכס קבלה בירושה בשנת 2000 לאחר שאושרה סופית צוואת אביה המנוח.

עדות המצהירה מטעם המשיב (גב' כהן) והתייחסות למסמביה.

6. כפי שציינו לעיל היה על העוררת להמציא ראיות לעניין השימוש האחרון שנעשה בבניין,

כמשמעות הדיבר בסעיף 330 (2) לפקודת העיריות שצוטט במבוא.

7. לשאלת הוועדה השיבה כהן כי בידיעתה מתי ניתן הפטור לנכסים אך בהגינותה מציינת כי

מאז שניתן הפטור אינה יודעת מה היה השימוש בכל נכס ונכס.

8. מוסיפה ומאשרת כי היחידות 9, 10, 1 ו-6, רשומים במסמכי חמשיב בסיווג 'מגוריםי.

9. עוד מאשרת בעדותה כי: ייבמקרים שאין שימוש והנכס ריק הנכס מסווג בהתאם ליעוד

המקורייי.

0. במסמכי המשיב לא מצאנו ראיה כי לפני הניצול המלא של הפטור למועדיו, אי פעם

השתמשו כשימוש אתרון שנעשה בבנלין, במי מהנכסים נשוא הערר- בשימוש ימגוריסי.

1. סקירת מסמכי המשיב, מראה לנו כי השימוש האחרון - לא היה 'מגוריסי. ונפרט כך:

יחידה מספר 0016-0040-009-19 [נכס ג' כמתואר במבוא.]

2. מעיון במכתבו של בייכ העוררת מיום 8.11.2001 [נספח ט' לתצהיר כהן] עולה כי מדובר

בנכס בקומה א' בשטח 92 מ"ר. נכתב כי חברת א. ערמוני בע"מ חדלה להחויק בנכס ביום 1 ומבוקש לשנות ייעודו במקום 'מסחרי ל-/מגורים' בהתאם לסיווג הנכס בתבייע.

מטעם העוררת הוגש תצהיר מתאריך 21.11.2001 בו הוצהר כי הנכס שימש כעסק/מסחר ובעתיד ייעשה שימוש אך ורק למגורים. [נפנה לנסת *' לתצהיר כהן].

3. כמו כן נפנה לנספחים ז' ו- תי לתצהיר מטעם המשיב המאשר כי חברת ערמוני בע"מ

העבירה החוקה לעוררת. המכתבים מיוסם 23.10.01 ו- 8.11.2001 (בהתאמה), מהם ניתן ללמוד כי השימוש האחרון בנכס ה היה שימוש מסחרי ולא מגורים.

4. מסקנתנו מהמסמכים הנייל כי השימוש האחרון בנכס וה היה מסחר, ולכן התעריף

המזערי כקבוע בתקנות יהא על פי השימוש האחרון כאמור ולא על פי הסיווג 'מגוריסי.

יחידות מספר 0016-0040-001-42 ו-006-89- 0016-0040 משויך לנכסים א' ו- ב' במבוא.

5. נספח ו' לתצהיר המשיב, קרי מכתבו של עו"ד קרנון מיום 20.9.1992 בשם הגבי רתיס

זאדה (קובה) מלכה השימוש האחרון מוכח כעסק, קונפקציה ואחייכ פאב ע"י מחציק אחר (ראה סעיף 9 למכתבו). לא היה שימוש אחרון כמגורים.

6. לפי תצחיר הגבי כהן נספת |! הנייל משויך לנכסים א' ו- בי המפורטים במבוא. (עפ"י

מספורס החדש). לא באה כל תקירה מטעם העוררת שהשמיטה את הקרקע מטענת השיוך הנייל.

7. מסקנתנו כי 2 הנכסים הנייל השימוש האתרון שלהם לא היה 'מגוריסי אלא עסקים:

קונפקציה ופאב. כך שהתעריף המוערי בחלוף תקופת הפטור, יהא לפי השימוש האחרון עסקים.

יחידה מספר 0016-0040-010-99 [נכס ד' כמתואר במבוא.]

8. עיון בנספח ד* לתצהיר כהן, מראה על ביצוע שינויים בנכס וה, מסימול 201 שהוא מלאכה

ותעשיה, לסמל 100 -- מגורים. במסמך ג' בסעיף 2 בו מודה המשיב כי הנכס יחויב בתעריף 'מגורים' מעצם היותו לא ראוי לשימוש משכך נקבע סיווג ימגוריסי על פי היעוד המקורי של הנכס (נפנה לסעיף 8 בתצהיר כהן).

9. אין במסמך הנייל, משום אישור כי נעשה בו שימוש קודם להענקת הפטור כשימוש אחרון

שנעשה בו - 'מגוריסי. גם כאן מודה הגבי כחן כי אינח יודעת אם נעשה שימוש מכל סוג שהוא.

0. אין אנו מקבלים את טענת בייכ העוררת כי יש במסמך 6 שצורף לתצהיר ליאורה, מיום

3 המחווה רשימת נכסים ומחזיקים שנערכה ע"י המשיב, כדי להוות ראיה שיחידה וו כמו יתר היחידות השימוש המצוין בחס 'מגורים' מהווה אסמכתא שכך חיה השימוש האחרון שנעשה בבניין (כקבוע בסעיף 330 (2) חנייל.

1 שוכנענו גס מהסברה של הגבי כהן כי הרשום בסעיף 3 לנספת 5 שצורף ע"י העוררת, מכתב המשיב מיום 11.4.2013 נפלה טעות קולמוס לצד הרשום כי נכסים גי ו- די נעשו בהתאם לרשום אצל המשיב שהשימוש האתרון בנכסים הינו למגורים. נפנה בעניין ווה לנספתים שפרטנו בסעיפים 52 , 53 לעיל, ובסעיף 58 לעיל.

2. יוער כי בייכ העוררת לא חקר את הגבי כהן, על הנאמר כטעות קולמוס, בסעיף 11

לתצהירה למרות שאין ראיח מי הגורם שהשתמש בנכס כתעשייה ומלאכה, טרם השינוי שבוצע.

3. בהעדר ראיה סותרת לתצהיר הגבי כהן מטעם העוררת עצמה, ולא מתוך עיון במסמכי

המשיב, הרי שמסקנתנו כי 4 הנכסים נשוא הערר השימוש האחרון בהכ לא היה מגולים.

משכך החלטת המשיב לעניין השימוש האחרון נכונה, ולפיכך יחויבו הנכטים בשיעור המוערי כקביעת המשיב.

סיכום

4. נכסים אי ו- בי ניצלו את מלוא תקופת הפטור ואינם זכאים לפטור על פי סעיף 330

לפקודה בגין שנת המס 2015 . ככול שלדעת העוררת הופר הסכם מחייב אתה המעניק לה פטור לכל התקופה שבה עובדתית הנכס עונה על דרישות הסעיף כנכס הרוס, רשאית לפעול במישור המנהלי בתקיפה מנהלית ולא בערר לפנינו. [אגב מצאנו לציין כי לעניות

דעתנו , אין ממש בדרישה להארכת תקופות הפטור מתשלום למועדים הקבועים ע"י המחוקק כפי שפרטנו במבוא לעיל).

5. נכסים בי ו- ג' וכאיס לפטור על פי סעיף 330 לפקודה בגין שנת המס 2015. בפועל המשיב

לא ביטל את הפטור.

6. בניצול המלא של הפטור בגין נכסים אי ו- בי יושת החיוב בסכום המצערי, על פי השימוש

האחרון קרי עסקים ולא מגורים. בתום הניצול המלא של הפטור בגין נכסים ג' ו- די הייגו החל מיום 1.1.2016 יושת החיוב בסכום המזערי, על פּי השימוש האחרון קרי עסקים ולא מגורים.

7. לאור הנ''ל אנו דוחים את הערר. בנסיבות העניין אין ח?וב בהוצאות.

ניתן היום, \ ( ביולי 2016, בהעדר הצדדים.

בהתאם לסעיף 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א -- 2000, לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לענינים מינהליים וזאת בתוך 45 יום מיום מסירת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20(ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר), התשלייז- 1977 תפורסם התלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

1. ן

| =

| )₪ , ב 1

יו"ר: עייך יהודה מאור חברה:/עויי 7 שירלקקדס חבר: עו"ד ורוייח אבשלום לוי

0 קלדנית: ענת לוי

בפני ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית ערר מס' 180009888 שליד עיריית תל אביב- יפו

בפני חברי ועדת ערר:

לוייר: יהודה מאור, עו"ד

חברה: עו"ד שירלי קדם

מבוא

העוררת: | נטע אילן

- נגד --

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב

החלטת

העוררת מתזּיקה בנכס הנמצא ברחוב לטריס 6 תל-אביב, הרשום בספרי המשיב כנכס מספר 2000148393 , ח-ן לקות מס' 10131389 בשטח 219 מ"ר (להלן: ''הנכסיי).

הנכס סווג לצרכי ארנונה, תחת הסיווג: ייבנייניס שאינם משמשים למגורים'י.

בתיק זה ניתנו דחיות מרובות ואורכה להגשת תצהירים ולאחר מכן סיכומים באופן שכעת אנו דנים בערר המתייחס לשנת המס 2013 בלבד ואין לנו מידע לא מצד העוררת ולא מצד המשיב, האם הוגשו עררים לשנות המס 2014 + 2016. [לא מצאנו לפרט את מספר הבקשות שהוגשו ע"י הצדדים לדחליה, אורכות למיניהם אשר בסופו של יום הוגשו סיכומי הצדדים בחודש מאי 2016].

על אתר יאמר כי על פי סיכומי בייכ העוררת, נטען כי הנכס משמש למגוריה של העוררת, יחד עם מגורים של חברי עמותת שיבננדה' והסיווג כמגורים נקבע לאורך שנים קודם לערר וּה. משכך נטען שיש לבטל את הסיווג שקבע המשיב בגין נכס זה ולחזור ולסווג את כל הנכס למגורים.

עוד יודגש במבוא כי בהשגה ובערר [הוגשו ע"י עורכי דין אחרים), הפנייה למשיב נעשתה בשם יימרכו שביננדה ליוגה ודנטהיי עמותה רשומה כדין שמספרה הוא 58-002-148-3 .

טרם נדון במהות הערר, לגוף העניין, יאמר כי טענת בייכ חמשיב כעולה בסיכומיו, בעיקר בטענה בדבר הרחבת חזית אסורה מקובלת עלינו, שכן עיון בהשגה מיום 10.10.2013 מוכיח לנו כי אינה דנה כלל במתן פטור לנכס מעצם היותה מלכייר ללא מטרת ריווח, מכח סעיף 5 (ח) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 [נפנה לכתוב בסעיף 3.8 לערר]; כך גס ההשגה אינה דורשת את פיצול הנכס לשני שימושים: האחד בסיווג שאינו למגורים בקומת הכניסה, והשני סיווג למגורים בשתי הקומות חעליונות בנכס- כטענת החלופית שנטענה בסעיף 3.7 לערר.

.10

נדון כאמור אך ורק בחיוב על פּי התלטת חמשיב מתאריך 19.11.2013 לשנת המס 2013 ולא בחיוב רטרואקטיבי, ככול שקיים בערר זּחה, טענה שאינה בסמכות הוועדה.

יחד עם זה, לאור התוצאה אליה הגענו בהחלטתנו, אין צורך לדון באבחנה של חיוב יירטרואקטיבייי בגין אותה שנה לבין חיוב רטרואקטיבי לשנים קודמות שכלל לא הוכח בפנינו בערר.

יוער כי מצאנו להתעלם גסם בעניין שבסדרי דין, שלא נטען על ידי בייכ המשיב, ועולח מעיון במסמכים שהוגשו לוועדה, והכוונה יילהודעה על החלפת ייצוגיי שהוגשה בתאריך 4 - כותרתה מציינת את הגב' נטע אילן כעוררת, ויפוי הכוח שצורף אינו מטעמה אלא מטעם מר דורון פלד.

בייכ הצדדים הסכימו כי דיון ההוכחות יתקיים בהרכב חסר.

הדיון בפנינו והראיות שהוגשו לוועדה.

.14

.17

העוררת הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה ביום 21.9.2015 ובכותרתה צוין גם השם 'מרכז יוגה שיבננדה' כעוררת לצד הגבי נטע אילן.

התצהיריס שהוגשו הם של הגבי ליאורה צור , להלן ייצוריי ושל מר דורון פלד, להלן 'פלדי.

לא הוגש לנו תצהיר מטעם אילן נטע.

עדותם של צור ופלד נשמעה בדיון יום 30.11.2015

מתצהיר פלד עולה הטענה כי הוא משמש בתפקיד מנהל בפועל של הנכס החל משנת 2005

אין חולק כי הטענה המרכזית ממוקדת בטיעון כי הנכס משמש כמרכו לפעילותה של העוררת להדרכות של שיעורי יוגה על ענפיה, הכוונה, לעמותה שאינה רשומח כמחזיקה אצל המשיב. והעיקר לשיטתו שהנכס משמש למגורי קבע אך ורק עבור מורי העמותח.

(נפנה לסעיף 5 שם).

כמו כן צירף תעודת והות שלו ושל הגבי יעל גלבוע כנספח א' המאמת את הכתובת הרשומה שלהם ככתובת הנכס.

גם אם נקבל את טרוניית בייכ המשיב כמפורט בסעיף 25 שלגבי תעודות והות שצורפו בשלב הסיכומים, מועד עדכון הכתובות לכתובת הנכס, נעשה במועדים שלאחר הגשת ההשגה והערר, אין בכך כדי להוות משקל משכנע האם כתובת ת.ו. מהווה ראיה למרכ חייו של אדם.

8 טענת צור, שמדריכי היוגה ומורי העמותה 4 במספר מתגוררים בנכס; והשאלה המרכזית

.20

האם די בכך כדי לקבוע שכל הנכס משמש למגורים. לדעתנו התשובה שלילית.

בדיון ענתה צור כדלקמן: ייכל מי שמתגורר בנכס קשור לפעילות הוראה... בנכס אין

פעילות עסקית. כל מי שמתגורר בנכס חוא מורה בעמותת שיבננדה...אני נמצאת בנכס 6 וחצי שנים. צור מודה כי על פעילות היוגה נגבה תשלום.

פלד מעיד: ''אני מאשר שכל מי שמתגורר בנכס קשור לפעילות חיוגה. לא אני ולא מי

שישן שס משלם דמי שכירות לעמותה...אכן מועברים שיעורי יוגה. אנחנו לא מסתכלים על וה כפעילות עסקית. אנו גובים תשלום עבור לימודי היוגה בגלל שזה פעילות בינלאומית יש מקרים שמגיע צוות של הארגון וא הס מתגוררים במקום.

נוכח עדות המצחיריס מטעם העוררת עלינו לקבוע האם הנכס משמש כמקום המגורים של עובדי ההוראה בעמותה משכך יש לסווגו כמגורים, או שיש לקבוע כטענת חמשיב שמדובר בנכס שעיקר הפעילות בו אינה למגורים.

יאמר כי לא נחליט כאן האם היה מקום לחלק את הנכס לחלקי שימוש, כנטען בערר, שכן לא פנו למשיב בהשגה בנושא, גס לא באה ראיח בגין איזה שטח מוגדר ותחום יש לסווג כמגורים.

כך גס לא ניתן לקבוע בהעדר ראיות מצד העוררת, האם המלכייר וכאי לפטור על פי הקבוע בסעיף 5 (ח) לפקודת מסי העיריה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 .

למעלה מן הצורך נעיר כי ייתכן והיח מקום לפנות בהודעה מטעם העוררת כי היא באופן אישי אינה מחזיקה בנכט אלא העמותה ולדרוש שינוי שס מחויק מהרשוס בספרי המשיב. בעניין זה נדגיש כי 2 חוזי השכירות שצורפו כנספחים ג' ו- די חוזויס משנת 1997 ככול שהם עדיין בתוקף לשנת המס 2013 אולי יכולים להוות בסיס לדרישה לחלוקת הנכס, ברס שאלת הפיצול והשימוש המפוצל לא הובאה בפני המשיב.

לדעתנו המשיב רשאי היה לשנות את האמור במכתבו של מר נחום פרזות מתאריך 8 ששצורף כנספת ג' לערר, כפי שציין בסעיף 7 למכתבו מיום 19.11.2013

המשיב מטעמו הגיש תצהירים מטעם חוקרי השומה אבי חנוך ויוסי חנופה.

מעיון באתר האינטרנט של העוררת (הגם שצורף לדוייח תנעמי מטעם המשיב שלא התייצב לחקירה, הרי שאין הועדה רואה מניעה לעיין באתר האינטרנט כחומר ראייתי מסייע) כך נמצא באתר כי: ימרכז שיבננדה :וגח בתל-אביב, אינו עוד סטודיו ליוגה.

המרכז ממוקם בבנין בן 3 קומות המיועד כולו לחדרכות של שיעורי יוגה, סדנאות יוגה סדנאות וקורסי מדיציה ותחשיבה חיובית להדרכות בנושא תת מודע ועבודה עם דמיון

מודרך, להעברת סדנאות בישול יוגי צמחוני, להכשרה בנושא תזונת יוגה ועבודה נכונח עם ניהול מתח בריא והרפייף'י.

תיאור וח מאמת לדעתנו את ממצאי הביקורת בנכס בו צוין כי נמצאו מטבח ובו מספר דיירים מבשלים (כלי מטבח, מקרר תנור גז).

העובדה כי נמצאו מצרונים מוצעים על הרצפה, ארונות בגדים וכלי מטבח, תומכות דווקא בפעילות העיקרית בנכס שמטרתו כאמור תמיכה בשיטות הוראת היוגה והמדיציה ותמיכה במטרות הסניף הישראלי של ארגון שיביננדה הבינלאומי.

לא מצאנו ראיות אשר במשקלן המצטבר תביא אותנו למסקנה כי כל מה שפורט בדו''ח החוקרים מטעם המשיב, תומך בסיווג /מגוריסי לכל עובדי ההוראה במקום.

אין חולק כי בנכס מתגוררים חברי האגודה שיביננדה, ברס אין לקבל את הגישה כי בנכס עיקר השימוש בו כמקום מגורים למדריכים.

שוכנענו כי מרכז הכובד בשימוש בנכס הוא למימוש מטרות האגודה.

אין אנו קובעים האם העמותה וכאית לפטור מעצם היותה 'מלכיירי שכן לא באו ראיות שהמשיב בדק מסמכי העמותה והגיע למסקנה כי היא זכאית לפטור על ספי סעיף 5 לפקודת הפיטורין.

בנושא זה מן הראוי שהעמותה תביא ראיות לשנות המס הבאות.

העוררת לא הרימה את הנטל כדי לשכנע אותנו שהנכס משמש בעיקר למגורים. עיקר מגוריה שלה ושל כל מדריכי שיביננדה. ואת למרות שבתעודות הזיהוי שהוצגו בפנעו אמנם רשומה כתובת הנכס עצמו. אין ברישום עצמו כדי להוות ראיה מספקת כי מנוחל בנכס משק בית לטובת חברי האגודה. שכן אביורי הבישול תומכים לדעתנו במטרת האגודה כמופיע באתר האינטרנט.

כך גם נרשם מפי העוררת שהמקום משמש לעוברי אורח לגור בו במקום באופן ומני תמורת סכום סמלי (תרומות).

העוררת לא המציאה ראיות מהן ניתן לקבוע מה השטח המוגדר במייר, ומיקומו בכל הנכס, או בקומה מקומותיו, המשמש למגורים בין אם מדובר במגורי מדריכי חיוגה ובין אם מדובר בעוברי אורח המשתמשים בו למגורים,

לא נכחד כי ישנם סממנים התומכים בשימוש 'מגורים', בייכ המשיב בהגינותו אף תומך בטיעון זה (סעיף 15 לסיכומיו), ברס במכלול העובדות אין אפשרות לקבוע כי קיים שטת

.10

מתוחם, ספציפי, שמטרתו מגורים בלבד ואינו משמש את הבאים להדרכות היוגה והמדיטציה במקום.

כקבוע לעיל אנו מקבלים את טענת בייכ המשיב שיש הרחבת חצית בעצם הטענות לענין מתן הפטור החלקי לנכס ובדבר אפשרות פיצולו של הנכס לסיווג מגורים מחד ועסקים מאידך. בין אם אותם עסקים חוסים בפטור הקבוע בפקודת מסי העיריה ומסי ממשלה (פיטורין).

על פי הפסייקה, הביטוי מגורים פירושו יימכלול הפעילות המתבצעת בבית המשמש למגורי אדם, לינה, אכילה, שירותים אחסנת חפצי בית ועודיי [ראה עמיינ 143/03 ליפשיץ דוד ני.

מועצה אזורית עמק תפר.]

בפרשת רולדין, עתיימ 249-08, נקבע כי יחידת המרתף מהווה חלק מבית הקפה. נקבע

שם כך:

ייכמו בעניין הרחוב, כך גם לעניין המרתף, בנקודת המוצא מצויים ממצאי העובדה של וועדת הערר. אלה מראים ששטח המרתף משמש ראש וראשונה את צורכי העסק. אכן, ניתן החיתר של המערערת לכמה מן העובדים ללון במרתף לאחר שעות העבודה, אולם, הסדרי הלינה הם ארעיים ואינם משקפים ''מגורים'י. למה הדבר דומה! לבעל מקצוע חופשי המציב במשרדו או לשכתו מיטה ומשתמש בה (ביחד עם השירותים שבמשרד, מקרר משרדי ואמצעי חימום מזון מהיר) לשם מנוחה ולפעמים גס לינת לילה. האם נסיבות כאלה מסברות את הדעת שהמשרד פושט את צורתו כמקום עסק ולובש צורה של מדור או מגורים בהקשר לחיובי הארנונה בלבד! שאלה גו מוצגת באורח רטורי בלבד.

התשובה לה שלילית. בהקשר אחר מן העניין הנדון כאן הבעתי את דעתי שיי-ימגוריס!

פירושם מכלול הפעילות המתבצעת בבית המשמש למגורי אדם, לינה, אכילה, שירותים, אחסנת חפצי בית ועודיי [עמיינ (תייא) 143/03 ליפשיץ ני מועצח אזורית עמק חפר]זיי.

עוד נקבע שם: ייהעובדים אינם מתגוררים באופן קבוע בנכס. מדובר בשני עובדים

שכתובת הקבועה היא בצפון הארצ ומעדות בעל בית הקפה עולה כי ייבמרתף לא מנהלים משק בית ואני לא מסכים שינהלו שם משק בית. הם לא משלמים תשלומים כלשהם בגין המגורים וזה לא הבית העיקרי שלהםיי. נסיבות אלה בנוסף לכך שהמרתף משמש לצורכי אחסון של העסק, משמיעיס ששימושי הלינה הם משניים לחלוטין והמרתף הלכה למעשה, הוא חלק בלתי נפרד מבית הקפה.י

בענייננו לא ניתן לקבל כממצא עובדתי כי העוררת ביחד עם ייתר חבריה מתגוררים בנכס באופן קבוע ועיקר השימוש שס בניחול משק בית ומגורים קבועים שלה ושל מדריכי האגודה.

סוף דבר

מכל האמור לעיל אנו דוחים את הערר בכל הקשור לשנת המס 2013 .

ניתן היום, \( ביולי 2016, בהעדר הצדדים.

בהתאם לסעיף 23(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשסי'א - 2000, לרשות הצדדים קיימת זכות ערעור לפני בית המשפט לענינים מינהליים ואת בתוך 45 יום מיום מסירת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20(ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר), התשלייו- 1977 תפורסם החלטה וו באתר האינטרנט של המשיב.

/ 4

יו"ר: יר מאור שק קדם

קלדנית: ענת לוי

בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מס' עררים: 140010040

שליד עיריית תל אביב-יפו צ0

בפני חברי ועדת הערר:

*וייר :| עו"ד אורה קניון

חבר: עו"ד ורוייח אבשלום לוי

חברה: רו"ח רונית מרמור

העוררת: רלבוע כחול נדליין בע''מ

נגד

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו

החלטת

פתח דבר

1. הנכס נשוא הערר נמצא בקומת מרתף 2- בכיכר דיזינגוף 7 תייא, שטחו 597 מ"ר והוא מסווג

בסיווג יימחסניסיי.

2 העוררת מבקשת להעניק לנכט פטור בגין היותו נכס לא ראוי לשימוש עפ"י סעיף 330 לפקי העיריות (נוסח חדש). לטענתה יסודות המבנה תופסים חלק נרחב מהשטח ומהווים מכשול ובכך הס מונעים שימוש אפשרי בשטח; סמוך לתקרת התלל מצויים צינורות רבים הגורמים לכך שגובה החלל מתחתיהם כ- 1.60 מי באופן שאינו מאפשר עמידה וּקופה, ובנוסף מפוזרים בחלל התקרה כבלי חשמל חשופים המהוויט סכנה.

העוררת מוסיפה כי הנכס אינו מהווה ייבניין" כהגדרתו לצורך תשלום ארנונה, ולחילופין מדובר לטענתה בשטח משותף ועל כן הוא פטור מארנונה.

3 המשיב טוען כי ממיצאי הביקורת שנערכה בנכס ב- 14.11.13 וב- 5.3.14, עולה כי הנכס לא עונה על הקריטריונים הקבועים בסעיף 330 לפקי העיריות וכי הוא ראוי לשימוש.

המשיב מוסיף כי את הטענות הנוספות שהועלו ע"י העוררת לפיהן הנכס אינו מהווה ''בנליןיי וכי לחילופין מדובר בשטח משותף, יש לדחות על הסף מאחר שהן לא נטענו בהשגה, אלא הועלו לראשונה בערר, ויש לראותן כהרחבת חצית אסורה.

המשיב טוען עוד כי גם לגופו של עניין דין טענות אלה להידחות.

העוררת טענה שגם חמשיב הרחיב חזית בכך שטען לראשונה בכתב התשובה לערר של שנת 3, כי לכל היותר ניתן לדון בטענת העוררת על כי הנכס אינו ראוי לשימוש, רק ביחס לחודשים נובמבר-דצמבר 2013.

5 ביום 5.11.14 ניתנה על ידינו החלטה בטענות המקדמיות שהועלו ע"י הצדדים.

לגבי הטענות המקדמיות שהועלו ע"י המשיב החלטנו בסעיף 10 של ההחלטה:

'ילאור האמור לעיל אנו קובעים כי טענות העוררת שהועלו לראשונה בערר, לפיהן הנכס אינו מהווה ייבניין'י כהגדרתו לצורך תיוב בארנונה, כמו גם טענותיה שמדובר בשטח משותף הפטור מארנונה, טענות אלה מהוות הרחבת חצית אסורה, ואנו מורים לדחות אותן על הסף".

ואילו בסעי 12 של ההחלטה קבענו:

העוררת הגישה בנוסף לערר דנן ערר נוסף לשנת 2014.

ההשגה לשנת 2014 דומה שלא להגיד וּהה להשגה שניתנה לשנת 2013, וגם היא מעלה טענה אחת בלבד, לפיה יש ליתן לנכס פטור מתשלום ארנונה בהיותו נכס לא ראוי לשימוש עפ"י סעיף 330 לפק' העיריות.

הערר לשנת 2014 דומה אף הוא לערר לשנת 2013, וכולל אותן טענות שלא הועלו בהשגה לשנת 2014, והן מהוות לכן הרחבת חזית אטורה.

לפיכך אנו קובעים כי החלטתנו לדחות על הסף את טענות העוררת המהוות הרחבת חזית אסורה, תחול גם על הערר לשנת 2014.

בקשת העוררת לעיין מחדש בהחלטה ולמחוק את סעיף 12 הנייל, נדחתה על ידינו בהחלטה נוספת מיום 6.5.15.

לא כך באשר לטענה המקדמית של העוררת, על כי טענת המשיב כי לגבי שנת 2013 ניתן לכל היותר לדון בטענה שהנכס לא ראוי לשימוש רק ביחס לחודשים נובמבר-דצמבר 2013, חיא הרחבת חזית אסורה.

לעניין ה קבענו ביום 5.11.14 (בסעיף 11):

'יאיננו סבורים כי טענה זו מהווה הרחבת חצית אסורה... ואין לדחותה על הסף'י.

עוד קבענו:

ייככל שעפייי החלטה טופית שתינתן בערר דנן, תתקבל טענת העוררת כי יש ליתן לנכט פטור עפ'יי סעיף 330 לפקודה, תידון ותוכרע על ידינו גס טענת המשיב כי לגבי שנת 2013 יש לתגביל את תקופת הפטור לתודשיס נובמבר-דצמבר 2013 יי,

הדיון בעררים שבכותרת אוחד עפ"י התלטות שניתנו במועדים: 8.9.14, 5.11.14, 12.11.15.

טענות הצדדים

טענות העוררת :

הנכס מצוי ביסודות של בניין והוא מוזנח, מפויח ומלוכלך, בין היתר כתוצאה משריפה שהתרחשה בבניין לפני מספר חודשים. הוא אינו פעיל, ולא ניתן להשתמש בו מפאת מצבו, ומפאת העובדה שכבלי תשתית משתלשלים מתקרתו חשופים, ובמקומות רבים לא ניתן להתהלך בו בכלל, בוודאי שלא בבטחה ובקומה וקופה. הנכס מהווה למעשה חלל ואכסניא לתשתיות ויסודות הבניין וככל שניתן להגדיר את מה שנעשה בו כשימוש - הרי הוא שימוש כשטח משותף לתשתיות המשמשות את כלל הבניין. במצבו הנוכחי של הנכס הוא אינו ראוי

.10

.15

לשימוש, ודבר וּה לא נסתר מהמשיב. בתלקים מהנכס גובה החלל שנותר נמוך (80 סיימ מעל מפריד שומן ו- 1.6 מ' מתחת לצנרת) ולכן אינו מאפשר שימוש.

משכך, יש לקבוע כי הנכס אינו ראוי לשימוש בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות.

העוררת אינה מפיקה ו/או יכולה להפיק תועלת מהנכס.

העוררת חזרה וטענה כי לתילופין הנכס אינו ייבניין'י כהגדרתו לצורך חיוב בארנונה, ולתילופי חילופין, מדובר בשטח משותף שאין לתייבו בארנונה.

השימוש בנכס נעשה ע"י מתזיקיט שונים בבניין שצנרת המים והחשמל שלהם עוברת בתוך הנכס.

העוררת אינה מחציקה ביותר מ- 80% מהשטח הלא משותף בבניין או בקומה. מדובר בנכס יחיד בקומה שהוא עצמו מהווה כולו שטח משותף.

(כאמור עפ"י החלטתנו מיום 5.11.14 טענות חלופיות אלה יוכלו להידון רק לגבי שנת 2015).

לפי הוראות סעי 330 לפקודה, המילים יישאי אפשר לשבת בו ואין יושבים בויי מלמדות שתנאי מרכזי לקבלת הפטור הוא שבני אדם אינם יכולים להלך בנכס. מבחן וה מתקיים בנכס.

הבניין אינו בבעלות העוררת ושאלת הבעלות אינה רלבנטית אלא מיחס המחזיקים.

בבניין יש מספר מתזיקים ויש להתייחט אליו כמצוות צו הארנונה ביחס לשטחים משותפים.

טענות המשיב

העוררת היא זו שמחזיקה בנכס והיא גס בעלת הזיקה הקרובה ביותר אליו, ורק לה קיימת גישה לנכס.

על מנת לוּכות בפטור לפי סעי 330 לפקי על הנישום לעמוד ב- 3 תנאים מצטברים הנקובים בסעיף, אך העוררת אינה עומדת בהם.

לא כל בניין מוזנח הוא בהכרת בניין שאינו ראוי לשימוש. מהביקורת שערך המשיב עולה כי מדובר בנכס תקין הכולל תשתיות חשמל, מים, מערכת כיבוי אש ושטחים טכניים פעילים.

חדלת לנכס נעולה ויש בו תכולה שונה.

הנכס משמש כאצור טכני שבו ממוקדמות מערכות שונות המשרתות את המבנה. חוא משמש בדיוק למטרה שלשמה נבנה.

העובדה שבנכס מצויות המערכות 'יהמשרתות'י את כל הבניין מלמדות שהתנאי הראשון לקבלת הפטור -- שהנכס לא יהיה בשימוש פעיל - אינו מתקיים בענייננו. הנכס משמש כחדר טכני, לצרכים חיוניים של המבנה כולו, וה השימוש שניתן לעשות בו. לחילופין לכל הפחות מערכת הדלוחין פעילה ומתפקדת ודי בכך כדי לקבוע שהנכס בשימוש, ולגבי המערכות האחרות -- ניתן לומר שיש פוטנציאל שימוש.

העובדה שבבניין ישנם נכסים פעילים כגון סופרמרקט מלמדת על נחיצותו של הנכס, ועל כך שהמערכות המצויות בו פעילות.

העוררת היא בעלת הבניין ולכן בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס ומקבילה במובן גה לחברת ניחול שעליה לשאת בתשלום בגין השטחים הטכניים בבניין עפ"י סעי 1.3.1 ח' לצו הארנונה.

הטענה שהנכס אינו מאפשר עמידה במקומות מסוימים לא לוותה בתשריט, ומכל מקום אינה רלבנטית כי השטח לא עמד לשימוש לאכלוס בני אדם, אלא למטרה שלשמה הוא משמש -

מיקום מערכות טכניות שונות.

מקום בו מדובר בשטח המכיל מערכות טכניות המשמשות בפועל את הבניין, לא ניתן לומר לגביו שלא מדובר בייבניין"".

המשיב חוצר וטוען כי עפ"י החלטתנו מיום 5.11.14 לא רשאית העוררת להעלות את טענותיה החלופיות לגבי השנים 2014-2013.

דיון ומסקנות

מאחר שהצדדים היו חלוקים בשאלה האם רשאית העוררת לטעון כי לתילופיו אין עסקינן בייבניין'י או לחילופי חילופין עסקינן בשטח משותף, אנו חוזרים על החלטתנו בעניין אה מיום 4

יילאור האמור לעיל אנו קובעים כי טענות העוררת שהועלו לראשונה בערר, לפיהן הנכס אינו מהווה ייבנייןיי כהגדרתו לצורך חיוב בארנונה, כמו גם טענותיה שמדובר בשטח משותף הפטור מארנונה, טענות אלה מהוות הרחבת חצית אטורה, ואנו מורים לדחות אותן על הסףיי.

החלטה גו חלה על עררים 140010040 ו- 140010574 בגין השנים 2013, 2014 לגביהן נדחו

טענותיה החלופיות של העוררת בהיותן הרחבת חצית אסורה. לא כך באשר לשנת 2015, (ערר 8 בשנה וו כללה השגת העוררת גס את שתי הטענות החלופיות לפיהן הנכס אינו מהווה בניין או שעסקינן בשטח משותף, לכן טענות אלה בערר 140012958 אינן מהוות הרחבת חגית והעוררת רשאית להעלותן במסגרת ערר זה.

סעיף 330 לפק' העיריות קובע כדלהלן:

'/330. נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניווק במידה שאי אפשר

לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחויק הבניין לעירייה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות

אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או ניזוק -

(1) עם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים בשלוש השנים שממועד מסירת ההודעה (להקן -- תקופת הפטור הראשונה);

(2) חלפה תקופת הפטור הראשונה יהיה חייב בארנונה לגבי אותו בניין בחמש השנים שמתוס אותה תקופה, בסכום המזערי בהתאם להוראות לפי סעיפים 8 ו- 5 לחוק הסדרים במשק

המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנייג-1992, הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין (בסעיף ה - תקופת התשלום);

(3) חלפה תקופת התשלום והבניין נותר במצב של נכס הרוס או ניזוק כאמור ימסור מחויק הבניין לעירייה הודעה בכתב על כך ולא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים ;

(4) התקופות כאמור בפסקאות (1) ו- (2) ייספרו בין ברציפות ובין במצטבר;

אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן לפירעונס לפני מסירת ההודעהיי.

בית המשפט העליון ובתי המשפט המתוציים בשבתם כבתי משפט מנהליים, קבעו כי פטור מארנונה עפ"י סעי 330 לפקודה ינתן רק כאשר הוכח עפ"י מבחן פיוי אוביקטיבי כי הבניין ניווק במידה שאי אפשר לשבת בו.

בעניין אה נקבע ע"י ביהמייש העליון בבריימ 5711/06 חברת המגרש המוצלת בע"מ נ. עיריית ת'יא יפו -- מנהל הארנונה כי המבחן הקובע הוא יימבחן פיוי אוביקטיבייי, נקבע כי: יידי בכך שלא ניתן לשבת בבניין, דהיינו שהבניין לא ראוי לשימוש ואין יושבים בו"י.

עוד נקבע: ''אין לומר כי כל בניין מוזנח הוא בהכרת בניין בלתי ראוי לשימוש, ומקובל עלי כי

הנוק בו עוסק סעיף 330 הוא נּק משמעותי. כדי להיכנס בגדרי הפטור שלפי סעיף 330 חבניין צריך להיות י'ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו לכל סיווג חוקי שהוא לגבי הבנייןיי.

ביחמייש המשיך וקבע כי אין לעשות לשם כך שימוש במבחן ייהכדאיות הכלכלית'י, ואין להידרש לשאלה האם המחציק בנכס יכול לשוב ולהשמישו בעלות סבירה.

בפסייד הובהר כי המבחן שיש להשתמש בו הוא מבחן פיזי אובייקטיבי בעיני האדם חסביר, וניתן להכריע בו לפי מבחן השכל הישר.

דברים אלה של ביהמייש יש לקרוא גם נוכת הלכות אחרות של ביהמייש העליון לפיהן פטוריט בענייני ארנונה יש לפרש בצימצום, ולהקפיד להעניק אותם רק במקרים בהם הנישום עומד באופן דווקני בתנאי הפטור.

(ראה בין החיתר עמ'ינ 34060-03-11 שמעון אגבר נ. עיריית חולון).

הלכה דומה נפסקה בעניין עמיינ (ת''א-יפו) 29825-10-11 גלגלי הפלדה בע"מ נ. מנהל הארנונה

של עיריית הרצליה, שס נפסק :

ייכדי להוכיח את הזכאות לפטור, על הנישום להוכיח -- הן כי מצב הנכס הוא כּה שהוא ניווק עד כי שאי אפשר לשבת בו, הן כי בפועל אין יושבים בנכס, והן כי הוא מסר הודעה על כך לעירייה. אס יוכיח את התקיימותם של שלושת התנאיסם הללו, יהיה וכאי לפטור מארנונה ממועד מסירת הודעתו ואילך.

המערערת תליבת הייתה אם כן להוכיח את שלושת התנאים הללו כתנאי לכך שהתקבל פטור מארנונה בהתאם לבקשתהיי.

מהאמור לעיל עולה כי על מנת שנכס יכה לפטור מתשלום ארנונה בגין היותו נכס לא ראוי

לשימוש, על הנישום לעמוד ב- 3 תנאים מצטברים :

(1) הנכס ניווק עד כדי כך שאי אפשר לשבת בו.

(2) בפועל אין יושבים בנכס.

(3) הוא מסר הודעה על כך לעירייה.

בענייננו אין מחלוקת שהעוררת מסרה לעירייה הודעה על היותו של הנכס לא ראוי לשימוש.

על העוררת להוכיח איפוא כי התקיימו שני התנאים האחרים הקבועים בסעי 330 לפקודה, לשם קבלת פטור מתשלום ארנונה.

עלינו לבחון תחילה האם הנכס נהרס או ניווק במידה שאי אפשר לשבת בו.

שוכנענו כי הנכס מוונת, מפויח ומלוכלך. כי כבלי תשתית משתלשליס מתקרתו וכי בחלקים ממנו לא ניתן להלך בקומה וקופה בשל כך שגובה החלל שנותר, נמוך מגובהו של אדם ממוצע.

(לדוגמא מעל מפריד השומן או מתחת לצנרת) אולם השאלה שעלינו להכריע בה היא האם הנכס ניווק עד כדי כך שאי אפשר לשבת בו.

בפסהייד בעניין חברת המגרש המוצלת (שהוזכר לעיל) נפסק כאמור כי לא כל בניין מווּנח חוא בהכרת בלתי ראוי לשימוש וכי השאלה אינה כיצד רואה הנישום את הבניין באופן סובקטיבי, אלא שהשאלה צריכה להיות מוכרעת באופן אוביקטיבי לפי מבחן השכל חישר.

עוד נפסק שם כי כדי שייקבע כי בניין אינו ראוי לשימוש, יש לבחון את כל השימושים שניתן לעשות בו כדין. בית המשפט קבע כי ייייתכן בניין שאינו ראוי לשימוש לצורכי מגורים ותעשייה אך ניתן להשתמש בו בהתחשב בדיני התכנון והבנייה למשל לצורכי משרדים, מלאכה, תעשייה או כל סיווג אחר שהוא כדין לגבי הבניין. לכן, כדי לחיכנס בגדרי הפטור שלפי סעיף 330, הבניין צריך להיות ייניווק במידה שאי אפשר לשבת בו ילכל סיווג חוקי שהוא לגבי הבנייןיי.

בענייננו הנכס משמש גם לגרסת העוררת כאחסניא לתשתיות ומערכות טכניות המשמשות את כלל הבניין, כמו גס לצנרת ומערכת דלוחין וביוב המשרתת את כל הבניין לרבות מפריד שומן.

עד העוררת המהנדס מר שמעון הורוביץ הצהיר בתצהירו:

'י2. במרחב החלל נמצא מפריד שומן שגובה התקרה שמעליו הינו כ- 80 סיימ, כפי שרואים בתמונות.

3 כפי שרואים בתמונות, סמוך לתקרת החלל נמצאות צנרות רבות שמשרתות את הקומות למעלה.

4. הצנרת הרבות שמשרתות את כל הקומות מלמעלה משמשות לטיפול בדלוחין, בצינורות

אוויר וכיבוי אשיי.

בחקירה נגדית העיד העד:

'יבדרך כלל במבנה כמה קומות הצנרות יורדות עד המרתף... הצנרת שרואים בתמונות זו

צנרת דלותין שמשרתת את כל הקומות שלמעלה. צנרת דלוחין בכל בניין ממוקמת תמיד בקומה הנמוכה ביותר - קומת הקרקע, קומת מרתף או בתוך הקרקעיי;

לגבי צנרת כיבוי אש העיד תחילה העד:

ייאני חור על מה שאמור בסעיף 4 בחוות הדעת שלי (לגבי צנרת דלוחין, אוויר וכיבוי אש)'

אולם לאחר מכן הוא התלבט והעיד שהוא ציין בתצהיר לגבי צנרת הדולחין אך לא לגבי

צנרות האוויר וכיבוי האש. בהמשך העיד העד:

ייהצנרת האדומה שרואים אותה מעל הצינור האפור היא צנרת כיבוי אש וחיא לא חייתה פעילה בזמן שהייתי... עם זאת הצנרת הואת שצבועה אדום בתמונות ע/1 ו- ע/3 יכול להיות שהיא משרתת את כל הבניין... יתכן שהיא משרתת בקוטר יותר גדול את הקומות העליונות".

שלא כמו לגבי צינורות האוויר לגביהם טען העד בעדותו כי אינם פעילים, הוא התלבט לגבי מערכת כיבוי האש, אך מעדותו עלה שהיא פעילה לפחות בחלקה.

המטקנה מהאמור לעיל היא שמערכת הדלוחין פעילה ומתפקדת וכך גט לפחות חלק מצנרת כיבוי האש. עפ"י ההלכה שנקבעה בפסהייד המגרש המוצלח יש לבחון את כל השימושים שניתן לעשות כדין בנכס. מהעדויות משתמע שהנכס נמצא בפועל בשימוש למטרה שלשמה הוא קיים - לצרכי מיקומן של מערכות תשתית שבלעדיהן הבניין אינו יכול לתפקד. ניתן גם לומר שלנכס יש פוטנציאל לשימוש מעבר לשימוש הנעשה בו.

טענת העוררת כי בחלקים מהנכס לא ניתן לעמוד בקומה וקופה אין בה כדי לגרוע מהמסקנה אליה הגענו, שכן מטרת הנכס היא כאמור לשמש כמיקוס למערכות תשתית של הבניין, והוא אכן משמש למטרה זו.

זאת ועוד, בסעיף 269 לפקי העיריות המגדיר ייבניין'י אין משמעות לגובה הנכס.

יש עוד להוסיף כי לנכס יש דלת נעולה וכי פועלות בו תשתיות חשמל ומים.

כאמור התנאים הנקובים בסעיף 330 לפק' חם מצטברים. לכן, משהגענו למסקנה כי העוררת אינה עומדת בתנאי הראשון של סעיף 330 לפקי, הרי כבר מטעם זה דין הערר להידחות. עם ואת נבחן גם את השאלה, האם העוררת עומדת בתנאי השני הנקוב בסעיף, והוא שבפועל אין יושבים בנכס.

כפי שכבר פורט לעיל בנכס נעשה שימוש כאזור טכני למערכות השונות המשמשות את חבניין וקיימות לצורך תפקודו התקין של הבניין. לפיכך לא ניתן לומר שאין יושבים בו.

עולה מהאמור לעיל שהנכס אינו עומד בשניים מהתנאים הנקובים בסעיף 330 לפק העיריות, על מנת לאכות בפטור מתשלום ארנונה לנכס שאינו ראוי לשימוש.

משהגענו למסקנה דלעיל לפיה יש לדחות את טענות העוררת שהנכס ראןי לפטור בגין חיותו נכס לא ראוי לשימוש, בין היתר לגבי שנת 2013, מתייתר ממילא הצורך להכריע בטענות המשיב כי יש להגביל את הפטור לשנה זו רק לחודשיים נובמבר - דצמבר 013?יי.

7. נותר לנו להכריע בטענות החלופיות של העוררת, לגבי שנת 2015. נקדים ונאמר שאנו סבורים

שיש לדחותן.

8. לגבי שנת 2015, הטענה החלופית הראשונה של העוררת היא, שהנכס אינו ייבנייןיי ולכן אין

לחייבו בארנונה.

טענה זו של העוררת דינה להידחות. גם לגרסת העוררת מדובר בנכס סגור ונעול חמכיל מערכות תשתית טכניות המשרתות את כלל הבניין ומצויות בתוך הבניין, לכן לא ניתן לומר שלא מדובר בבניין.

9. הטענה החלופית השנייה של העוררת היא שעטקינן ברכוש משותף, ומאחר שהעוררת אינה

מחויקה ביותר מ- 80% מהשטח הלא משותף בבניין אין לחייבה בארנונה. בגינו.

ראשית לכל העוררת לא הביאה אף לא ראשית ראיה לכך שעסקינן בנכס המהווה רכוש משותף. כל טענתה היא שהנכס מכיל מערכות משותפות המשרתות את כלל הבניין. טענה זו

אין בה די. לא רק וו אף זו, סעיף 1.3.1 לצו הארנונה קובע:

יישטח משותף בבניין או בקומה אשר לפחות 80% מהשטח הלא משותף מוחזק ע"י מחציק אחר..."

בענייננו אין מחלוקת כי מדובר בנכס היחיד בקומה, והוא מוחזק ע"י העוררת. דהיינו, העוררת מחציקה ביותר מ- 80% משטחה של קומה או, וגם מטעם זה לא ניתן להתיל עליה את סעיף 1.3.1 ח' לצו הארנונה.

סןף דבר

0. מכל המקובצ אנו דוחים את הערר.

אין צו להוצאות.

ניתן בהעדר הצדדייס היום 4 [+] 1ב

בהתאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש'יס-2000 ותקנה 23 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, לרשות הצדדים קיימת וכות ערעור לפי בית המשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה..

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנו בוועדת ערר) התשלייו - 1977 תפורסם החלטה גו באתר האינטרנט של חמשי

יו'יר: עו'יד אורה קניון חבר: רו''ח רונית מרמור חבר: עו''ד ורו''ח אבשלום לוי

ללית)(סדרי דין

קלדנית: ענת לוי

בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מס' ערר: 140013628 שליד עיריית תל אביב-יפו

בפני חברי ועדת הערר+

ייר :| עו"ד אורח קניון

חברה: עו"ד שירלי קדם

חברה: ‏ רו''ח רונית מרמור

העוררים: שלי חיה ואילן

נגד

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב- יפו

החלטה

1. הנכס נשוא הערר המוחזק ע"י העוררים, מצוי בדרך מנחם בגין 55 ת''א.

העוררים מחויבים בגין נכס וּה בשטחת של 72.35 מ"ר בשימוש משרדים, ובשטח של 4.87 מ"ר בגין חלקם היחסי בשטח השירותים והמטבחון המצויים בקומה.

המחלוקת בין הצדדים נסבה על חיוב העוררת בגין חלק היחסי בשטח השירותים והמטבחון, דהיינו על 4.87 מ"ר.

2 הערר דנן מתייחס לשנת 2015, ובהסכמת הצדדים שניתן לח ב- 28.10.10 תוקף של התלטתה תחול החלטה זו גס על שנת 2016.

3 עפ"י הסכם דיוני, שניתן לו תוקף של החלטה ביום 15.3.16, מאחר שהמחלוקת בין הצדדים היא משפטית בלבד, לא נשמעו הוכתות, והצדדים הגישו סיכומים בכתב בשאלה המשפטית שבמחלוקת.

4. העוררים טוענים כי השטת שבמחלוקת פטור מארנונה מכח סעיף 1.3.1 ח לצו הארנונה,

הקובע כי שטח משותף בבניין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים לא יחוייב אלא אם לפחות 80% מהשטח הלא משותף בבניין או בקומה מוחזק ע"י מחזיק אחד.

בקומת הנכס נשוא הערר לא קיים מחזיק המחויק 80% מהשטח הלא משותף בקומה.

לטענתם, הדין וחפטיקה קובעים כי השירותים והמטבחון הקומתייס הס שטח משותף הפטור

מארנונה.

חמשיב טוען כי אין להכליל את השירותים והמטבחון כשטחים משותפים, והם ברי חיוב בארנונה.

המשיב מוסיף כי השימוש הנעשה בשטחי העוררים מחייב גס קיומו של חדר שירותים ומטבחון, שהינם שטחים הכרתיים ומהותיים לפעילותו של כל נכס.

לגירסת המשיב אין להתיל את סעיף 1.3.1 ח לצו הארנונה, ואין מקום להבדיל בין חבותו בארנונה של מי שמחזיק בשטח חדר שירותים או מטבחון הנמצאים בתוך הנכס העיקרי שלו, לבין חבותו בארנונה בגין השירותים והמטבחון, כאשר הס ממוקמים מחוצ לנכס ומשמשים את כלל המחזיקים בקומה.

דיון ומסקנות

הצדדים חלוקים איפוא בשאלה האם כטענת העוררים השטח של 4.87 מ"ר מהווח שטח משותף שאין לחייב את העוררים בגינו עפ"י סעיף 1.3.1 ח לצו הארנונח, או כטענת המשיב, שטת זה מהווה חלק בלתי נפרד מכלל הנכס של העוררים, ואין מדובר בשטח משותף הפטור מארנונה לפי סעיף 1.3.1 ח לצו הארנונה.

סעיף 1.3.1 ח לצו הארנונה קובע כדלהלן:

יי שטח משותף בבניין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים, לא יחוייב, למעט בניין או קומה אשר לפחות 80% מהשטת הלא משותף מוחזק ע"י מחזיק אחדיי.

עלינו להכריע בשאלה המשפטית שבמחלוקת האם יש להחיל את הפטור המוענק בסעיף 1 לצו הארנונה, על השירותים והמטבחון המצויים בקומה שבה מצוי הנכס של העוררים.

ועדות הערר שדנו בשאלה משפטית זו בשנים האחרונות התלבטו לא אחת בעניין זה ונתנו

החלטות סותרות.

השאלה גם הגיעה לפתחו של ביהמייש המחוזי בתייא בשבתו כבית משפט לעיניינים מנחליים בעמיינ 122/07 אליעד שרגא ושות' - משרד עורכי דין נ. מנהל הארנונה בעיריית ת''א יפו.

עובדות הערר דנן דומות לעובדות שעמדו ביסודו של פסהייד בעניין אליעד שרגא ושות' וגם טענות הצדדים היו דומות, לפיכך מן הראוי לצטט את החלטת כבי השופטת מיכל רובינשטיין

באותו עניין:

ייהשטחים נשוא הערעור-שטת המבואה ושטח השירותים-הנמצאים מחוץ למשרדי המערער, נמצאים באחריותם של כלל דיריי הבניין והאחריות לתתווקתם מונחת על כתפי כל הדיירים (ובמקרה הנדון על כתפי חברת הניהול המנהלת את הבניין). למערער או לכל דייר אחר בבניין אין כל וכות חוזית או קניינית באותם שטחים (ראו בהקשר וה גס את הגדרת חוק המסרקעין, תשכ"ט-1969 ליירכוש משותף'' כפי שהיא מפורטת בסעיף 52).

שטחי השירות נתונים לשימושם הפוטנציאלי של כל דיירי הבניין ושל כל מבקריו של הבניין, והמערער או מי מעובדיו אינו יכול להגביל את כניסתם לשטחים אלו. ההגעה לשטחי השירות הינה דרך גרם המדרגות המשותף, או דרך המעליות שבהן נעשח שימוש על ידי כל דיירי הבניין והמבקרים השונים. על סמך עובדות אלו לבדן יש בסיס לקביעה כי שטתי השירות

.10

הינט דווקא ישטח משותףיי - דהיינו שטחים המשותפים לכל דיירי הבניין. העובדה כי מבחינה סטטיסטית בשטחים אלו נעשה השימוש הרב ביותר על ידי עובדי המערער ומבקריו אינה מעידה מיניה וביה על כי הוא המחזיק של אותם השטחים. כך גם העובדה כי שאר דיירי הבניין עושים שימוש מופחת באותם שטחי מבואה. על פי הנחה זו, הרי שגם חלקו של גרם מדרגות המוביל לקומה העליונה בבניין שאינו מיועד למגורים ייחשב כמותזק על ידי דרי הקומה העליונה רק משום שהם אלו שעושים בו את חשימוש הרב ביותר ומשום שיתר דיירי הבניין ממעטים לעשות בו שימושיי.

מוסיפה כב' השופטת וקובעת :

'יהבחינה שערכה ועדת הערר בשאלה יימיהו בעל הציקה הקרובה ביותר לנכסיי יוצאת מתוך הנחה כי השטחים אינם משותפים מלכתחילה ולפיכך יש לקבוע מיהו המחזיק שלהם לעניין תשלום הארנונה, אלא שהחלתה של בחינה גו קודם לבחינת השאלה אם עסקינן בשטחים משותפים חוטאת לתכלית הפטור הקבועה בצו הארנונה. למסקנה זו ניתן להגיע גם מפרשנותה של הפסיקה למונח 'ישטחים משותפיסיי, כך למשל נכתב בעייש (תל-אביב-יפו)

7 אלקס, שטרן, אשר, רום עורכי דין ני מנהל הארנונה, עיריית תל-אביב-יפו, אשר בו קבעה כבוד השופטת חיות כי שטחי תמרון ומעבר הנמצאים בתניון המשותף לכלל הדיירים בבניין הינם יישטחים משותפיסיי כהגדרת צו הארנונה ולפיכך אין צורך לשלם בגינם ארנונה:

שטחי המעבר והתמרון המצויים בכל אחת מקומות החניה, משמשים את כלל משתמשי הקומות הללו, שהם כאמור, כלל דיירי הבניין. לפיכך, ולהבדיל משטח הניתן לציחוי כשטת המשמש לצורך ספציפי את מחזיקו של שטח ספציפי בבניין, מדובר במקרה גָּה, במובהק, בשטחים משותפים המשמשים את כלל הזכאים לחניה במפלס הקרקע ובמפלס התת-קרסעי, ואין דרך לייחס שטח חניה ספציפי לחלק כלשהו מאותם שטחיט. פירוש אחר של המונת ישטחיס משותפיסםיי, עלול לרוקן אותו מתוכן, ולאפשר *יחוס מלאכותי של שטחי מעבר בלת?

מסויימים, על בסיס של חישוב חשבונאי גרידא, למחזיקים השונים בשטחי החניה. פירוש כזה של הוראת הפטור המצויה בסי 1.3.1(ח) לצו הארנונה הינו בלתי סביר ואין לקבלו (ההדגשה אינה במקום - מ.ר. -- ראו גם את האמור בבריימ 7703/06 מנחל הארנונה - עיריית תל אביב יפו ני אפריקה ישראל להשקעות בייע, (פורסם בנבו)'י.

בענייננו, אין מחלוק שהשטחים שבמחלוקת לא נמצאים בתוך הנכס נשוא הערר, הס גס לא משמשים את העוררים או את הנכס באופן ייחודי, אלא שהם נתונים לשימוש מעשי ופוטנציאלי של כל המחזיקים בקומה או בבניין, ואורחיהס.

עוד אין מחלוקת כי לא קיים בקומה מתזיק אשר 80% מהשטחים הלא משותפים מוחוּקים על ידו.

בנסיבות אלה דעתנו כדעת העוררים, ואנו קובעים כי השטח של 4.87 מ"ר הוא שטח משותף שאין לחייב את העוררים בארנונה בגינו מכח סעיף 1.3.1 ח לצו הארנונה.

לפיכך אנו מקבלים את הערר.

אין צו להוצאות.

ניתן בהעדר הצדדיים היום;/ // /

תאם לסעיף 5 (2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשייס-2000 ותקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס''יא-2000, לרשות הצדדים קיימת זּכות ערעור לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וואת בתוך 45 לוס מיום קבלת ההחלטה.

בהתאם לתקנה 20 (ג) לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בוועדת ערר) התשלייץ - 1977 תפורסט החלטה זו באתר האינטרנט של המשיב.

0 ב

יו'/יר: עו''יד אורה קניון חבר( עו"ד לי קדם חבר: רו''ח רונית מרמור

קלדנית : ענת לוי

בפני ועדת הערר לענייני ארנונה כללית מס' עררים: 140010040

שליד עיריית תל אביב-יפו 3

058

בפני חברי ועדת הערר:

יו"ר: | עו"ד אורה קניון

חבר: עו"ד ורו'יח אבשלום לוי

חברה: רו"ח רונית מרמור

העוררת: ריבוע בחול נדליין בע'/מ

נגד

מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו

החלטה

פתח דבר

1 הנכס נשוא הערר נמצא בקומת מרתף 2- בכיכר דיוינגוף 7 ת'יא, שטתו 597 מ"ר והוא מסווג

בסיווג יימחסנים".

2 העוררת מבקשת להעניק לנכט פטור בגין היותו נכס לא ראוי לשימוש עפ"י טעיף 330 לפקי העיריות (נוסח חדש). לטענתה יסודות המבנה תופסיט חלק נרחב מהשטח ומהווים מכשול ובכך הס מונעים שימוש אפשרי בשטח; סמוך לתקרת החלל מצויים צינורות רבים הגורמים לכך שגובה החלל מתחתיהם כ- 1.60 מי באופן שאינו מאפשר עמידה זקופה, ובנוסף מפוזּרים בחלל התקרה כבלי חשמל חשופים המהווים סכנה.

העוררת מוסיפה כי הנכס אינו מהווה 'יבנייןיי כהגדרתו לצורך תשלום ארנונה, ולחילופין מדובר לטענתה בשטח משותף ועל כן הוא פטור מארנונה.

3 המשיב טוען כי ממיצאי הביקורת שנערכה בנכס ב- 14.11.13 וב- 5.3.14, עולה כי הנכס לא עונה על הקריטריונים הקבועיט בסעיף 330 לפק' העיריות וכי הוא ראוי לשימוש.

המשיב מוסיף כי את הטענות הנוספות שהועלו ע"י העוררת לפיהן הנכס אינו מהווה 'יבנייןיי וכי לחילופין מדובר בשטח משותף, יש לדחות על הסף מאחר שהן לא נטענו בהשגה, אלא הועלו לראשונה בערר, ויש לראותן כהרחבת חזית אסורה.

המשיב טוען עוד כי גם לגופו של עניין דין טענות אלה לחידחות.

4. העוררת טענה שגם המשיב הרחיב חצית בכך שטען לראשונה בכתב התשובה לערר של שנת

3, כי לכל היותר ניתן לדון בטענת העוררת על כי הנכט אינו ראוי לשימוש, רק ביחס לחודשים נובמבר-דצמבר 2013.

5 ביום 5.11.14 ניתנה על ידינו החלטה בטענות המקדמיות שהועלו ע"י הצדדים.

לגבי הטענות המקדמיות שהועלו ע"י המשיב החלטנו בסעיף 10 של ההחלטה:

'ילאור האמור לעיל אנו קובעים כי טענות העוררת שהועלו לראשונה בערר, לפיהן הנכס אינו מהווה ייבניין'י כהגדרתו לצורך חיוב בארנונה, כמו גם טענותיה שמדובר בשטח משותף הפטור מארנונה, טענות אלה מהוות הרחבת חזית אסורה, ואנו מורים לדחות אותן על הסף"י.

ואילו בטעי 12 של ההחלטה קבענו:

העוררת הגישה בנוסף לערר דנן ערר נוסף לשנת 2014.

ההשגה לשנת 2014 דומה שלא להגיד והה להשגה שניתנה לשנת 2013, וגם היא מעלה טענה אחת בלבד, לפיה יש ליתן לנכס פטור מתשלום ארנונה בחיותו נכס לא ראוי לשימוש עפ"י סעיף 330 לפקי העיריות.

הערר לשנת 2014 דומה אף הוא לערר לשנת 2013, וכולל אותן טענות שלא הועלו בהשגה לשנת 2014, והן מהוות לכן הרחבת חצית אסורה.

לפיכך אנו קובעים כי החלטתנו לדחות על הסף את טענות העוררת המהוות הרחבת חזית אסורה, תחול גס על הערר לשנת 2014.

בקשת העוררת לעיין מחדש בהחלטה ולמחוק את סעיף 12 הנייל, נדחתה על ידינו בהחלטה נוספת מיום 6.5.15.

לא כך באשר לטענה המקדמית של העוררת, על כי טענת המשיב כי לגבי שנת 2013 ניתן לכל היותר לדון בטענה שהנכס לא ראוי לשימוש רק ביחס לחודשים נובמבר-דצמבר 2013, היא הרחבת חצית אסורה.

לעניין ווה קבענו ביום 5.11.14 (בסעיף 11) :

ייאיננו סבורים כי טענה וו מהווה הרחבת חצית אסורה... ואין לדחותה על הסףיי.

עוד קבענו:

ייככל שעפייי החלטה סופית שתינתן בערר דנן, תתקבל טענת העוררת כי יש ליתן לנכס פטור עפ"י סעיף 330 לפקודה, תידון ותוכרע על ידינו גס טענת המשיב כי לגבי שנת 2013 יש להגביל את תקופת הפטור לחודשים נובמבר-דצמבר 2013 יי.

הדיון בעררים שבכותרת אוחד עפ"י החלטות שניתנו במועדים : 8.9.14, 5.11.16, 12.11.15.

טענות הצדדים

טענות העוררת :

הנכס מצוי ביסודות של בניין והוא מוזנת, מפויח ומלוכלך, בין החיתר כתוצאח משריפה שהתרחשה בבניין לפני מטפר חודשים. הוא אינו פעיל, ולא ניתן לחשתמש בו מפאת מצבו, ומפאת העובדה שכבלי תשתית משתלשלים מתקרתו חשופים, ובמקומות רבים לא ניתן להתהלך בו בכלל, בוודאי שלא בבטחה ובקומה זקופה. הנכס מהווה למעשה חלל ואכסניא לתשתיות ויסודות הבניין וככל שניתן להגדיר את מה שנעשה בו כשימוש - הרי הוא שימוש כשטח משותף לתשתיות המשמשות את כלל הבניין. במצבו הנוכחי של הנכס הוא אינו ראוי

.10

לשימוש, ודבר זה לא נסתר מהמשיב. בחלקים מהנכס גובה החלל שנותר נמוך (80 סיימ מעל מפריד שומן ו- 1.6 מי מתחת לצנרת) ולכן אינו מאפשר שימוש.

משכך, יש לקבוע כי הנכס אינו ראוי לשימוש בהתאם לסעיף 330 לפקודת העיריות.

העוררת אינה מפיקה ו/או יכולה להפיק תועלת מהנכס.

העוררת חורה וטענה כי לחילופין הנכס אינו ייבניין'י כהגדרתו לצורך חיוב בארנונה, ולחילופי חילופין, מדובר בשטח משותף שאין לחייבו בארנונה.

השימוש בנכס נעשה ע"י מחזיקים שונים בבניין שצנרת המים והתשמל שלהם עוברת בתוך הנכס.

העוררת אינה מחציקה ביותר מ- 80% מהשטח הלא משותף בבניין או בקומה. מדובר בנכס יחיד בקומה שהוא עצמו מחווה כולו שטח משותף.

(כאמור עפ"י החלטתנו מיוט 5.11.14 טענות חלופיות אלה יוכלו להידון רק לגבי שנת 2015).

לפי הוראות סעי 330 לפקודה, המילים ישאי אפשר לשבת בו ואין יושבים בויי מלמדות שתנאי מרכזי לקבלת הפטור הוא שבני אדם אינם יכולים להלך בנכס. מבחן גח מתקיים בנכס.

הבניין אינו בבעלות העוררת ושאלת הבעלות אינה רלבנטית אלא מיהם המחזיקים.

בבניין יש מספר מחציקים ויש להתייחס אליו כמצוות צו הארנונה ביחס לשטחים משותפים.

טענות המשיב

העוררת היא וו שמחציקה בנכס והיא גם בעלת הויקה הקרובה ביותר אליו, ורק לה קיימת גישה לנכס.

על מנת לכות בפטור לפי סעי 330 לפקי על הנישום לעמוד ב- 3 תנאים מצטברים הנקובים בסעיף, אך העוררת אינה עומדת בהם.

לא כל בניין מוזנח הוא בהכרח בניין שאינו ראוי לשימוש. מהביקורת שערך חמשיב עולה כי מדובר בנכס תקין הכולל תשתיות חשמל, מים, מערכת כיבוי אש ושטחים טכניים פעילים.

הדלת לנכס נעולה ויש בו תכולה שונה.

הנכס משמש כאזור טכני שבו ממוקדמות מערכות שונות המשרתות את המבנה. הוא משמש בדיוק למטרה שלשמה נבנה.

העובדה שבנכס מצויות המערכות 'יהמשרתות'' את כל הבניין מלמדות שהתנאי הראשון לקבלת הפטור -- שהנכס לא יחיה בשימוש פעיל - אינו מתקיים בענייננו. הנכס משמש כחדר טכני, לצרכים חיוניים של המבנה כולו, ווה השימוש שניתן לעשות בו. לחילופין לכל הפחות מערכת הדלוחין פעילה ומתפקדת ודי בכך כדי לקבוע שהנכס בשימוש, ולגבי המערכות האחרות - ניתן לומר שיש פוטנציאל שימוש.

העובדה שבבניין ישנם נכסים פעילים כגון טופרמרקט מלמדת על נחיצותו של הנכס, ועל כך שהמערכות המצוליות בו פעילות.

העוררת היא בעלת הבניין ולכן בעלת הציקה הקרובה ביותר לנכס ומקבילה במובן וה לחברת ניחול שעליה לשאת בתשלום בגין השטחים הטכניים בבניין עפ"י סעי 1.3.1 חי לצו הארנונה.

מיקום מערכות טכניות שונות.

מקום בו מדובר בשטח המכיל מערכות טכניות המשמשות בפועל את הבניין, לא ניתן לומר לגביו שלא מדובר בייבניין"".

המשיב חוור וטוען כי עפ"י החלטתנו מיום 5.11.14 לא רשאית העוררת להעלות את טענותיה החלופיות לגבי השנים 2014-2013.

דיון ומסקנות

מאחר שהצדדים היו חלוקים בשאלה האם רשאית העוררת לטעון כי לחילופין אין עסקינן בייבניין'י או לחילופי תילופין עסקינן בשטח משותף, אנו חוזרים על החלטתנו בעניין וה מיום

4:

יילאור האמור לעיל אנו קובעים כי טענות העוררת שהועלו לראשונה בערר, לפיהן הנכס אינו מהווה 'יבניין'י כהגדרתו לצורך חיוב בארנונה, כמו גם טענותיה שמדובר בשטח משותף הפטור מארנונה, טענות אלה מהוות הרחבת חזית אסורה, ואנו מורים לדחות אותן על הסף'י.

החלטה וו חלה על עררים 140010040 ו- 140010574 בגין השנים 2013, 2014 לגביהן נדחו

טענותיה התלופיות של העוררת בהיותן הרחבת חזית אסורה. לא כך באשר לשנת 2015, (ערר 8 בשנה גו כללה השגת העוררת גם את שתי הטענות החלופיות לפיהן הנכס אינו מהווה בניין או שעסקינן בשטת משותף, לכן טענות אלה בערר 140012958 אינן מהוות הרחבת חצית והעוררת רשאית להעלותן במסגרת ערר וה.

סעיף 330 לפקי העיריות קובע כדלהלן:

'י330. נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזוק במידה שאי אפשר

לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבניין לעירייה הודעה על כך בכתב, ויחולו הוראות

אלה, כל עוד הבניין במצב של נכס הרוס או ניזוק -

(1) עס מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים בשלוש השנים שממועד מסירת ההודעה (להלן - תקופת הפטור הראשונה);

(2) חלפה תקופת הפטור הראשונה יחיה חייב בארנונה לגבי אותו בניין בחמש השנים שמתוס אותה תקופה, בסכום המזערי בהתאם להוראות לפי סעיפים 8 ו- 9 לתחוק הסדרים במשק

המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנייג-1992, הקבוע לסוג הנכס המתאים לבניין על פי השימוש האחרון שנעשה בבניין (בסעיף וה -- תקופת התשלום);

(3) חלפה תקופת התשלום והבניין נותר במצב של נכס הרוס או ניווק כאמור ימסור מתויק הבנייו לעירייה הודעה בכתב על כך ולא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים ;

(4) התקופות כאמור בפסקאות (1) ו- (2) ייספרו בין ברציפות ובין במצטבר;

אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע גמן לפירעונס לפני מסירת ההודעהיי.

בית המשפט העליון ובתי המשפט המחוזיים בשבתס כבתי משפט מנהליים, קבעו כי פטור מארנונה עפ"י סעי 330 לפקודה ינתן רק כאשר הוכת עפ"י מבחן פיי אוביקטיבי כי הבניין ניווק במידה שאי אפשר לשבת בו.

בעניין וה נקבע ע"י ביהמייש העליון בבריימ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ. עיריית תייא יפו - מנהל הארנונה כי המבחן הקובע הוא 'ימבחן פיוי אוביקטיבייי, נקבע כי: יידי בכך שלא ניתן לשבת בבניין, דהיינו שהבניין לא ראוי לשימוש ואין יושבים בוי'י.

עוד נקבע: י*אין לומר כי כל בניין מוזנח הוא בהכרח בניין בלתי ראול לשימוש, ומקובל עלי כי

הנוק בו עוסק סעיף 330 הוא נזק משמעותי. כדי לחיכנס בגדרי הפטור שלפי סעיף 330 הבניין צריך להיות ייניווק במידה שאי אפשר לשבת בו לכל סיווג חוקי שהוא לגבי חבנייןיי.

ביהמייש המשיך וקבע כי אין לעשות לשם כך שימוש במבחן ייהכדאיות הכלכליתיי, ואין להידרש לשאלה האם המחזיק בנכס יכול לשוב ולהשמישו בעלות סבירה.

בפסייד הובהר כי המבחן שיש להשתמש בו הוא מבחן פיי אובייקטיבי בעיני האדם הסביר, וניתן להכריע בו לפי מבחן השכל הישר.

דברים אלה של ביהמייש יש לקרוא גם נוכח הלכות אחרות של ביהמייש העליון לפיהן פטוריט בענייני ארנונה יש לפרש בצימצוס, ולהקפיד להעניק אותם רק במקרים בהם הנישום עומד באופן דווקני בתנאי חפטור.

(ראה בין היתר עמיינ 34060-03-11 שמעון אגבר נ. עיריית חולון).

הלכה דומה נפסקה בעניין עמיינ (תי'א-יפו) 29825-10-11 גלגלי הפלדה בע"מ נ. מנהל הארנונה

של עיריית הרצליה, שם נפסק:

ייכדי להוכיח את הזכאות לפטור, על הנישום להוכיח - הן כי מצב הנכס הוא כזה שהוא ניווק עד כי שאי אפשר לשבת בו, הן כי בפועל אין יישבים בנכס, והן כי הוא מסר הודעה על כך לעירייה. אם יוכיח את התקיימותם של שלושת התנאים הללו, יהיה וכאי לפטור מארנונה ממועד מסירת הודעתו ואילך.

המערערת חייבת הייתה אם כן להוכית את שלושת התנאים הללו כתנאי לכך שהתקבל פטור מארנונה בהתאם לבקשתהיי.

מהאמור לעיל עולח כי על מנת שנכס יוּכה לפטור מתשלום ארנונה בגין היותו נכס לא ראוי

לשימוש, על הנישום לעמוד ב- 3 תנאים מצטבריםם:

(1) הנכס ניווק עד כדי כך שאי אפשר לשבת בו.

(2) בפועל אין יושבים בנכס.

(3) הוא מסר הודעה על כך לעירייה.

בענייננו אין מחלוקת שהעוררת מסרה לעירייה הודעה על היותו של הנכס לא ראוי לשימוש.

על העוררת להוכיח איפוא כי התקיימו שני התנאים האחרים הקבועים בסעי 330 לפקודה, לשם קבלת פטור מתשלום ארנונה.

עלינו לבחון תחילה האם הנכס נהרס או ניווק במידה שאי אפשר לשבת בו.

שוכנענו כי הנכס מוונח, מפויח ומלוכלך. כי כבלי תשתית משתלשלים מתקרתו וכי בחלקים ממנו לא ניתן להלך בקומה וקופה בשל כך שגובה החלל שנותר, נמוך מגובהו של אדם ממוצע.

בפסהייד בעניין חברת המגרש המוצלת (שהוזכר לעיל) נפסק כאמור כי לא כל בניין מווּנח הוא

בהכרת בלת: ראוי לשימוש וכי השאלה אינה כיצד רואה הנישום את הבניין באופן סובקטיבי,

אלא שהשאלה צריכה להיות מוכרעת באופן אוביקטיבי לפי מבחן השכל חישר.

עוד נפסק שם כי כדי שייקבע כי בניין אינו ראוי לשימוש, יש לבחון את כל חשימושיס שניתן לעשות בו כדין. בית המשפט קבע כי ייייתכן בניין שאינו ראוי לשימוש לצורכי מגורים ותעשייה אך ניתן להשתמש בו בהתחשב בדיני התכנון והבנייה למשל לצורכי משרדים, מלאכה, תעשייה או כל סיווג אחר שהוא כדין לגבי הבניין. לכן, כדי להיכנס בגדרי הפטור שלפי סעיף 330, הבניין צריך להיות יניווס במידה שאי אפשר לשבת בו יילכל סיווג חוקי שהוא לגבי הבנייןיי.

בענייננו הנכס משמש גם לגרטת העוררת כאחסניא לתשתיות ומערכות טכניות המשמשות את כלל הבניין, כמו גס לצנרת ומערכת דלוחין וביוב המשרתת את כל הבניין לרבות מפריד שומן.

עד העוררת המהנדס מר שמעון הורוביץ הצהיר בתצהירו:

'י2. במרחב החלל נמצא מפריד שומן שגובה התקרה שמעליו הינו כ- 80 סיימ, כפי שרואים בתמונות.

3. כפי שרואים בתמונות, סמוך לתקרת החלל נמצאות צנרות רבות שמשרתות את הקומות

למעלה.

4. הצנרת הרבות שמשרתות את כל הקומות מלמעלה משמשות לטיפול בדלותין, בצינורות

אוויר וכיבוי אשיי.

בחקירה נגדית העיד העד :

ייבדרך כלל במבנה כמה קומות הצנרות יורדות עד המרתף... הצנרת שרואים בתמונות זו

צנרת דלוחין שמשרתת את כל הקומות שלמעלה. צנרת דלוחין בכל בניין ממוקמת תמיד בקומה הנמוכה ביותר - קומת הקרקע, קומת מרתף או בתוך הקרקעיי;

לגבי צנרת כיבוי אש העיד תחילה העד :

'יאני חוזר על מה שאמור בסעיף 4 בחוות הדעת שלי (לגבי צנרת דלותין, אוויר וכיבוי אש)י אולם לאחר מכן הוא התלבט והעיד שהוא ציין בתצהיר לגבי צנרת הדולחין אך לא לגבי

צנרות האוויר וכיבוי האש. בהמשך העיד העד:

'יהצנרת האדומה שרואים אותה מעל הצינור האפור היא צנרת כיבוי אש וחיא לא חייתה פעיל

[הטקסט קוצץ - הקובץ המלא זמין בקישור למקור]