הערכת זיהום אוויר

מתודולוגיה — מה נמדד, מה חושב

מול איזה תקן — ולמה זה שינה את המפה

לכל מזהם יש יותר מערך סביבה אחד. תוספת שנייה קובעת ל־NO₂ גם 200 מק״ג/מ״ק לשעה וגם 40 לשנה; ל־SO₂ 350 לשעה, 50 ליממה ו־20 לשנה; ל־PM₁₀ 130 ליממה ו־50 לשנה; ל־PM₂.₅ 25 לשנה. מדד המשרד מנורמל מול הערך הקצר, כי הוא מחושב על חלון קצר.

הדף הזה מציג ממוצע שבועי, וחילקנו אותו בתחילה באותו מכנה קצר. זו הייתה טעות, והיא הייתה גדולה: NO₂ ברחוב בצלאל בירושלים עומד על 29.6 מק״ג/מ״ק כממוצע שבועי — 74% מערך הסביבה השנתי שלפיו הוא באמת נמדד — ועל 16 מתוך 100 במדד. השכבה יצאה כמעט ריקה בדיוק מעל הפרוזדור שכל מודל פליטות בעולם מצייר כמזוהם ביותר בארץ.

לכן ארבעת המזהמים שיש להם ערך שנתי נמדדים כאן מולו. לאוזון, ל־CO ולתחמוצות חנקן אין ערך שנתי בתקנות — לתחמוצות חנקן אין ערך סביבה בכלל, החוק מסדיר אותן דרך NO₂ — ולכן הם נשארים על מדד המשרד, וכתוב עליהם כך. אלה בדיוק השלושה שהיו נכונים מלכתחילה: CO צויר 1 מתוך 100 והוא 5% מערך שמונה השעות שלו; אוזון צויר 62 והוא 62%.

המתג "מול איזה תקן" משאיר את מדד המשרד זמין במלואו, למי שמשווה מול אתר הניטור. זו תצוגה, לא ברירת המחדל, והמקרא אומר בכל רגע איזו מהן פעילה.

ומה שהשינוי הזה חושף: על הבסיס השנתי, PM₁₀ הופך למזהם הקובע כמעט בכל הארץ — הוא חוצה את 50 מק״ג/מ״ק כמעט בכל מקום. חלק גדול מזה אבק מדברי, לא פליטה. התקנות מכירות בכך: נוכחות חלקיקים בריכוז גבוה אינה חריגה מערך סביבה אם נגרמה בשל סופת אבק, עד 18 יממות בשנה. אנחנו סופרים אותן בכל זאת, כי הדף הזה עוסק במה שאנשים נושמים — והם נשמו. הפטור הוא כלי רגולטורי שלא מעניש רשות על מעשה טבע, ואינו אמירה על ריאות. מה שכן עשינו הוא לסמן: ימי הסופה מסווגים ומוצגים בגוון נפרד, ומספרם לשנה כתוב — כולל העובדה ש2026 חרגה מהפטור.

למה מנרמלים לפני שמחברים

אי אפשר לחבר ppb של NO₂ עם µg/m³ של חלקיקים, וגם לא להשוות מדידה רגעית לערך סביבה — לכל מזהם חלון מיצוע אחר: NO₂ שעתי, אוזון ממוצע שמונה שעות, חלקיקים ממוצע יממה. לכן השדה שמצויר אינו הריכוז הגולמי אלא מדד המשרד להגנת הסביבה לכל מזהם, שכבר מנורמל מול ערך הסביבה על חלון הזמן הנכון שלו.

המדד הישראלי רץ בכיוון ההפוך למדד האמריקאי: 100 הוא אוויר נקי, והוא יורד מתחת ל־0 באירועים חריגים. מפת זיהום רוצה את הציר בכיוון השני, ולכן כל המספרים כאן הם 100 − מדד, חסומים ב־0: 0 = נקי, 100 = חריג.

המזהמים שאין להם מדד

מדד המשרד להגנת הסביבה מכסה שבעה מזהמים. מערך הניטור מודד יותר משבעה דברים, והפער אינו שוליים: בנזן — חומר מסרטן ודאי בבני אדם — נמדד ב־64 תחנות ואינו נכלל בשום מדד. כך גם אבק מרחף כללי, טולואן, מימן גופרי, חנקן חד־חמצני, ובתחנות בודדות גם אמוניה ואדי כספית. דף שמצייר רק את המדד שותק בדיוק על התרכובת שבגללה מתלוננים באשדוד ובמפרץ חיפה.

לכן הם מצוירים כאן, בשכבות נפרדות, ובחשבון נפרד: לא מדד, אלא אחוז מערך הסביבה שנקבע להם בתקנות אוויר נקי (ערכי איכות אוויר) (הוראת שעה), התשע״א־2011, תוספת שנייה. הציר זהה — 100 פירושו "על הקו" — אבל האריתמטיקה שונה, ולכן הם מופיעים בטבלה נפרדת בחלון המידע ואינם נכנסים למדד הכולל. ממוצע שבועי מוצג מול הערך השנתי, כלומר הוא עונה על השאלה "אילו השבוע הזה היה נמשך שנה".

לחנקן חד־חמצני אין ערך סביבה בחוק הישראלי — הוא מוסדר דרך NO₂ ותחמוצות חנקן. הסולם שלו כאן יחסי, 100 = האחוזון ה־95 של אותו שבוע, וזה כתוב עליו בכל מקום שבו הוא מופיע. סולם יחסי אינו תקן, ולא נעשה ממנו אחד.

אילו תחנות מזינות את המפה

לא כל מדידה תקינה מתארת את האוויר שאדם נושם באותה נקודה, ושלוש משפחות של תחנות מוצגות בדף אך אינן מזינות את השדה:

תחנות תוך־מבניות — רציפי רכבת ותחנות מרכזיות סגורות. תחנת רכבת השלום בתל אביב מדווחת ציון חלקיקים של 73 מתוך 100; זה נכון לגבי אוויר הרציף, ומריחת המספר הזה החוצה צובעת את אוויר הרציף על חצי מהעיר. תחנות "על הגדר" — ממוקמות לתפוס את פליטת המפעל עצמו. פז"א באשדוד ופז"א דרום, על אותה גדר ובאותו שבוע, נבדלות פי 64 בבנזן. זו מדידת גדר אמיתית ותיאור שגוי של העיר. ותחנות שהוצאו משימוש.

הקריאות שלהן נשמרות במלואן ומוצגות בלחיצה על התחנה, מסומנות בנקודה חלולה ובהסבר למה. הן פשוט לא קובעות מה צבוע בינן לבין התחנה הבאה.

המדד הכולל (אפור)

הציון הכולל בנקודה הוא הציון של המזהם החמור ביותר בה — אותו כלל "מזהם קובע" שהמשרד להגנת הסביבה משתמש בו לצביעת התחנות שלו — ולא ממוצע. ממוצע היה מאפשר לשישה מזהמים נקיים להסתיר שביעי שחורג מהתקן.

למה ממוצע שבועי ולא "עכשיו"

מדידה רגעית היא בעיקר מזג אוויר, לא זיהום: ריח שעובר, משאית שחלפה, חצי שעה של רוח. מה שמזיק לאנשים הוא מה שהם נושמים לאורך זמן, והתקנים לחלקיקים כתובים ממילא כממוצע יממה וכממוצע שנתי. לכן כל מספר בדף הזה הוא ממוצע של שבעה ימים — כ־336 דגימות לכל תחנה — ולא קריאה בודדת. זה גם מייתר את השאלה "מתי זה עודכן": שבוע לא מתיישן בין רענון לרענון.

תחנה שדיווחה פחות ממחצית מהשבוע לא משמשת עוגן בכלל. ממוצע מארבע שעות הוא ממוצע, אבל לא כזה שראוי לתלות עליו משטח ארצי.

הצבע מוחלט, לא יחסי

כל שכבה נצבעת על אותו סולם 0–100. שכבה שנראית חיוורת היא שכבה שבה באמת כמעט אין זיהום — לא תקלה בתצוגה. אפשר היה למתוח כל מזהם לטווח שלו עצמו וכך לעשות את כולם עזים באותה מידה, אבל אז ירוק כהה על שכבה שמראה 2 מתוך 100 היה אומר "הרבה SO₂" בדיוק כשהממצא הוא שאין כמעט. הטווח הנוכחי של כל שכבה מודפס לידה במספרים.

שלב ביניים: אין עדיין מודל פליטות

מה שרואים כרגע הוא אינטרפולציה בין תחנות, לא מודל פליטות. היעד הוא מודל שמחשב פליטות ממקורות גלויים — תחבורה תחילה, ואחריה תעשייה, מחצבות, טופוגרפיה ומטאורולוגיה — ושהתחנות מכיילות אותו במקום להיות המקור שלו. עד אז השכבה הזו היא שלב ביניים, והסעיף "איפה המודל צדק ואיפה לא" מודד כמה טוב.

שכבת "קרבה לכבישים" — מה היא כן, ומה היא לא

השכבה מציגה כמה כביש ראשי יש סביב כל נקודה, משוקלל לפי סוג הכביש ומספר הנתיבים, מ־91,223 קטעי דרך של OpenStreetMap. זו גיאומטריה — מדד יחסי בין 0 ל־100 — ולא ריכוז זיהום. אין לה יחידות של מזהם, היא לא נכנסת למדד הכולל, ובחלון המידע היא מופיעה בנפרד ולא בטבלת המזהמים.

למה לא קראנו לה "תרומת התחבורה". בדקנו בדיוק את זה: התאמה של NOx = רקע + β·(קרבה לכביש) על 131 תחנות, עם החזקת תחנות מחוץ למודל בחמישה סבבים. יש שם כושר ניבוי אמיתי — שגיאה של 2.58 חלקי מיליארד מול פיזור של 4.37, כלומר כרבע מהשגיאה מוסבר. אבל השארית אינה רעש: התחנות התחבורתיות יוצאות נמוכות בכ־5 חלקי מיליארד, בכל קצב דעיכה מ־350 מ׳ עד 30 מ׳. השדה מחסיר בשיטתיות דווקא בצד הדרך, שם שיא זיהום התחבורה. לכן הוא מתפרסם כמה שהוא באמת מודד — איפה הכבישים — ולא כמה שרצינו שימדוד.

המשתנה החסר הוא נפח התנועה בפועל והמיקום המדויק של התחנה: קניון רחוב, מרחק מאבן השפה, תור ברמזור. לסיווג הכביש ב־OSM אין מזה כלום. מאגר ספירות התנועה של משרד התחבורה כן מכיל את זה, והוא נמצא היום מאחורי התחברות Google, כך שאי אפשר למשוך אותו אוטומטית.

מה שהתחנות כן אומרות על תחבורה, נמדד לאורך שנה על 21 תחנות תחבורתיות מול 110 תחנות רקע:

תחמוצות החנקן נושאות אות תחבורה חזק ומדוד. לחלקיקים העדינים אין אות תחבורה בכלל — הם אזוריים. כל שכבה שתתיימר להסביר חלקיקים עדינים מתוך כבישים תסתור את המדידה הזו.

האינטרפולציה

ממוצע משוקלל בגרעין גאוסי מעל כל התחנות שיש להן ערך למזהם: w = exp(−½·(d/R)²), עם R = 8 ק״מ — מרחק אמיתי, לא רדיוס בפיקסלים, כך שצורת השדה לא משתנה עם הזום. אין קפיצה באף תחנה ואין "בועה" סביבה.

הרוח מעוותת את הגרעין. לכל תחנה שמדדה רוח ההשפעה נמתחת עם הרוח ומצטמצמת לרוחבה — צורת פלומה, לא עיגול. הרוח השבועית מחושבת כוקטור שקול ולא כממוצע של מעלות: ממוצע חשבוני של 350° ו־10° נותן 180°, בדיוק הכיוון ההפוך. יחס אורך הווקטור השקול למהירות הממוצעת הוא מדד ליציבות הרוח, וההימתחות מוכפלת בו — תחנה שהרוח בה הסתובבת כל השבוע נשארת עגולה, כי לא היה שם כיוון שולט למתוח לפיו.

ודאות

הוודאות היא סכום המשקלים Σw לפני הנרמול. רחוק מכל התחנות הממוצע המשוקלל עדיין מחזיר מספר — אלא שאין דבר שתומך בו. מתחת לסף השדה נמוג לגמרי במקום לצבוע צבע בטוח־למראה מעל מדבר ריק, ושכבת הוודאות מקווקוות את מה שנשאר.

איפה המודל צדק ואיפה לא

מגבלות שכדאי להכיר

• מדידה רגעית אינה תקן. ערך הסביבה מוגדר על חלון מיצוע, והמדד מחושב עליו — אבל תחנה שדיווחה לפני שעתיים עדיין מוצגת, מסומנת כלא עדכנית.
• רשת הניטור צפופה במפרץ חיפה, בגוש דן ובאזורי התעשייה, ודלילה בפריפריה. הכיסוי אינו אחיד, ושכבת הוודאות היא הדרך לראות איפה.
• תחנות ניידות מסומנות ככאלה: המדידה אמיתית, אבל העוגן זמני.
• המדד הכולל משווה תחנות שמודדות סלי מזהמים שונים. תחנה שמודדת רק תחמוצות חנקן תיראה נקייה בשבוע שבו החנקן נמוך, גם אם האוויר סביבה עמוס חלקיקים שאיש לא מדד שם. ליקוי ידוע, טרם תוקן.
• המפה אינה תחליף לפרסום הרשמי של המשרד להגנת הסביבה, והיא לא נועדה לשימוש רגולטורי או רפואי.

מקור הנתונים: המשרד להגנת הסביבה — מערך הניטור הארצי. הנתונים נמשכים בצד השרת ומתרעננים כל רבע שעה.