פרוטוקול ועדת ערר לענייני ארנונה 16.07.20

ערר מס׳ 53/19 רעדת הערר לענייניארנונה

שליד עיריית רמת השרוו

בפני חברי ועדת הערר:

יו״ר: עו״ד יבין רוכלי

חברה: עו״ד הגר בלייר

חבר: מאיר שנהב (שופט בדימוס)

רמי קנטור

ע״י ב״כעו״ד יעקב כהן

נגד

מנהל הארנונה בעיריית רמת השרון

ע״י ב" כ עו״ז־ עינב טילו רה

החלטה

מבוא

1. רמת השרון הוקמה בשנת 1923 כמושבה חקלאית ורק בשנת 2002 הפכה לעיר. בשוליה

המערביים של רמת השרון מצויים עדיין שדות חקלאיים, שאת חלקם מעבד - מזה שני רבות - העורר. העורר אף מוכר תוצרת חקלאית, ישירות לצרכנים, בסככה שהקים בשדותיו (להלן: "הנכס" או "הסבכה"). המשיב מחייב את הסככה בארנונה בסיווג ״משרדים שירותים ומסחר״ (תת סיווג - "דוכנים למכירת תוצרת חקלאית"). חיוב הארנונה האמור נעשה לראשונה במהלך שנת 2019 בתחולה שראשיתה ביום 1.1.2018.

השגת העורר על חיוב הנכס כאמור נדחתה בידי המשיב, ומכאן הערר שלפנינו.

2. העורר טעןבעררו, כי הנכס חוייב בארנונה ממניעים פסולים על מנת לסגירתו, להביא וזאת

"בשירות בעלי אינטרסים ומתחרים עסקיים" כהגדרתו. עוד טען העורר, כי חיוב הארנונה פסול ובלתי סביר, שכן הוא "נותן מכת מוות לכל המפעל הנחוץ והראוי של מכר תוצרת חקלאית באופן ישיר מן השדה". לכך הוסיף, כי חיוב הנכס מנוגד לנוהל "השתתפות המדינהאירועי במימון שוק איכרים״, ש$ךקם - לפי הטענה - משרד החקלאות . העורר המשיך וטען, כי צו הארנונה לשנת 2018 הינו בלתי חוקיוחסר תוקף, מכיוון שאושר בלא קבלת עמדת הועדה החקלאית. טענה נוספת (וכבדת משקל) של העורר היתה, כי החיוב נעשה באופן רטרואקטיבי פסול. לחילופין, טען העורר כי המשיב שגה בחישוב שטח הנכס לחיוב, שכן הביא בחשבון שטחי נרחבים שאינם משמשים למכירה, כמו גם מעברים ושטחים משותפים, ולמעשה - שומה היה על המשיבלמדוד ולחייב רקאת שטח הדוכנים המצויים בנכס, קרי - את שטחי השולחנות שעליהם מוצבים הירקות והפירותבלבד. כמו כן, טען העורר כי בחלקי משמעותיים של התקופה הרלבנטית, הפעילות בנכס היתה דלילה ולפיכך אין לחייבו בתעריף מלא.

ו

3. המשיב טען מצדו, כי ועדת הערר אינה מוסמכת לדון במרבית טענותיו של העורר. באשר

לשטח הנכס לחיוב, טען המשיב כי הנכס חוייב כדין בהתאם לשימוש שנעשה בו ולפי מדידה שנעשתה בנכס. לעניין החיוב הרטרואקטיבי, טען המשיב כי הוא נעשה כדין והוא מוצדק וראוי בנסיבות העניין. המשיב הוסיף, כי העורר מושתק מלטעון בעניין זה, שכן פעילות המכירה בנכס נעשתה מזה שנים רבות, מבלי שהעורר שילם בגינה ארנונה.

דייו והכרעה

4. העורר העלה טענות שונות ומשונות, מן הג 1 ךן וקן סיקב, כנגד חיובו בארנונה. בהשאלה מן

העולם החקלאי בו עוסק העורר, עלינו £ סבר מן התבן. ולבחון אך ורק את הטענות הנתונות לסמכותנו על פי חוק הרשויות המקומיות (ארנונה על קביעת ארנונה כללית), תשל״ו - 1976 (להלן: ״חוק הערר״). (ראו למשל: רע״ א 10643/02 חבס ח.צ פיתוח בע״מ ואח׳ ג׳ עיריית הרצליה, פורסם במאגר נבו).

5. לא יכול להיות ספק, שטענות העורר באשר לחוקיות צו הארנונה, לסבירות החיוב

ולשיקולים זרים rmyrjs הארנונה אינן בסמכות ועדת הערר. הוא הדין באשר לטענה המתייחסת לנוהל משרד החקלאות העוסק ב״השתתפות המדינה במימון שוק איכרים״!

העורר לא הציג לנו נוהל שכזה (ולא בכדי), אין אנו יודעים את תוכנו ומשמעויותיו. איננו יודעים א משרד החקלאות כלל משתתף במימון פעילות שוקי איכרים בעירנו, איננו יודעים אם פעילות העורר נחשבה שוק איכרי על פי הנוהל, ולמעשה - ספק רב א לנוהל זה ישנה נפקות כלשהי לענייננו. כך או כך, אין לנו הסמכות לדון בטענה מסוג זה. כמו כן, ספק אם יש לנו סמכות לדון בעניין הטענה בדבר חיוב רטרואקטיבי, שאף היא אינה נמנית על הטענות המפורטות בחוק הערר, אך על כך נרחיב את הדיבור בהמשך.

6. לפיכך נדון רק בטענת העורר אשר בסמכותנו, כאמור להלן.

שטח הנכס לחיוב

7. המשיב מחייב את הנכס לפי שטח של 348.75 מ״ר כגודלה של סככה שבה מתקיימת

פעילות של מכירת פירות וירקות (להלן: ״הסככה״). בתוך שטח הסככה מצויים דוכני התוצרת, אך מצויים בה גם שטחים נוספים המקיפים את הדוכנים.

8. העורר טוען כי יש לחייב אך ורק את שטח הדוכנים המצויים תחת הסככה ולא את שטח

הסככה כולה. אין בידנו לקבל טענה זו. שכן היא עומדת בסתירה לעקרונות היסוד של דיני הארנונה, הכל כמפורט להלן.

9. סעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה(תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ״ג

- 1992 (להלן "חוק ההסדרים"), קובע: "מועצה תטיל ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין". המונח "נכסים" מוגדר בחרק ההסדרים על דרך של הפניה לפקודת העיריות, אשר קובעת (בסעיף 269) כי "נכסים" הם "בנינים וקרקעות שבתחום העיריה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב", ואילו "בניין" מוגדר באותו סעיף כ- "כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה" (ההדגשות לא במקור).

10. איןבפקודת העיריות הגדרה של המונח "מבנה", אך על פי ההלכה שנקבעה בידי השופט

ויתקון בבג״ צ 162/69 פז חברת הנפטבע״מ נ׳ עירית הרצליה פד״ י כ״ג (2) 444 מבנים הם "בניינים שבני אדםעשויים להימצא בהם אם למגורים ואם לשימוש אחר, תהא אשר תהא צורת מבנם".

11. אין ספק שהסככה, שבצילה נמכרת התוצרת החקלאית ובני אדם נמצאים בה, היא

"מבנה", בהתאם להלכת פז. מכיוון שהסככה היא מבנה, היא ממילא מהווה "בניין"

כהגדרתו בפקודת העיריות,ומכאן שהיא בת חיוב בארנונה. לעומת הסככה, הדוכנים אינם "מבנה" בר חיוב, שכן מדובר בשולחנות מתקפלים וניידים, שעליהם מונחת סחורה, ובני אדםאינם יכולים להימצא בהם.

12. זאת ועוד - אחרת. תמימי דעים אנו עם ב״כ המשיב, עו״ד עינב סילורה, כי אין הגיון מעשי

בחיוב השולחנות בלבד, שכן אין מדובר בשולחנות המחוברים לקרקע, כי אם במיטלטלין.

את השולחנות ניתן להזיז ממקום למקום, להוסיף עליהם ולגרוע מהם מעת לעת. מכיוון שהשימוש בשולחנות הוא דינמי, ממילא לא ניתן לצפות ממנהל הארנונה להתייחס אליהם כבסיס לשומה.

15. אגב גם אילו הנחנו, כי המבנה אותו יש לחייב הם הדוכנים, ולא הסככה, הרי שהגדרת

״בניין״ בסעיף 269 לפקודת העיריות כוללת גם את "שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה״ (ההדגשה - לא במקור). לכן, אל שטח הדוכנים יש בכל מקרה לצרף גם את השטחים הנוספים, שעיקר שימושם עם הדוכנים. מן הראיות שהוצגו לנו עולה, כי בכל השטח שתחת הסככה ישנה פעילות מסחרית מובהקת, שקשורה קשר הדוק לדוכניס, בבחינת מכלול עסקי אחד.

3

14. לא למותר לציין, שצו הארנונה של עיריית רמת השרון קובע, ש״שטח הנכס הבנוי״ - הינו

"שטח מסורה כולל במ״ר של רצפות המפלסים לרבות: שטחים משותפים, קידות חיצוניים, קירות פנימיים, שטחי מעבר, מטבחים ,שירותים, כביסה, חנייה, אחסון, מקלטים, תחזוקה, מרפסות סגורות, מרפסות פתוחות מקורות ,סככות, מרתפים, מדרגות, פירים, וכיו״ב״ (ההדגשות - לא במקור). משמעות הוראה וו היא שברמת השרון נמדדים הנכסים לפי שיטת ברוטו. טענת העורר כי יש לחייב רק את שטחי הדוכנים (נטו)

מנוגדת לשיטת המדידה הקבועה בצו הארנונה של עירנו.

15. מכל מקום, התייחסות העורר אל הדוכנים המוצבים תחת הסככה כאל נכסים אוטונומיים

העומדים במנותק משאר שטחי הסככה, היא מלאכותית ומטעה: כשם שחנות אינה מחוייבת בארנונה רק בשטח התצוגה, כך אין סיבה לחייב את הנכס שלפנינו רק על פי שטח השולחנות שעליהם מונחת הסחורה. כפי שקבע בענייו דומה בית המשפט המנהלי בנצרת:

"לטעמי את מכלול השוק, על המעברים בין הדוכנים יש לראות כמכלול אחד, נכס אחד המשמש למסחר, ולכן נכון עשתה העירייה כאשר לא הבחינה בין חלקיו, כי אם סיווגה את כולו ככזה שנעשה בו שימוש למסחר״ (עמ׳יג (נצי) 16־01־11707 ויטאלי צרנומודדיק נ׳

עיריית נצרת עילית, פורסם במאגר נבו).

16. אל מסקנתנו, שלפיה כל שטח הסככה משמש את העורר לממכר תוצרת חקלאית. כמכלול,

הגענו לאחר שהתרשמנו מהחומר העובדתי שהוצג לנו, ובעיקר מעדותו של העורר ומתמונות שצורפו לתשובה לערר. כך למשל, העורר העיד כי תחת הסככה מוצבים לצד דוכני התצוגה והמכירה, גם ארגזים המשמשים רזרבה לתוצרת הנמכרת.

17. אם לא די בכך, ברי שהסככה יוצרת קירוי שתחתיו מתקיימת פעילותם של המוכרים

והקונים, היא מגוננת על ראשם מפני השמש והגשם, ולמעשה יוצרת מתחם אפקטיבי לממכר חפירות והירקות. אין זאת אלא, שהלקוחות צריכים להיכנס לשטחי הסככה ולנוע בתוכה על מנת לגשת לשולחנות הסחורה, לעבור ביניהם, לבדוק את הסחורה, לבחור את המוצרים ולבסוף לשלם בגינם. הפעילות המסחרית הזו אינה נעשית על גבי שולחנות הסחורה שאותם מכנה העורר "דוכנים", כי אם בכל השטח המקיף את השולחנות והמצוי בתוך הסככה. פעילות כזו היא ברורה מאליה בהיות הנכס פתוח לקהל הלקוחות הנכנסים אליו לצרכי מסחר.

18. נותר לבחון את טענתו של העורר, לפיה השטחים המקיפים את הדוכנים והמצויים תחת

הסככה הם שטחים משותפים. טענה זו עשויה להיות רלבנטית לענייננו, שכן הגדרת "שטח נכס״ שבצו הארנונה כוללת את ההוראה הבאה: ״בנכס בנוי שבו פועלים לפחות 5 מחזיקים עסקיים, יהיו השטחים המשותפים הפתוחים לשימוש כלל הציבור, שהיקפם מעבר ל־ 15% משטח העסקים עצמם פטורים מארנונה".

4

19. אלא שהעורר לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח כי בנכס קיימי מחזיקי עסקיים

מלבדו. העורר ציין בתצהירו: "באתר זה מצויים דוכני שבהם מחזיקים ומשתמשי

חקלאים־איכרים אחרי ואף נקב בשמות חקלאים שלטענתו פעילי בנכס וכאלה שהיו פעילי בו בעבר. אלא שהעורר לא הציג תימוכין לטענתו, כדוגמת חוזיםאו תצהירי של אותם חקלאים, אלא הסתפק בהעלאת טענה בעלמא.

20. לא זו - אף זו: במסגרת חקירתו הנגדית הודה העורר, כי הוא בעלוכויות החכירה של הנכס

כולו, וכי חקלאים אחרים כלל לא שכרו ממנו שטחי כלשהם בנכס. התוצאה היא שככל הנראה אין לאותם חקלאים נוספים כלבמקרקעין זכות נשוא הערר, לפי חוקהמקרקעין, תשכ״ט - 1969, ומכל מקום לא הוכח בפנינו קיומהשל זכותכאמור.

21. אכן מחזיק יכול להיות ג אד שאין לו זכות משפטית אלא רק זיקה פיסית (כדוגמת

פולש), ואולם העורר לא הציג לנו ראיות שמהן עולה כי קיימת לחקלאי אחרי זיקה ממשית ובת־קיימא לחלקים כלשה בנכס.

22. מתיאורו של העורר בתצהירו ובחקירתו הנגדית עולה, כי הוא אמנם איפשר לחקלאים

אחרים למכור את תוצרתם בנכס, אך רק בבחינת אירוח שלהם (להלן: "חקלאים אורחים״). החקלאי האורחים לא שילמו לעורר עבור האירוח, אלא רק השתתפו - לדבריו - בהוצאות (ג לעניין זה לא הוצגו תימוכין כלשה בנוסף, אנו מביני מתצהיר העורר, כי החקלאים האורחים התחלפו ביניהם במשך הזמן, אך לאצויינה התקופה שבה התארח כל אחד מהחקלאים ואין אנו יודעים מה גודל השטח שתפס, כביכול, כל אחדמה בנכס, ואם מדובר בשטח מוגדר וקבוע. אם לא די בכך,הרי שהחקלאי האורחים הגיעו לנכס רק בשעות ובימים שבהם התבצעה מכירה לציבור, כך שהפעילות שלה בנכס היתה מוגבלת מאוד בהיקפה.

23. מן הראיות לנו שהוצגו עולה, שגם אם נניח כי לחקלאים אחרים ישנה זיקה פיסית כלשהי

לנכס, הרי שזיקה שכזו היא ארעית ומצומצמת מבחינת היקפה. כך למשל, בסעיף קטן 13.3

לערר מציין העורר: ״מספטמבר 2018 ואילךהיתה פעילות משולבת שלרמי קנטור...ושל

"חקלאים אורחים" אבל זאת לשיעורין ובאופן מזדמן וכל פעם בהיקפים שונים" (ההדגשה - לא במקור). התוצאה היא,שזיקתהפיסית של החקלאי האורחים לחלקים בנכס (ככל שקיימת) היא חלשה ורחוקה באופן גורף מזיקתו של העורר לנכס. בעוד שלחקלאים האורחים אין שום חזקה פיסית אפקטיבית ורציפה על חלק כלשהו בנכס, הרי שזיקתו הפיסית של העוררלנכס בכללותו היא קבועה, רצופהודומיננטית.

24. כידוע לא כל מי שיש לו זיקה לנכס הופך למחזיק, כמובנו של מונח זה בדין. על פי ההלכה,

כאשר יש כמה גורמים בעליזיקה לנכס, המחזיק הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר, ורק עליו חלה חובת תשלו הארנונה (ר״ע 422/85 חברת בתי גן להשכרה בע״מ נ׳ עיריית תל־אביב־ יפו פ״ד לט(3) 341, 344.) קל לראות שהעורר הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס בכללותו, ללא יוצא מו הכלל, הו מןהבחינה המשפטית והו מן הבחינה הפיסית.

5

25. אגב נראה שגם העורר לא ראה בחקלאים האורחים מחזיקים, שכןמעולם לא מסרדיווח

למשיב על כך שהחזקה בחלקים שונים בנכס הועברה לאחרים, כנדרש בסעיפים 324 ו־ 325 לפקודת העיריות. נבהיר, כי פקודת העיריות קובעת כי על מנת שפלוני ייחשב מחזיק של נכס, במקום מחזיק קודם, על המחזיק היוצא למסור על כך הודעה ככתב. העורר ציין בעדותו בפנינו, בחצי פה, "אני חושב שדיווחנו לעירייה. לא צירפתי את הדיווחים כי הם היו בעל פה. ישבנו איתם. הם הוציאו את הפרוטוקול". אלא שלאחר מכן הבהיר "אני מדבר על מחלקתרישוי עסקים".לכך לא ייקרא דיווח עלחילופי מחזיקים בנכס. לכך לא ייקרא מחזיקים.

26. אם לא די בכך, הרי ששמות החקלאים האורחים הוזכרו - לראשונה־ בתצהירו של העורר,

ולא נכללו בהשגה. מכאן, שלמשיב לא ניתנה ההזדמנות לבחון כדבעי את טענת העורר מן הבחינה העובדתית, עובר להחלטתו. כערכאת ערעור אין אנו יכולים לבקר את החלטת המשיב לדחות השגה, כאשר הנישום אינו כולל בהשגתו מידע המצוי בידיו והנחוץ לשם בחינת השגתו.

27. קובעים, אנואפוא, כי העורר הוא המחזיקהיחידי בנכס. מכאן, ששטח הסככה המקיף את

הדוכנים אינו שטח משותף וממילא אין לגרוע אותו(או חלקים שלו) מן השטח לחיוב.

היקף הפעילות בנכס

28. העורר טען בסעיף 13 לעררו ״בהמשך שנת 2018 היתה פעילות דלילה של קנטור בלבד

למכר תוצרתאדמתו כאן, ועל זאת אין חיוב". אלא שלא השתכנענו שכך היו פני הדברים, ומכל מקום ־ הארנונה משולמת בגין ההחזקה והשימוש בנכס, ודי בכך שיש פוטנציאל שימוש בנכס כדי לחייבו בארנונה מלאה. כלשונו של כבי השופט ביין: "כאשר מדברים על שימוש אין לדעתי צורך שהשימוש יהיה יומיומי, גם אחזקת קרקע לצורךעבודות אחזקה, ואפילו אם עבודות האחזקה האלה מתבצעות רק מפקידה לפקידה, די בה כדי להוות שימוש״ (ע ש חיפה 95/127 תשתיות נפט ואנרגיה נגד מ.מ קריית טבעון, וראו גם : עת״מ 2230/03 סלע נ. מועצה אזורית גדרות, פורסם בגבו).

29. בדומה בית המשפט העליון (מפי כבי הנשיא שמגר) קבע, כי גם שימוש עונתי בנכס מצדיק

תשלום שנתי של ארנונה (עי׳ א 1130/90 חברת מצות ישראל בע״מ נ. עיריית פתח תקווה (פורסם במאגר נבו).

6

תקופת החיוב

30. העמדה הרווחת בפסיקת בתי המשפט היא, כי טענה בדבר חיוב רטרואקטיבי אינה

בסמכותנו, שכן מדובר בטענה של חוקיות וסבירות (עת״מ 1170/06 דור אנרגיה (1998)

בע״מ נגד עירייתכרמיאל, פורסם בנבו, 19.3.2007.) מכאן שאנו דוחים את הטענה מפאת היעדר סמכות. ע זאת, מבקשים אנו להדגיש כי דין הטענה להידחות אף לגופה.

31. אין עוררין על כן שהעורר עושהשימוש בנכס לערכי מכירת ירקות ופירות מזה שני רבות.

בעדותו בפנינו, ציין העורר: ״אני מוכר את התוצרת שלי כברמשנת 1970 בשטחי שוני סמוכים ברמת השרון, גם שם. הסככה הוקמה בשנות ה-80" (פרוטוקול הדיון מיום 21.6.20 בעמי 2.) למרות זאת, הנכס חוייב לראשונה במהלך שנת 2019 בתחולה שראשיתה ב־ 1.1.2018. כלומר במשך כמה עשורים העורר לא שילם ארנונה בגין השימוש העסקי שהוא עשה בנכס!

32. המשיב יש לציין, לא החיל על העורר חיוב רטרואקטיבי רבשנים (אףלא לתקופה השקולה

לתקופת ההתיישנות ע״פ דין), אלא חייב את הנכס רק שנה אחת לפני שנת המס נשוא ההשגה והערר. הא ותו לא.

33 אכן חיוב רטרואקטיבי נחשד מלכתחילה כפסול. בתי המשפט רואים בעין רעה חיובימס רטרואקטיביים, שכן יש בה פגיעה באינטרס הסתמכות של התושב רה פוגעים - פעמים רבות - בתחושת הצדק (עע״ם 4551/08 עיריית גבעת שמואל נ׳ חברת החשמל לישראל בע״מ [( בנבו 1.12.2011.)

34. אך אל מול עקרונות אלה עומדים עקרונות חיוניים אחרים, כגון עקרון גביית מס אמת,

שוויון בנשיאת נטל המס ושמירת הקופה הציבורית. יש טעם לפגם בכך שנישום אינו מחוייב בארנונה כפי הדין, באופן שפוגע בקופת הרשות המקומית וממילא ג בתושביה.

קל וחומר כשמדובר בתקופה כה ממושכת. לפיכך, שומה להביא בחשבון את התנהלות העורר והמשיב ואת מחדליהם, כמו ג את טובת ציבור תושבי העיר.

35. נדגישכי החובה לשלם ארנונה המוטלת על המחזיק בנכס נובעת מהתקנתו של צו הארנונה

ולא מהודעת השומה, ולמעשה שומת הארנונה אינה יוצרת את נטל המס, אלא רק עושה אותו בר-ביצוע (ע״א 4452/00 ט.ט טכנולוגיה מתקדמת בע״מ נ׳ עיריית טירת הכרמל, פ״ד נו(2) 773.)

36. לכן כשהחל העורר למכור תוצרתו בנכס, חובתו היהה לשלם את הארנונה כקבוע בצו

הארנונה, והוא אינו יכול לתרץ את אי התשלום בכך שלא קיבל דרישותתשלום.

7

37 קשה לקבל טענת הסתמכות של נישום כאשר חובת תשלום המס היתה ברורה כשמש.

כלשון כבי השופטת ברק-ארו! "לא ניתן להכיר בהסתמכות לגיטימית על אי־גבייתו של תשלום חובה, אשר על־פי דין קיימת חובה ברורה לגבותו. במילים אחרות, נישום לא רשאי להסתמך על אי גבייתו של מס או תשלום חובה אחר, כאשר ברור כי היא נעשית בניגוד להוראות הדין. אכן, דיני הארנונה נחשבים למורכבים בפרטיהם. אולם, העיקרון המונח

ביסודם הוא פשוט: מחזיק בנכס חייב בתשלום ארנונה... כאשר אדם אינו משלם ארנונה

ואינו יכול להצביע על מקור כלשהו להימנעות מלגבות ממנו טענת ההסתמכות נראית דחוקה, ואף במישור הנורמטיבי אין לקבלה ... אדם שמקבל "מתנה" לאורך שנים של פטור מארנונה ללא כל סיבה נראית לעין - אינו אמור לסבור שהדבר "מגיע" לו אלא להעריך שמדובר בטעות, וכי אל לו לסמוך על כך ... גם אם נקבל שהפרט אינו מחויב "להזכיר"

לרשות המקומית כי "שכחה" לגבות ממנו ארנונה, הרי שיהיה זה מרחיק לכת לומר בדיעבד כי לפרט מותר היה להסתמך על הימשכותה של הטעות" (עע״מ 89/13 עיריית רמת גן כ׳

הראל פורסם במאגר נבו (24.2.15)) .

38 בדומה קבע בית המשפט המנהלי בת״א־יפו: "העותרת בחרה ליהנות מההפקר ומפטור דה פקטו... מתשלום ארנונה לאורך שנים... בכך עברו כספי ציבור בהיקף גדול לכיסה של העותרת ותושבי העיר נאלצו, למעשה, "לסבסד" את העסק המסחרי של העותרת. העותרת קיבלה, למעשה, מתנה גדולה וחריגה, באופן מתמשך, לאורך כעשר שנים, על חשבון הציבור, בחרה לשתוק ולהמשיך ליהנות מאותה מתנה ולא להעמיד את המשיבה על דבר הטעות. התנהלות זו אינה התנהלות הגונח ותמה לב מול הרשות ומול הציבור כולו ואינה אמורה להקנות לעותרת חסינות מפני דרישה לתשלום ארנונה לתקופה רטרואקטיבית.

חיוב רטרואקטיבי במקרה זה, לטעמי, אינו פוגע בתחושות הצדק וההגינות והוא מוצדק, לכל הפחות בחלקו״. (עתמ (ת״א) 16־11־38986 מימד תיאטרון בע״מ צ׳ עירית תל-אביב-

יפו, פורסם בנבו, 10.6.18.)

39 לטעמנו נהג המשיב עם העורר במתינות יוצאת דופן, כשהשית את החיוב הרטרואקטיבי רק על השנה הקודמת לשנת הערר. מכל מקום, החלטת המשיב בעניין זה הולמת את העקרונות שקבע בית המשפט העליון בסוגיה זו ואינה פוגעת בתחושת הצדק כלל ועיקר -

ההפך הוא הנכון. לפיכך, גם אילו מוסמכים היינו להתערב בה - לא היינו מבטלים את החלטת המשיב לחייב את העורר בחיוב שראשיתו בשנת 2018.

40. נוכח כל האמור לעיל אנו דוחים את הערר ללא צו להוצאות.

8

41. בהתאם לסעיף 5(2) לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש״ס - 2000, לצדדים עומדת

זכות ערעור בפני ביתהמשפט לעניינים מנהליים וזאת בתוך 45 יום מיום קבלתההחלטה.

42. בהתאם לתקנה 20)« לתקנותהרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארגונה כללית) (סדרי

דין בועדת הערר), התשל״ז - 1977 תפורסם החלטה זו באתר האינטרנט של העיריה.

43. ניתן והודע בהיעדרהצדדים, היום 16.7.20.

יו״ר הועדה

עו״דאגרבלייר 1

חברת הועדה

מאירשנהב

(שופט בדימוס)

חבר הועדה

9